שבוע שעבר נסעתי ללוות את ט' לנתב"ג, כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחרי שסיימנו עם כל הבירוקרטיה, ישבנו לשתות יין עד שהיא היתה צריכה לעלות למטוס. כבר החלטתי שאחזור הביתה כשס' התקשר לשאול אם אני מגיעה לג'רוז (זה לא שם בדוי, רק שם חיבה לירושלים P: ) ואמרתי לו שמכיוון שאין לי איפה להישאר, כנראה שלא.

"מה דעתך שנישאר שנינו באיזה מלון?" הוא הפתיע אותי.

"לא אמרת שיש לך חברה להישאר אצלה? חבל על הכסף שלך."

"כן, אני יודע, אבל בא לי להישאר איתך ואולי עוד אפשר לארגן משהו."

זה היה נחמד לשמוע אחרי שהרגשתי כל-כך ננטשת על ידו... אמרתי לו שאם ימצא משהו זול, אין לי בעיה, ושיודיע לי כמה שיותר מוקדם כדי שאתפוס מונית לג'רוז לפני שיהיה מאוחר.

בסוף הוא הצליח לארגן משהו. לא זול בכלל, אבל משהו. רצתי מהר לתחנת מוניות והזמנתי את החדרים בדרך למרות שהטלפון שלי גסס. תוך כדי גסיסת הטלפון, אמא שלי מסמסת לי שאלות כמו, "מתי תצאי מנתב"ג?" או, "היה עוד אירוע דקירה, איפה את?" או המועדף עלי, "תתקשרי דחוף!"

סימסתי לה שאין לי סוללה, שאני בדרך לג'רוז ושאדבר איתה כשאהיה במלון, אבל היא המשיכה לסמס, אומרת לי לא לנסוע לשם כי זה מסוכן, שאחזור לבית ואסמס לה כשאגיע כדי שתוכל סוף סוף ללכת לישון רגועה. זה היה כל כך מגוחך, כאילו שאף עיר אחרת איננה מסוכנת. פחחח.

"כבר הזמנו חדרים ואני כבר במונית, אני לא חוזרת הביתה עכשיו." סימסתי.

"אז תבטלי, אני מוכנה לקחת על עצמי את הקנס." היא סימסה חזרה, אבל לא עניתי על זה. חה חה. עוד לא מצאו תרופה להיסטריה.

פספסתי את המפגש של נאנוריימו שרציתי להספיק לתפוס, כי הגעתי חצי שעה לפני שזה היה אמור להסתיים ולא ידעתי איך להגיע לשם, אז זה היה קצת מבאס, אבל נו טוב. הגעתי למלון ולקחתי מפתח. ס' היה באיזה דייט, אז ירדתי לקומה הראשונה; היה שם ערב במה פתוחה - אתם יודעים שאני מתה על זה. ישבתי שם עם כוס בירה, כבר מרגישה איך כל הלחץ שהייתי נתונה בו צונח, כשאז ש' שלח לי אסמס עצבני שרק כוסית היתה מסוגלת לשלוח: "עכשיו הבנתי שאת לא הולכת להגיע... או לשלוח הודעה שאת לא באה... תודה שנתת לי להתייבש בחוץ..." - אל תתפלאו, הוא אישה יותר ממני כשזה מגיע לדרמה. אניח שכבר ניחשתם לבד שלא ביקשתי ממנו לחכות בחוץ ואני לא חייבת לו שום עדכון על מקום הימצאותי, כבר יש לי אמא היסטרית אחת על הראש ואני לא צריכה עוד אחת עם זין. התעלמתי מההודעה לכמה זמן וכשהנגנים התחלפו ועלה איזה בחור ממש משעמם, התקשרתי.

"אני כאן," אמרתי לו כשמצאתי פינה שקטה לדבר. הנייד עדיין גסס לי כי לא טרחתי להישאר בחדר ולהטעין אותו. לא רציתי שהג'ם ייגמר לפני שאספיק לרדת, "אני נשארת בסוף עם ס' באיזה מלון."

"איפה?" הוא התחיל בחקירה, "אפשר לקפוץ? מה הרעש הזה? את רוצה לצאת לאכול?"

