באופן טבעי, ביליתי זמן מה באריזה בחודש האחרון. הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהההבת לפרוק, שונאת לארוז. קורה לפעמים שבזמן שאורזים, עולות בראש מחשבות, כמו, "מתי לעזאזל הספקתי לאגור כל כך הרבה זבל?" או "חיפשתי את זה! הייתי בטוחה שזה אבוד לנצח."

בשנה האחרונה גרתי בקרוון בעיר הולדתי, צמוד לבית הוריי. זה קרוון קטן אבל הוא מספיק לי ואהבתי לגור בו. הוא כמו הבאט-קייב שלי. אני כותבת סיפורת ותמיד טוב שיש מערה לברוח אליה.

הכתיבה שלי פשוטה וסיפוריי תמיד נחשבו מעט מוזרים. מאחר וטריילר זה דבר קטן וחייתי בו שנה ומשהו, עם הזמן הוא נהפך מבולגן יותר ויותר - המיטה אמנם רוב הזמן מסודרת, כי זה משהו שההרגל שלי לא מאפשר לי להזניח. אבל - וזה אבל גדול - ברגע שתרימו את השמיכה תגלו עשרים טון ניירת מתחתיה, כי אני כותבת לפני השינה ואני כותבת כשאני מתעוררת, אם זה חלום שחלמתי או רעיון לסיפור, אם סתם יש לי השראה ואם אני רוצה לצייר. ספרים יש בכל פינה. אם זה במחבוא שמתחת לשמיכה, מתחת למיטה, על מדף הספרים שכמובן קטן מדי, על השידה, על  שולחן העבודה, בארון, במגירות, במטבחון - בכל מקום. ספרים זה חשוב, הם צריכים להיות בכל מקום ולהעניק לי מילים כמו שפרחים פרושים ברחבי כדור הארץ כדי להעניק לנו חמצן.

חוץ מזה, בקרון הקטן שלי תמצא מאפרות, בדרך כלל מלאות, מפוזרות בכל פינה. בקבוקי יין וכוסות, מאגים של קפה בכל חור אפשרי שעוד לא עשו דרכם אל הכיור, נעליים שכשאני מגיעה הביתה אני בדרך כלל פשוט מורידה וזורקת לאיזו פינה, לרוב קונברס (יאפ... תמונת פרופיל) או נעלי בית. בקבוקי שתיה, בגדים, עיתונים, כל מני שקיות ואריזות של משלוחים, ציורים תלויים על הקיר, פתקיות של אאוטליינים על הקירות, ציטוטים כתובים בטוש על הקירות, בלגן בלגן בלגן.

בתחילת החודש, התחלתי לארגן את הדברים כדי לקחת מה שאני רוצה (הקרון נשאר עומד ואני ישנה בו כשאני מבקרת אצל ההורים, אז אשאיר הרבה מאחור. כאמור, אני שונאת לארוז) - ומצאתי את עצמי נסחפת ומתחילה לבחון את הניירת או למצוא את עצמי קוראת במקום לסדר.

אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שאני עוד לא מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שהמשרד שלו והמחסן שמאחורי המשרד שלו מצליחים להכיל פחות ופחות חמצן עם השנים החולפות. ולא קשה לי לשחרר רק מחפצים, אלא גם מרגשות, זיכרונות, ריחות. כמו הבושם שקיבלתי ליום הולדתי כשהייתי בת 14, ומאז הוא עוד אצלי. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו, אבל הוא היה אצלי כל כך הרבה זמן (ככה זה כשאת תפרנית ומתיזה שפריץ אחד בלבד באירועים מיוחדים) שהריח שלו מזכיר לי את העבר ואני נהנית לפעמים להסניף קצת את הפקק שלו רק כדי להתמלא ב'פעם' הזה.

אבל למרות שאוגר נראה כמי שיכול לחוות טראומה יותר בקלות מכל אדם אחר, אני דווקא חושבת שהוא גם בעל רגישות מוגברת לפיתוי של חפצים, מעין מזג אמנותי. אז אולי אנחנו לא חלשי אופי כפי שתופסים מאיתנו, אולי אנחנו לא חסרי משמעת עצמית או לא פרקטיים, אלא יותר סנטימנטליים מאחרים, ויכולים "לסבול" יותר חוסר-סדר ואפילו נגיעה של אבק.

חלק אולי יטענו שתחומי העניין שלי, שברובם הם תחומי אמנות, הם רק עוד דרך להשתהות, כמו ניסיון להדוף את המציאות הקשה והמשעממת - ושהרגשנות המנויירת שלי, עם ריח הטחב ותחושת הביתיות שהיא נושאת איתה, היא בריחה.

