אמא שלי דיברה איתי ואמרה לי שהם רוצים להזמין גם את ל' ומשפחתה אבל יש בעיה. סבתא שלי לא יודעת על זה כמובן, ואמא שלי וכל האחים שלה טוענים שאם היא תדע על זה היא תיפול במקום ותמות, ולכן הם מסתירים ממנה את העניין. כמובן שסוד עדיף על מוות, באופן טבעי. העניין הוא שאם הם יזמינו את ל' היא בטח תתתעקש לבוא עם שמלה וסבתא תקבל איזה התקף לב. אז אמי ביקשה ממני, "מאחר שאת עם הקשר הכי טוב איתה ואת קיבלת אותה מההתחלה, אולי לך היא כן תקשיב. תגידי לה שהיא מוזמנת, אבל שתבוא כמו גבר כדי שסבתא לא תבחין."

הסכמתי, אבל מרחתי את הזמן כי זו לא היתה שיחה שמאוד רציתי לנהל. בכל האירועים האחרים היא כעסה שביקשו ממנה את זה ובסוף לא באה, אבל חשבתי שעדיף להזמין למרות שיודעים שהיא לא תבוא כדי להראות שאף אחד לא מנתק אותה מהמשפחה, חוץ מזה שאחרת היא תתבכיין.

ביום שישי, ישבתי ברדיו והיה לי הרבה זמן פנוי אז החלטתי שאתקשר.

"ל', סיפרו לך על היומולדת של (דוד שלנו)?"

"לא..."

"אנחנו חוגגים לו שבוע הבא וכולם רוצים שגם אתם תגיעו."

"יופי."

"אבל את יודעת שסבתא לא יודעת עליך עדיין, אז המשפחה שלחה אותי להתקשר אליך ולהגיד לך שחשוב להם שתבואי עם מכנסיים וחולצה כדי שסבתא לא תיבהל."

"אז אני לא באה."

"למה לא?"

"אני אבוא כמו שאני ואם לא מקבלים אותי כמו שאני, אני לא באה!"

"ל', אני לובשת עכשיו ג'ינס וטריקו, ובפעם האחרונה שבדקתי אני בוודאות אישה, זה באמת לא ביג דיל."

"אם אתם לא יכולים לספר לסבתא, אני אעשה את זה!"

בדיוק באותו רגע, מישהו קרא לי ושאל אותי משהו ולרגע התבלבלתי, אז פשוט קראתי בטלפון, "אל תספרי, ל', אני רצינית!" אבל הכלבה ניתקה לי בפרצוף.

אחרי שדאגתי לעניין ההוא בעבודה, מיהרתי להתקשר שוב אבל הכלבה סיננה אותי, ולמרות הסינונים היא סימסה לי משהו כמו אלף אסמסים. אין לי סבלנות לשיחות באסמס, אז התקשרתי לאחותה הקטנה.

 סיפרתי לה על מה שקרה וביקשתי שלא תיתן לה לספר לסבתא. היא אמרה שלה היא לא תקשיב אבל נתנה לי לדבר עם אמא שלהן. אמא שלה הגיבה בדיוק כמוה, וחירטשה לי את כל החרא הזה של "תפסיקו להגיד לה להתחפש, היא תבוא איך שהיא רוצה."

בסוף נגמרה לי הסוללה ונאלצתי לעזוב את העניין, אבל ל' לא הפסיקה לסמס לי מיליון הודעות ארוכות שלא הצלחתי לענות על אף אחת מהן כיוון שהיה עליי לעבוד, חוץ מזה שהיא מסמסת מהר מדי והטלפון שלי ישן ולי לוקח הרבה יותר זמן לכתוב. אני לא יכולה לכתוב וקרוא הודעות באותו הזמן וזה בלתי נסבל. אוי כמה שההודעות הכעיסו אותי... למשל:

     # "אין למשפחה את האפשרות לבקש ממני דבר כזה אחרי שלא היה להם אכפת ממני בשנה האחרונה. לא שמעתי התנצלות אחת אחרי מה שקרה בוואטסאפ לפני שנה." - היא תמיד אומרת דברים בסגנון, "לא התקשרתם לשאול אותי אם הכל בסדר ואם אני צריכה עזרה," או "אף אחד לא בא לבקר אותי או לשאול לשלומי." - אבל למה צריך להיות להם אכפת? בחיי, היא לא התקשרה אפילו פעם אחת אחרי שאחותי ילדה והיא גם לא באה לברית של התינוק, ואם נלך יותר אחורה... אחרי שכבר היה להם את המספר שלי זמן מה אחרי שברחתי מהבית, גם היא לא התקשרה 'לשאול לשלומי', למה הכל סובב רק סביבה? למה כשאת יוצאת מהארון הטרנסג'נדרי כולם צריכים להתחרפן ולרוץ אחריך ולהתקשר כל היום אבל כשלאחרים יש עניינים משלהם את אפילו לא טורחת חלילה להרים את הראש ממשחקי היריות שלך?!

     # "רוצים שאגיע? בלי להציב תנאים." - כן, כי תהי כל-כך חסרה לנו. אם לא תבואי, מי יעמוד בצד ויספר בדיחות? מי יעמוד שעה ארוכה ויספר לנו על איזו סדרת אנימה שאף פעם לא שמענו עליה ותדבר במשך אותו זמן שהסידרה משודרת בלי לתת לאף אחד להשחיל מילה על שום נושא של החיים האמיתיים? מי לא יגיד שלום לסבתא או לדוד במקומך ואפילו לא יסתכל עליהם בעיניים במשך כל הערב? - גו פאק יורסלף, הזמנתי אותך מתוך נימוס, ביץ'.

     # "תקחו את סבתא לשיחה ותספרו לה כמו אנשים בוגרים, בלי הסתרות ושקרים. פוחדים שיקרה לה משהו? תזמינו אמבולנס שיהיה קרוב." - מצחיק שהיא מדברת על אנשים בוגרים כשהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת. אני בכלל צריכה להגיב על זה?... זו ההודעה הכי דוחה שקראתי, ועכשיו כשאני חושבת על זה, הני חייבת למחוק את הזבל הזה מהטלפון שלי. אני לא אדם שלוקח מהר ללב, אבל ההודעות האלה העלו לי את לחץ הדם למהירות האור.

     # "אני מקווה שאבא שלי יודע שהמשפחה שלחה אותך, אם לא, תתכונני לעוד דרמה משפחתית. כי אבא שלי יכעס שפנו אלי מאחורי הגב שלו" - אוקיי, לא ידעתי שאני מדברת עם ילדה בת שש ושאני צריכה אישור מאפוטרופוס בשביל לדבר איתה. למה זה צריך לעבור דרך אבא'לה שלה בדיוק? אני לא מבינה את זה.

     # "אוקיי, אני בלימודים עד שלישי בערב. אם אף אחד לא יספר, אני אלך לסבתא ברביעי, אספר לה ונסיים עם הסיפור." "ואת יודעת שאני רצינית. אם את רוצה שאני לא אלך לסבתא, שאמא שלך תתקשר אלי מחר ב11:00 בבוקר ונדבר. לא אכפת לי ששבת." - כן, ברור. אמא שלי הדוסית תתקשר אליך ביום שבת בצהרים. עד כמה חשובה את חושבת שאת? ועד לפני רגע דיברת על "לקבל אותך בלי תנאים", איזו מן דוגמא את נותנת לי עם כל התנאים האלה? "שהדוסית תחלל שבת או שאני יורה" - לא רחוק מזה.

     # "נדבר על זה ברביעי אחרי שאספר לסבתא" "יש לכם עד רביעי להכין אותה" "בהצלחה" - אסמסים אחד אחרי השני, הכיס שלי רוטט ואין לי זמן לענות. הייתי צריכה לשתות הרבה, ה-ר-ב-ה וויסקי כדי לשכוח ממנה.

     # "להטיל עלי איך להתלבש זה לא יפה, בעיקר אחרי מה שקרה שנה שעברה ואף אחד מהמשפחה לא התנצל. אז נסגור את הבעיה עד רביעי. אני או המשפחה. מישהו יספר, בחירה שלכם מי ואיך." - זו רק אני, או שנראה שהיא כאילו אדם זר שמאיים על סתם איזו סבתא, ולא נכדה שמדברת על סבתא שלה? ולא סתם סבתא, האחרונה שנשארה לה. וחוץ מזה, למה כ-ל המשפחה צריכה להתנצל בפניה? בדרך כלל כשאני במיעוט, אני מנסה לעשות חושבים האם אני באמת בצד הצודק, ואני לא מתכוונת כשיש נגדך איזו תעמולה, אלא אדם מול אדם, באמת. בתוך המשפחה.

