אני בכוונה לא מדברת על המיני-אינתיפדה, כפי שאתם יודעים, כי אני לא אוהבת לערב בבלוג את הדעות הפוליטיות והדתיות שלי, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שזו לא הסיבה שפתחתי בלוג, כיוון שכאן בארץ, אם תרצה לדבר על פוליטיקה או דת, זה לא קשה להשיג שותף לדיון. מספיק להיכנס לפאב הקרוב ולתפוס אדם זר לגמרי והופ - יש לך דיון פוליטי/תיאולוגי שיימשך עד הבוקר. הסיבה השניה היא שאני יודעת שיש לאנשים באינטרנט מיליון ואחת דעות בנושאים האלה, במיוחד לנו הישראלים, ולכן אולי עדיף לשמור על הבלוג כעל מקום אחד בו אפשר באמת להתנתק מזה לכמה רגעים. אני מעדיפה לפרוק בנושאים שאין להם מקום בחיים האמיתיים כי לאנשים אין 'זמן' או 'דעה' בנושא - כמו אמנות, פילוסופיה או תפיסת עולם.

הבעיה שלי היא שמאוד קשה לי בימים האחרונים לכתוב על משהו אחר. זה מקיף אותנו, זה חונק מכל הכיוונים. אם זה ברדיו או בטלויזיה, בעיתונים, ברחובות, בשיחות עם אנשים אחרים. עוד הרבה שנים לפני המתקפות האלה הייתי תמיד הולכת עם תרסיס פלפל בתיק, כי וואלה, היו לי רגעים בעבר שגרמו לי להתחרט שלא היה עלי תרסיס ולכן השגתי אחד. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא עבר לכיס הקדמי והיד נשלחת אליו עם כל תנועה חשודה.

ידיד שלי, ש', נסע באוטובוס. האוטובוס היה מפוצץ והוא נדחס בין האנשים באזור הזה של הנכים. אחרי תחנה אחת, עלה ערבי לאוטובוס, נדחס שם ונעמד ממש מאחוריו. הוא הבחין בו ושמר על עירנות אבל לא באמת היה לו לאן להתרחק, ואין מה לעשות, החשש יהיה שם בכל מקום בו יהיה ערבי, את מי אפשר להאשים?

אחרי כמה דקות, הטלפון של הבחור הערבי צלצל. הוא ענה ודיבר כמה רגעים, ופתאום התחיל לצעוק, "אללה אכבר! אללה אכבר! אללה אכבר!"

ש' הסתובב מבוהל. הגב שלו היה הכי זמין לערבי, וש' לא לוקח עליו נשק בדרך כלל. גם כל שאר הנוסעים באוטובוס הסתכלו בהפתעה על הבחור שצועק את הקריאה המוכרת. חלקם אפילו נעמדו, נועצים בו עיניים פעורות.

הבחור הערבי קלט את המבטים והבין מה הוא עושה, הוא הנמיך את הטלפון ואמר בקול, "אשתי ילדה! זה רק שאשתי ילדה!"

האנשים נרגעו מסביב, "מזל טוב"ים חלושים נשמעו בהקלה והלב של ש' צנח בחזרה לחזה.

לאחר כמה דקות, אישה בעלת הליכון ביקשה מהנהג להוריד לה את הרמפה מהדלת האחורית. ש' התנדב לעזור לה והלך אל הדלת האחורית, מוריד את הרמפה - מה שהוא לא ציפה היה שהיא תנחת בעוצמה כזאת על האספלט ותשמיע קול חבטה צורמני הדומה מאוד ליריה של אקדח. שוב כל הנוסעים נעמדו בפחד, הסתכלו מסביב, חלק מהבחורות המבוגרות יותר מחזיקות תרסיסי סנט-מוריץ ביד, חיילים אוחזים בנשק.

"סליחה!" צעק ש', "אני מתנצל, זו רק הרמפה. סליחה."

שוב כולם נרגעים, חוזרים למקומות. אחת מהבחורות המבוגרות עם הסנט-מוריץ אמרה, "ממש לא עשית לי התקף לב עכשיו!" וחזרה לשבת.

הוא סיפר לי את זה בכזה שעשוע, ונראה שזה הצחיק אותו. גם אני צחקתי... כי תכלס, הטרגדיה היתה לכולם רק בראש, וכשחושבים על זה, זה נשמע כמו סצנה של סיטקום. אבל מוזר לחשוב שזה מצחיק. כשאנחנו מדברים על אנשים שהתחבאו בשואה מפני נאצים, זה כבר לא מצחיק כל כך. כשאתה חושב על כך שכל צליל קטן גרם למשפחה יהודית לעצור את נשמתם ולהקשיב בדריכות לצעדים שבחוץ, זה מצמרר. והנה אנחנו מספרים כמה מצחיק זה שכל צליל או קריאה גורמת לחבורת יהודים באוטובוס לשיתוק. הפכנו להיות אסירים בכלא ממש גדול, שבו כל אחד יכול לבוא ולדקור אותך בכל הזדמנות עם סכין או מברג או מה שהוא יכול להניח עליו את היד. אתה חי את החיים שלך בנחת, משתדל להיצמד לשיגרה שלך, אבל לא שם לב איך היא נהפכה להיות קומדיה שחורה. שוטרים וחיילים מפטרלים ברחובות, לכל תושב כמעט יש נשק בכיס, כל ערבי הוא אויב פוטנציאלי. לא פלא שאנשים בחו"ל בטוחים שישראל נראית כמו בסיס צבאי אחד גדול. אם הייתי במקומם, גם אני הייתי מקבלת את הרושם הזה.

זה מרגיש כמו נפילת מערכות, לא?

מערכת השיגרה האישית - מערכת הרפואה ומד"א - מערכת המשפט והחוק - מערכת התקשורת והמדיה - מערכת ההנהגה. הכל מתחיל להשתבש ולהיכנס אחד בתוך השני, להתגלגל ולהתגלגל. ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים את היום שלנו, קמים בבוקר והולכים לעבודה, פוגשים חברים ויושבים בבית קפה. מדברים על ההוא שהתחתן וההיא שטסה לחו"ל.

אני מאוהבת באדישות הישראלית לפעמים.

אם כבר מדברים על חו"ל, שבוע הבא ט' טסה לאפריקה, אז יצאנו. היא ביקשה ממני לבוא איתה לקנות כמה בגדים (איתה לקנות בגדים זה סיוט, היא מסתובבת שעתיים. אני כמו גבר בדברים האלה, בחרתי-שילמתי-הייתי. אבל היא... ואוו. הרגשתי כמו בן-זוג שלה), אחר כך הלכנו אליה ואכלנו צהרים (כמו חיות, בלסנו. היינו רעבות), ואז יצאנו למרפסת וסיפרתי אותה. היא יצאה מדהימה, בחיי. זה גורם לי להרגיש טוב שלא "פיקששתי" כי תמיד הפחד הזה מחלחל. אם את גוזרת לאישה אפילו קצת יותר מדי, דמך בראשך... זה לא כמו לספר את עצמך. בסוף נשארתי לישון אצלה כי כבר היה מאוחר והיא אמרה שעדיף שאשאר, אז נשארתי. שתינו יין במרפסת ודיברנו עד שכבר היתה זריחה ונרדמנו באופן הכי רנדומלי בעולם, מכורבלות. אני אתגעגע אליה בחודש שלא תהיה, אבל אני מקווה שהיא תהנה שם באפריקה עם האריות. אני הולכת לישון אצלה שוב השבוע, לפני שניסע לשדה התעופה.

הבטחתי לעזור לה לארוז ונראה שקשה לה להיפרד והיא צריכה מישהו איתה. היא מעולם עוד לא יצאה מהארץ וזו הפעם הראשונה שלה, לגמרי לבד, שתי טיסות בדרך לאפריקה ובקושי אמצעי תקשורת. אבל אני גאה בה, בחיי. מעולם עוד לא עשתה צעד כזה גדול לגמרי לבד, רק בשביל להגשים משהו שממש רצתה לעשות. דווקא תהיתי מתי יהיה רגע כזה, כי היא מתאפקת כבר הרבה זמן בגלל היחסים העגומים עם המשפחה שלה וחוסר התקשורת עם החבר שלה, ואיפוק כזה בדרך כלל גורם לך לשבור את כל הכלים בשלב מסוים. היא גרה עם ההורים ועד לא מזמן גם אחים שלה גרו איתה והם לא מדברים איתה. היא סיפרה לי את כל הסיפור ואני חושבת שעם אחים כאלה, מי צריך בריונים בבית הספר..? אבל היא מתאפקת ולא אומרת להם כלום. איך אפשר לחיות עם אדם שאפילו לא מסתכל עליך?