הי חבר'ה, אני מקווה שאתם לא כועסים שנעלמתי. לא, לא בלעה אותי האדמה - אבל כן בלע אותי החור השחור בו חיים הסמורים והסנאים ואיילים וכל אלה שאין להם אינטרנט. כפי שעדכנתי אתכם, עברתי לדירה חדשה, אבל ברוב חכמתי שכחתי לציין שאין לי אינטרנט ולכן איעלם לזמן מה. מאז עברו ימים על ימים, עלים נשרו מהעצים, רוחות פיזרו ענני אבק על הכבישים ועל מרזבי הבתים... ולבסוף התחברתי. הפלא וופלה, ג'אם נכנסת לעניינים. שוב.

האמת שהיה לי חודש לא קל. עיר חדשה, אין לי כאן עדיין חברים וכל המכרים שלי די נעלמו מהאופק. ס' עדיין נמצא בחווה בדרום ויחזור רק בעוד שלושה שבועות, א' לא מדבר איתי כבר מלא זמן ועסוק עם העניינים שלו והוריי לא כל כך מדברים איתי. הייתי די בודדה. אני אמנם גרה עם שותפה, וכן, היא קאוצ'רית במקצועה, אבל אם כל הקאוצ'רים היו מרוכזים בעצמם וחסרי רגש לסביבה כמוה - המקצוע היה הופך לא חוקי. בנוסף על כל זה, לא היה לי אינטרנט אז לא היתה לי דרך לשתף בבלוג.

כתוצאה מזה, קראתי המון ספרים כדי לברוח קצת וכמובן, כתבתי בעיקר לעצמי.

הרבה כבר לא רלוונטי או חשוב כמו שהרגשתי שהיה כשהיה טרי, כי עבר זמן, אבל השבוע האחרון היה מוזר.

בפוסט האחרון סיפרתי לכם על בעל הבית שלי. הוא באמת בחור מקסים אבל שלשום הוא בא לבקר ואמר לי, "ג'אם, אני לא אוהב שקרים ולא אוהב ללכת סחור-סחור אז פשוט אומר לך את הדברים כמו שהם: התאהבתי בך."

לא, זה לא איזה סיפור אהבה זול מאיזה ספר אירוטיקה על בעל בית שמתאהב בדיירת - שמעתי על הקלישאה הזאת בארוטיקה אבל לא חשבתי שתקרה לי. הבחור בן יותר מחמישים, אולי כמעט שישים, אני לא יודעת בדיוק. יש לו ילדים בני שלושים פלוס, יש לו נכדים... ולא רק זה - הוא נשוי. הוא אמנם שונא את אשתו, אבל זה לא מבטל את העובדה שהוא נשוי.

והוא המשיך, "את בת 25 בגיל, אבל אני מרגיש שאת מבוגרת יותר. שעברת דברים בחייך שבחורות מבוגרות ממך לא עברו כל החיים. מעולם לא הייתי מאוהב בעבר, אפילו לא באישתי. זה אף פעם לא קרה לי, מה שקורה לי איתך. קשה לי להיות במחיצתך. אני יודע שהרגשת בעצמך איך אני מרגיש כלפיך."

הרגשתי. בהחלט. אני לא עיוורת, וגם אם הייתי זה היה עדיין ברור לי. הוא נתן לי המון דברים בחינם, כמו שולחן ותמונה וכיסא נדנדה קלאסי ותיבת שיש גדולה לאחסון דברים ואלה דברים שאפילו לא ביקשתי, הוא מגיע המון לבקר, יותר משהוא צריך, כי הוא בודד נורא. הוא מסתכל עלי בדרך שמישהו שרוצה אותך מסתכל עליך, לפעמים אפילו סורק את הגוף שלי באופן די בוטה. לא ציפיתי לשמוע "התאהבתי בך", חשבתי יותר בכיוון של: "אני מרגיש אליך משהו, לא בטוח מה" או, "אני נמשך אליך", אבל כן, הרגשתי. רק שלא הצלחתי להגיד לו את זה; ישבתי שם, כוס הקפה מחממת לי את היד עד כוויה ואני בוהה בו. אם היו מצלמים אותי ושמים את התמונה בעיתון, אנשים היו חושבים שזו כתבה על איזה מרכז לאנשים עם פיגור.