כך או כך, אני אוגרת. כן. אבל אני מתחילה להאמין שחלק מהאנשים, בדיוק כמו שיש להם הרבה חפצים סביבם, הם רגישים יותר לסביבה. ואולי המקום שלא נתפס על ידי ניירת או חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות שרק אמן יכול להעלות בתוך חדר סגור.

במהלך המסע שלי של מיון וסדר "פונקציונלי" של חפצים, הפכתי סקרנית לגבי לאיזה כותבים וסופרים אחרים יש בעיות של אגירה. מענק ספרותי של בלגן. 

עשיתי את המחקר שלי, כמו כותבת מן השורה, והגעתי למספר מקורות מידע שנתנו לי איזושהי תמונה (קצת מבולגנת) על האנשים שחיים את המילים. הנה קטע מכתבה משנת 2000 שהקדימה ראיון עם מאיר שלו:

"הפגישה בין מאיר שלו וביני נקבעה ב"בית ידיעות אחרונות" בירושלים. בחדרו שולחן, ועליו מחשב לא ממש חדיש, כורסה ועליה נח מחשב אחר שפרש לגמלאות, שני כסאות, ארון ספרים (די מבולגן) ולוח שעם, בו תקועים בסיכות פתקים, המיועדים מן הסתם להקל על מלאכת התכנון של הרומן הבא. החוש המוסרי המשונה שלי אומר לי שלסקור את חדר עבודתו של סופר - זה "בסדר", אבל קריאת תוכן הפתקים - זו ממש חדירה לתחום אסור. למרות הפיתוי אני נמנע מלקרוא. על הקיר ממול יש לוח ענק, ועליו תמונות של עשרות פרים בני גזעים ומחוזות שונים. מאוחר יותר, לשאלתי, הוא מראה לי מי הוא ז'אן ולז'אן מרומן רוסי."

הכתבה המלאה כאן.

אז הפתקים האינסופיים שתלויים לי על הקירות לא יוצאים דופן. טוב לדעת, למרות שזה משהו שיכולתי לנחש מאחר והרעיון לכתוב אאוטליין בצורה של פתקים הגיע אלי דרך סדנת כתיבה שעברתי בגיל 17, והרעיון הגיע אל המדריכה שלי מהסרט "Stranger Than Fiction" - סרט שבהזדמנות זו אמליץ עליו ביותר, גם למי שלא מעוניין בכתיבה אבל בעיקר למי שכן. יש שם סצנה שבו רואים את העוזרת האישית של הסופרת מסדרת את הסצנות של הספר בצורת פתקים על הרצפה. השיטה הזו נראתה לי עוזרת והלכתי על זה - ועד היום, שמונה שנים לאחר מכן, אני עדיין עובדת איתה.

וירג'יניה וולף לעומת זאת, היא עולם אחר לגמרי.

"חדרה של הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף, מחברת הספר 'חדר משלך', מאופיין בפשטות והוא חף מקישוטים. השולחן ממוקם במרכז החדר בעל הקירות העירומים, כשממול משתקפת הגינה הירוקה שלה."

הכתבה המלאה כאן.

אני בטוחה שאין שום קשר לשוני במין ובתקופה, הרי יש אנשים מבולגנים היום כמו שהיו אז וזה לא משנה מה המין שלהם, הגזע או המיקום.

אז הקירות של וולף ריקים, בניגוד לשלי, ואין לה הרבה מדפי ספרים וניירת. הדבר המשותף היחיד שיש בינינו הוא האהבה לריהוט עתיק ולנוף טבעי. אני יושבת כרגע וכותבת את הפוסט הזה על שולחן עבודה שדומה מאוד לשלה, ואולי אפילו בן אותו הגיל, והוא עומד ממש ליד הדלת הפונה אל המרפסת, שלרוב היא פתוחה.

ומה עם אתגר קרת?

הייתי נותנת לו את התואר "אוגר" על סמך הכתבה הזו:

"קרת גר עם אשתו ובנו הקטן בדירה שקטה בצפון מרכז תל אביב. יחד עם הספרייה המרשימה, ניתן למצוא אוסף לא פחות מרשים של גוגואים (הוא יודע את שמו של כל אחד מהם), בובות מלאות הבעה ועוד צעצועים."

הכתבה המלאה כאן.

