ישבתי בחדר של המרפאה בעיסוק, הייתי קוראת לה מ', אבל כדי שלא תבלבלו אותה עם מ' החבר שלי, נקרא לה מ"ע, (ר"ת של מרפאה בעיסוק). הילדים היו נוהגים להשתולל שם על כל מני מזרנים והעבודה שלי היתה להשתולל ביחד איתם בלי נעליים. כיף. אבל באותו יום לא היו לי אנרגיות וישבתי בפינה, על השולחן, והסתכלתי עליהם כשהחיוך מאוזן-לאוזן שהיה לי כל היום, התמסמס לגמרי. פתאום, רגע לפני סיום, צנחה לראשי ההבנה שזהו, מיח"א כבר לא תהיה חלק מחיי. עכשיו הכל ישתנה. זה הכאיב לי אז ניסיתי להדחיק את הכאב ולצחוק עם הילדים. בשבילי, מיח"א היתה הבריחה מהמציאות. להיות עם הילדים, לשחק איתם, לקבל אותם בבוקר ולטפל בהם - הם היו רק 8 ילדים ואני, הם, הגננת והסייעת היינו ממש כמו משפחה גדולה! איך אני יכולה לקום ולהמשיך הלאה אחרי שהיתה לי משפחה למשך שנה שלמה?!

המחשבה שעברה לי בראש באותו רגע היתה, "מה יהיה?"

לא כי לא ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות סופרת וידעתי שאני רוצה להגיע למצב שאני עובדת בתחום, או אולי לא עובדת אבל כותבת למחייתי. אבל חוץ מזה, רציתי להשתחרר מהעול הזה של לגור עם ההורים המחמירים שלי, רציתי להיות עצמי גם כשאני בבית מול הטלוויזיה ולא רק כשאני בחוץ עם חברים. היה נמאס לי לעבור ביקורת בכל כניסה ויציאה מהבית, לספוג מבטים פגועים בכל פעם שפלטתי קללה ברגעי כעס או להאלץ לענות כל הזמן על שאלות כמו, "היה שם כשר?" או, "למה את כל הזמן מסתובבת רק עם בנים? אין לך חברות?"

אני עומדת לשתף אתכם במשהו שהוא מאוד אמיתי בשבילי ושאיש אינו יודע עליו חוץ מכם עכשיו: מאז שאני זוכרת את עצמי, היו בתוכי יצורים קטנים. הם שכנו לי בתוך הראש ותמיד היו מפטפטים המון, צוחקים, מזלזלים או פשוט עושים הרבה רעש. הם כל-כך פעילים וכל-כך מטרידים שאפילו נתתי להם שם: מורלוקים. נתתי להם את השם הזה ממש מזמן, אני לא זוכרת מתי, אני רק זוכרת שמאז ומתמיד הם היו המורלוקים שלי; הם הסיבה לבעיות הריכוז ותמיד היו לי ויכוחים איתם באמצע מבחני בגרות או שיעורים, באמצע שחברה היתה מדברת יותר מדי והייתי מתעייפת מלהקשיב לה ובעיקר במקלחת או בלילה במיטה. באותו רגע, כששכבתי יחפה על השולחן ההוא, המורלוקים שלי השתוללו! הם ממש כאילו רצו לפרוץ לי מהראש דרך העיניים והאוזניים והאף, לקפוץ מהשולחן אל הרצפה ולרוץ אל החופש. ואולי הם יודעים לעוף? אם כן, הם יטפסו על המנורות וישברו את החלונות ויעופו דרכם אל העננים וישקיפו למטה אל העולם ויצחקו על כולנו. לפעמים הם לחצו כל-כך חזק על הראש שלי שהייתי חייבת לקחת רגע, לצאת ולנשום אוויר. התאמצתי מאוד לא לבכות באותו רגע, כי לפעמים הם גורמים לי לבכות כשהם מפחידים אותי ואז הם מאוד הפחידו אותי. המחשבה להישאר עוד שנה בבית עם ההורים גרמה לידיים שלי לרעוד, והלב שלי הרגיש פתאום כבד מדי לחזה.

השעה הסתיימה והילדים יצאו מהחדר וחזרו למטה, לגן. אני ירדתי מהשולחן ונשכבתי על המזרן שעל הרצפה.

"מה איתך?" שאלה מ"ע.

"בסדר," שיקרתי. למה שיקרתי? אני לא יודעת. אולי התביישתי.

