זוכרים את א'? הבחור מהרדיו שהזמין אותי לצאת איתו לפני שטס לתאילנד.

טוב, אז הוא חזר, וכשלא התקשר חשבתי שאולי האריך את החופשה שלו אבל מסתבר שהיה חולה. אחרי שהבריא, פגשתי אותו בעבודה. ראיתי אותו מעבר לחלון של האולפן ודפקתי כדי להסב את תשומת לבו. הוא ראה אותי ומיד יצא. התחבקנו והוא נראה לי שונה, אולי רענן יותר, רגוע. אני חושבת שכשלא רואים מישהו הרבה זמן, פתאום שמים לב לדברים חדשים אצלו, להליכה או לתנועות הגוף. חוץ מזה שחופשה משרה רוגע על האדם והחזרה לשיגרה תמיד לוקחת זמן.

קראו לו לחזור לשידור והוא אמר שיבוא לבר מאוחר יותר כדי לדבר.

באותו יום עבדתי בקומה העליונה, והוא באמת בא לבר. הוא לא נכנס דרך המדרגות הראשיות כדי לא להפריע, אלא דרך מדרגות החירום שבחוץ. הייתי עסוקה וכשהסתובבתי קלטתי את הראש שלו מסתכל עליי מהחלון וקפצתי. הוא התנצל ואמר שלא התכוון להבהיל אותי, שראה שאני לא למטה ועלה לכאן. ישבתי על השולחן כך שיכולתי לשבת ולדבר איתו דרך החלון, דיברנו קצת עד שבא מנהל הבר, ואמר לי לצאת רגע החוצה.

יצאתי והוא אמר, ותנסו לעקוב, "ל' אמר לק' שא' עומד כאן ומדבר איתך אז ק' אמרה לי להגיד לך שתגידי לא' ללכת."

ק' ול' הם בעל ואישה ושניהם מנהלים. לא שזה חשוב מי הם, אבל חשבתי שתרצו לדעת.

אחרי שהבנתי שהוא לא משחק איתי בטלפון שבור, אמרתי, "...מפריע להם שהוא עומד כאן?"

"כנראה שכן, אני לא יודע למה. מצטער."

ל' מעולם לא דיבר איתי על משהו מעבר ל"תעשי לי קפה" או"תכיני רוסי שחור לחבר'ה האלה והאלה." והעובדה ששלח מישהו אחר להגיד לי את כל הדברים האלה אכן היתה נראית לי טפשית, אבל פאק יט, שיהיה. אני יכולה להבין שיפריע להם, הרי אני באמצע עבודה והנוכחות שלו יכולה לעכב או להוציא אותי מריכוז. הם אלה שחותמים לי על הצ'ק, מי אני שאתווכח.

אמרתי את זה לא' והוא אמר שזה מפתיע אותו כי הוא ול' חברים טובים, אבל שלא אכפת לו מה הוא אמר והוא נשאר, אבל אז ראיתי את ל' עומד מתחת למדרגות החירום וקורא לו אז אמרתי לו שמחפשים אותו. א' הסתובב וכשראה אותו ירד וניחשתי שהולך להיות ביניהם איזה ויכוח.

המשכתי לעבוד ואחרי שעה בערך, שלחתי לו הודעת טקסט שההופעה התחילה ושאם יהיה לו זמן הוא יכול לעלות. תכלס, היה לי משעמם לבד למעלה, וגם הרגשתי רע בגלל איך שהוברח.

הוא שלח לי בחזרה, "הייתי שמח לעלות, אבל אני לוקח ברצינות את האיומים לפטר אותך."

תבינו - ל' איים על א' שאם ימשיך לדבר איתי הוא יפטר אותי. מתי מתתי וקמתי לתחיה בתור כריסטין מפנטום האופרה? לא האמנתי שמישהו מהם יאיים בצורה כזאת. ולמה שום דבר מזה לא עבר דרכי? מעולם לא העירו לי על זה, רק לראול... סליחה, לא'.

כשאחרים עולים ושותים איתי שאטים או מעשנים איתי וויד, אף אחד אף פעם לא אומר מילה. למה כשזה א' שבסך הכל עומד ומדבר איתי, זה מפריע? הרי מעולם לא הראינו שיש משהו בינינו, ובאמת אין כלום בינינו. כל הסיטואציה הזאת נראית לי מאוד משונה, כאילו שא' עושה רושם אחר מהמציאות. אבל יכול להיות שאני סתם פרנוידית, אני לא יודעת.

אמרתי לו שזה בולשיט והוא עלה לבסוף ושאל שאלה מוזרה. הוא שאל אם בא לי לבוא הערב לפגוש את המשפחה שלו.

וואט ד'פאק? - מתי הציעו לי נישואים? כשישנתי? למה שאפגוש את המשפחה של בחור שאני אפילו לא יודעת את שם המשפחה שלו? אנחנו אפילו לא בתחילת קשר, בסך הכל יצאנו פעמיים למשקה.

אבל זו לא הנקודה. מעולם לא חשבתי שזה ילך ביני לבין א' ועכשיו אני בטוחה בזה סופית. ביום שישי האחרון יצאתי איתו לבית קפה בבוקר והיו מספר דברים שהכריעו בנוגע אליו.

הדבר הראשון היה שברגע שעליתי לאוטו בקושי שיכולתי להסתכל עליו. היתה לו קצת נזלת. אני יודעת שזו סיבה טיפשית אבל זה הזכיר לי את הילדים בגן שצריכים שמבוגר יבוא עם נייר וינקה להם. איכככס.

