העיר המגעילה הזאת לא עשתה לי חיים קלים בכל מה שנוגע למציאת עבודה. במה לא עבדתי. אחרי הרבה משמרות בר מזדמנות מצאתי עבודה צדדית ברדיו. יש שם מדי פעם הופעות סטנדאפ או מוזיקה ופעם במיליון שנה - אירוע, ואני מברמנת שם. לקח למנהל הבר הנוכחי שתי משמרות כדי להציע לי להישאר שם בתור מנהלת בר כי הוא חושב לעזוב ומחפש מנהל שיחליף אותו.

ניהלתי בר בעבר, לא של אירועים אלא של חוף. אני לא אשקר ואומר שהעבודה לא קרצה לי, אני אוהבת לעבוד בבר ואני אוהבת לנהל אותו, אבל בכנות, אני לא בטוחה בעניין הזה. טוב לי שם, אבל אני מתכננת לעבור דירה בקרוב ואז גם לעזוב את הרדיו. נמאס לי ממסעדנות, אני רוצה לעבוד במקום שקט יותר, כמו חנות ספרים או קיוסק שכונתי. אני מאוד אוהבת לברמן, קפה ואלכוהול הם חלק גדול ממני ולא יהיה לי פשוט לא לעבוד בתחום, אבל נמאס לי ממשמרות מבולגנות, הקפצות מהבית פתאום, שינויים בלוח הזמנים, עבודה עד השעות הקטנות ואז מוקדם בבוקר, סחיבת ארגזים שמחמירים לי את העקמת בגב והכי גרוע - שכר זעום. ברמנים לא מרוויחים טוב אם הם לא עובדים במועדון תל-אביבי מוכר, שם הם עושים טיפים מטורפים, בעיקר בסופי שבוע; אבל במקומות קטנים כמו שאני עובדת, אין מצב לא למשוך כסף מהכספומט.

יש ברמנים שמסתדרים עם זה ולא תמיד בדרכים אורתודוקסיות במיוחד.

הרשו לי לספר לכם על ר', ברמנית שעבדה איתי בקפה-מאפיה כשרק הגעתי לעיר. היא היתה בחורה מתוקה, באמת, היא גם התחילה איתי בלי סוף. היא היתה חרמנית והתחילה עם כל בחורה שזזה ולא הפסיקה לקרוץ לי וללטף אותי כאילו אני פודל. מהפעם הראשונה שהכרנו קנתה לי אלפחורס בארומה וכוס קפה וישבה לעשן איתי סיגריה בחוץ ושאלה אותי על עצמי. היא פלרטטנית מנוסה, הילדה הזאת. אמרתי לה שהיא אחת הבחורות המתוקות שהכרתי ושהייתי אוכלת אותה, אבל בדיוק יצאתי ממערכת-יחסים. זה היה שקר כמובן, לא יצאתי משום מערכת-יחסים ודווקא התחשק לי משהו חדש, אבל היא נראתה כמו בחורה קנאית שדורשת מלא אנרגיה ועוד הייתי חדשה בעיר והחלטתי לקחת את הזמן ולבדוק את השטח. לדוגמא, כשעברה לידי מישהי שהכרתי ואמרה לי שלום, היא מיד כרכה את זרועה סביבי כאילו שאני שלה. הסתכלתי עליה במבט WTF והיא חייכה כאילו שבירכתי אותה או משהו כזה. קטע מוזר.

בכל אופן, מהר מאוד התברר לי שהיא גונבת טיפים מהמלצרים. הייתי קולטת אותה פתאום בזווית העין לוקחת כסף מהפולדר וזורקת לכוס של הבר. לא דיברתי איתה על זה כי אני לא אמא שלה וגם לא אמרתי לאף-אחד כי אני לא קקה, אבל הייתי משתדלת לקחת כל פולדר שאני רואה ומיד להביא למלצר הקרוב לפני שהיא תספיק לזנק עליו. בסוף המשמרות שלה היו שטרות יפות בתוך הכוס, ובסוף המשמרות שלי ושל ברמנים אחרים היו כמה מטבעות עלובים.

יום אחד הבוס שלי אמר לי, "מה זה, ג'אם, זה כל הטיפים שעשית היום?"

"זה מה יש."

"לא יכול להיות. ר' תמיד עושה המון כסף מטיפים, אולי את צריכה ללמוד ממנה להיות יותר נחמדה ללקוחות."

אם הייתי סרט מצוייר, היה יוצא לי עשן מהאוזניים ומהאף באותו רגע. זה שהיא גונבת מהמלצרים ולוקחת כסף שמישהו אחר הרוויח - זה דבר אחד. אבל לגרום לי ולשאר הברמנים להיראות רע - זה כבר מסריח. לקחו רק כמה שבועות עד שכל הברמנים שנאו אותה, לא כי אמרתי להם משהו, לא היה צורך - הם ראו אותה גונבת וידעו שזה מוציא אותם רע.

אבל לצערי, גם כשהייתי מלצרית זה לא היה עוזר לי. למשל, מילצרתי פעם בחוף והיה לי לקוח בן איזה 19 ששתה כל הערב וודקה-רדבול בלי סוף, כמו ערס שלא יודע מה זה אלכוהול אבל רוצה להיות מגניב, רק שהוא לא היה ישראלי בכלל אז זה היה הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מערס - חיקוי של ערס. הוא היה ממש מרגיז וכל פעם שהוא ביקש ממני עוד כוס (במבטא צרפתי מעצבן) היה בא לי להעיף לו בעיטה כל-כך חזקה שהוא יעוף לכוכבים ויעלם כמו צוות רוקט, אבל המשכתי להשקות אותו ולהציע לו עוד ועוד כי לקוח שיכור הוא לקוח נדיב. אבל לא הבן זונה הזה, לא. הוא הסתובב בחוף כל-כך הרבה שבהתחלה לא דאגתי, אבל אז באיזשהו שלב הבנתי שהוא נעלם. איבדתי אותו.

אתם יודעים מה עושים למלצר שברח לו שולחן, נכון? - מחייבים אותו מהטיפים כמובן. והטיפים היו כל מה שהיה לי, עבדתי נטו על טיפים! המשקאות של הזבל הזה היו בשווי של איזה 250 שקלים, שזה היה כמעט היומית שלי ביום רגיל, אז מכאן שבעצם עבדתי חינם כל היום והתפרפרתי רק כדי שהוא יוכל להשתכר מחרא משקה כל הערב על חשבוני!!!

שילמתי. אבל לא ויתרתי מהר כל-כך וחיפשתי את הצרפתי הבן זונה ההוא בנרות. הוא לא הגיע כמה ימים, אבל אז, ערב אחד, הוא חזר. הוא אפילו לא זכר שלא שילם, האידיוט, וישב בשולחן של מלצר אחר. הלכתי אליו, הרמתי אותו מהזרוע ואמרתי לו, "אתה חייב לי 250 שקלים."

"מה זה?" הוא שאל במבטא כבד.

"היית פה השבוע, שתית איזה עשרים וודקה-רדבול ונעלמת. שילמתי על המשקאות שלך 250 ועכשיו אתה חייב לי את הכסף. תן לי. עכשיו." שלחתי את היד שלי, רומזת שאני לא זזה מכאן עד שהוא לא נותן לי מזומן ועכשיו.

"מה... לא שילמתי?" הוא התמם.

כמעט שהכיתי אותו עם המגש על הראש, "לא. השתכרת והלכת. אני לא אעשה לך כלום, אני רק רוצה את הכסף שלי."

"אבל אין לי כאן אשחאי!" אמר בעברית-צחפתית, "ואין לי מזומן!"

"לא אכפת לי, תשיג!" אמרתי. נשבעת לכם, נראה לי שאפילו צרחתי עליו. אני זוכרת את זה די במעורפל כי בתקופה ההיא הייתי שיכורה רוב הזמן, גם בעבודה, אבל אני כן זוכרת שצעקתי עליו, "תשיג 250 שקלים עכשיו ותן לי!"

אל תבינו לא נכון, אני לא אדם חם-מזג עם לקוחות ואני אפילו נחמדה מאוד, אבל הייתי ממש מרוששת באותה התקופה עד כדי כך שלא היה לי כסף לאוכל. בשבילי היה קריטי לשלם לזבל ההוא על המשקאות שמלצרתי לו כל הערב.

בסוף הוא המשיך להתעקש שאין לו כסף אז אמרתי לו להתלוות אליי והוא בא איתי אל הבוס שלי. הבוס אמר לו לשלם והוא חזר על אותו הדבר, שאין לו כסף. מה שקרה בסוף זה שהוא אמר שהוא הולך להביא מזומנים וחוזר. אמרתי לבוס שלי לא לתת לו ללכת כי הוא לא יחזור, אבל הבוס שלי נתן לו ללכת בכל מקרה כי לא היה לו כוח להתמודד עם זה וכמו שחזיתי... הוא ברח. מאז קיללתי אותו כל יום במשך מאתיים וחמישים ימים, שקל על כל יום. שימות מהרעלת וודקה-רדבול ושהלוויה שלו תהיה בדיחה. וקיוויתי מאוד לפגוש אותו במקרה ברחוב בדיוק כשאני הולכת עם איזה חבר בריון כדי שירביץ לו בשבילי, אבל לא נפגשנו שוב מאז. אני מניחה שהוא חזר לצרפת כדי לענות מלצרים צרפתים בפריז בעוד דרכים יצירתיות.

לא היה לי מזל.

בגלל זה החלטתי להפסיק עם מסעדנות לזמן מה. כל מה שקשור למזון ומשקאות - אין לי חשק. לא בזמן הקרוב. כלומר, אם היה בארץ בית קפה קלאסי שעובד רק על קפה, בלי תפריט אוכל של מסעדה חלבית שגורם למקום להיות המוני ומלא אנשים ו'מסעדי', הייתי עובדת שם עד שהמוות יפריד בינינו, אבל אין מקום כזה בארץ. כל בתי הקפה של פעם הפכו היום למסעדה חלבית. הישראלים אוהבים לאכול עם הקפה שלהם.

אז אני אמשיך לעבוד בכתיבת מאמרים (זה מכניס לי כסף טוב בינתיים, אבל צדדי), וברדיו, אבל אמשיך לחפש משהו רגוע ומסודר יותר.

מקווה שלא הכבדתי עליכם עם הסיפורים, אבל כשיש לי התקף נוסטלגיה, אני נוהגת להדליק את המחשב, לפתוח את הבלוג ולהשתפך. נשיקות :)