אתם חייבים לדעת לפני שאני ממשיכה שהערצתי את מ"ע. לא הכרתי אותה כל-כך, כל מה שידעתי עליה זה שהיא מרפאה בעיסוק בת שלושים פלוס, אבל האינטואיציה שלי היתה כל-כך חיובית לגביה, הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה יותר, ללמוד ממנה, אולי אפילו להיות כמוה. לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד אף פעם. מעולם לא היתה לנו שיחה מעבר לעבודה, חוץ מפעם אחת שנכנסתי לחדרה רק כדי לבקש כמה מסמכים ולפני שיצאתי היא שאלה, "את אוהבת את טמטיישן?" ועניתי, "היא מדהימה." והיא אמרה, "רואים עלייך." וחייכה אלי. יש לה חיוך מהמם עם גומות. אבל חוץ מזה מעולם לא תיקשרנו הרבה.

"את נראית גמורה." היא אמרה לי.

"אני תמיד נראית גמורה, זה סימן ההיכר שלי." אמרתי.

היא צחקה והיה לנו סמאל-טוק, ואז נראה היה שהיא באה לצאת מהחדר. באותו הרגע, חוש ההישרדות שלי אמר לי שאם זו הפעם האחרונה שאני רואה את מ"ע אי-פעם, אסור לי לפספס את ההזדמנות. אני חייבת לדבר איתה, להכיר אותה, לפתור את הבלאגן שיש בתוכי ולהשתיק כבר את המורלוקים הארורים.

תוך כדי שאספה כמה דברים, התרוממתי קצת מהמזרן ואמרתי, "אני מתחרפנת."

"ממה?"

פשוט זרקתי את זה באוויר. מה יקרה? אני לא אראה אותה שוב, "אני לא רוצה לעזוב, כי זה אומר שלא ישאר לי מקום. אני לא רוצה להמשיך לגור בבית."

"רע לך בבית?"

"לא טוב," ניסחתי מחדש, "אני רוצה לצאת משם."

"אז צאי." היא אמרה. נשמע כל-כך פשוט.

"ניסיתי." אמרתי, "שלוש פעמים למעשה, אבל ההורים שלי הם אנשים מאוד קשים. הם מצאו אותי ואספו אותי הביתה בכל אחת מהפעמים. אני עומדת להתפוצץ שם בבית."

היא הפסיקה להתעסק בעניינים שלה והישירה אלי מבט, "תקשיבי," היא אמרה, "אני חייבת לזוז כדי לא לאחר לגן אחר, אבל אני רוצה שנמשיך לדבר על זה. קחי את המספר שלי ודברי איתי מתי שתרצי. נקבע וניפגש ונסיים את השיחה הזאת."

היא הביאה לי פתק עם המספר שלה והרגשתי שהיא הביאה לי כרטיס לוטו שעתיד לזכות. שמרתי עליו מכל משמר ושמרתי אותו גם בטלפון תחת שמה. אבל עברו שבועות, מיח"א הסתיים והמספר לא חוייג. לא יודעת למה, אני מניחה שלא העזתי. אני יודעת שאני תמיד נשמעת כמו זורקת זין אמיתית פה בבלוג, אבל בתקופה ההיא הייתי הרבה יותר אבודה מהיום, זו הסיבה ש'בואו נדבר היסטוריה' זה התאג שהכי קשה לי לעדכן.

הרבה זמן חלף, באמת המון. כלומר, השנה החדשה כמעט התחילה ולא מצאתי לעצמי מקום חדש לשרת בו עד הרגע האחרון. אמא שלי רצתה שאני אשרת במקום שקרוב לבית וסידרה לי גן אחר לעבוד בו שהוא במרחק הליכה, שחברה שלה היא הרכזת בו. גן לילדים אוטיסטים. לא היה לי שום דבר אחר בידיים, ולמרות שלא אהבתי את הרעיון לשרת כל-כך קרוב לבית, הסכמתי. זה עדיף משום דבר.

זו היתה עמותה דתית, ולמרות שהחובה שם היתה להתלבש צנוע, התלבשתי כרגיל. לא היו לי בגדים צנועים ולא התכוונתי לבזבז את המשכורות הקטנות שלי על בגדים שאני לא רוצה לקנות. היה קיץ והיה לי חם וגם ככה שנאתי את החיים שלי באותה התקופה. לא רציתי לגור בבית ולא רציתי לעבוד בעבודה הזאת ולא סבלתי אף אחד מהאנשים שהייתי בחברתם, כל מה שעשיתי כל היום היה לקרוא ספרים ולברוח מהמציאות. אם זה לא מספיק - הרבנית שהיתה הרכזת של העמותה וגם חברה טובה של אמא שלי אמרה לי פעם, "אני מוכנה לספוג את העובדה שאת לא מתלבשת צנוע כדי שתישארי איתנו כי אני יודעת כמה חשוב לאמא שלך שתעבדי פה בעיר, אבל בגלל שאת עובדת במקום שבו את גרה, לא מגיע לך כרטיס נסיעות." מחיתי כמובן. מאמא צריכה את הנסיעות חינם שלה, זה הפך לי את החיים לכל-כך קלים, לפעמים הייתי נוסעת בלי יעד רק כדי שיהיה לי מקום שקט לקרוא בו. התעקשתי, והיא אמרה שהיא תראה מה היא יכולה לעשות.