הסיבה השניה היתה שבהמשך הערב, כשכבר ישבנו לאכול, הוא הציע לי לנסוע איתו לגולן ביום המחר כי "בטח יורד שם שלג." ואמרתי לו שזה נשמע כיף. אחר כך הוא הוסיף וגרע, "ואם את רוצה, אפשר להשכיר שם חדר." - וזה גרם לי להסתכל עליו במבט של 'מתי רמזתי לך שאני נערת ליווי?' - אל תבינו לא נכון, כבר שכבתי עם בחור לפני 'דייט שלישי' בעבר, אבל זה קרה באופן ספונטני והיתה לי משיכה אל הגבר. אבל להגיד מראש שנשכיר חדר זה כמו לקבוע עם זונה בבית מלון, כבר חששתי שיוציא מסמכים ויחתום איתי מי יהיה למעלה ומי למטה. יש לשנינו דירות, יש רכב שכור - למה צריך חדר? אני לא מבינה את זה. אני יודעת שהוא חרמן אבל אני לא נמשכת אליו בכלל אז במקום להציע לי להשכיר חדר כמו איזה ילד נואש שיאונן לפני הדייט. אני מדברת ברצינות.

הסיבה השלישית היתה הדרך חזרה. היינו תקועים בפקק כי היתה שלולית ענקית שכל הרכבים שלפנינו היו צריכים לשחות את דרכם ממנה ובינתיים היתה לנו שיחה קלילה ונחמדה, ואז... אמא שלו התקשרה. בחיי, הוא דיבר אליה כאילו היתה עובדת שלו. הוא ענה, "מה?" והיא דיברה אליו יפה ושאלה איפה הוא, "בדרכים." היא הציעה לו לבוא לאכול אצלם והוא אמר, "לא רוצה." וניתק לה בפרצוץ. אחרי דקה היא התקשרה שוב והוא צעק, "מה יהיה?!" - זו פאקינ' אמא שלך, דבר יפה בנאדם. גם כשאמא שלי מוציאה אותי מדעתי, ותאמינו לי שהיא מוציאה, אני לא מדברת אליה ככה. היא פלטה אותי מהווג'יינה שלה לפני 25 שנה למען השם. טוב, זה לא מדוייק, נולדתי בניתוח קיסרי, אבל הבנתם את העיקרון. כשסיפרתי על זה לחברה שלי ט', היא אמרה, "הוא בטח רצה לעשות עליך רושם." אבל לא הבנתי מה מרשים בזה? גבר שצועק ככה על אמא שלו יתנהג אותו הדבר לבחורה שלו, זה ברור לגמרי.

בנוסף להכל גיליתי שהוא לא פחות אובססיבי מהאקס ממנו ברחתי. לא יודעת, יש בי כנראה משהו שמושך אנשים אובססיביים עם בעיות נפשיות. כשחזרתי הביתה הוא שלח לי הודעה כל חצי שעה בערך, שואל אם אני רוצה ללכת לשם או ללכת לפה. כשאמרתי שיש לי ארוחה אצל ההורים הוא נרגע לאיזה שעה ושוב סימס אם חזרתי, אם בא לי לצאת. כשאמרתי שיש לי השראה ואני נשארת לכתוב הלילה שאל אם אפשר לבוא אליי. אמרתי לו שישעמם לו והוא המשיך להתעקש עד שבסוף כיביתי את הנייד וזרקתי אותו לקיר. אני עושה את זה לפעמים, כשהעצבים גוברים עליי. אני אדם מאוד רגוע ונראה לי שזו בדיוק הסיבה - אני מוציאה את הכל על הגרוטאה המסכנה שלי. ואז שואלים אותי למה הוא עטוף בסלוטייפ. חה חה. חה.

עוד לא אמרתי לו ששום דבר לא עומד לקרות בינינו וגם בעבודה ראיתי אותו מרחוק אבל לא אמרתי כלום. אני דוחה את הקץ. זו הסיבה שבדרך כלל אני לא יוצאת עם אנשים מהעבודה - כי אם זה לא הולך זה נהיה מביך כזה. עכשיו נצטרך להתראות כל הזמן וזה יהיה לא נעים. פאק מיי לייף. אני מקווה שהוא לא מהגברים האלה שלא מסוגלים אחרי זה לראות את הבחורה ונהיים אומללים כאלה בכל פעם שנפגשים. אם היינו אקסים הייתי מבינה, אבל אנחנו לא, אז רק שלא יתבכיין. פליייז שלא יתבכיין.

חוץ מזה אין הרבה חדש אצלי חוץ מהכתיבה. היתה לי התלבטות לפני כמה ימים אם לחזור ולסיים את הרומן שהקפאתי או להשאיר אותו קפוא. יש לי בעיה רצינית של סיום פרויקטים. אני מומחית בלהתחיל אותם - אבל אף פעם לא מסיימת. אני צריכה להגיד את זה לפחד הכי גדול שלי - הכישלון.

אז החלטתי ששינוי נחמד אולי יעשה את העבודה. בעבר, כתבתי רק ביד. עד גיל 21, כל הרומנים שלי (משהו כמו 11 רומנים) נכתבו רק ביד. יש לי ארגז עם אינפור מחברות מולסקין וספירלות A5 של רומנים וסיפורים קצרים, הוא אבוד היום אבל זה סיפור אחר. מאז שקניתי מחשב, בערך בגיל 21-22, התחלתי לתקתק. זה היה מהיר כזה ונהניתי מהעובדה שאפשר לשנות את הכתוב בלי מלא קשקושים מסביב. אבל אני חייבת להודות, זה חסר לי, הכתיבה בדף ועט. אני חוזרת לדרך המסורתית - אולי זה ישחרר אצלי עוד השראה. מי יודע.

עכשיו עשיתי לעצמי חשק לכתוב... צ'או.