טאנה פרנץ' מאוהבת בגיבור שלה, אבל לא מהססת להשניא אותו על הקורא כשהעלילה דורשת את זה.

לעולם לא הייתי מנחשת שהמותחן המיסתורי-פסיכולוגי הזה הוא רומן ביכורים; פרנץ' היא כותבת מוכשרת מאוד וניתן להבחין בזה כבר מהשורות הראשונות שגורמות לך לשקוע כמו בבוץ' טובעני המכיל חומרים נרקוטים ממכרים. הפתיעה אותי שהכתיבה מקצועית ו'ותיקה' כבר מנקודת הזינוק שלה. הדמויות מפותחות ביסודיות ומגלות בהדרגה את כל השריטות שלהן ויכולות להיות לעתים מאוד לא אהובות.

הרומן הזה נפתח בתעלומה בת עשורים: שלושה ילדים בנוקנארי, קהילה במרחק כמה קילומטרים מדבלין, נכנסים ליער אבל רק אחד מהם חוזר. אדם ראיין. הוא נמצא צמוד לעץ, נעליו מלאים בדם שאינו שלו. אדם חוזר מעט קטטוני וזכרונו נמחק. 20 שנה חולפים, ואדם ראיין הקטן הוא עכשיו רוב ראיין, שוטר במחלק הרצח של משטרת דבלין שעברו נותר כערפל מאחוריו.
ביחד עם שותפתו קאסי מאדוקס, בלש רוב ראיין חוקר מקרה רצח בפרוורי דבלין: גופתה של קאת'רין דבלין בת השתים-עשרה נמצאה על אבן טקסית עתיקה באתר ארכיאולוגי, הממוקם במקרה בנוקנארי, העיירה שבה היה רוב קורבן לפני עשרים שנה.

מה שאני אהבתי במיוחד זה אפיון הדמויות. הן היו מולטי-מימדיות ומאוד דינאמיות. קאסי היתה דמות מבריקה. היא בחורה צעירה במחלקה משטרתית הנשלטת על ידי גברים. היא הוקצתה למחלקה כיוון שהיתה נועזת, חכמה ושנונה, בקיצור, הרוויחה את זה ביושר. בנוסף, היא חברה נהדרת, והיא ורוב הם זוג מאוד חמוד, הן כידידים והן כשותפים.
אהבתי במיוחד את או'קלי, מפקד המשטרה הסוער הקלאסי: ממורמר, קולני, חסר-סבלנות וחמום-מוח שנותן לאנשיו חיים קשים. חשבתי שהוסיף הרבה צבע לעלילה והיה משעשע לראות אותו מתעצבן.

יש אי שם אנשים שיגדירו את הספר הזה 'מדהים' ו'גאוני'. אני לא אתן לו את הכבוד להיכנס לקטגוריה הזו, אבל כן אהבתי אותו וחשבתי שהיה טוב.
לפרנץ' יש נטייה לפרט יותר משצריך ותחושת הגודש הזו הרסה לי קצת את הקריאה.
הדבר שהכי הרגיז אותי וגרם לי לגלגל את העיניים בהבעה 'פקצית' משהו היה באחד העמודים האחרונים, רוב אומר לקורא לא לשפוט אותו בחומרה רבה מדי כי "שיטו גם בכם".
ביץ' פליז. לא. אל תגיד לי מה אני חושבת.

אני די בטוחה שאמשיך ואקרא את הסדרה בעתיד, אבל לא הקרוב. הספרים הבאים בסדרה כתובים מנקודת מבטה של קאסי לפי מה שהבנתי, וזה מסקרן אותי מאוד.

הסיום לא עטף את כל העניינים והשאיר הרבה קצוות פרומים, כמו בחיים. וזה בסדר, לא זו הבעיה. הסוף הרגיש לי מאוד עצוב והותיר לי גוש בגרון. ועוד קראתי אותו עם בלוז איטי ברקע, מה שגרם לי להיכנס למיטה ולבהות בתקרה כמה שעות במבט מלנכולי.

אווירה: 8/10

דמויות: 8/10

סגנון: 8/10

עלילה: 7/10

קצב: 6/10

דירוג: 4 מתוך 5!