אחרי כמה ימים אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אמרה שהיא יכולה לסדר לך חוגר למרות שאת עובדת קרוב לבית, אבל בתנאי אחד."

"איזה תנאי?"

"שפעם בשבוע תבואי לשיעור תורה שלה במדרשה של הבנות."

צחקתי. לא חשבתי שהיא רצינית, אז באמת, צחקתי מכל הלב.

"היא עושה בשבילך דבר כזה, זה המעט שאת יכולה לתת בחזרה."

כשהבנתי שהיא רצינית, אני מנחשת שההבעה על הפנים שלי היתה שווה מליונים, "מה? - לא." אמרתי, "אני לא הולכת לחרא הזה." אל תבינו לא נכון, אני אדם מאוד סבלני, אבל שמעתי כל כך הרבה חפירות דתיות בבית שעוד שעה בשבוע היה נראה לי כמו עינוי נפשי. המורלוקים ירדו לי לתחתונים.

"היא עושה בשבילך הרבה, תעשי את זה בשבילה."

"אני בטוחה שהיא יכולה להסתדר שם בלעדיי."

"את יודעת למה אני מתכוונת," היא אמרה, "תנסי את זה חודש אחד ונראה מה תחשבי."

אז הסכמתי. קיבלתי את החוגר שלי ורגע לפני השיעור, סימסתי לידיד שלי, 'תתקשר אלי בעוד 10 דק' בדיוק, זה דחוף.'

10 דקות אחרי שהשיעור התחיל, שהרגישו כמו 10 שעות, שיחת טלפון. 'יאיי!' סיננתי בלב, המורלוקים שלי גיחכו. העפתי מבט בטלפון והתנצלתי, "סליחה, זו שיחה דחופה." ויצאתי החוצה. ישבתי על הספסל ודיברתי איתו, הסברתי לו את הסיטואציה ופטפטנו עד שראיתי את הבנות יוצאות מהמדרשה. לקחתי את הרגליים ועפתי משם, בחזרה אל הספרים שלי.

עשיתי את זה גם בפעם השניה. אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אומרת שאת תמיד מדברת בחוץ בטלפון בזמן השיעור, תסגרי אותו כשאת נכנסת, זה לא יפה."

"לא," אמרתי לה, "מה שלא יפה זה להכריח אותי לשמוע דברים ששמעתי כל החיים ושאני לא מעוניינת לשמוע יותר. לא רציתי להיות שם, היא הכריחה אותי, אז אני שם, אבל לא בשיעור. אני שונאת את הבנות ואני שונאת את המדרשה הזאת."

סוכות הגיע, בדיוק התקופה הזאת של השנה, ובמוסדות של חינוך מיוחד אין חופש בחגים, אז המשכתי לעבוד כל יום מ8 עד 5. אחותי באה להתארח בבית עם בעלה למשך החג ואמא שלי החליטה לתת לזוג את החדר שלי. ואיפה אני אשן? - יש מזרן, קחי אותו, תניחי מתחת לשולחן במטבח ושני שם.

אני לא מתפנקת, באמת, ישנתי ברחוב עשרות פעמים, אבל באותו רגע הרגשתי השפלה אמיתית. הושפלתי, כן, אבל לא נתתי לזה לחרפן אותי. הייתי אז מאוד מאופקת, הרבה יותר מהיום. הייתי לוקחת מזרן כל לילה, שמה מתחת לשולחן, לוקחת ספר וקוראת עד שנרדמתי. בשבע בבוקר הייתי קמה, מרימה הכל למקום והולכת לעבודה.

בוקר אחד התעוררתי למשמע צעקות, "ג'אם, זוזי כבר!" אני שומעת, ומשהו דופק לי על הרגליים, "את מפריעה!"

פתחתי את העיניים ואני רואה את אבא שלי מתכופף מאחוריי ומנסה לפתוח את הארון, אבל הרגליים שלי עומדות לו בדרך. שש בבוקר, למען השם. שעה לפני שאני צריכה לקום. קיפלתי את הרגליים והוא פתח את הארון, הוציא משהו וחזר לענייניו. בלי לצפות לזה, דמעות החלו לזלוג לי. בכיתי ממש בשקט, מנסה לא להשמיע ציוץ, כי אם אבכה עכשיו יגידו לי, "מה את בוכה? מה יש לך?" ואני לא ארצה לדבר ויגידו לי, "רק משוגעים בוכים בלי סיבה!" זה מה שאמא שלי נהגה לומר.