ממש לא רציתי, וגם רציתי שיפסיק לשאול שאלות ויעזוב אותי בשקט כדי שאוכל להינות מערב רגוע בג'ם, אבל הרגשתי חייבת לו. אחרי הכל, הבחור הזה סידר לי עבודה בכתיבה, ניסה לארגן לי מקום לישון ליומיים בג'רוז ותכלס... אף פעם לא זרק עלי זין כמו שאני זרקתי עליו. אבל הוא תמיד אמר שיש לי תשתית לאחד.

אז אמרתי לו שיחכה לי בחוץ ושיתקשר כשהוא שם. לא רציתי שייכנס כי גם ככה כשהוא יבוא כל הכיף ייגמר. אני מצטערת להגיד דבר כזה על ידיד, אבל זו האמת. אחת הסיבות שנפרדנו היא שהוא פשוט לא כיפי. הוא לוקח הכל כבד, רציני מדי, לא מסוגל לנהל שיחה קלילה או טוב מזה - לשבת בלי לנהל שיחה בכלל. למה אנשים תמיד מנסים למצוא מה להגיד גם כשאין להם? מה קרה לשתיקות המתמשכות? הוא פשוט חייב למצוא משהו להגיד ולפעמים עדיפה שתיקה. קשה לי להכיל את הבחור.

אז הוא התקשר ויצאנו לפאב. הוא הזמין לנו המבורגר ובירה ושילם על שנינו. זה היה נחמד מצדו. כשסיימנו, ס' התקשר. הוא שאל איפה אני ואמרתי לו שאני עם ש' באיזה פאב. אמנם לא ראיתי אותו, אבל אני יכולה להבטיח שהוא פלבל בעיניו, הוא גם נאנח ואמר שעוד לא נחתתי וש' כבר חוטף אותי. דיברנו ואז הוא הזכיר שהוא רעב.

"אהה, אתה רעב? רוצה שאני אזמין לך משהו מפה?" ס' טבעוני אבל חשבתי שאולי ירצה סלט או משהו.

"לא, אני כבר אקנה משהו בקיוסק." הוא אמר.

ואז ש' התעקש שאני אתן לו לדבר עם ס'. ידעתי שס' לא אוהב את ש' אז אמרתי לו שאין לי סוללה - מה שלא היה שקר. אז הוא אמר לי להביא לו את המספר והתקשר לס' מהנייד שלו. שמעתי אותו מקריא לס' את התפריט עם הדיבור המהיר הזה שלו, עם קמצוץ של דאווין, שגורם לי לרצות לסטור לו. ידעתי שס' מרגיש את אותו הדבר ואני פשוט יודעת שהוא בטח אמר לו, "ש'... ש'... אני לא - ש'... אני לא רוצ - " אבל לא באמת הצליח להשתיל מילה. למרות שהוא סירב, ש' רצה להזמין לו משהו בכל זאת, אבל אמרתי לו שלא יטרח. "אני מכירה את ס' ואם הוא אמר שהוא לא רוצה אז פשוט עזוב." בסוף, הוא עזב.

מסתבר שהדייט לא היה מזהיר, ס' היה במלון כשהגעתי (השארתי לו את המפתחות בקבלה עם פתק שכתבתי לו את מספר החדר ואיפה אולי הוא יכול למצוא אותי. AKA - ג'ם סשן. כשלא הייתי שם הוא התקשר, כידוע.) וכשהגעתי הוא סיפר לי שהוא לא חיבב את הבחור ודיברנו קצת.

מאוחר יותר, ירדנו לפאב שבו היה הג'ם. הוא כבר הסתיים, אבל היו שם שני ערסלים אז התכרבלנו בהם ודיברנו. ס' סיפר לי שהוא מדוכא כבר הרבה זמן אבל כשהוא אמר לי את זה בטלפון הוא לא רצה לדבר על זה ואמר שיספר לי כשניפגש.

"ההורים שלי פרודים." הוא אמר, "אבא שלי כבר מצא דירה, הם לא יחזרו הפעם."

ההורים של ס' כבר דיברו בעבר על פרידה, אבל חזרו בהם. לאמא שלו יש טרשת נפוצה וכל התיק נופל על אבא שלו. הוא עושה את הנסיעות (מאחר ולס' אין רישיון), את הקפיצות לבית החולים ולבית המרקחת, את הניקיונות והסחיבה של כיסא הגלגלים. התפקיד המרכזי והיחיד של אמא שלו זה לעשן מריחואנה ולשמוע מוזיקה.