סיימתי לעבוד מאוחר, זה היה ביום שישי וההופעה התארכה ועד שהייתי במיטה כבר היתה כמעט זריחה. לא הצלחתי להירדם... התהפכתי במיטה לפחות עד 7 בבוקר. פחדתי שהיא באמת תספר ואם יקרה משהו לסבתא ארגיש אחראית לזה כי אני היא זו שהעירה את הדרקון.

כשהתעוררתי אחרי איזה שעתיים, קיבלו את פניי עוד עשרות אסמסים חסרי מעצור:

     # "בוקר. עוד 4 ימים רביעי, מספיק זמן לספר לסבתא, אחרת אני אספר בדרך שלי. אני רצינית בנושא. אם מישהו ינסה להתקשר אלי שאני לא, באותו הרגע אנתק ואלך לסבתא לספר. נדבר רביעי בערב, אחרי שאספר לסבתא." - היא לא רואה הרבה סרטי גנגסטרים אבל היא בהחלט יודעת לתת שורות קלושות. התעוררתי והכנתי לי קפה לפני שישבתי לקרוא את השיירה שהיא הספיקה לכתוב לי בינתיים:

     # "אני רוצה שיפסיקו לשחק משחקי שקרים" "שלחו אותך להיות השליחה, תספרי לסבתא הכל" "את עושה לי מניפולציות רגשיות 'סבתא תמות', זה בסדר? אבא שלי יודע שאת התקשרת אלי לגבי זה מאחורי הגב שלו?" "תתקשרי עכשיו ספרי לו הכל" "יאללה עוד דרמה בגלל שמפחדים לספר לסבתא משהו קטן" "אתם לא מסוגלים לספר לסבתא? ותרו על המסיבה וכל אירוע משפחתי" "או שתעשו את האירוע ותדעו שאני וכל המשפחה שלי ואולי אבא לא נגיע."

וכמובן משפט המחץ - "ברגע שאומרים לי איך להתלבש אני אתעצבן, אני לא ילדה קטנה."

אתם מכירים איך זה כשילדה בגיל ההתבגרות אומרת לאמא שלה, "אני לא ילדה קטנה, אני כבר בת 15!!!" וטורקת את הדלת בכעס? אז תמיינו את זה, רק ילדה בת 15 עם בגדים של חשפנית, בלי ציצי ובלי תחת, צועקת את אותו דבר ומוסיפה, "את לא תגידי לי איך להתלבש!" - ככה בדיוק האסמס הזה נקרא. מי שמתעצבן שאומרים לו איך להתלבש יכול להתעצבן, אם זה אדם שמפלים אותו ולא נותנים לו ללבוש גלביה או כיפה במדינה מסוימת, או אישה שהלבוש המסורתי שלה לא מקובל במדינה גזענית - אז מותר להתקומם. אבל ילדונת שלא רוצה ללבוש מכנסיים כי, "אני רוצה ללבוש שמלה! שמלההה!" בגלל איזה ערב אחד, כשהסיבה היא נטו החיים של סבתא שלה - זו באמת, באמת, ילדה קטנה. המשפט הראשון בהודעה סותר לגמרי את המשפט השני.

היא כתבה לי גם, "את מתקשרת לאחותי שתגיד לי לא ללכת לסבתא? את רוצה לגרום לריב ביני לבין אחותי?" - תנוחי, ילדה. את סיננת לי את הצורה, אז התקשרתי לאחותך, כן.

