הסיבה היחידה שידעתי מה היה התאריך אתמול, היא שיזיז שלי התקשר לאחל "טו באב שמח."
תפסיק. אתה כבר יזיז שלי, אתה מקבל את כל ה"גוד סטאף" בלי להתחייב, מה יותר טוב מזה? ואתה עדיין מרגיש חייב להתקשר ביום שמציין בדיוק את מה שאין בינינו ולאחל שיהיה שמח...?
לא משנה. גם ככה מתחשק לי לגמור את זה. אני מתגעגעת למשהו אמיתי. לאינטימיות, לאהבה, לפרפרים בבטן...
אין מה להשוות בין רגעי הצחוקים במיטה בלילה לבין סקס חפוז ברכב, לחפש את החזיה וללכת. אין מה להשוות בין, "להזמין לך עוד משקה?" לבין, "אולי כדאי שנסיים את הכוס הזו ונלך." אין מה להשוות לרגעי בדידות כשיש לך בדיוק למי להתקשר ולהרגיש טוב יותר לבין רגעי חרמנות כשיש לך בדיוק למי להתקשר ואת מרגישה מלוכלכת יותר.
אני מתגעגעת לאהבה, ותכלס, אין לי סיכוי למצוא אחת בעיר המגעילה הזאת. זה ממש מתסכל אותי וגורם לי להרגיש חרא, וכשאני מרגישה חרא אני עושה שני דברים. פותחת בקבוק בירה ומתקשרת ליזיז שלי.
אני רוצה לגלות לכם משהו: אם אתם פוגשים זאב בודד, הוא לא כזה מפני שהוא נהנה מהבדידות. הוא כזה מפני שבעבר כבר ניסה להשתלב בעולם, אבל אנשים ממשיכים לאכזב אותו.
-ג'ודי פיקו (מתוך הספר "שומרת אחותי")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya