זוכרים את ט'? היא ואני בדיוק חתמנו על חוזה לשנה. שני חדרים, לכל חדר מרפסת צמודה, מטבח, סלון, שירותים... דירה חמודה ולא יקרה (באופן יחסי כמובן). מאחר ולשתינו אין רכב, ווידאנו שהדירה תהיה במקום מרכזי, אז אנחנו נמצאות במרחק של כ7 דקות מהשדרה, ויש הרבה בתי קפה וחנויות באזור.

אני אוהבת את ט' למרות שאנחנו שונות מאוד. היא אדם מאורגן ומחושב והיא חייבת שכל צעד שלה יהיה מתוכנן - אני לעומת זאת, פועלת הכי גרוע כשאני חושבת יותר מדי. אני מעדיפה לעשות את הדברים מתוך אינסטינקט. היא נוהגת לנתח אנשים מבחינה פסיכולוגית (אבל לא בקול, תודה לאל) - ואני רואה את העולם כמקור השראה לדמויות ומקומות ואירועים שאפשר להפוך לסיפור. היא נהנית לדבר על העתיד ולנתח אותו - ואני מעדיפה להימנע מדיבורים על העתיד ולהשאיר אותו לדמיון, אחרת זה מערער לי את הקארמה וגורם לזה לא להתגשם. אני רואה בה אדם חפרן וזה קשה כשלה יש חשק בלתי נגמר לפטפט ולי בא רק לשכב על הגב ולשמוע מוזיקה. היא לא שומעת את המוזיקה, היא טוענת שהיא למדה לסנן קולות חיצוניים ולהתרכז בשיחה - אבל היא שוכחת שלפעמים הצד השני לא רוצה לדבר אלא רק להקשיב למוזיקה. אני מגלה את כל זה רק עכשיו, בימים הראשונים שלנו בתור שותפות. אני לא זוכרת שהיא היתה ככה לפני כן. מוזר, לא?

קשה לי איתה אבל היא חברה טובה ואנחנו מסתדרות.

בעל הדירה בחור טוב. כבר היה לי ניסיון בעבר עם בעלי דירות שהיו חארות אמיתיים. אני יודעת דבר או שניים על בעלי דירות ולכן סמכתי על האינטואיציה שלי בנוגע אליו. כשישבנו לחתום על החוזה, מצאנו איזה בית קפה קטן והזמנו לשתות והוא ישב איתנו כמעט שעתיים וברבר. אם הדבר אפשרי, הוא יותר פטפטן מט'. הוא מספר-סיפורים מוכשר ויש לו הרבה מהם, והסופרת שבי היתה מרותקת; אם לא הייתי עייפה מיום ארוך של חיפושי דירות הייתי יכולה להישאר גם עוד שלוש שעות ולהקשיב. הוא סיפר על אמא שלו שמתה בזרועותיו כמה דקות לאחר ששיקר לה ושמאז לא העיז לשקר. הוא סיפר לנו על אישתו, שאינו סובל ושתמיד לוקחת את רהיטי הענתיקה שהוא אוהב לאגור וזורקת לו אותם מהבית. על המשפחה שלו ועל שאר הדירות שלו ודיירים מוזרים שהיו לו. הוא בחור מצחיק, כזה מהסרטים.

שאלנו אותו איך הוא מרגיש בנוגע לחתול בדירה.

"בסדר," אמר, "אבל כשאני אגיע תוציאו אותו כי אני אלרגי לחתולים."

ט' שאלה אם יפריע לו אם היא תצייר על הקיר.

"תציירי כמה שאת רוצה, אבל אם אני לא אוהב את זה, את אחראית לצבוע את הקיר."

שאלתי איך הוא מעדיף שנשלם.

"איך שתרצו."

רואים שהוא לא סתם איזה בחור שסבא רבה שלו השאיר לו דירה אז הוא החליט לעשות מזה כסף, הוא קונה ומשכיר דירות כבר יותר מעשרים שנה. זה מה שהוא עושה.

בהתחלה, היו בחדרים רק בסיסי מיטות, אז שאלנו אותו איפה הוא יכול להמליץ לנו לקנות מזרנים זולים יחסית. הוא אמר שהוא יראה לנו מקום שבו נוכל למצוא מזרנים חדשים לגמרי, בסך הכל ב250 שקלים. שאלתי על הובלה והוא אמר שהוא יסדר לנו את ההובלה. מה עוד אפשר לבקש?

למחרת הלכנו איתו למקום ההוא. דירת חדר קטנה של איזה נגר שכנראה עובד איתו כבר הרבה שנים, והוא סידר לנו הרבה דברים, חלקם בחינם וחלקם כמעט חינם. הוא לא הסתכל רק על דברים בשבילנו אלא גם בשביל דירות אחרות שלו, וט' חשבה כל הזמן שהוא קונה בשבילה ואמרה, "אנחנו לא צריכים את זה." "אנחנו לא רוצים את זה." - לחשתי לה שזה לא קשור אלינו והיא התעצבנה שהוא מבזבז לה את הזמן בלקנות דברים לעצמו במקום לטפל בה כדי שתוכל ללכת. היא לא הפסיקה לזרז אותו כאילו שיש לה דברים חשובים יותר לעשות, "נו?" "סיימנו?" "אפשר ללכת?" והרגשתי איך הוא מסתכל עליה כאילו שבא לו להחטיף לה אבל הוא מתאפק. היתה לי הזדהות. אחרי שהם סיימו איתנו, הם עמדו ופיטפטו, אז אני ואח של ט' עישנו בחוץ והיא החלה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תוקע אותנו כאן כבר איזה שעה, קנינו מה שרצינו, שיגיד לנו אם אנחנו יכולים ללכת."

"הבנאדם עושה לך טובה," אמרתי, "תני לו לנהל את העסקים שלו, את פה בדיוק 10 דקות." ובחיי, לא היינו שם בכלל הרבה זמן.

"אבל הוא לא צריך אותנו פה, סיימנו!"

"את יכולה ללכת, הוא לא מחזיק אותך." אמרתי. זה לא שהיינו תלויים בו או משהו, היה לנו האוטו של ההורים של ט'.

"אבל הוא עדיין מדבר איתו."

הלכתי אליו ואמרתי, "אז אצלנו הכל סודר?"

"יש עוד משהו שאתן צריכות?" הוא שאל.

חשבתי וכשהבנתי שלא אמרתי, "לא, אני חושבת שהכל בסדר. אנחנו בידיים טובות איתך."

הוא חייך אלי. החיוך שלו היה מלווה בהקלה - יכולתי לראות את זה.

סימנתי לה שהיא משוחררת וחזרנו לאוטו, אבל גם באוטו, ט' המשיכה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תקע אותנו שם שעה."

כשאמרתי לה שהוא עשה לנו טובה ולא היה חייב לבוא איתנו בכלל או לחכות לנו שנגיע, אח שלה התערב ואמר שאני נאיבית.

"אתה מערבב בין נאיביות לטאקט," אמרתי לו, "להיות אסיר תודה זה לא נאיבי, להבין מה מגיע לך ומה לא זה לא נאיבי - ולהתלונן שמישהו מבזבז את זמנך בכך שהוא עוזר לך - זה פינוק."

העמדה שלהם נראתה לי מגוחכת. זה כמו שמישהו יבקש ממני עזרה במציאת איזה ספר בחנות ספרים, אני אבוא ואעזור לו ולאחר שנסיים, אחפש ספר לעצמי כעשר דקות לאחר שהוא כבר שילם. הוא יכול ללכת אבל הוא בוחר לעמוד ולחכות לי. איזו זכות יש לו להתעצבן?

הם התווכחו איתי ומיד הבנתי כמה מפונקת היא ט'. היא וגם אחיה - הם אחרי הכל מאותה משפחה. לא ידעתי את זה עליה לפני כן. למשל, היא אמרה שלא התחשק לה לראות איזה ידיד שלה שהתקשר כי גם ככה אין לו רכב והיא היתה צריכה רכב באותו יום. אמרתי לה שאם לפי זה היא בוחרת עם מי לצאת אז היא תהפוך לאדם מאוד בודד ומאוד מהר. אח שלה מיד התערב שוב וטען שרק "אינטרסנטים" מצליחים בחיים. "יפה מאוד," הוא אמר, "ככה צריך." אני מניחה שהיא שמחה שהוא מצדד בה ולכן העיזה לעמוד מולי, כי בדרך כלל אין לה כל-כך עמוד שדרה וכשאנחנו מתווכחות היא די מתקפלת. לא תמיד, אבל לרוב. היא ליקקה לאח שלה כמו שלא ראיתי אותה עושה מעולם וזה היה ברור למה: הם לא דיברו יותר משנתיים ורק עכשיו השלימו. כנראה פחדה שהם לא ידברו שוב. אל תבינו לא נכון, אני מאוד שמחה בשבילה שהשלימה עם אחיה, אין כמו משפחה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתנהג לידו כאילו שכל מילה שיוצאת לו מהפה שווה זהב. הקשבתי לו מדבר, הוא לא כזה חכם.

אבל הייתי צריכה לנחש, כי זה לא המעשה המפונק היחיד שלה. בדיוק אחרי שחתמנו על החוזה, ט' התקשרה אלי, נרגשת, "נחשי מה!"

"מה?"

"ההורים שלי אמרו שהם יסדרו לנו מצנם, טוסטר, קומקום חשמלי, צלחות, כוסות, סט סכו"ם ועוד כל מיני דברים - כמעט לא נשאר לנו מה לקנות!"

"איזה חמודים!" אמרתי לה, "תגידי להם תודה ממני."

"כן, וזה לא הכל - הם משלמים את החצי שלי על שכר הדירה בחודש הראשון!"

"איזה כיף לך," אמרתי לה, "זה יחסוך לך המון כסף."

"נכון!" היא אמרה, "אז חשבתי לעצמי... אם אני מביאה כבר את כל מכשירי החשמל והכל, אולי את המיקרוגל תקני את."

שתקתי לרגע ואז אמרתי, "אמרנו שניקנה אותו חצי-חצי."

"כן, אבל אני מביאה את שאר הדברים..."