"אני אוהב בך הכל ורק רוצה לחבק אותך, את נכנסת ללבי. את כל הזמן בראש שלי, אין לך מושג עד כמה. כל הזמן. בכל רגע שהראש שלי פנוי, את נמצאת בו. יש בעיניים שלך עוצמה שאת לא מודעת אליה, וזה כובש. כבשת אותי."

והוא המשיך ככה, להגיד עוד ועוד דברים מהסוג הזה. עד ששתק. וכמובן, באופן טבעי, ציפה לתגובה שלי.

הבנתי שאני מאובנת ומיהרתי להגיב, "אני לא יודעת מה להגיד."

"את לא צריכה להגיד כלום."

אני שונאת שבנאדם ממתין לתגובה, וכשהתגובה היא שלא יודעים מה להגיד הוא טוען שאין צורך להגיב. אם אני לא צריכה להגיד כלום, אז קום לי מהספה ולך לדרכך. סיימת לדבר. למה אתה מחכה? לטרמפ?

אבל הוא לא סיים. הוא התחיל לספר לי על אשתו, שאמנם כבר סיפר עליה בעבר ועל כמה שהוא שונא אותה אבל תמיד אוהב לחזור לנושא הזה. הוא סיפר לי על הילדים שלו ועל הנכדים והראה לי תמונות בטלפון. הוא גם הראה לי כמה שיחות משפחתיות שלא כל כך רציתי לראות.

למחרת (אתמול) הוא שלח לי אסמס, ואף על פי שהבהרתי לפניו כבר כמה פעמים שאני לא טיפוס של אסמסים ושאין לי סבלנות לטלפונים הוא ממשיך לסמס ומצפה ממני לתשובות מפורטות בתכולה הקטנה שהגרוטאה שלי מאפשרת לי לכתוב בה. לעזאזל עם העובדה שבשביל להקליד את האות ג אני עדיין צריכה ללחוץ שלוש פעמים.

האסמס היה, ככה, בלי פיסוק חלילה - למי יש זמן לזה: "לא אכלתי היום עדין אפשר להזמין אותך".

כתבתי לו שאני בעבודה ולאחר חפירת-סימוסים הוחלט שהוא יבוא לאכול בקפה. אהה לא סיפרתי לכם? - מצאתי עבודה זמנית בקפה קטן, לא חשוב.

הוא הגיע אחרי שעתיים. הייתי בטוחה שלא יבוא בסוף כי היינו כבר לקראת סגירה. הקפה הזה סוגר מוקדם, 8 בערב אנחנו כבר נועלים את הדלת הראשית. אבל הוא הגיע ואכל, ישבתי איתו בחוץ, לעשן סיגריה ולדבר, והוא אמר שהוא ב"חופשה מאשתו". בחשש מה, שאלתי מה זה אומר. כנראה שהיא נסעה ליומיים למשפחה שלה והוא נשאר לבד. במילים אחרות, אין מי שישגע אותו והוא באופוריה. הוא משתף אותי הרבה מעבר למקובל. סיפר לי שאתמול בלילה ישן באוטו כי הם רבו, ושאם היא תמות לא יהיה לו אכפת. הוא מאוד הזכיר לי את שארל בובארי מהספר "מדאם בובארי" של פלובר, לאחר שאישתו מתה וכולם ניחמו אותו אבל עמוק בפנים הוא היה מאושר. בדיוק באותו היום קראתי את הפרק הזה אז זה היה רלוונטי.

לאחר שסיים לאכול לא הלך הביתה. בהתחלה לא שמתי לב אבל לאחר כשעה אני פתאום רואה שהוא עדיין יושב בחוץ, מעשן את הסיגריה המי-יודע-כמה וכנראה מחכה. למי? למושא אהבתו, מסתבר, לקחת אותה הביתה.

כשעלינו לאוטו הוא שאל האם אני פנויה מחר וסיפרתי לו שאני עובדת ברדיו ושאצטרך להגיע לאנשהו (לא לתחנה הפעם, למקום אחר. הופעה חיה) ואני בלי רכב אז אצטרך לברר איך להגיע. הוא חשב רגע ולבסוף הציע לקחת אותי.

