הדבר הראשון שאני זוכרת מהדירה של מ"ע היה החתול שחיכה לנו על המדרגות בכניסה והריח החזק של הסיגריות שמילא אותי מבעד לדלת הנפתחת. היתה לה דירה קטנה וחמודה עם חדר אחד, פינת ישיבה, מטבחון ומקלחת. כבר הייתי בדירה שלה לפני כן ואהבתי אותה, היא נתנה לי תחושה ביתית. היא מיד הכינה לנו קפה ודיברנו. היא הציעה לי לחשוב מה לעשות הלאה ולאן ללכת. אמרתי לה שאחשוב והעברתי נושא. רציתי לדבר עליה, ולא עלי. הרגשתי חרא, באמת.

שכחתי לציין בפוסט הקודם שלפני שעזבתי, דוד שלי נתן לי טלפון ישן שהיה שייך לבן שלו כששירת בצבא. אני לא זוכרת למה נתן לי אותו אבל הוא בהחלט שימש אותי באותה התקופה. זה היה טלפון שעלה שקל ולא היה בו כלום חוץ משיחות ואסמסים. הוא היה טלפון שחור-לבן עתיק וקטן ולקחתי אותו למקרה הצורך. הצורך עלה, ומ"ע הציעה שאכניס את הסים רק כדי להתקשר לרכזת שלי מהשירות הלאומי ואודיע לה שאני לא חוזרת. עשיתי כפי שהציעה, ולא חשבתי על העובדה שהאישה הזאת היא חברה של אמא שלי.

לקחתי את הסים, אזרתי אומץ והכנסתי אותו לטלפון. תיארתי לעצמי שיהיו לי הרבה שיחות שלא נענו מהמשפחה. חשבתי שאחיות שלי בטח התקשרו וסימסו ושההורים התקשרו הרבה.

לא הייתי אפילו קרובה.

כל העולם שלי סימס והשאיר הודעות קוליות. פתאום הטלפון החל לצפצף רכבת של צפצופים והלב שלי זינק. אחיותיי, בני דודים שלי, עמיתים לעבודה, אנשים שהכרתי ונעלמו מזמן, חברים. אף אחד מהם לא ידע איפה אני וכולם ידעו שנעלמתי מעל פני האדמה.

לפני כן, הייתי תזוזה שנמצאת בזווית העין והקול שלי נשמע באוזן, אבל לא היתה לי משמעות. לא יותר מילדה מציקה שישנה על מזרן בדיוק מול ארון שאתה רוצה לפתוח. אבל אז, כשלא הייתי "קיימת" באמת, פיזית, אז אנשים ראו אותי. חודשים שניסיתי לצעוק לעזרה בכל שפה שהכרתי; בדיבור, במבט, בתנועה, בגזירת השיער שלי, בבריחות, בשקרים, בטריקת דלתות של נערה מתבגרת - וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיעלם. להשאיר אחריי מקום ריק לגמרי שיבלוט ויצעק בעצמו.  תודה לאל שלא התאבדתי, כי אז לא הייתי זוכה לראות כמה אנשים באמת הרגישו בחסרוני, גם אם זה הגיע דרך אמא שלי.

התחלתי לקרוא את האסמסים ולהקשיב להודעות הקוליות קורעות-הלב, ודי מהר הפסקתי. הרגשתי שהידיים שלי רועדות והבנתי שכנראה עשיתי הרבה מאוד רעש בעיר שלי ובכלל בעולם הקטן שלי. התקשרתי לרכזת והיא ענתה בקול של אדם שהרגע קיבל קריאה מאלוהים בכבודו ובעצמו מעבר לסנה הבוער, "ג'אם?"

"מה נשמע?" ניסיתי להישמע רגיל.

"ג'אם! כולם דואגים לך! איפה את?"

"הכל בסדר. רק התקשרתי להגיד שאני לא חוזרת לעבוד," אמרתי מהר, מבינה איזו טעות עשיתי. נו, היא כבר הבינה את זה. הייתי צריכה לדעת שאמי הספיקה להזעיק כל אדם בעולם שמכיר אותי - הבת שלה נעלמה למען השם.

"אני מבינה, אבל תחזרי הביתה," היא אמרה, "אמא שלך - "

"אני חייבת ללכת." לא יכולתי לתת לה לסיים. ניתקתי, פתחתי את הטלפון ותלשתי משם את הסים בידיים רועדות. פחדתי ממה שהיא תגיד. מה היא תגיד? שאמא מתה? שהיא חטפה דום לב ומובהלת לבית-החולים? שגרמתי למותה של האישה שילדה אותי וגידלה אותי וטיפלה בי ואהבה אותי בדרכים הכי לא נכונות אבל מהמקום הכי אמיתי בעולם? רציתי למות. נשכבתי במיטה והתחלתי לבכות.

גרתי אצל מ"ע למשך שבועיים בערך. אני לא זוכרת יותר מדי פרטים, במשך כל הזמן הזה הייתי במעין אופוריה צלולה כזו והיום אני רואה אותו בזיכרון מעבר לסוג של ערפל. היינו מבלות בעיקר בקפה גרג או בפאב הברון. היא עבדה עד מאוחר כל יום ואני נשארתי בבית שלה, ישנה ונותנת לרחמים העצמיים שלי תפקיד מרכזי, או מסתובבת בחוץ בעיר הקטנה הזו ומקשיבה למוזיקה מהאמפי3 שלה. חלקנו טעם דומה במוזיקה ולי לא היה טלפון, שלא לדבר על אמפי3. כתבתי הרבה במשך היום, פשוט שולפת דף ועט וכותבת. הכתבים עדיין אצלי, איפשהו.

את כל הארגזים שלי, ארגזי ספרים, בגדים, ניירת וכמובן, כל הספרים שכתבתי מאז ומתמיד, שמרנו במחסן שלה בחוץ. היא אמרה שכדאי להשאיר הכל ארוז כדי שיהיה מוכן כשאלך, רומזת לי שאני אורחת לטווח קצר, וניסיתי לחשוב מה לעשות אבל לא באמת ידעתי מה אני כבר יכולה לעשות. הייתי בת 19 בלי שקל ובלי בית.

היתה למ"ע שכנה שהיא גם חברה והיא היתה מהממת. היינו מבלות לפעמים ביחד. הן היו מבוגרות ממני, בנות 30+, אבל הרגשתי טוב איתן. מבוגרת. והייתי מאוד שקטה, מנסה לספוג את האנרגיות שלהן שהיו כל כך חזקות ולא להוציא שום דבר מהשליליות שהרגשתי שהיתה בתוכי. צפינו בסרט ז'אן ד'ארק, יצאנו לפאב כמעט כל יום, והתחלתי ממש להתאהב בחתול של מ"ע.

מ"ע היתה בשבילי מושא להערצה. אהבתי את תפיסת החיים שלה, את החריפות שלה ואת האהבה הקשוחה שהפעילה כלפי. ראיתי בה, לתקופה הקצרה הזו, אחות גדולה; וזה אומר הרבה, מאחר ומעולם לא הרגשתי ככה בעבר.

יום אחד מ"ע יצאה לפאב עם אותה חברה ואני נרדמתי בדירה. כשחזרה, שיכורה, העירה אותי ואמרה, "ג'אם. הכנסתי אותך לבית שלי כדי שיהיה לך מקום להיזרק, לא לגור." והלכה לישון.

לא הצלחתי להירדם אחרי זה. הרגשתי לא רצויה, לא בגלל מה שאמרה אלא בעקבות העובדה שהיא צדקה, בכל מילה. כבר שבועיים שאין לי אפילו כיוון ובמקום להשקיע מחשבה בעתיד שקעתי ביגון בגלל העבר וההווה. הסתובבתי בחוץ כשהעיר עוד ישנה והרחובות ריקים, השמש עוד לא זרחה, ועברתי ליד לוח מודעות. עברתי ליד הלוח הזה עשרות פעמים לפני כן, אבל רק כשהייתי זקוקה נואשות לפיתרון, ראיתי את המילים שתלויות עליו מרחפות לנגד עיניי. על הלוח היה שלט ששינה את חיי, אני מניחה: "דרושים עובדי מלונות באילת, כולל ארוחות ומגורים."

מגורים, ארוחות, עבודה. השילוש הקדוש - כל מה שהייתי צריכה במחיר אחד. תלשתי מספר והכנסתי לכיס.

בבוקר, אחרי שמ"ע הלכה ביחד עם ההנגאובר שלה אל השכנה לקחת ממנה משכחי-כאבים, הכנסתי שוב את הסים לטלפון וחייגתי למספר שתלשתי. האיש שענה לי אמר שמחפשים עובדים למלונות כל הזמן ושאגיע לאילת מחר בבוקר לראיון.

מחר בבוקר. זו נסיעה ארוכה, הייתי צריכה לצאת באותו יום.

אחרי שמ"ע התאוששה, סיפרתי לה שאני נוסעת לאילת. היא התרגשה לשמוע ושאלה אם יש לי קורות-חיים, אמרתי לה שלא. מצילת החיים שהיא - היא עזרה לי לכתוב אותם. היא פתחה את העותק של קורות החיים שלה במחשב ואמרה לי למחוק את הפרטים שלה ולמלא במקומם את הפרטים שלי.

כמובן, הדף התרוקן ככל שהחלפתי את הפרטים. לא היה לי הרבה לכתוב - ושמרתי הכל בדיסקונקי. אספתי את כל החפצים שלי מהמחסן כשאני נאלצת להשאיר הרבה ספרים (עליהם כתבתי את שמי) מאחור וגם את ארגז הסיפורים האהוב שלי שבו רומנים וסיפורים שכתבתי מגיל 6, מאחר ולא היו לי ידיים לסחוב אותם איתי עד לדרום הרחוק. לפני שיצאתי, מ"ע התעקשה להלוות לי 300 שקלים ואת האמפי3 שלה כדי שיהיה משהו שיעביר לי את הנסיעה. היא אמרה שהיא מקנאה בי, שהיא היתה נותנת הכל בשביל להיות שוב בת 19 כשכל האפשרויות לפניה. היא אמרה לי לנצל כל רגע ולפרוק את כל מה שלא פרקתי עד היום. לא הרגשתי כמו מושא לקנאה ולא היה לי מושג כמה אקשיב לעצה הזו בעתיד, במודע או שלא במודע... היה לי גוש ענקי בגרון. תפסתי אוטובוס לאילת כבר באותו ערב.

לא אשכח את הנסיעה הזו. שש שעות של פחד מהלא-נודע - לא היה לי מושג למה לצפות. הייתי באילת רק פעם אחת לפני כן, בגיל 9. לא זכרתי כלום חוץ מהקופצים מהגשר, וגם זה היה מטושטש. בכל זאת, עברו 10 שנים. הגוש בגרון לא עבר למרות שבכל הפסקה קניתי קפה גדול ועישנתי שתי סיגריות - הייתי בלחץ. שש שעות, שלוש הפסקות, רצופות בלחץ. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי; הרגליים שלי התכווצו ולא הפסקתי להזיז אותן, האיש שלידי ישן באופן רגוע מדי שהלחיץ אותי אפילו יותר והכביש והנוף שנמשכו לאחור עשו לי מה זה סחרחורת שרציתי לקפוץ מהחלון ולטבוע בין השיחים לצד הכביש.