"את לא משלמת עליהם."

"אבל ההורים שלי מביאים אותם." היא אמרה, לא מזכירה את העובדה הברורה שגם ההורים שלה לא משלמים על המכשירים האלה - הם קיבלו אותם בחינם כי אמא שלה עבדה בעבר בחנות למכשירי חשמל, ועכשיו החנות נסגרה אז הם מביאים לה הרבה דברים בחינם.

"ואחרי שתעזבי את הדירה הם יכולים לקבל אותם בחזרה." אמרתי, "אני לא חייבת לך שום מיקרוגל, ט'. אני אפילו לא צריכה מיקרוגל, אני חיה כבר הרבה זמן בלי. אל תפילי עליי הוצאות." לא מספיק שההורים שלה חסכו לה שכר דירה ראשון ומיליון מכשירי חשמל שרובם לא הכרחיים בכלל ואת רובם לא רציתי ולא תכננתי לקנות - היא עוד רוצה לקבל גם מתנה ממני? על מה? על האישיות המקסימה והסבלנית שלה? על עצם קיומה המלבב בחיי האפלוליים? על הקטע הסוציופתי שלה שמתבטא בתאווה לעוד ועוד חפצים ודברים חינמיים שהיא בכלל לא צריכה ולא עשתה דבר שגורם לה להיות ראויה להם?

כשסיפרתי לבחור אחד שעובד איתי ברדיו, י', אחד האנשים האהובים עלי, שאני עוברת דירה, הוא שאל מה חסר לנו ואמרתי לו שיש רק ארון אחד ואנחנו צריכות עוד אחד אבל נקנה אותו בהמשך ובינתיים נסתדר.

"אני יכול להשיג לך ארון בחינם." הוא אמר. מסתבר שהבוסית שלי בדיוק זרקה את הארון שלה ושאלה אותו אם הוא רוצה אותו ואין לו צורך בו אז הוא יכול לתת לי אותו בחינם. הודיתי לו וסיפרתי לט'. היא שמחה - וראו איזה פלא - לא דרשתי ממנה לקנות לי משהו אחר בתמורה! לא אמרתי לה, "מאחר ואני השגתי לנו ארון חינם, את צריכה לקנות לי ספה למרפסת ולשלם לי על אתרי פורנו למשך שנה." ולמה לא? כי אני לא ילדת שמנת שחושבת שרק מעצם קיומה מגיע לה לקבל דברים. כשנותנים לי אני אומרת תודה, ולא מחפשת לקזז מכל כיוון. 

תמיד ידעתי שלט' יש קטע מפונק, אבל עוד לא נחשפתי אליו באופן כזה.

אחרי שאמרתי לה שאני לא קונה שום מיקרוגל, היא אמרה, "אהה טוב... בסדר."

אני שמחה לעבור כי כפי שרובכם, קוראיי הקבועים, יודעים: אני שונאת את העיר הזאת.

אמרתי לחבר'ה ברדיו שאני אמשיך לעבוד כי אני אבוא לבקר הרבה. ההורים שלי גרים חצי שעה נסיעה מהרדיו ובטח אבוא סופי שבוע אז אבוא גם לעבוד. למה לא, עוד כסף מהצד. הם שמחו בשבילי.

אמא שלי, לעומת זאת, לא. היא סיפור אחר לגמרי. היא ממש בכתה על זה שאני עוזבת וביקשה שאשאר. אפילו עד עכשיו, כשכבר חתמתי חוזה, היא מקפיאה אותי. בקושי מסתכלת עליי, בקושי מחליפה איתי מילה.

מה שמכעיס אותי זו לא התגובה שלה, כבר התרגלתי למי שהיא. מה שמכעיס אותי זה שלפני שבאתי לגור בקרון, השבעתי אותה, ואני זוכרת כל מילה - אמרתי לה שאני אחזור לעיר בתנאי שכשאעזוב, וגם אם זה יהיה אחרי חודש וגם אם זה יהיה אחרי יום, היא לא תעצור בעדי ולא תעשה סרטים. והיא נתנה לי את המילה שלה. שעכשיו אני יודעת שלא שווה כלום, כי היא לא יכולה לעשות יותר סרטים משהיא עשתה. ולא נשארתי יום וגם לא חודש - נשארתי שנה!

אז אמרתי לה שעכשיו אני יודעת לא לסמוך על שום מילה שלה גם אם תישבע בחייה. אני לא נופלת באותו פח פעמיים.

היא אמרה שלאחר שאעזוב היא לא תהיה מסוגלת לראות אותי יותר או לדבר איתי. כמובן שכאב לי לשמוע את זה, אבל אני די בטוחה שזה פשוט הקלף האחרון שנותר לה לשחק כדי לעצור בעדי מלעזוב.

בינתיים אני מנסה שלא לחשוב על זה. יש לי התחלה חדשה להתחיל, ואני אוהבת התחלות חדשות. זה מה שעושה לי טוב. היו לי משהו כמו מיליון בחיי, ואני לא מתכננת לעצור. מי יתן וחיינו יהיה מלאים בהתחלות על גבי התחלות של אושר.