אני חייבת לציין כאן שאני לא אדם טיפש. אני מזהה חיזור כשאני רואה אחד, וזה, ספציפית, לא חיזור רגיל שאת פשוט רואה אותו מתקרב לעברך בעדינות מכיוונו של בחור נחמד ומפנה את הדרך בחינניות. לא... זה חיזור שמסתער עליך בלי מודעות ומזנק בכל רגע שהוא חושב שיש לו הזדמנות ו"מותר" לו. זה חיזור עם טלפיים ושיניים ולשון שמתנפנפת החוצה עם טיפות של רוק שניתזות וממלאות אותך בסוג של גועל מהול ברחמים. את מרגישה חסרת אונים כי את רוצה להיענות לו, לבחור המסכן, לרצות אותו... אבל את גם רוצה שיעזוב אותך לנפשך. אני לא יודעת לדחות גברים בלי לפגוע בהם. אני יודעת או לדחות את הגבר ולפגוע בו - או לא לרצות אותו אבל לשמור את זה בלב ולתת לו להמשיך לנסות כדי שלא ייפגע. ואני יודעת שבשני המצבים הגבר נפגע בסוף, אבל אני תמיד מקווה שאולי עם הזמן הוא יפסיק, ירצה משהו אחר, יתייאש. אולי כבר לא יאהב אותי.

אמרתי לו שאשמח אם יסיע אותי בתנאי שאשלם על הנסיעה. חשבתי לעצמי שאם אני משלמת על הנסיעה, זו לא טובה אלא סוג של שירות. אחרי הכל, הוא רוצה לבלות קצת יותר זמן איתי, אני זקוקה לטרמפ כי יש סיכוי שלא יהיה לי איך לחזור הביתה אחרי העבודה ברדיו ואהיה תקועה. נשמע ששנינו זוכים - אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שאולי אני נותנת לו תקוות שוא. אולי הוא חושב שכשאני נענית בחיוב זה בא מכיוון של התלבטות מצדי או אהבה הדדית שאני עדיין לא מכירה בה. אולי אני חיה בסרט והוא בסך הכל רוצה להעניק, ולמי יותר כיף להעניק אם לא לאדם שאתה אוהב? אבל אני עדיין חושבת שבכל יום שעובר, יום שבו הוא חושב עליי "בכל רגע שהראש שלו פנוי" - יהיה לו יותר קשה כשאגיד לו, "לא. זה לא יקרה בינינו אף פעם. שכח מזה. יש לך קצת ריר, נגב את זה."

וזה לא שלא ניסיתי. אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו באותה הדרך ושאני רק פוגעת בו. על זה הוא רק אמר, "אני יודע. אבל גם אם ייקחו לך 3 שנים להיענות לי, אני אמתין לך. ואת לא פוגעת בי, את לעולם לא תפגעי בי."

אני רוצה לסיים עם הסרט סטודנטים הזה שאני חיה בו. בכנות, אני מגנט לאובססיבים. אני נשמעת יהירה עכשיו, אני יודעת, אבל אני כבר יוצאת מדעתי. כל מי שמסתכל עליי תמיד מתגלה כאובססיבי ותלותי ולפעמים מסוכן, אבל מי שאני שמה עליו עין אף פעם לא יפנה אפילו מבט לכיווני. נמאס לי לחפש דרכים חדשות לדחות בלי לפגוע, ואז למצוא את עצמי פוגעת בכל מקרה כי כבר נשבר לי ונאלצתי להיות קשה ולשים לזה סוף. כמו שקרה לי עם ש' וכמו שקרה לי עם א' ועם כל מיני גברים אחרים שנאלצתי לפגוע בהם. וזה לא שאני לא רוצה מערכת יחסים - אני דווקא מתגעגעת לזה. אני רוצה משהו אמיתי, אבל למה, למה לא יכול לרצות אותי פעם אחת מישהו שאני רוצה בחזרה?

ואיתו זה אפילו קשה יותר. הוא בעל הבית שלי, יש לי חוזה איתו. לשנה. הוא לא הולך לשום מקום ואני לא יכולה "לעקור" אותו מחיי כמו שעשיתי עם ש'. אין לי עם מי להתייעץ ואני מתביישת לספר את זה לאנשים שרק עכשיו פגשתי, כמו עמיתים לעבודה למשל. אני לגמרי לבד. ובחיי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

הוא בא בעוד שעה לתקן את מכונת הכביסה ואז להסיע אותי להופעה ברדיו. ואני? עדיין לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון שכך שאני נותנת לו להסיע אותי ולא בורחת לתחנת האוטובוס הקרובה ומשאירה אותו עם חור בלב.