היי כולם, כאן ג'אם, נאבקת בתושיה כנגד כל הסיכויים בכאבי גב איומים, רק כדי לכתוב לכם. כי אני שפחתכם הנאמנה. ואני גם יודעת שהרבה מכם התחילו ללמוד היום, או המשיכו ללמוד, אם זה בית ספר או מכללה או לא משנה מה.

לי אישית אין ניסיון מעבר לשנות הלימוד הדלות שלי - אז החלטתי לשתף אתכם בנסיון, (ספרי לנו, סבתא!) ואתן לכם את העצות הכי אמיתיות שלי לקראת בית-הספר. אספר לכם סודות מקצוע שלא ידעתי לפני כן והלוואי שמישהו היה מספר לי אותן כשאני הייתי תיכוניסטית.

אז דבר ראשון:

די עם סקול-דרמה.

כשאתה בבית הספר, כל דבר נראה כמו הביג דיל הכי ענק בעולם. זה טבעי, אתה בגיל ההתבגרות, שטויות אמיתיות הופכות לסוף העולם וסוף העולם הופך לעלילה של סרט שהיית רוצה לצפות בו. אין לכם קנה מידה אמיתי לצרות - אני לא מנסה להרגיז, במלוא הכנות, גם אני הייתי בגיל הזה ואני גם לא כזה רחוקה ממנו, אני רק בת 24, ותאמינו לי, גיל ההתבגרות אמנם הסתיים אצלי בסביבות גיל 15 אבל אני עדיין זוכרת אותו מצויין והשתמשתי ביתרונות שבו עד ההזדמנות האחרונה (בהמשך תבינו למה אני מתכוונת).

לא כל דבר הוא תוספת לרשימת הסיבות שלך להתאבד.

"נכשלתי במבחן! וועעע!"

"לא התקבלתי לעיתון בית-הספר! וועעע!"

"הפלצתי באמצע השיעור! וועעע!"

מה שאתה עוד לא יודע (אולי. אני לא מכירה אותך כזה טוב) זה שכל זה זמני. אין מה להלחץ בגלל זה. ואני יודעת שאתה תהיה מבואס וזה באמת מבאס, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שאל תיתן לזה להרוס לך את היום. או את הסמסטר. או רביי מוזס, את השנה. כי אני מבטיחה לך שבעוד כמה שנים אתה אפילו לא תזכור את זה. זה לא ידגדג לך.

פשוט תהנה מהזמן הזה כי יום אחד, אני מבטיחה לך במלוא הרצינות - אתה תתגעגע לימים שהיית תלמיד בית-ספר.

תהיה קנאי לחפצים שלך.

אם אתה משאיל למישהו איזה עיפרון או מחק - אתה לא תראה אותו שוב. ואם לא תלמד את הלקח הזה מהפעם הראשונה, זו אשמתך הארורה בלבד! כי כשתלמידה באה אליך, יפה כזאת עם בלונד גולש ותשאל בתשוקה:

אתה תתכופף לבדוק בתיק שלך ותמצא שם עט חדש לגמרי, מלא בדיו, 0.5, קורץ לך באהבה. אתה יודע מה אתה עושה ברגע כזה? - אתה משקר! - "עט? אין לי עט! אף פעם לא היה לי עט! אסור לי לרכוש עטים, עט זה נגד הדת שלי!"

ואתה יודע מה? החיים שלך יהיו קלים בהרבה. זה נשמע כמו משהו קטן וגם כמו משהו שילד כאפות יעשה ("לא עכשיו, אני שומר את זה לאחר-כך!"), אבל תאמינו לי, אחרי כמה שבועות של השאלות אתה מוצא את עצמך עם קלמר ריק לפני מבחן שהתכוננת אליו שבוע, בלי כלי כתיבה - שומע את חריקת העפרונות סביבך ומתפלל לאלוהי ההשכלה שסוף-סוף תצליח לכתוב בעזרת כוח המחשבה. נחש מה? - לא משנה כמה התאמנת, עט יהיה חיוני.

אל תיתן לשיברון לב לקחת לך את הנערות.

במשך תקופת בית הספר, הלב שלך הולך להישבר עשרות פעמים. החבר הכי טוב שלך יעזוב את בית הספר או יעבור דירה ולא תראה אותו יותר, בת הזוג שלך תבגוד בך, בחורה תדחה אותך או תצחק עליך עם החברות שלה, המורה שלך לספרות תזלזל בסיפור שכתבת (זה לא מניסיון אישי. באמת, פשוט נכנס לי משהו לעין...) זה הולך לקרות גם לך, זה קורה לכולם.