נרגעתי, קמתי והלכתי לעבודה.

העבודה בגן היתה בסדר. היה לי קשה שם פי אלף מאשר במיח"א אבל התרגלתי. הילדים היו מתוקים מאוד והיה לי קשה לראות את ההתמודדות שלהם. רציתי להתיישב איתם על הרצפה ולנוע אחורה-קדימה, לא לדבר עם אף אחד, קינאתי בהם שאף אחד לא שופט אותם כשהם עושים את זה, אבל החובה שלנו היתה לעצור אותם כשהם מתנתקים ולא לתת להם להמשיך. אז בכל פעם שילד היה מתנתק, הייתי מנערת אותו, ותאמינו לי, כאב לי לעשות את זה.

הבת-שירות השניה היתה נערה ג'ינג'ית עם נמשים, ילדה טובה ירושלים עם קול חלש ועמידה כפופה. רציתי לנער אותה ולהגיד לה שהיא נראית כאילו שהיא רוצה לצאת מהעור של עצמה בכל רגע נתון ושתשתחרר! אבל לא עשיתי את זה, גם כי זה לא ענייני וגם כי תכלס, היא לא עניינה אותי.

היה ילד אחד שמנמן שתמיד היה מוריד את הבגדים, גם את התחתונים, ומתחיל לרוץ עירום בחצר. היינו צריכים לרדוף אחריו ולהלביש אותו לפחות שלוש פעמים ביום.

היה ילד אתיופי קטן שהיה כל הזמן מתנתק, וכדי לשחרר אותו גיליתי שהדרך הטובה ביותר זה להביא לו משחק הרכבה. זה היה מיד מעסיק אותו.

היתה ילדה דוסית אחת שהיתה צרחנית לא קטנה. כולם בגן היו שקטים, אבל היא, כשפתחה את הפה, היו שומעים אותה עד ניו יורק ושולחים שגריר לשאול אם הכל בסדר. היא היתה בוכה בקולי קולות וזה היה גורם למורלוקים שלי להשתולל כמו סופת הוריקן.

הילד שאני הכי זוכרת היה ילד גאן אחד. הוא היה רק בן 5, אוטיסט, וידע את כל האותיות ואת כל המספרים. בחיי, הוא היה יכול לספור בלי לעצור, ואם לא היית עוצר אותו היה מגיעה למליונים. הוא זכר בעל-פה כל מה ששמע אי פעם וידע לקרוא ולכתוב. הוא היה מדקלם שירים בעל-פה, סיפורים, משחקי מחשב, הכל. היה בו משהו מאוד מיוחד והוא הזכיר לי קצת את 'מטילדה' של רואלד דאל. כבר חששתי שיתחיל להזיז דברים בכוח המחשבה, כי תאמינו לי, הוא לא היה מאותגר שכלית מספיק בשביל היכולות שלו. הייתי יושבת איתו ומספרת לו סיפורים, מנסה לגרות קצת את המוח המבריק שלו. אבל אף אחד אחר לא באמת השקיע בו וכאב לי. איזה בזבוז!

יום אחד אחרי שישבנו בחצר וסיפרתי לו אגדה של האחים גרים (אני לא זוכרת איזו), קראו לילדים להיכנס. הגננת הושיבה אותם בחצי עיגול ואני התיישבתי מאחוריהם. פתאום הוא התחיל לבכות, לא בכי כזה שילד בוכה כשלוקחים לו את הצעצוע, אלא בכי היסטרי שהם בוכים ולא מצליחים אפילו לנשום.

"מה קרה?" שאלה הגננת.

הוא הסתכל עליי והצביע עליי, ממשיך לבכות בהיסטריה.

"אני לא מבינה, תדבר. מה קרה?"

הוא ממשיך להצביע עליי, בוכה ובוכה.

ניסיתי להגיד שהוא רוצה כנראה לשבת לידי, אבל הגננת השתיקה אותי. היא רצתה שהוא יסביר לה בעצמו, "מה קרה?"

הוא לא אמר מילה, רק בכה וניסה לרוץ אליי, אבל הגננת תפסה אותו והמשיכה להתעקש שיגיד לה במילים מה מפריע לו. הוא שוב ניסה לרוץ אליי והיא שוב תפסה אותו. היה לי מאוד קשה לראות את זה, רציתי להושיב אותו על הברכיים שלי ולחבק אותו חזק. הוא היה מסכן מאוד והיה זקוק לסוג אחר של דרבון.

בסוף הוא לא אמר מילה והגננת השאירה אותו איפה שישב ואמרה לסייעת להחזיק אותו כדי שלא יקום, ובמשך כל המפגש הוא רק הסתכל עליי ושלח אליי את הידיים שלו, מנסה להגיע...

