בוקר טוב קוראים יפים שלי!

אתם קוראים בלוגים בזמנכם הפנוי, מה שאומר שאתם אוהבים מילים, מה שאומר שאתם אוהבים ספרים - גם אני אוהבת ספרים, אני די בטוחה שכולם אוהבים ספרים... הם רק לא יודעים את זה.

אני קוראת הרבה, למרות שלפי המבחן של Staples שבודק ?What speed do you read אני כנראה ברמה של תלמיד בכיתה ו' (יאמר לזכותי, המבחן היה באנגלית) אז אני אולי לא קוראת הכי מהר...

אנחנו כותבים וקוראים ומייצרים ומשווקים ומוכרים וקונים ספרים כבר אלפי שנים... מי שלא חי במימד הזה יחשוב שכבר מצאנו את הדרך היעילה ביותר לבצע את התהליך, שיש לנו את כל הידע שאפשר לרכוש מניסיון בנושא, ולמרות זאת - יש כמה דברים שאשמח לדון בהם עם חברות הוצאה לאור!!!

אז עורכים, מו"לים, אנשי שיווק, מוכרי ספרים וכן, גם סופרים - הפוסט הזה מוקדש לכם בהרבה אהבה, ואל תעלבו אם אצעק עליכם ואולי בטעות אירק עליכם, זה בא מתוך תשוקה בוערת.

שימו לב, כי זה חרא חשוב:

1. תקצירים.

אז כולם יודעים שאני מרוששת, אין מה להתבייש, וכל זה למרות שיש לי שתי עבודות - הסיבה היא שאני אוהבת לבלות את זמני בחנויות ספרים. אני יכולה לעמוד שעות ולעלעל ולהסניף את הדפים... כדי לדעת אם אני רוצה לקנות ספר מסוים או לא, אני בדרך כלל בוחנת את הכריכה ואת הפונט, קוראת את הביקורות וכמובן את התקציר שמאחורה.

אז למה... למה שתשימו ספוילר ענק בתקציר שמאחורה - למה?! אני לא רוצה לקרוא חצי ספר והדבר שאני יודעת שאמור לקרות עדיין לא קרה אבל אני יודעת שהוא אמור לקרות כי קראתי אותו מאחורה בעמודה של איזה שתי פסקאות; זה באמת כל-כך קשה להימנע מספוילרים בטקסט הזה? למה שתעשו את זה?!

חוץ מזה, לפעמים, בעיקר בקלאסיקות או ספרים פופולריים שמלמדים בבתי ספר או משהו כזה, יש שאלות. לפעמים זה בסוף הספר ולפעמים, לרוב חכמתו של העורך, על ג'קט של ספרים עם כריכה קשה. והשאלות הגאוניות האלה מרצדות לך מול העיניים על הנייר ותוכנם הוא: "האם אתה חושב ש*ספוילר ספוילר* היה *ספוילר* או *ספוילר* ומדוע?"

עורכים - תהיו חכמים! תחשבו על הדברים האלה!

2. סדרות.

מטריף אותי על דעתי אם ספרים בסדרה מסוימת אינם מתואמים כולם אחד לשני. (דרמטי... אני יודעת.)

הנה דוגמא ממדף הספרים שלי:

סלחו לי על האיכות הגרועה, טלפון ישן. בכל מקרה, שלושת הספרים האמצעיים הם סדרה בשם Hash Hash שהומלצה לי על-ידי המוכרת בחנות - אז קניתי את שלושתם. למה? כי אני פתיה וקל לעשות עלי כסף בתעשיית הספרים.

הספר הראשון הוא Hash Hash, השני Crescendo והשלישי Silence. יש גם רביעי אבל אין לי אותו. שלושתם מעוצבים באותו הסגנון עם ציורים די מגניבים בכריכה ונראים טוב. במיוחד הראשון, אם הייתי ספר הייתי מתחילה איתו. אני בטוחה שחלק מההתלהבות שלי היתה המוכרת, שלא הפסיקה להדליק אותי ולהגיד, "זו סדרה מדהימה! את חייבת לקרוא אותה ואז לחזור ולהגיד לי מה חשבת!!!" אבל חלק מזה זו הכריכה, כן. אני זונת ספרות.

עכשיו, שמתם לב שהספר האמצעי גבוה יותר בסנטימטר אחד משני הספרים האחרים? - כי אני מיד שמתי לב. זו הסיבה היחידה שחשבתי לא לקנות את הסדרה. חיפשתי בכל החנות וגם גררתי את המוכרת למחסן כדי שתבדוק אם האמצעי אולי שייך למהדורה אחרת - לא! זו אותה מהדורה, אותה הוצאה, אותה שנה! הם פשוט עשו טעות - ועד היום, כשאני רואה את הספר המגודל המסכן הזה מביט על כל שאר הספרים מלמעלה, חלק קטן ממני מת בפנים.

אני יודעת שלרוב האנשים לא אכפת, אבל לי אישית זה מאוד חשוב. כשמדובר בסדרה, אני אוהבת שכל הספרים הם באותו הגובה - זה יפה יותר וככה גם אפשר לדחוס עוד ספרים מלמעלה כי בואו נודה בזה, המדף תמיד קטן מדי. ההוצאות הישראליות בדרך כלל מוציאות את רוב הספרים בגובה אחד שווה, לא רק בסדרות, אלא באופן כללי. זה נחמד. אבל האמריקאים אוהבים לגוון בגדלים שלהם אז לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת בלי כוונה מול הספריה ומסדרת את הספרים לפי הגובה כמו מפקד גדוד.

יש עוד דבר מרגיז בסדרות - שאני לא יודעת שהן סדרות.

אם הספר שקניתי שייך לסדרה, אני אעריך מאוד שאם תוכלו, תעדכנו אותי. כבר קרה לי שקניתי ספר ונורא התלהבתי וכשהגעתי הביתה ועידכנתי בGoodreads שקניתי אותו (תמיד עושה את זה), אני מגלה שזה הספר ה#16 בסדרה כלשהי. יופי. עכשיו אני תקועה עם ספר אמצעי בספריה שלי, אז יש לי שתי אפשרויות: או שאקנה את 15 הספרים שלפניו כדי לרצות את האובססיה החולנית שלי למדף ספרים מושלם ואז תוך כדי שאקרא את הסדרה (אם אוהב אותה בכלל) אקנה את הספרים האחרים ואאלץ לקצץ בכסף לאוכל, או שהספר הזה לנצח יציק לי בעין, עומד כך בודד בלי אחיו הגדולים או הקטנים.

למה לא לרשום, בכמה מילים או רק במספר, בהתחלה או בעמוד השדרה או איפה שבא לכם - "זה הספר ה*מספר כלשהו* בסדרה הזאת והזאת"... תעשו מאמץ.

3. כריכות.

אין לשפוט ספרים לפיהן, אבל אם הספר הוא פנטזיה גבוהה ואתם תוקעים על הכריכה איזה ציור מפוברק שמצאתם באיזה אתר של פאנפיקשן - אל. לא על ספר פנטזיה גבוהה, פליייז. הספר יכול להיות עמוק ופילוסופי ומדהים אבל אני לא אחשוב שהוא טוב על סמך הכריכה. למה להרוס, חבל.

עוד כמה ענייני כריכה שמציקים לי:

# כריכות של ספרות נוער תמיד נראות אותו הדבר: אישה עם שמלה לבנה, אישה עם שמלה צהובה, אישה עם שמלה כחולה מחזיקה מטריה, אישה עם שמלה מחובקת עם גבר שלא לובש שמלה, וכמובן האהוב עלי - בחור חצי עירום עם קוביות נוטפות זיעה ושיער מתבדר ברוח דמיונית... אני לא רוצה לראות את זה. טוב, על מי אני עובדת, אני כן רוצה לראות את זה - אבל לא בתור כריכה קלישאתית לספר שבו בחור מזיע עם קוביות לא מופיע אפילו פעם אחת. אתם טוענים שזה מה שמושך ילדות לקנות את הספר - נה-אהה. אתם פשוט תוקעים את זה כמעט על כל ספר אז יוצא שמזה מורכב רוב מדף הספרים שלהן. אלה ספרי נוער - הן נוער. לא אשמתן. הרי לא כל ספרי הנוער מספרים את אותו הסיפור, אני צודקת?