באופן ספציפי, מבחינת מערכות יחסים - אתה לא צריך להיות בלחץ בגלל אותה בחורה (או בחור), אל תתחיל להרוס לעצמך את החיים, לזלזל בלימודים, להכשל במבחנים, להבריז משיעורים (את זה עושים נטו בשביל העונג האלוהי של ההברזה. לא בגלל דיכאון. אל תכתימו את שם ההברזה לשוא) או כל מיני חרא כזה. אתה צעיר מאוד ויש מיליון דגים בים, אחי. אתם לא רומיאו ויוליה ואם אתה באמת רוצה לדעת - סוד מקצועי - שייקספיר לא כתב את הסיפור הזה בז'אנר הרומאנס אפילו לרגע. זה סיפור טראגי על בני נוער שאם שייקספיר היה מתבטא בעברית הוא היה אומר - טיפשים. בני נוער טיפשים, כן, אמרתי את זה. כל הרעיון של רומיאו ויוליה זה לזלזל בבני נוער שחושבים שאם הבחורה שלהם לא איתם אז סוף העולם הגיע. נחשו מה? הוא לא. הכדור ממשיך להסתובב ואפוקליפסת הזומבים עדיין מתקרבת אלינו. כי תנו לי להגיד לכם משהו - כולם, ואני מתכוונת כולם, מסתכלים על העבר שלהם וחושבים - "מה לעזאזל חשבתי?!" כי אתה אולי יוצא עם מישהי שאתה מאוהב בה מעל הראש עכשיו ואולי הלב שלך יישבר, אבל בעוד כמה שנים מעכשיו, כשאני כבר אהיה זקנה ואתה תשכיר את הדירה השלישית או הרביעית שלך, הבחורה ההיא תראה כמו דונטלה ורסצ'ה אחרי הבוטוקס. אתה באמת רוצה לצאת עם זה?? ואז אתה תהיה בטלפון עם חבר שלך ותגיד לו, "אחי, אתה זוכר שיצאתי עם הפקצה המטומטמת הזאת?" והחבר שלך יגיד לך, "אחי... מה עבר עליך?" ואז אתה תגגל ותחפש ותחזור לפוסט הזה, ותעשה את הדבר הבא:

תודה רבה. תודה.

אל תהיה רשע.

אני מתכוונת לזה, אני לא רק אומרת את זה כי זה ממש אבל ממש מעפן ולא מושך ולא בוגר להיות מרושע לאחרים, אלא כי בעוד שנים רבות מעכשיו - אתה לא יודע איפה האנשים שהיית רשע אליהם בתיכון יהיו. וסמוך עליי כשאני אומרת, הם עשויים להיות ממש מצליחים וממש פריקינג מגניבים ואתה תתחרט על זה. מי יודע, אולי הם אפילו יהיו בלוגרים מצליחים וסופרים ממש מפורסמים ואתה תגיד, "אוף יכולתי עכשיו להיות חבר שלה ולהיכתב בתודות בסוף ולקבל עותק חינם ולהיות עשיר."

א-ההמממ.

תלמד.

לא, אני לא מדברת על ספרי לימוד, עזוב את החרא הזה, זה באמת לא יהיה יעיל אפילו לרגע בחיים שלך. אני מתכוונת לניסיון. תתנסה ותלמד. כי הרשו לי לומר - השיעורים הכי טובים שלמדתי היו בבית הספר, כי בית הספר לימד אותי איך לרכוש חברים, איך להיות סוציאלית (טוב, הוא קצת נכשל בזה), איך להיות בעלת ביטחון ואיך לנסות דברים חדשים ולהתגבר על קשיים. כמובן שגם החיים מחוץ לבית הספר חשובים ויש צרות כאלה וצרות כאלה, אבל בתמונה הכוללת, זה מלמד אותך הרבה, גם אם אתה לא רואה את זה. וכן, גם אם היית אאוטסיידר כמוני. אז תפסיקו להכניס את האף לתוך ספרי הלימוד ולחשוב שזה כל מה שמשנה, מה שבאמת חשוב זה לחיות וללמוד מטעויות. טעויות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, בגידות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, אהבות נכזבות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים. הבנתם את הפואנטה.