רציתי למות.

כשהגעתי הביתה באותו יום, אמא שלי קיבלה אותי בצרחות.

"למה לא הרמת את המזרן שלך כשהתעוררת הבוקר?"

"כנראה שכחתי," אמרתי, מנסה לרמוז שהצרחות ממש מטרידות אותי. החדר שלי כבר לא היה החדר שלי אז לא היה לי לאן לברוח מזה ולא היתה לי דלת לטרוק.

"אמרתי לך להרים אותו כל בוקר כדי שלא יהיה בלגן! הייתי צריכה להרים אותו במקומך!"

"בסדר, סליחה!" אמרתי, "סליחה שאני לא יכולה לישון על הגג ולחסוך לך את כל זה!"

"אל תהי צינית איתי." היא אמרה.

"אני לא צינית, אני באמת מצטערת. הייתי מעדיפה לישון על הגג." אמרתי, "אני ישנה מתחת לשולחן האוכל למען השם, כדי שלט' וצ' יהיה איפה לישון!" (ט' וצ' הם אחותי ובעלה.) "אני לא אוהבת את זה, אוקיי? אני שונאת את זה. יכולתם לתת לי לישון עם ר', אבל לא. דחפתם אותי מתחת לשולחן כמו כלב מחמד!" הנה המורלוקים מתחילים להתפרץ.

"את יודעת שלא יכולת לישון עם ר', אין מקום אצלה!" שיקרה אמי. ידעתי שיכולתי לישון עם אחותי בחדרה, המיטה שלה היתה נפתחת והיה שם מקום גם לאורגיה של עשרה אנשים. הסיבה שלא יכולתי לישון איתה, היא שאמא שלי לא רצתה. אני לא יודעת מה הסיבה, והניחוש שלי אז ועד היום הוא שהיא נגעלת מג'אם, הכבשה השחורה המופקרת שמי יודע איפה היתה.

מאוד תסכלה אותי העובדה שאני עובדת, עם עקמת בגב, ישנה על מזרן דק מתחת לשולחן, כשהם בחופשת סוכות, ישנים עד הצהריים במיטות הרכות שלהם. הייתי מתנדבת בשמחה לישון על הספה בסלון, אם היו נותנים לי הזדמנות להגיד את דעתי, אבל זה לא משהו שקורה בבית שלהם. הכל מחליטים בשבילך. מגיל אפס אמא שלי הייתה מדברת בשמי, לא שואלת אותי, אלא מחליטה מה אני אוהבת או לא אוהבת לאכול ומה מתאים לי או לא מתאים לי לעשות עם הזמן שלי. עד היום היא עוד מנסה לעשות את זה, וכשאני אומרת לה שהיא טועה, ("כבר עשרים פעם אמרתי לך שאני אוהבת ירקות מוקפצים, את פשוט החלטת שאני לא.") היא מתעצבנת ועושה מזה סצנת דרמה ("את קוראת לי שקרנית?").

"בסדר," אמרתי, "אין מקום אצלה, אז אני ישנה מתחת לשולחן בלי להתלונן ובוקר אחד מיהרתי ושכחתי להרים את המזרן המזויין! תתגברי!" ויצאתי מהבית בטריקה.

הייתי שמחה כמובן לטרוק את דלת חדרי בפרצופה, אבל זה מה יש.

בצהרים אכלנו בסוכה. אחותי הסתכלה עלי בצורה מוזרה כל הארוחה עד שבאיזה שלב היא אמרה, "מה יש לך, ג'אם? את נראית עצבנית."

"אני לא." שיקרתי. מתחילת הארוחה לא אמרתי מילה אבל הייתי מלאה בכעסים על כל העולם. שנאתי כל. מה. שזז.

"אל תשקרי, רואים שכן."

"לא בא לי לדבר על זה." אמרתי.

"את כזאת מניפולטיבית." היא אמרה.

"סליחה?"

"את אמנם שקטה אבל משדרת מן כעס כזה החוצה וכל הסביבה שלך מרגישה לא בנוח."

"את מעדיפה שאני אקום מהשולחן כדי שיהיה לך יותר נוח?"

"לא, את יודעת למה אני מתכוונת! את שולטת בכולם!"

"שולטת בכולם?" הסכו"ם פשוט צנח לי מהידיים, "איך אני שולטת? לא אמרתי מילה כל הארוחה, את פתחת את הנושא. איך אני שולטת?"

"את כאילו לא אומרת מילה ונראה שאת שקטה ובלתי-נראית, אבל את בעצם שדה! את משתמשת בשקט הזה כדי לשלוט בכולם! את מניפולטיבית."

"אם זה היה נכון, ט', הייתי הלילה ישנה בחדר שלי בשקט ולא על מזרן בעובי של מחברת, והייתי מרגישה חופשיה לדבר בבית בלי להיות מותקפת על ידי חמישה אנשים."

"זה לא קשור, את יודעת טוב מאוד מה את עושה כי זה בכוונה, את מתמרנת את הבית כולו לטובת הצרכים שלך בלי להוציא מילה מהפה!"

קמתי מהשולחן ויצאתי מהסוכה, מתגברת על העבודה שאין לי דלת לטרוק, והסתובבתי ברחוב עד הערב. למזלי, נהגתי ואני נוהגת עד היום, להכניס ספרים קטנים יותר לכיסים. הזדקר לי ספר קטן מהכיס האחורי של הג'ינס ואחרי שהתעייפתי מללכת וכבר החשיך, התיישבתי מתחת לפנס רחוב וקראתי.

במשך כמה ימים, כל המשפחה עשתה עליי ברוגז בגלל הויכוח הזה. הרי אם הם חייבים (והם לא...) לבחור צד, ברור שזה יהיה הצד שלה. אם יש משהו שאתם צריכים לדעת על המשפחה שלי, זה שהבית הוא מסעדה והיא הלקוחה העשירה ביותר. ט' תמיד צודקת.

בפעם השלישית שהייתי אמורה להגיע לשיעור של הרבנית, לא הלכתי. ישבתי בחדרי, אחותי לא היתה בבית, אני מנחשת. אני לא כל-כך זוכרת; אני רק זוכרת שציירתי, כשפתאום דפיקות בדלת.

"מי זה?" שאלתי.

הדלת נפתחה לכדי סדק וראש מכוסה במטפחת הציץ פנימה, "אפשר?"

"מי את?" שאלתי.

"את לא מזהה אותי?"

ניחשתי שהיא אחת מהבנות במדרשה, מי זו עוד יכולה להיות, "אהה." הסתכלתי עליה במבט שמבהיר שאני עדיין לא מזהה אותה אבל זה לא מטריד אותי במיוחד. מאאן הייתי נערה מרירה, "מה רצית?"

"יש שיעור עוד מעט ועוד לא הגעת, אז שלחו אותי לחפש אותך."

"אני לא באה." אמרתי לה.

"למה?"

"כי אני לא רוצה."

"חבל..." היא אמרה, הסיטה את הראש קצת לצד כאילו שאוזן אחת כבדה לה יותר מהשניה, מנסה לשוא להעביר לי אמפאטיה בשפת גוף מבויימת, "את בטוחה?"

"לגמרי."

"טוב..." היא אמרה והרימה את הראש, על הפנים שלה הייתה ההבעה הכי 'דווקאית' שראיתי מימיי, "זה יעבור לרבנית."

"זה יעבור לרבנית"...??? - מי לעזאזל הבחורה הזאת חושבת שהיא? אני לא ילדה בתיכון שמלשינים עליה למורה כי היא מבריזה מהשיעור. למה אנשים חושבים שחופש מחשבה וחופש תנועה הם לא רלוונטיים? חוץ מזה, מה זה? איום? זה אמור להפחיד אותי? כי אם כן, זה היה כישלון חרוץ.

לקחתי את הטלפון שלי, יצאתי מהבית והתיישבתי בפארק. היה חשוך וכדי שהבנות מהמדרשה לא יזהו אותי שמתי גם את הברדס של הג'קט על הראש. העברתי מספרי טלפון בנייד ונעצרתי במ"ע.

מ"ע... הרגשתי כאילו שנים לא ראיתי אותה. אחרי משהו כמו דקותיים, לחצתי על הירוק. מתקשר.

"הלו?" הקול שלה.

"מ"ע?"

"כן...?"

"זאת ג'אם, מה נשמע?"

"ג'אם!" היא אמרה, "עבר המון זמן... למה לא התקשרת? מה נשמע?"

"לא טוב." אמרתי, "אני מצטערת שאני נופלת עליך, אבל אני צריכה עזרה."

זו היתה הפעם הראשונה בחיי שביקשתי ממישהו עזרה. אף פעם לא העזתי, אפילו לא בהכנת שיעורי בית, שאמנם עשיתי רק פעמים בודדות אבל לא ביקשתי עזרה באף אחת מהפעמים האלה, ואפילו כשהייתי בתסבוכת רצינית. התרגלתי כל כך לעובדה שהבעיות שלי הן לא בעיות שאני יכולה לשתף בהן את המשפחה שלי והתרגלתי לפתור הכל בעצמי. אפילו לא להתייעץ עם אף אחד, אפילו לא לדבר או לפרוק. הייתי כותבת כדי לפרוק, וחושבת לבד על פיתרון. פתאום עמדתי שם בפארק, מתחת לעץ, מבקשת עזרה מאדם שתכלס היה זר לחלוטין! לא האמנתי למה שיוצא לי מהפה.

