דיכאון עמוק נמצא ממש בדרך אלי ובדרך כלל אני לא יודעת איך לבלום אותו. במצבי דיכאון כאלה, אני מוצאת את עצמי מבטלת תכניות ושוכבת במיטה כל היום. זה אפילו כבר התחיל, הייתי בספריה ואחר-כך הייתי אמורה ללכת לקנות כמה דברים ולא התחשק לי ללכת, אפילו שזה במרחק הליכה. עכשיו אני אומרת לעצמי לצאת לפני שיסגרו לי את החנויות, ואני פשוט לא זזה. זה רע, אני יודעת, אפילו יותר רע מתמיד מאחר ששבוע הבא יש לי יותר מדי דברים לעשות, שאני ממש לא רוצה לבטל.

קודם כל, אני צריכה לעזור לט' עם הדברים ולנסוע איתה לנתב"ג ביום ראשון, לתפוס את המטוס שלה לאפריקה.

מאוחר יותר באותו ערב, אני הולכת למפגש של NaNoWriMo בירושלים. אני לא יודעת למה, אני לא באמת שייכת לקהילה הזאת ומעולם לא השתתפתי בזה, אבל חשבתי שיהיה נחמד לפגוש כותבים אחרים פה בארץ.

ולמחרת, יש לס' מופע באיזה מועדון גייז, דראג שואו, ואני לא מוכנה לפספס את זה בחיים. אני מתה על מופעי דראג, בטח כשס' שר בהם.

ועכשיו משהו אוכל אותי מבפנים... אני לא יודעת מה זה, זה כאילו שלא בא לי לעשות כלום. בקושי ששכנעתי את עצמי לכתוב לבלוג, אבל אמרתי לעצמי שאם יש משהו שיש לו סיכוי לשחרר את זה זה לכתוב...

ודווקא הייתי בסדר עד אתמול בערב. היה יום בחזרה-לעתיד אתמול ודווקא ישבתי לראות את הסרטים, זו היתה נוסטלגיה נחמדה. אני עדיין מחכה להובר-בורד שלי. רק בסביבות 10 בלילה, באמצע שכתבתי, היה לי משבר והתחלתי לבעוט בקיר מרוב תיסכול. הרגשתי פתאום שהספר שלי הוא הדבר הכי נורא שנכתב מעולם ושחייבים לשרוף אותו בדחיפות כי אין לו סיכוי להיות משהו שהוא יותר מבדיחה ספרותית שתרדוף אותי עד המוות. ככה הרגשתי, וקורה לי שאני מרגישה ככה לפעמים, בעיקר כשאני מגיעה למקומות מסוימים שקשים לכתיבה או אחרי שאני קוראת ספר ממש טוב. זה כאילו כל משפט בספר שלי נשמע כאילו נכתב על ידי ילד בן 6 וכל המוטיבציה שלי לכתוב צונחת כי... מה הטעם? 

באשר לשבוע הבא, אני מקווה שאצליח להרים את עצמי מהדיכי ולנסוע, אני שונאת לבטל תכניות בגלל מצב רוח, זו הסיבה הכי עלובה כי גם ככה זה דבר שמשתנה כל הזמן וכשהוא עובר אתה מתחרט... ואני שונאת להתחרט... אפילו המילה עצמה 'חרטה' היא פשוט מגעילה אותי.

הייתי מנסה לישון את זה ולהגיד לעצמי שמחר ארגיש יותר טוב... אבל יש לי מאמר לכתוב. זה יהיה נס אם אצליח לכתוב אפילו פסקה.

שאלתי את ס' אם הוא בכלל רוצה שאגיע למופע ושאם הוא לא רוצה, שיגיד.

הוא שאל, "אני רוצה, אבל איפה תשני?" - כי אין אוטובוסים בשעה כזאת. אמרתי לו שש' סידר לי דירה ריקה של חבר שלו והוא אמר, "ש'?! אמרתי לך לא להגיד לש' שאת באה, ג'אאאאם."

"אבל לא היתה לי ברירה, ס', אתה ישן אצל איזה מישהי ולי אין איפה להיות, אני לא נשארת עד הבוקר ברחוב לבד, בטח לא עם מה שקורה בימים האחרונים." - הגאון היה באשראם עד לא מזמן ועדיין רגיל למדבר השקט.

"אבל למה דווקא מש' ביקשת עזרה...?"

"מה, אתה כל-כך שונא את ש'? הוא לא יבוא להופעה או משהו, אין לך מה לדאוג."

"לא אכפת לי אם הוא יבוא להופעה," הוא אמר, "אכפת לי בגללך... אני לא אוהב שאת איתו, הוא לא טוב בשבילך." שמעתי רעשים ברקע, "טוב, אני אחזור אליך אחרי המשמרת."

זו השיחה שהתנתקה בינינו לפני כמה רגעים, ואני לא יכולה לשקר ולומר שהיא לא הכניסה אותי אפילו ליותר דיכאון. תמיד הגדרתי את ס' בתור החבר הכי טוב שלי, ועכשיו לא רק שהוא לא הזמין אותי למופע אלא אני הזמנתי את עצמי, אלא שהוא גם לא חשב על זה שאולי אבוא ולא סידר מקום לשנינו לישון בו, כמו שתמיד היה עושה בעבר. אני לא אדם קנאי, אבל רק פה בבלוג אני מוכנה להודות שאני קצת מקנאה... הוא פגש הרבה חברים באשראם ויש לי הרגשה שהוא קצת מתרחק ממני. ס' תמיד היה מאוד חשוב לי, ואם יש משהו שיכניס אותי לדכאון, זה לאבד אותו. אנחנו חברים כבר 6 שנים וזה הכי הרבה זמן שידידות החזיקה לי מעמד, בהתחשב בכל מעברי הדירה שלי.

אז עכשיו אני מחכה לשיחה ממנו שאולי תגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, ובמקום לנסוע לט' לכל הסופ"ש וללוות אותה ביום ראשון, אני אסע רק ביום ראשון. יש לי הרגשה שאני צריכה את היומיים האלה לעצמי.

מצטערת על הפוסט המבולבל והחרטשן - אני לא כל כך עצמי היום. אוהבת אתכם 3>