אז דוד שלי הבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן.

הוא קצין תעבורה במקצועו וכפי שאני מכירה אותו, אם הוא מבטיח הוא מקיים. אני גם יודעת שהוא לא יקנה לי גרוטאה זמנית, הוא עשה את אותו הדבר עם עובד שלו שהפסיק לעשן וקנה לו רכב בשווי 55 אלף שקל. אני אחיינית שלו - לא שכירה. רק המחשבה... זה כל כך מפתה שבא לי להוריד עכשיו את הסיגריות באסלה, וגם את החבילה החדשה שקניתי, אבל משהו עוצר אותי... אפילו כשרכב יושב על המאזניים! רכב! רע יותר לסביבה - טוב יותר לריאות שלי. רכב! אני מנסה להבין איך זה עובד, ההתמכרות. הרשו לי לברבר לכמה זמן על המסך הלבן והיפה הזה.

אני בחורה עם נטיות התמכרותיות, זו האמת. אני יודעת שלכל אחד יש את החולשה שלו, אבל אצלי זה קטע. אני מתמכרת לכל מה שאני נוגעת בו ונהנית ממנו. התמכרתי לאלכוהול מהוויסקי הראשון שלי, בלי להסס. אומרים שזה טעם נרכש, אבל אצלי זה פשוט עבר מלגימה ראשונה ללגימה שניה ו'באם' - תן לי את הבקבוק, אני אטפל בזה. התמכרתי לקפה מהניחוח הראשון - בחיי, עוד לפני שטעמתי קפה בפעם הראשונה, רק הריח שלו כבר לקח אותי לממלכות אחרות שרק מכורים מהלב מכירים ולא רוצים לעזוב. אני לא טיפוס של מתוק אז אני אוהבת שוקולד אבל מעולם לא הייתי מכורה לזה, אבל אני מאוד אוהבת מלח. חוץ מהעובדה שחסר לי נתרן בגוף, הוא פשוט טעים לי. אם זה לא היה הורג אותי, הייתי יכולה פשוט לשבת ולאכול מלח גס בכפית. חוץ מקוקאין שהסנפתי כמה פעמים (אבל נראה לי שזה היה זבל כי ההשפעה של זה היתה די עלובה), אני חוששת מסמים ממכרים. אם אי פעם אגע בהרואין - אני יודעת שזה לא יסתיים בטוב.

בזמן האחרון מעירים לי על זה הרבה, אני לא יודעת מה נהיה. אנטי-עישון. אנשים שונאים את זה ושואלים אותי על זה, זה כמו תעמולה. מתרגלים לכל הדברים האלה בסופו של דבר, זה מאוד טריוויאלי. ידיד שלי, ס', לא אוהב סיגריות אבל הוא מאוד אוהב את השימוש בהן. כלומר, הישיבה עם סיגריה, התנועה, השאיפה, הנשיפה... הוא היה מעשן ממש בקטנה פעם למרות שבן זוג שלו (מ' ז"ל) היה שונא את זה ומרחרח אותו כל הזמן לבדוק, ועד לא מזמן היה מעשן מריחואנה באופן קבוע, אבל עכשיו הוא קנה סיגריות צמחיות, הרבל. זה לא ביג דיל, אלה סיגריות כהות ויקרות יותר, העתק מדהים של הסיגריות המקוריות והטובות. אבל ככה זה, גם אם הממשלה תתעורר בוקר אחד ותחליט להוציא את הסיגריות מהחוק, זה לא יעזור. אם כבר, אנשים ירצו לעשן יותר. כשזה מחוץ לחוק, זה נראה הרבה יותר מפתה. דילרים יוסיפו גם סיגריות לתפריט שלהם, ומה יקרה אחרי כמה שנים? פקחי הממשלה יימצאו מתים בתעלות, מכוסים כוויות סיגריות.

אנשים נהנים ממה שרע בשבילם. זה תמיד היה ככה, אין מה לעשות. מעולם לא שמעתי על מישהו שהתקשר לBBB או לכל המבורגריה שהיא ב4 לפנות בוקר ואומר: "יש לכם סלט? אני חייב צנון. אני פשוט... אני צריך אחד. תביאו לי צנוןןןן..."

זו הסיבה שלעולם לא אעיז לגעת בהרואין, הוא עושה לך את זה. אני מעשנת סמים קלים מדי פעם, מריחואנה תמיד היתה האהובה עלי. ועדיין, אתה חושב לעצמך כמה זה יכול להיות פשוט - אם אתה רוצה היי, פשוט קום מהכיסא ממש מהר כשאתה לא מצפה לזה.