תתנסה ותעשה מה שבראש שלך ותצבור ניסיון וחוויות וזה בסדר גמור לפשל, ועל זה דיברתי כשאמרתי שהשתמשתי ביתרונות של גיל ההתבגרות עד ההזמנות האחרונה: זה בדיוק הגיל לפשל - אתה בגיל ההתבגרות, אז כל טעות שאתה עושה אנשים יגידו, "נו, זה גיל ההתבגרות. הם בזמן של פורקן. זה זמני. תנו להם." - אז תעשו מה שאתם רוצים! סחטו מהגיל הזה כל טיפת תירוץ לטעות. כי אתם עדיין לא יודעים, אבל בעתיד, אם תעשו שטויות, יגידו לכם, "מה נסגר איתך, אתה בגיל ההתבגרות?!" ויותר מזה, זה בסדר גמור להיות מפסידן בבית הספר, נצל את זה לעשות את כל הטעויות בעולם שיכולת לעשות, כי בעתיד גם ככה לא תראה שוב אף אחד מהחבר'ה האלה! הטוב משני העולמות.

תפסיק לחפש.

הרבה בני נוער חושבים שהם חייבים לדעת עכשיו מה הם רוצים לעשות בעתיד. זה לא חייב להיות ככה.

אם אתה כבר יודע מה אתה רוצה להיות ודוהר לכיוון הזה, נהדר. לך על זה. אבל אם אתה עדיין לא יודע - אל תיתן לזה להדאיג אותך כל-כך. אם לא תמצא את מה שיתן לך את התשוקה, זה כנראה בדרך וזה יגיע אליך. לפעמים כשמחפשים ונואשים למצוא, נתפשים על הדברים הלא נכונים וחושבים שזה מה שחיפשת. זה יכול לגרום לך לעשות טעויות רציניות כמו ללמוד משהו שתתחרט עליו או לא לשים לב שהמקצוע שבאמת מעניין אותך חולף לך מול העיניים. פשוט תן לזמן לעשות את שלו, אל תחשוב על זה יותר מדי ותראה שתגלה לבד בסוף מה עושה לך את זה.

אל תשנה את עצמך.

אם אתה קורא את הפוסט הזה, אני מניחה שבאמת אכפת לך; אולי אתה רוצה עצה אמיתית לבית-הספר, אולי סתם משעמם לך באוטובוס ואולי אתה ממש רוצה לשמוע תובנות ממישהי שעברה את אותו חרא. אני רוצה שתעיף מבט במראה ותגיד לעצמך, בשיא הכנות, כמה אתה מרוצה ממי שאתה? האם אתה באמת מרוצה מכך שבחרת דווקא במסלול עיצוב גרפי ולא ציור רק כי כל החברים שלך לומדים שם, למרות שהתשוקה האמיתית שלך היא ציור, או שאתה נהנה מהבחירה שלך? האם בחרת להירשם לסדנת פסיכולוגיה כי זה מרתק אותך, או שרצית בכלל ספרות אבל כל החנונים הולכים לשם? האם אתה לא נפרד מהחברה שלך למרות שאתה שונא אותה רק כי כל החברים שלך חושבים שהיא כוסית, או שאתה באמת אוהב אותה? האם אתה מתלבש כמו שאתה מתלבש כי ככה אתה אוהב להסתובב או שככה החברים שלך אוהבים לראות אותך? האם אתה זורק הערות עוקצניות בכיתה כי נחמד לך שחברים שלך צוחקים מזה או שאתה פשוט זקוק נואשות לתשומת לב בעקבות הזין הקטן שלך? האם אתה מבלה עם החברים שאיתם אתה מבלה כי הם פופולארים וממש נחמד להסתובב עם הפופולארים ולהרגיש שגם אתה כזה, או שאתה ממש רוצה בכלל לשבת בפינה עם ספר ביד? האם אתה נרשם לעיתון בית הספר כי התשוקה לכתוב ולהביע את דעתך בוערת בך, או שאתה שם כדי להרשים את ההורים שלך? כל השאלות האלה ועוד מיליון אחרות יראו לך אם אתה באמת שומר על הזהות שלך או נותן לחברה (הדבר הכי גרוע שקיים ברוב המסגרות, ולא רק בבית-הספר) להכתיב לך מי אתה? חבל, אתה יכול להיות אדם מדהים ולשנות את עצמך למישהו שאתה בעצמך היית שונא רק כי ככה כמה חברים שלא תראה שוב לעולם יכתיבו לך להיות. תישאר עצמך, אתה הכי טוב שיש לך ואין עוד אף אחד כמוך - זו לא סתם עוד קלישאה, זו אמת. אמת לאמיתה. לא אמת שנויה במחלוקת כמו הציצי של גוון סטפני - אמיתי או מזוייף? לא. באמת באמת אמת.