גם לי יש שטויות. לא בובות או גוגואים, למרות שהייתי שמחה למצוא את אלה מילדותי שבטח מסתובבים אי שם בעולם, במקום שבו מתחבאים הצעצועים של פעם, אבל יש לי הרבה זבל מסוגים שונים שמישהו אחר כבר מזמן היה נפטר ממנו. אז הנה, זה לא סוד שאני לא היחידה עם ספריה מגוונת, אבל אני גם לא היחידה שאוגרת דברים שאין לי בהם שימוש ולעולם לא יהיה - אלא רק לשם הסימפתיה. ואימרו אמן.

ואחרון חביב - אמנון ז'קונט. הוא לא מתפשר והולך על הקלאס.

"להיכנס לתוך ביתו של הסופר אמנון ז'קונט זה במידה מסוימת להיכנס למקום האולטימטיבי ביותר עבור סופר; מרכז תל אביב, דירת גג, אלפי, אם לא עשרות אלפי ספרים מלווים אותך בכל צעד ושעל, מוזיקה קלאסית מרחפת ברקע, וחדרים ומרחבים שונים גם בשבילו וגם בשביל אשתו ורדה רזיאל ז'קונט."

הכתבה המלאה כאן.

כשאני כותבת, אני שומעת מוזיקה ללא מילים. לפעמים זו מוזיקה קלאסית, לפעמים גיטרה אקוסטית, לפעמים חשמלית ולפעמים פסנתר או כינור. זה תלוי במצב הרוח שלי. אם אשמע שירים שאני אוהבת, עם מילים והכל, לא אוכל להתרכז כי אתחיל לשיר עם האמן. אני קלה להשגה. אז הנה עוד משהו שיש לי במשותף עם אחד משותפיי לתחום הכתיבה.

כמובן שמעולם לא התיימרתי להשתוות לאף אחד מהסופרים האלה. אני בטוחה שהדוגמאות שנתתי הן אינדיבידואליות לכל כותב ובכלל, לכל אדם. אבל עדיין עמוק בתוכי אני מוצאת את עצמי משווה, כמו שאני עושה בזמן האחרון. לאחרונה אני קוראת שני ספרים. נשים קטנות (שאני לוקחת איתי לכל מקום) ומאדאם בובארי (שאני קוראת בזמן המשמרת בקפה, כי הספר נמצא לנו למכירה על מדף פינתי ואני היחידה שקוראת אותו כל היום כשאין מה לעשות). הזכרתי את הספר הזה בפוסט הקודם. אני מתקדמת איתו מאוד לאט מאחר ואני חוזרת כל הזמן אחורה, משתי סיבות: 1. אין לי רמת ריכוז גבוהה במיוחד ואני צריכה לקרוא ולהיות ערנית ללקוחות מסביב באותו הזמן, אז בעקביות שמפתיעה גם אותי, אני מוצאת את עצמי קוראת שוב ושוב את אותה הפסקה, ו - 2. הספר כתוב כל כך יפה, שבכל פעם שאני קוראת פסקה עוצרת נשימה בליריות שלה, אני קוראת אותה שוב. וזה קורה הרבה. עקב זה, קורה לי שאני חוטפת תסמונת טולסטוי, וזו לא בעיה שכדורים יכולים לפתור לצערי. אני פשוט רואה כמה מדהים האיש הזה כותב (גוסטאב פלובר) ולא יכולה להאמין כמה עלובה השפה שלי לידו; הכתיבה שלי לא לירית. לי אין דימויים ציוריים. אני לא מצליחה לתאר פרטים קטנים כמו הצל הנע על הפנים שלה בזמן שהיא מדברת או זבוב שמטפס על דופן של כוס סיידר על שולחן פינתי. אני לא יכולה להפוך משפט כל כך פשוט כמו, "היא שוחחה איתן", למשפט כל כך פואמי כמו, "היתה מגלגלת איתן בדל של שיחה קלה". הלוואי והיה לי הספר לידי להעתיק לכם פסקה מלאה, בחיי. אקנה אותו בבוא הזמן, כמובן. בינתיים נחמד לי שיש לי ספר שיושב בקפה ולא הולך לשום מקום, כמו אוצר קטן שמחכה לי בשעה שאני מבזבזת את זמני על פרנסה.

אני מניחה שכל המלמולים האלה ששפכתי לפניכם אמורים להכיל פואנטה כלשהי. אל תכעסו, אבל אני לא מצטערת לומר שהם לא. כתבתי את אשר על לבי ואני מקווה שהנעמתי את זמנכם :)