"מה קרה?"

סיפרתי לה הכל. על ההורים שלי, על התקופה האחרונה שישנתי בחדר האוכל, על הויכוח עם אחותי.

מ"ע זעמה. "איך היא מעיזה להאשים אותך בפאסיב אגרסיב כשהיא עושה בדיוק את אותו הדבר?! היא בבירור שולטת במשפחה שלכם; היא מקבלת את החדר שלך, בגלל כמה דברים שהיא אמרה לך כולם עשו עלייך ברוגז ולא מדברים איתך, כל מה שהיא אומרת הוא קדוש קודשים. זה מגעיל! והיחס שאת מקבלת בבית הוא פשוט מחפיר, זו לא צורה לחיות בה. את צריכה לצאת משם."

קבענו להיפגש למחרת בערב בפאב הבית שלה - הברון.

לא יכולתי לחכות למחר בערב, רק על זה חשבתי. סיימתי לעבוד, ובלי לעצור בבית לארוחת צהרים, תפסתי אוטובוס ונסעתי אליה. בהתחלה עליתי אליה לדירה, היה לה חתול ובית קטן ויפה. הריח בדירה שלה היה ממכר. לא רק כי הדיף ריח של סיגריות, אלא גם כי היה בו משהו שגרם לי להרגיש שייכת, ועד היום אני לא יודעת להגיד מה זה היה.

ישבנו בקפה גרג מאוחר יותר ודיברנו על הא ועל דא. היא שאלה מה אני עושה עכשיו וגילתה עניין רב בעבודה שלי עם האוטיסטים. בסביבות שמונה, פאב הברון נפתח. זה היה פאב קטן וחמוד ושקט, כמו שאני אוהבת. אלה הפאבים הכי נעימים כי יש בהם תמיד אנשים מעניינים ואם לא, שקט שם אז אפשר לחשוב או לכתוב. הרבה שנים לא הייתי שם ואני תוהה אם המקום עדיין קיים.

"אכלת משהו היום?" היא שאלה כשהתיישבנו על הבר.

"אמממ..." חשבתי, "אכלתי בגן יוגורט." לרגע הקשבתי שוב למשפט הזה בתוך הראש והמורלוקים צחקו. נשמעתי כמו ילדה בת חמש.

"יוגורט?" היא אמרה, "זה לא אוכל."

"זה לא אוכל." הסכים איתה הברמן.

"את צריכה אוכל אמיתי."

"יש המבורגרים," הציע הברמן, "הם באמת טובים."

"תביא לנו שניים, עליי." היא אמרה.

אכלנו המבורגר. היא שתתה בירה ואני שתיתי וויסקי. שתיתי אותו כל-כך מהר ונראה שהיא מתרשמת, מה שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. "ואוו, איזי עם הוויסקי, ג'אם."

"עוד אחת?" שאל הברמן.

"יאפ."

ודיברנו. דיברנו על הבית, היא סיפרה לי מה עברה בעצמה בילדותה, על הימים שרצתה לעזוב את הבית ועל כך ששירתה בצבא כמה שיותר רחוק כי היחסים שלה עם ההורים לא היו טובים. נושא השיחה הוסט בנקודה מסויימת והתחלנו לדבר על מיח"א. כל-כך התגעגעתי למיח"א.

"מה שלום י'?" שאלתי. י', למי שלא קרא את הפוסט על מיח"א, הוא הילד הכי מתוק בעולם.

"לא בסדר." היא אמרה, "אמא שלו צריכה סירוס."

"למה?"

"כי היא לא מפסיקה להביא ילדים ולהזניח אותם, זה למה. צריך לסרס את האישה הזאת."

"היא עדיין לא שמה לו את המכשירים?"

"לא רק זה." אמרה מ"ע, "היא מזניחה גם את הבת השניה שלה. יש סיכוי שגם היא חרשת והיא לא מביאה אותה לבדיקות. אמרו לה להביא את הבת והיא הבטיחה שתביא, אחרי שבוע אמרו לה שוב והבטיחה שתבוא, לא באה. אמרו לה תבואי ונעשה לה בדיקה חינם, רק נבדוק שהשמיעה בסדר! אמרה שתבוא, ולא באה. האישה הזאת משוגעת יותר מבעלה, בחיי. והיא עוד בהריון תשיעי...? מה נסגר?! ותאמיני או לא, אבל הכי גרוע זה שעכשיו אבחנתי אצל י' אוטיזם."