ס' הרגיש אשם, "אני לא הייתי כל-כך לעזר מאז שחזרתי להורים," הוא אמר, "לא עזרתי בשום נושא שקשור לאמא שלי, ואבא היה צריך לעשות הכל. בגלל זה הוא עוזב."

"אתה לא ישבת והתבטלת," אמרתי, קצת כועסת, "אתה עובד קשה, נוסע כל יום שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לעבודה, לא נשאר לך הרבה זמן מעבר. אתה לא צריך לחבוט בעצמך על זה, זו לא אשמתך."

"הייתי צריך לעזור יותר," הוא אמר, "עכשיו כנראה אצטרך לוותר על מעבר דירה ולהישאר עם אמא שלי כדי שהיא לא תישאר לבד."

"היא לא תישאר לבד," אמרתי, "יש לה עוזרת, היא תהיה בסדר. אני לא אומרת שאתה לא צריך לעזור - תהיה שם בשבילה, תעשה בשבילה איזה שליחויות שהיא צריכה, תנקה ותעשה כל מה שאתה יכול, אבל תמשיך בחיים שלך. תסיים ללמוד (הוא התחיל ללמוד לפני שנה ופרש), תמשיך לעבוד, תמצא דירה ותמיד תישאר איתה בקשר. היא לא רוצה להיות הסיבה לזה שאתה כלוא בקיבוץ, תאמין לי. היא אמא שלך."

ס' לא נראה משוכנע, "אני לא יודע... אני לא חושב שאני אעזוב עכשיו את הבית. אני כבר בן 26, אני בטח אהיה מהאנשים האלה, בני ארבעים וחיים במרתף של אמא, שכל החיים לא השיגו כלום. תמיד חשבתי שאני מתאים להיות הטיפוס הזה."

"אתה לא," אמרתי. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ אבל השתדלתי לדבר אליו ברוגע. לשמוע את ס' מדבר ככה על עצמו הכעיס אותי, "אם תמשיך להאמין שתהיה כלומניק, אז באמת תהיה. זאת קארמה. אני אף פעם לא ראיתי אותך בתור 'הטיפוס הזה'. אתה יודע איך אני תמיד ראיתי את העתיד שלך?" שאלתי.

"איך?"

"ראיתי אותך פותח קליניקה משלך. נטורופת, עוזר לאנשים, עושה עם זה גם כסף. אולי לא תהיה עשיר, אבל תחיה טוב ותעשה את מה שאתה אוהב. דמיינתי אותך גר בדירה קטנה עם בן זוג מוזיקאי, יוצא מדי פעם לדרום אמריקה לחופשה קצרה וחוזר שזוף."

הוא צחק. לא שיקרתי, ככה באמת יכולתי לראות את העתיד שלו. אבל יותר מהאמת, זו היתה תקווה. רציתי שהוא יצליח ורציתי שגם הוא יראה את זה כדי שלא ימציא כל מיני בולשיט כדי להזניח את החיים שלו. הרי אין יותר פשוט מזה - אני בעצמי נהגתי לעשות את זה. המצאתי סיבות למה הספר שלי עוד לא גמור ("אני עובדת מסביב לשעון ומגיעה הביתה גמורה"), המצאתי סיבות למה לא קיבלתי תעודת בגרות, ("יש לי המון על הראש ואני לא מצליחה להתמקד בלימודים עכשיו"), המצאתי סיבות למה אין לי אף פעם כסף ("זה בגלל שהייתי שותה על חשבון הכסף לאוכל, עכשיו אני בסדר, אני חוסכת.") ואפילו הקרצתי סיבות, אלוהי האמנות יודע מאיפה, למה לא הגשמתי את החלום שהיה לי בגיל 19: לטוס לאיטליה וללמוד אמנות. חלום שהיום כבר מת אבל יכול היה להתגשם כל עוד חי. ("אני לא יודעת איטלקית, איך אלמד באיטלקית?", "המחייה שם יקרה מאוד", "אף פעם לא טסתי ואיטליה ממש זרה לי", "איטליה לא מלאה אנטישמים?" ועוד הרבה טובים אחרים.)