# ספרים שנראים כמו דמדומים אבל הם לא - ראיתם שדמדומים מכר אז חשבתם, "אולי נמכור עוד ספר שנראה בדיוק כמו דמדומים, אנשים יתבלבלו ויחשבו שזה זה ויקנו אותו ואז תהיה להם הפתעה כשהם יגיעו הביתה והם בכל זאת יקראו אותו" - זה לא עובד ככה, בשם אלוהי השיווק.

# אנשים אמיתיים בכריכה - למה, למען השם, תצלמו אישה שלא עונה אפילו קצת לתיאור הדמות הראשית ותתקעו אותה על הכריכה? מה קרה ל'לדמיין את הדמות בראש'? איפה הייתי כשזה יצא מהאופנה?

# כשהכריכה לא קשורה לעלילה או לתוכן הספר אפילו בעקיפין... בעיקר עם עובד נוהגים לעשות את זה ואז לבוא עם הסבר עמוק לסיבה שבגללה הכריכה היא רקע כחול עם ריבוע צהוב ענק. (כן... התפסן בשדה השיפון - לא קניתי את ההסבר שלכם. אתם עצלנים, עם עובד, תשלימו עם זה). או כמו בסדרה Gone של Michael Grant - על כל הספרים יש תמונות של אנשים מושכים ויפים עם שיער מתנפנף ברוח, בלי להתחשב בעובדה שבעלילה הם בני נוער מורעבים שתוקפים אחד את השני. הם אמורים להיות רזים מאוד ומלוכלכים עם טירוף בעיניים. אבל למה לשים אנשים כאלה כשאפשר לשים דוגמנים חטובים? פחח.

# ואם כבר דיברנו על סדרות קודם - תפסיקו לשנות את הכריכה באמצע הסדרה. אם בכל הסדרה הכריכות היו מעוצבות באווירה גותית ומסתורית, למה בספר הרביעי פתאום יש ציור של בלרינה על רקע ירקרק זוהר?! אל תעשו את זה. תהיו עקביים.

4. דפים.

אוקיי, פה אני קצת חצויה אמנם, ומיד אסביר למה.

בכל ספר, הדפים הם באותו הגודל, אבל יש ספרים, זה קורה בעיקר במהדורות היותר יקרות של הכריכה הקשה, שהדפים לא מסתיימים בדיוק באותו המקום. כלומר, האורך שלהם שונה במקום שבו אתה אמור לדפדף... בדרך כלל הדפים בספרים האלה קצת עבים יותר והנה דוגמא מספר שלי אם לא הבנתם על מה אני מדברת:

אל תבינו לא נכון, אני חושבת שזה נראה טוב, זה נתפס יפה בעין, אבל מאאן זה מקשה על הדפדוף.

במהלך הקריאה אני במתח ואני רוצה להמשיך לעמוד הבא אבל בכל פעם מחדש אני מעבירה בטעות חמישה דפים קדימה, כי הדפים הארורים באורך שונה למען השם!

ומה שיותר מרגיז זה שזה עולה יותר - אתה משלם יותר כסף על משהו שפחות נוח לשימוש. זה כמו בתקופה שג'ינס קרוע נכנס לאופנה ואז ג'ינסים עם חורים היו יקרים יותר מג'ינסים בלי חורים. אני יכולה לעשות חורים בג'ינסים שלי בעצמי, תודה רבה.

גאונות.

5. מדבקות.

פה אני יותר פונה למוכרים בחנויות הספרים - אני שמחה שיש מבצעים על ספרים, מי יתן וירבו כמותם בישראל ואל תשכחו לתת גם לסופר, אחרי הכל הוא זה שתלש את השיערות במשך חודשים בכתיבת הסיפור הזה והקריח מוקדם - אבל תפסיקו להדביק מדבקות של "4 במאה" או "1+1 מתנה!" על הספרים שלי! שלט בהחלט יספיק, אל תהרסו לי את הכריכה עם מדבקות שלא יורדות בלי מלחמה!

אמנם ברוב הפעמים, הדבק קל להסרה אם אתה זהיר, אבל זה לא משנה - מה אם היד שלי החליקה בטעות? מה אם המדבקה נקרעה ועכשיו כל השכבה התחתונה שלה, זו שמלאה בדבק, לא רוצה לרדת? אני נענשת עכשיו על כך שאני קלמזי עם שתי ידים שמאליות? העובדה הזו היא לא עונש מספיק?

ובספרים באנגלית זה כמובן יותר גרוע... הם לא אוהבים מדבקות כנראה, הם מעדיפים להדפיס את הכריכה מראש עם הפרסומת: "Soon to be a major motion picture!" - בו הו! ממש אכפת לי - בשביל זה הרסתם לי את הספר לנצח?

6. טרילוגיות.

אני מאוד אוהבת טרילוגיות. אני אוהבת את המורכבות שלהן, את החוקתיות הזהה אבל משתנה, את המתח שבלחכות לספר הבא ואת העובדה שהסיפור נשאר איתי הרבה יותר זמן. מה שאני לא אוהבת זה ספרים שיכולים להיכנס לספר אחד, אבל הסופר מחליט, אולי על דעת עצמו ואולי לעצת העורך, לחלק את העלילה לשלושה חלקים. למה? - כי היום טרילוגיות הן ה"מאני מייקר" של ההוצאות לאור, אנשים משום מה מאוד אוהבים טרילוגיות, יותר מסדרות ויותר מסטנד-אלונים.

גם אני אוהבת טרילוגיות - אבל אם זה לא נחוץ ואתה יכול לדחוס את העלילה לכרך אחד, עשה את זה ואל תעצבן אותי, קפיש?

7. הסרט.

אחרי שספר נהיה רב מכר, ויוצא בקולנוע סרט שמבוסס על הספר הזה וגם הוא שובר קופות, ההוצאות לאור מרגישות צורך בלתי מתפשר להוציא שוב את אותו הספר בדיוק במהדורה חדשה - מהדורת הסרט?

"הי, תראו כולם! הנה אותו ספר בדיוק שקניתם לפני שנה ואהבתם, אבל הפעם, במקום הציור האומנותי והיפה שהיה על הכריכה, יש תמונה של השחקנים בפוזה דרמטית!"

ד'פאק.

8. חנויות.

אני אוהבת חנויות יד-שניה. זה פשוט ולמרות שאני בטוחה שאתם מסכימים איתי וגם יודעים את הסיבה - אסביר בכל זאת:

כשאתה נכנס לחנות פרטית או יד-שניה אתה מרגיש שאתה נכנס למקום שבו הספר הוא הכי חשוב. ספרים ספרים שעל המדף, מי הכי מעניין באגף? אתה יכול לעיין שעות בין המדפים, לשבת בפינה ולקרוא במשך שעה או שתיים ולפעמים אפילו לשתות קפה עם המוכר ולשוחח איתו על הקלאסיקות האהובות עליך. פעם זו היתה החוויה האמיתית של ביקור בחנות ספרים. וכן, אני בסך הכל בת 25, ה"פעם" הזה לא היה כל כך מזמן, אולי עשור פלוס מינוס...

ואז, יום אחד, הקים אדם שאם הייתי יודעת מי הוא ואם הוא היה עדיין בחיים סביר להניח שהייתי רוגמת אותו באבנים, והחליט לפתוח רשת תעשייתית וענקית של ספרים. שתי הרשתות הגדולות בארץ הן כמובן סטימצקי וצומת ספרים.