"מה?!" זינקתי, "הוא לא מתנהג כמו אוטיסט!"

"כי הוא לא, אבל אם הוא ימשיך לקבל את ההזנחה הזאת, הוא יהיה."

"פאק," אמרתי, "צריך לנער את אמא שלו."

"אני לא מדברת על אמא שלו, אני מדברת עליך." היא אמרה. הלב שלי קפץ לגרון וכמעט נחנקתי. עלי...? איך אני קשורה? "את היחידה שהצליחה להגיע אליו. בטח כבר שמעת את זה מד' (המנהלת של גני מיח"א). לפני שהתחלת לעבוד איתו, הוא היה במצב הרבה יותר גרוע. מאז שהגעת הוא השתפר פלאים, הוא מתקשר הרבה יותר משנה שעברה, מדבר יותר ברור, אוכל יותר טוב, מתבטא. מאז שעזבת, שוב חלה ירידה משמעותית בתפקוד שלו; הוא כבר לא מדבר כמו אז והוא מתחיל להתנתק מכולם."

"את מדברת ברצינות?"

"כן. הוא ממש אוהב אותך, ג'אם, הוא עדיין קטן ואפשר להוציא אותו מזה. הוא צריך לעבוד איתך."

"אני יכולה להקדיש לו נגיד... יום בשבוע."

"לא, זה לא מספיק," היא אמרה, "תני לו יומיים שלושה לפחות, וזה אולי יתן סיכוי. הוא ממש במצב רע, אני מרחמת עליו."

אבל איך? אני אפילו לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו!"

"את עוזבת את הבית, זה לא דיון." היא אמרה, "אבל אסור לך לעזוב את י'. את חייבת לעבוד איתו כדי להציל אותו, אני לא סתם אומרת לך, הוא יהיה אוטיסט אם תעזבי."

אוטיסט. המילה הזאת גרמה לי עור אווז ופתאום הדמות של י' עלתה בראשי, מתנדנד קדימה אחורה, קדימה אחורה... אלוהים, לא. רק לא זה.

באמצע השיחה אמא לי התקשרה. מ"ע אמרה לי לא לענות, כדי לא להרגיל אותה שאני תמיד זמינה. היא התקשרה שוב. ושוב. ושוב. ברצף. בפעם החמישית בערך, לא יכולתי יותר ועניתי. מ"ע עשתה לי פרצוף חמוץ ושיקרתי לאמי ואמרתי לה שאני לא יכולה לדבר כי אני עם בני דודים (היא חשבה שאני אצלם) ושאגיע הביתה בקרוב. אחרי שחקרה בדיוק מתי ובאיזה אוטובוס, ניתקתי. המשכנו לדבר כל הלילה, הרגשתי תענוג שמישהו באמת מקשיב ומתעניין בי, ובצער, נסעתי הביתה.

נפגשתי איתה עוד שלוש פעמים אחר כך, וכל פעם המצאתי שקר אחר כדי להגיד לאמי היכן אני. לא רציתי לספר לאף אחד על מ"ע. רציתי שהיא תהיה רק שלי.

בלילה הרביעי תכננו בדיוק מה נעשה, דיברנו לפחות עד 3 בבוקר ואז נסעתי הביתה.

ישנתי במיטה שלי באותו הלילה כי אחותי ובעלה נסעו, ובבוקר התקשרתי לאמי ואמרתי לה שלא אלך הבוקר לעבודה כי אני לא מרגישה טוב.

"בסדר, תעשי מקלחת ותתקשרי להגיד לי איך את מרגישה."

"אוקיי." ניתקתי, והתחלתי לארוז.

ארזתי הכל, ה-כ-ל. לקחתי את הבגדים, הנעלים, הניירת, הספרים, הפוסטרים. אבא שלי עובד במשרד שנמצא ממש צמוד לבית, דלת אל דלת. הבית היה ריק אבל ידעתי שהוא יכול לדפוק לי בדלת בכל רגע ולשאול איך אני מרגישה, אבל הקשר בינו לבין אמי היה כל-כך דפוק והם לא סיפרו כלום אחד 

לשניה אז לא באמת דאגתי כי ניחשתי שהוא לא יודע.

מ"ע התקשרה. "את מוכנה?"

"בדיוק סיימתי, את פה?"

"אני בחוץ."

לאט לאט, אני והיא התחלנו להעביר את כל התיקים שלי מהחדר אל האוטו שלה שחנה בחוץ, ככה, באור יום, עשר בבוקר בערך. הדבר האחרון שעשיתי היה לפתוח את הטלפון הנייד שלי ולהוציא את הסים. שמתי את הסים בכיס האחורי, השארתי את הנייד על שולחן-הכתיבה, כיביתי את האור, ונסענו.