סוף סוף הגיעו תוצאות הניתוח של מ'. (ב"המשך" לפוסט עוד אבדה, הכדורים לקחו לי אותו).

עברו יותר משנתיים וזה מוזר, ס' ואני אפילו לא ידענו אם אנחנו רוצים לשמוע את האמת או לא. הכל כבר נבלע, התעקל ונשטף אל מתחת לאדמה. הדיבורים על מ' בזמן עבר כבר לא מרגישים מוזר, האינסטינקט להתקשר אליו ולספר לו כבר לא מרגיש טבעי והפנים שלו, למרות שיש תמונות, מאבדות את האמיתות שלהן.

ס' פגש את אבא של מ' לקפה והוא סיפר לו שהתוצאות (שאיחרו באופן כרוני להגיע) הראו שמ' לא התאבד בכלל, הלב שלו קרס. היו לו בעיות בלב מאז שנולד והוא עבר ניתוח, היתה לו גם צלקת בדיוק במקום שחתכו אותו כשהיה תינוק, תמיד ידענו את זה. ידענו שהאפשרויות הן שתיים - התאבדות או שהלב הפסיק לעבוד. אם להיות כנה, לא חשבתי שזה יהיה הלב. הוא היה בחור שלוקח כדורים, שותה אותם בעקביות, כמעט באופן תלותי. כדורים ללב, כדורי שינה, פרוזק, ואלה רק הכדורים שאנחנו ידענו עליהם. אחרי שנפטר, גילינו שהיו הרבה דברים בחייו של מ' שלא ידענו עליהם. ובאופן טרגי יותר, היו הרבה יותר דברים שאנחנו ידענו על מ' שהוריו לא ידעו. במשך כל ימי השבעה היו לנו שיחות שדי נתנו לכל אחד מהצדדים תמונה ברורה על מי היה מ'.

ועכשיו הוא רק דמות מטושטשת שתמיד באה לי באופן טבעי עם צחוק וקלילות ווויד. הוא ידע במקצועיות ראויה לשבח להיות מצחיק ורציני באותו הזמן ולהפוך הכל לנעים יותר. באופן אירוני, הוא היה היחיד בינינו שלקח SSRI ועדיין יכל בכל רגע נתון להצחיק אותנו או לתת כתף ברגע רע.

מ' כנראה לא ידע שהוא חווה דום לב, הוא כנראה הרגיש דקירה כלשהי ושתה כדור וניסה לישון ועד שהבין שזה רציני היה מאוחר מדי ומת. מ' - הבחור שבדיוק שכר דירה חדשה, בדיוק סיים את המכינה והלך למספר ראיונות עבודה וחיכה לתשובה. איך אפשר לחשוב שמישהו שמשקיע כל כך הרבה בעתיד יוותר עליו בכזו קלות? - ועדיין, הייתי בטוחה שהתוצאות יגידו התאבדות. 

   כשס' סיפר לי שאלה התוצאות, שאלתי אותו, "ואיך אתה מרגיש עכשיו?" כלומר, עכשיו, כשסוף סוף האמת יצאה לאור.

   לקח לו זמן לענות, "לא יודע."

   "היית מעדיף כבר לא לדעת? אחרי הכל, עבר הרבה זמן."

   "לא יודע. אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אז מה עשית היום?"

   לא התפלאתי שהעביר מיד את הנושא. כאילו בא לספר לי רק כדי לגמור עם זה ולשכוח מהנושא לנצח. ובכל זאת התעקשתי, למרות שידעתי שהוא ישנא אותי אם אתעקש, "ס', אתה כעסת עליו, זוכר? אמרת כל הזמן, 'איך הוא העיז לעשות את זה? מה הוא חשב לעצמו?' ועכשיו אתה רוצה להגיד לי שזה לא מקל עליך אפילו קצת?"

   "לא יודע, ג'אאאם."

   לא המשכתי להציק, אבל ידעתי טוב מאוד שהוקל לו. הוא הרגיש אשם מאוד, ובצדק, על מה שקרה למ'. הוא הרגיש שהוא אחראי למוות של האדם היחיד שאהב אי פעם, ואני לא יכולה לשפוט אותו - אם הייתי במקומו, הייתי מרגישה אותו הדבר. הוא ביקש ממנו לבוא, אמר שהוא לא מרגיש טוב, וס' רק אמר, 'אני עייף, אבוא מחר.' והלך לישון. בבוקר, הוא הלך כפי שהבטיח, ומצא גופה קרה במיטה, כלומר, גופה ששכבה שם כל הלילה והספיקה להתקרר. אם היה מגיע בערב, היה יכול לקרוא לאמבולנס או לעשות משהו. להציל אותו.

מעולם לא הודתי בזה, לא בקול וגם לא בלב לעצמי, אבל קצת כעסתי על ס'. מוזר לי להודות בזה עכשיו בכתב אבל זו האמת. כמו שהוא כועס על עצמו שלא הלך, גם אני כעסתי, ובקול המשכתי לשקר לו ולהגיד, "לא יכולת לדעת, אתה לא אשם."

עכשיו אני כבר לא כל-כך כועסת. הזמן מרפא, ושנתיים זה הרבה זמן. אבל אני תמיד תוהה לעצמי מה היה קורה אם הוא כן היה הולך אליו באותו לילה. מכל הלילות, זה היה הלילה הכי גרוע להיות עייף וללכת לישון.