כשאתה נכנס לחנות רשת תעשייתית כזאת, מה שחשוב הוא הכסף. ספרים הם רק 50% מתכולת החנות במקרה הטוב, השאר זה כלי כתיבה, גאדג'טים ומגנטים, צעצועים, משחקי קופסא, מחברות, מוצרי חלב... בקרוב יפתחו אגף ירקות ופירות. אתה מרגיש איך המוכר, למרות שהוא עובד בחנות ספרים, לא מבין אפילו טיפה בספרים. הוא לא קרא ספר מאז הבגרות בספרות שהוא עבר לא מזמן כי הוא פאקינ' ילד, וגם אז הוא דילג על רוב העמודים. ואם אני רוצה ספר מאוד מסוים, כל הדרך אני מדלגת לי בשריקות מאושרות - כי מה יותר כיף מללכת לחנות ספרים ולקנות ספר שנורא רצית - ואף פעם הוא לא יהיה על המדף. למה? כי בחנויות האלה הם לא אוהבים לתת מבחר גדול מדי של ספרים, חלילה... הם שמים את רבי-המכר על המדף האמצעי הגדול והבולט ואת שאר הספרים המוכרים הם תוקעים על מדפים צדדיים. בוא לקוח יקר, קנה לך רב-מכר! את הספר הלא מוכר הזה שאמרת עכשיו אני לא מכיר אבל אבדוק אם אפשר להזמין לך אותו בטלפון... בינתיים, בבקשה, עיין בספרים המוכרים ביותר שלנו, תמדוד אותם אם אתה רוצה ותראה שהם לא לוחצים לך בשום מקום. יושב עליך בול! קנה אותו, ואם תקנה אחד נוסף - הוא בחצי מחיר!

לפעמים גם כזה דבר קורה:

אני: "שלום, אני מחפשת ספר מסוים, אולי תוכל לעזור לי?"

מוכר: "איזה ספר את מחפשת?"

אני: "ראיון עם הערפד."

מוכר: "רעיון?"

אני: "לא... ראיון, כמו לראיין."

מוכר: *מקליד במחשב* "אממ... אין לנו אותו, אבל אני אשמח להזמין אותו בשבילך."

אז יצאתי מהבית בדילוגים ועכשיו אני צריכה לחזור ולחכות לשיחת הטלפון שלך כדי שתגיד לי לבוא שוב ולקחת את הספר שאולי כבר הייתי מסיימת באותו יום? אחלה.

אני: "יש עוד כמה ספרים שאני מחפשת, אולי תוכל להגיד לי אם יש לכם אותם?"

מוכר: "בשמחה."

אני: "שוקולד."

מוכר: *מקליד* "אממ... אין לנו."

אני: "חומריו האפלים?"

מוכר: "חומריו?"

אני: "כמו 'החומרים שלו'."

מוכר: *מקליד* "אממ... אני לא רואה את זה כאן."

אני: "אנשים עלובים?"

מוכר: *מקליד, וברוב האירוניה אומר...* "אני לא רואה פה אנשים עלובים."

זה מגוחך. זה כמו שתלך לקיוסק ותבקש חלב והוא יגיד, "אין לנו חלב, אבל אוכל להזמין שקית ולהתקשר להודיע לך כשתגיע." - ובינתיים אתה שבוע שלם שותה אמריקנו.

איפה כל הספרים??? אתם חנות ספרים, חנות פיזית שמוכרת פאקינ' ספרים, איפה הם? אני אמורה להיכנס בלי ספרים ולצאת עם ספרים, זה לא איביי שצריך לחכות שהמוצר יגיע, זו לא תופרת שלוקחת מידות ותחזיר כשיהיה מוכן, זו לא פאקינ' פגישת ייעוץ עם אדריכל, זו חנות - חנות שמכילה ספרים. אז למה אין לכם שום ספר? זה לא יאמן - כל פעם מחדש!

פעם נכנסתי לצומת ספרים ושאלתי את אחת המוכרות (אלוהי המסחר רק יודעים למה צריך שני מוכרים בחנות ספרים) האם יש לה ספרים של מייקל שייבון שתורגמו לעברית. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהשמים עם אף של ליצן וסירופ שוקולד מסביב לשפתיים.

"מי?" היא שאלה כשהיא עושה דרכה אל המחשב, "איך כותבים את זה?"

למה ילדות, שהדבר היחיד שהן קוראות זה סטטוסים של האקס שלהן, נותנות לי שירות במקצוע כה קדוש? לאן נעלם המוכר שמבין על מה אני מדברת, זה שבאמת מבלה את זמנו הפנוי בלקרוא את הדברים האלה שהוא מוכר ויכול לקחת אותי אל המדף הנכון ולעזור לי על אמת? איפה הם היום, המוכרים ההם, עם הקוקו והסרפן?