אני סוטה מהנושא. אחרי שדיברנו אני לא חושבת שהוא הפנים או האמין למילה שיצאה לי מהפה, אבל עזבתי את זה. שיחקנו קצת פול וניגנו בגיטרה - יש שם כל מני משחקים וכלי נגינה והיה נחמד לבלות שם לבד, אחרי שכולם הלכו. בסביבות שלוש בבוקר פרשנו לישון.

התעוררנו בתשע כדי לא לפספס את ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה ישבנו על הגג של המלון ושתינו עוד קפה. את כל הצהרים בילינו בעיר, הסתובבנו בשדרה, הלכתי למקום בו עושים כל מיני קישוטים לשיער ושמו לי שרוך כזה עם צדפים ונוצות. לא חשבתי שיחזיק מעמד, אבל הוא עדיין עליי. אכלנו פסטה במחנה יהודה וגם הסתובבנו קצת בשוק. חזרנו למלון וישבנו לשתות קפה ולשחק דמקה במועדון. ניצחתי P: היה כל כך רגוע, אפילו לא חשבתי על עבודה, על ההספק בכתיבה, על צרות או בעיות אחרות, כמו להיות בחופשה. אני מניחה שבמקום מסוים, באמת יצאנו לנופש. והמלון היה של תיירים, אז גם לא היו שם דוברי עברית - אם היינו ממש מנסים, היינו יכולים לדמיין שאנחנו בחו"ל. ס' רצה ללכת לשתות תה חלוט באיזה מקום שמתמחה בחליטות, אז ישבנו לשתות תה, ואז, בדרך למלון, עצרנו בדוכן תכשיטים.

באותו ערב היה אמור להיות מופע הדראג שס' אמור להופיע בו והוא חשב לקנות שרשרת שתתאים. בסוף הוא לא מצא כלום, אבל אני מצאתי לעצמי טבעת לאגודל. כשהייתי שם, ש' סימס לי, "איפה אתם?" - הודעה שסימס לי משהו כמו עשר פעמים באותו יום. הרגשתי שאני במעקב על ידי הFBI, בחיי. זה היה מרגיז, אבל נו טוב, בפעם העשירית אמרתי לו איפה אנחנו. "אני אצלך עוד דקה."

ס' היה המום, "איך הוא נמצא במרחק של דקה מאיתנו? מה הסיכויים?"

בדיוק כשעזבנו את דוכן התכשיטים, הוא הופיע מעבר לפניה עם שקית של 'סבון של פעם' ביד. נאנחתי וס' שאל מה קרה אבל לא הספקתי לענות כי ש' כבר הגיע אלינו והושיט לי את השקית, "רק רציתי לתת לך את זה כהכרת תודה, ועכשיו אני חייבת ללכת."

"ש'!" אמרתי, זועמת.

"ביי." הוא אמר והלך משם.

החזקתי את השקית, המומה. הייתי צריכה לראות את זה בא ואני קצת שופטת את עצמי עכשיו על שלא ציפיתי לזה. ס' צחק, ואמרתי לו שזה לא מצחיק.

"למה הוא קונה לי מתנות?" אמרתי, "מה, אני חברה שלו?!"

"הוא אמר שזה הכרת תודה... מה עשית בשבילו?..." הוא שאל בקול שרומז הרבה יותר מדי.

"לא עשיתי איתו כלום!" אמרתי, "אמרתי לך שאני לא שוכבת איתו יותר, אתה יודע איך הוא תלותי ורגשן מדי בשביל פלינג. לא עשיתי כלום - הכרת תודה זה התירוץ החדש שלו לקנות לי מתנות כדי לוודא שאני נשארת בקשר איתו."

"למה את חושבת?"

"כי כל פעם שאני מתרחקת ממנו קצת, הוא קונה לי מתנה כדי לוודא שאני מרגישה חייבת לו ולא נעלמת. אתה לא מכיר אותו, אני כן - הוא לומד כלכלה, תאמין לי, האנשים האלה מסוכנים כמעט כמו פוליטיקאים. הוא קונה לי כדי לקבל עמדת כוח. אני שונאת שהוא עושה את זה."

ס' צחק, "אוי מסכנה... גבר קונה לך מתנות כל הזמן בלי שאת מבקשת."

"זה לא מצחיק!" אמרתי, "אני באמת כועסת."