תהנה.

זה בית ספר. הרבה דברים מעצבנים יקרו לך, וגם הרבה דברים טובים. העצה שלי? - תהנה מהנסיעה. כי אני מבטיחה לך, ואני יודעת שבטח שמעת את זה מלא, ותגיד, "זה בחיים לא יקרה לי." - זה כן יקרה לך! אתה תתגעגע לבית-הספר יום אחד. מאוחר יותר בחייך, כשתצטרך לשלם חשבונות, לטפל בילדים, לקום מוקדם לעבודה שאתה אולי אוהב ואולי שונא אבל אסור לך לאבד, אתה תגיד לעצמך, "לעזאזל, איך בא לי לחזור להיות נער בבית-ספר, שם יכולתי להבריז בלי חשבון ולשקר למורה שלי בלי לפחד שהיא תבעט אותי מכל המדרגות. כשהצרה הכי גדולה שלי היתה שלקחו לנו את המגרש."

אז תעשה מה שבני-נוער עושים הכי טוב - תהנה.

לפרוש?

אם אתם אפילו טיפה כמוני, אתם תגידו באיזשהו שלב, "די, אני פורש מבית הספר. אני אתפרנס ממכירת סמים. נמאס לי מהחרא הזה, אני לא מאמין במסגרת חינוכית ובשיבוץ, אני לא מאמין בנתינת ציונים, אני רוצה להיות חופשי." - וזה בסדר. זה אומר שיש לך ראש טוב, אני אוהבת אותך. אבל אל תעשה את זה, יודע למה? כי אתה כרגע תקוע בבית הספר, שההורים שלך (אלוהי החינוך יודעים למה) שילמו אלפי שקלים כדי שתלמד בו (טוב, תלוי איפה אתה לומד) ואתה תרצה לנצל את זה. כי בעתיד, אם תרצה לעסוק במשהו שתרצה לעסוק בו, אתה לא תרשים אף אחד עם 7 שנות לימוד וכמה ציוני 30-40. זה לא יקדם אותך אל החלום שלך, תאמינו לי. וגם אם תרצה לתקן את העוול וללמוד, זה אמנם לא מאוחר, אבל זה יעלה לך המון כסף. המון! ה-מ-ו-ן! חבל למשכן את הבית והאוטו בשביל משהו שיכולת לסיים בתקופה שגם ככה היתה מתבזבזת על זיונים ומסיבות, לא?

מצד שני, אם אתה שואף לעסוק באמנות ויודע במאה ושמונים אחוז שזה מה שאתה עומד לעשות, כי אתה תילחם על זה עד הסוף ואתה מוכן למות בשביל להגשים את זה ומוכן לחיות בעוני ובמסכנות בשביל זה - אם אתה בכל נימי נפשך יודע שאתה רוצה לצייר/לנגן/לכתוב/לרקוד/לשיר/לפסל למחייתך ואתה שואף להיות מישהו שלא זקוק לתעודה ארורה כדי לעסוק במה שהוא אוהב - הו אז אני אומרת לך - תפרוש! תפרשי, ציפור קטנה שלי! פרשי כנפייך וצאי מארבע קירות אלו שלא ראויות לאמן דגול כמוך!!!

ואם שואלים אותך - לא אני הכנסתי לך את הרעיון לראש. זה בלוג חינוכי.

לסיום, שתהיה לכם שנת לימודים פורה ומוצלחת (דמיינו אותי אומרת את זה בקול של מורה, זה יעשה לכם חשק ללמוד!) אל תשתוללו יתר על המידה, תהנו מהיותכם צעירים וחופשיים, (ברצינות, אתם מדמיינים קול של מורה?) ואל תעשו בעיות להורים שאוהבים אתכם ורוצים שתלמדו ותתפתחו. אהה, ותמיד. תמיד. תורידו את הרגליים מהשולחן.

אלא אם כן אתם בבית-הספר.