והיא המשיכה - "תתמודדו עם האמת." "את באמת רוצה שאלך עכשיו לספר לסבתא, נכון?" "ואתם לא תדעו מה יקרה כי שבת!!" "ואף אחד לא יתקשר." - כן, תתמודדי עם זה שהמשפחה שלך דתית אז אף אחד לא יתקשר. אולי כדאי שתקחי את העצה של עצמך ו"תתמודדי עם האמת" גם כן. ולמה לעזאזל העובדה שהם לא יתקשרו בשבת מראה שלא אכפת להם מסבתא? את רוצה לעשות 'דווקא' ולספר למישהו שאת אמורה לאהוב משהו שעלול להרוג אותו, את מותק, משולה לרוצח שמכניס למישהו סכין ללב ואז מאשים את הנוכחים שהם לא מזמינים אמבולנס. זו לא מתמטיקה מורכבת.

היו עוד הרבה הודעות, אבל האחרונה שקראתי היתה - "את אמרת 'המשפחה שלחה אותי' איך אבא שלי עדיין לא יודע מזה?? מסתירים ממנו שוב? שהוא יתעצבן שוב?"

סגרתי את ההודעות הארורות והתקשרתי באותו הרגע לאבא שלה. סיפרתי לו ה-כ-ל ואמרתי לו בזעם שיגיד לבת שלו, מאחר ומסתבר שכל מה שאני אומרת לה צריך לעבוד דרכו, שתפסיק לשלוח לי הודעות איום מטומטמות אבל תסנן אותי, זו פחדנות. הרמתי את הטונים ואמרתי לו שזו לא רק סבתא שלי ולא רק לי צריך להיות אכפת, אלא גם לה. שהיא מאיימת עלי שתרוץ לספר לסבתא בכל שורה שניה ונובחת אבל לא באמת נושכת, ושזה מטריד ומעצבן ושהיא מתנהגת כמו נערה מתבגרת ולא כמו בחורה בת או בן עוד מעט 30, מה שלא תהיה. שגם אני לפעמים לובשת בגדים נורמלים כדי להרגיע את סבתא, שמאז שהיא העירה לי שהיא שונאת שאני הולכת עם ג'ינסים קרועים, ("מה זה, זה קרוע, תקני חדש!" חחח חולה עליה) התחלתי לבוא אליה הביתה בלי ג'ינסים קרועים - וזה אפילו לא עניין של חיים ומוות, אני בסך הכל רוצה שתהיה שמחה! אמרתי לו שלא יזיק לה להפסיק לחשוב רק על עצמה ושתחשוב גם על אחרים, ולא מעניין אותי שההורמונים שלה משתוללים! שאם היא כועסת שתשתה כדור ושלא תוציא את זה מהמערכת בלהרוג את סבתא שלה!

תאמינו לי, גם אני עברתי את זה. הייתי ילדה חילונית שצריכה להתלבש כל יום לבית הספר בבגדים צנועים שלא אהבתי. אם יש מישהו שמבין אותה זו אני - ועלי היא מוציאה את הרגרסיות?

באמצע שדיברתי, שמעתי אותה ברקע, היא בכתה ואמרה, "תגיד לה שאני מספרת לסבתא הכל!"

"שתספר!" אמרתי לו בטלפון, "תגיד לה שתספר, שתלך ותספר ותחזיק לה את היד לפני שסבתא תיפול ותמות ונראה אותה מסתכלת לך בעיניים!"

דוד שלי היה מאוד מבולבל ואישתו לקחה את הטלפון וניסתה להרגיע אותי.

לפעמים צריך לאבד את הסבלנות ולשבור את הכלים כדי שאנשים יתנהגו כמו בני אדם ויבינו שהם מתחו את כל הגבולות.

הייתי אחרי לילה ללא שינה, כעסתי, היה לי הנגאובר מכל הוויסקי ששתיתי ברדיו וגם לא היה לי מישהו בצד שלי לדבר איתו על זה!

חבל שהדבר היחיד של' לא מבינה זה שאף אחד לא נגד השינוי שלה, כולם מקבלים אותה. מה שאף אחד לא מקבל זה את ההתנהגות הדוחה שלה. כאילו שההורמונים מכילים מן סוג של תרכיז ביצ'יות. לאף אחד לא אכפת מה היא, אלא מי היא. וכרגע, היא מפלצת הורמונלית.

כמובן שאחרי השיחה ואחרי פאקט סיגריות הלכתי לבית של ההורים שלי וסיפרתי להם על תוצאות השיחה שהם ביקשו ממני לבצע. הם היו המומים לאן מסוגל אדם להגיע כדי ללבוש שמלה.