שמתי את השקית במלון וישבתי לאפר את ס'. זו היתה משימה קשה: הוא לא הפסיק להתעוות כשאיפרתי לו את העיניים. הוא התחרפן לגמרי. לקח לי הרבה זמן להצליח לאפר אותו כי הוא לא היה מסוגל להחזיק את העיניים פתוחות וכל רגע נעל אותן ומרח הכל. הוא גמר לי את העיפרון השחור וגמר לי את המגבונים להסרת איפור. כשכמעט התייאש, חשב ללכת בלי איפור, אבל אמרתי לו שמי שמע על דראג קווין לא מאופרת?! חוץ מזה, הדמות שלו היתה גותית, הוא היה חייב שחור בעיניים.

נסענו להופעה והיה ממש נחמד. הדראגים האחרים היו ממש מושקעים והצעתי לס' ללכת למאפר (היה להם שם מאפר מקצועי שהיו לו נצנצים והכל) אבל הוא סירב והחליט להישאר עם מה שאני עשיתי לו. הוא עלה בסבב השני והשתולל כמו שלא ראיתי אותו משתולל הרבה זמן, עם השיר I just Wanna Make Love To You, אבל הוא לא שר אף אחת מהגרסאות המוכרות. זה היה מופע על פלייבק (בכל זאת, רובם שם לא זמרים) אז הוא הביא את הגרסה של פול טראנק וגל דה פז, שלדעתי (ואני לא אומרת את זה כי הם ישראלים - זו האמת) זו הגרסא הכי יפה לשיר הזה:

הוא ממש נכנס לזה, וזה היה מצחיק, כי הפאה של השיער השחור הארוך הסתירה לו כל הזמן את הפנים, אז הוא כל הזמן התעסק בלהזיז את השיער מהפנים ושכח שיש לו מקרופון ביד שאמור להיות לו מול הפה... חחחח חשבתי שזה חמוד. היו פרחים על הרצפה, שהיו דבוקים קודם לאחת הדראגיות על השמלה ונשרו, אז הרמתי אחד וזרקתי עליו.

אחרי ההופעה ישבנו לעשן וויד עם אחד הסטרייטים (היו שם אולי שניים) וס' נדלק עליו. אמרתי לו שיש לו שם שפע של מבחר גייז ושישאיר לי את הסטרייט, אבל בהמשך גם ככה הרסתי את הסיכויים איתו... למה? פשוט מאוד. הקאתי, וכשהקאתי הייתי בתנוחה שבה ג'ימי הנדריקס מת מהקיא של עצמו.

לא נעים.

למזלי, זה קרה רק מול ס', אף אחד אחר לא ראה. אבל ס' המקסים סיפר כמובן שהקאתי, כי זה מה שחברים טובים עושים, והבחור היה כבר בהיי באותו רגע אז אולי הוא לא זוכר, אבל אני סקפטית.

תזכורת לעצמי: לא לשתות כל הערב ואז לעשן וויד. מעלה את האלכוהול ישר לגרון וגורם לך להשפיל את עצמך מול הסטרייט היחיד במקום. אהה - וגם הורס את הסטלה.

חזרנו למלון ונרדמנו כמו פגרים, בקושי קמנו לארוחת הבוקר והיינו ממש בדיכאון שאנחנו חוזרים לשגרה. ש' התעקש לבלות איתי עד שאני עולה לאוטובוס ודיברתי איתו על הקטע של המתנות. "אני לא רוצה שתקנה לי יותר מתנות - אני לא שלך כדי שתפנק אותי או תקנה לי. אם חסרה לך בחורה לקנות לה דברים אז תשיג חברה. אין לך על מה להודות לי, אם כבר, אני צריכה להודות לך שסידרת לי עבודה, אבל אתה לא רואה אותי רצה לקנות לך 'מתנת תודה', נכון? זה גורם לי להרגיש 'ככה' קטנה. אז אל תקנה אתה לי, אין לך על מה 'להודות', זה תירוץ תלוש."

אני חושבת שהוא הבין את הרמז.

אני כבר מתגעגעת לג'רוז, ואני לא יודעת אם כתבתי את זה בעבר או לא אז מקסימום תקראו את זה שוב - אבל אני מתה על העיר הזאת והיא תמיד היתה מושא השראה עבורי.