9. בולשיט.

לא לא לא. אל תכתבו בולשיט על הספר שלי.

"סטיפן קינג חודר לנבכי נפשו של האדם, ועושה בהם כבשלו. גם פחדים שלא ידענו כי מצויים בתוכנו, נרעדים וזועקים ומשוועים עם האימה שהוא כה מיטיב לתאר." - לא נסחפתם בכלל.

דבר ראשון - זה סטיבן. סטיבבבן. זה שכותבים את שמו עם ph לא אומר שמבטאים את זה בעברית עם פ'. החוקים של השפה האנגלית לא חלים על השפה העברית - אתם מתרגמים למחייתכם, אתם אמורים לדעת את זה.

דבר שני - כן, סטיבן קינג מפחיד מאוד, לפעמים קצת מרתיע, לפעמים רק מבהיל ולעיתים רחוקות אפילו לא מזיז לי את הצדדים הכי פחות משפיעים על הפחד במוח. אל תגידו לי מה אני הולכת להרגיש - זה אינדיבידואלי. ספרו לי על מה הספר, זרקו המלצות... אל תשקרו ובטח שלא באובר-דרמטיות.

10. הסופר.

זה אולי נשמע ככה, אבל אין לי פה תלונה ספציפית אל הסופר אלא על התמונה שלו. כן, גם אם הוא חתיך אמיתי.

לפעמים אני רואה ספר שנראה לי מרתק ואני מוציאה אותו מהמדף, בוחנת את הכריכה ואז הופכת אותו כדי להעיף מבט בתקציר... ואין שם אפילו מילה אחת, אלא רק תמונה גדולה על כל החלק האחורי - של הסופר.

הוא יפה מאוד, בסדר, אבל לא שאלתי איך נראה האדם שכתב את הטקסט, בשביל זה יש חלק פנימי של ג'קט הספר או אינטרנט או מאמרים, החלק האחורי אמור להכיל טקסט. פאקינ' טקסט. איך אני אמורה לדעת על מה הספר עכשיו?

לפעמים הם נסחפים ושמים תמונה ענקית של הסופר על הכריכה... זה גורם לי לתהות האם המעצב של הספר הזה ממש נדלק על הסופר ולא יכול היה להוריד ממנו את העיניים, משפתיו המפיקות מרגליות, רק יותר ויותר מתהפנט... או שסתם לא היה לו רעיון או זמן לחשוב על אחד. אני לא רק מתעצבנת בשבילי, אלא גם בשביל הסופר עצמו. אני בטוחה שהוא לא התכוון שתמונתו תתנוסס על הספר, אחרת הוא לא היה בוחר להיות סופר אלא דוגמן.

אני מקווה שלא גרמתי לכם לחשוב על דברים שלא הפריעו לכם לפני כן ויפריעו לכם מעכשיו, זו לא היתה המטרה; אבל אם זה כן קרה - התנצלויותיי! ובכל פעם שתתעצבנו על משהו שלא הרגיז אתכם לפני שקראתם את הפוסט, אני מרשה לכם לקלל אותי בלבכם ואפילו להתכוון לזה, רק שזה לא יהיה משהו שקשור לקיפודים או למקומות הומי אדם, בסדר? - קיפודים לא אוהבים אותי ואני אגורופובית.

אני חושבת שכיסיתי את רוב העניינים. כמובן שכל זה רק טכני וזה ממש לא משנה כל עוד תוכן הספר הוא טוב, הרי זה כל העניין בסופו של דבר. זה וגם האפשרות להסניף את הדפים... מיי מיי, אם היה טבק בניחוח ספרים, או אולי שנאפס בניחוח ספרים... תחשבו על זה, ליקר קרנברי-דיקנס, או קוקטייל קפקא-על-החוף. ואוו. אני לא מבינה איך עוד לא המציאו את זה. אני אחלה מיקסולוגית אבל לצערי לא אהיה מאסטר-בלנדר לעולם כי אני זקוקה לניקוטין שלי, אז אאלץ לחכות שמישהו אחר ימציא את זה.

בינתיים, אעשה את מה שאני עושה הכי טוב. אקרא ספר.