אנשים מתחרפנים קצת לדעתי, בעיקר בערים הגדולות, כי שם הכל תמיד לחוץ. עומסי תנועה, גם בכבישים וגם במדרכות... אנשים נהים מוזרים. הם עושים כל מיני דברים שהם חושבים שטובים להם, כמו חדר כושר, יוגה, קבוצות תמיכה וכל הפעילויות האלה שהופכות לדרך חיים, כי ככל שהעולם מתקדם, יש יותר רעל, וככל שהרעל מתרבה, יש עוד ועוד רעיונות ודרכים לנטרל אותו, וגם אם הם בולשיט, אנשים עדיין ישלמו בשבילם ויחיו לפיהם, כי הם מפחדים מהרעל שמסביב.

כמו כל ספרי העזר-עצמי המטומטמים האלו, כמו, "איך להצליח בחיים?" או "מי הזיז את הגבינה שלי?" או "איך לגרום לאנשים לחבב אותך ב-90 שניות למרות שאתה בכלל לא רוצה לדבר איתם מלכתחילה?" או "להעיר את הפוטנציאל האלוהי שלך" - הנה, זה אחד רע. זה רעיון ממש ממש רע. אתה צריך להתרחק מהפוטנציאל שלך. אתה תקלקל את זה - זה פוטנציאל, תעזוב את זה בשקט! זה כמו חשבון בנק, תמיד יש לך הרבה פחות ממה שאתה חושב. אם אתה לא מסתכל ובודק - לא תדע. תעזוב את זה בתוך סוג של דלת בתוך עצמך. ככה זה צריך להיות, כי אז, לפחות בתוך הראש שלך, ה'פנים' תמיד נראה מפואר, כמו שמוצאים טירה גדולה ומתקרבים אל שער הכניסה ובדרך אתה מדמיין רצפות שיש בוהקות, וילונות רקמה, חלונות גדולים עם אדן פנימי... נפלא. משרת אישי מגיש כריכונים, ברמן מוזג משקאות מבעבעים, פסנתרן בפינה, גברים ונשים אלגנטיים שמחליפים ביניהם שנינויות... אתה נכנס ו - באם! חושך, רצפת עץ חורקת, חתול אפור זעיר ומורעב יושב בפינה על מיטת ברזל חסרת מזרן עם העיניים הענקיות שלו, מיילל אליך.

זה הפוטנציאל שלך!

תסתכלו על האנשים שמשתמשים בו, שנותנים לו הכל... האתלטים הגדולים, הבקהמים, הרוי קינים של העולם - אנשים מתאמצים, רצים למעלה ולמטה במגרש, מקללים וצועקים אחד על השני. האם הם מאושרים? לא! הם הורסים את עצמם. אתם יודעים מי כן מאושר? האיש השמן והאמפיזמטי שטוחן שטוחים ושותה בירה, מרוח על הספה וצופה בהם בשידור חי... הוא מאושר. וככה זה נדמה לי לפעמים, ואני אמנם אדם שמשקיע הרבה באמנות - נרשמתי לקורסים, למדתי לפסל, לכתוב, לברמן, לצלם... אני אוהבת להתעסק בדברים האלה ואני אוהבת להיות טובה בהם. אני כותבת ורוצה 'לנצל את הפוטנציאל' הכתיבתי שלי, לשאוף לכוכבים כמו שאומרים. מה יצא לי מזה? זה סיכוי של פיפטי פיפטי: או שאצליח ולא אוכל לישון בלילה מתוך הפחד לאכזב ולא לעלות על הציפיות, או שאכשל ואהיה בדיחה מהלכת שאנשים מצביעים עליה ברחוב. יש לי רק מה להפסיד, ואני עדיין רודפת אחרי זה. לפעמים נראה שמי שלא מתאמץ לממש את עצמו וחי חיים פשוטים חסרי שאיפות עם פוטנציאל חבוי - מאושר יותר.

ועישון? אתה מנסה שלא לחשוב על זה יותר מדי, כאילו שזה לא שם. אם למישהו יש בעיות נפשיות, הוא לא יכול פשוט להחליף מוח - הוא חייב ללמוד לחיות עם זה. אז המעשן שולף את הסיגריה באופן כל כך אוטומטי שהיא הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו, איבר נוסף שבלעדיו הוא קטוע. קצת נסחפתי, אבל הבנתם את האנלוגיה... לא?

אז קישקשתי באופן לגמרי אינסטינקטיבי, אין שום היגיון בדברים שכתבתי ולא הגעתי לשום מסקנה. מעניין איך אני תמיד מצליחה למלא פוסטים שלמים בלי להפיק מהם כלום P: