יש לי בשורה טובה: נכנסתי לספר. מטעמי העובדה שהבלוג הזה בדוי, לא אומר את שם הספר או ההוצאה, אבל רק אומר שזו הפעם השלישית שההוצאה הזאת מכניסה אותי לאנתולוגיה. זהו אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם הוא שלי. קיבלתי מספר עותקים באירוע ההשקה, אז עכשיו אני מחלקת את העותקים למשפחה וחברים עם הקדשות. הייתי נותנת לכם עותק, אהוביי, אבל הספר לא עובר את המסך. ניסיתי.

אז כמובן שחגגתי על ההישג הזה באלכוהול, חברו הטוב של הכותב. לקחתי קצת חופש מהעבודה השבוע. הגעתי למסקנה שכסף זה חשוב ושאשמח לגמור את החודש, אבל גם התחלתי להרגיש שהעובדה שאני כל היום עובדת עוצרת אותי ממה שבאמת חשוב לי: לכתוב. לסיים את הספר שלי ולצאת לאור. להגשים את זה כבר. אז אני בבית, כותבת.

אירוע ההשקה נתן לי מוטיבציה לראות עד כמה רחוק עוד אוכל להגיע ואם אירוע ההשקה הבא שאהיה בו יהיה של ספר שהוא באמת כולו שלי ולא רק מכיל פיסה קטנה ממני.

וויש מי לאק :)

בעניין החיים הלא בדיוניים: דושה, החתולה שסיפרתי לכם עליה בפוסט הקודם, התאקלמה כבר לגמרי. היא מלאה אנרגיות ומסתבר שיש לה תעלומה לפתור בבית, כי היא לא משאירה שום חפץ במקומו. היא מרחרחת, נוגעת, בודקת, מפילה, שוברת, מטפסת, ומספר פעמים מעירה אותי כל לילה. היא מייללת ומרגישה שבא לה לשחק דווקא כשאני רוצה לישון. אני פשוט מרימה את השמיכה, נותנת לה להתחפר בפנים וחוזרת לישון, אבל משאירה תמיד את הדלת של המרפסת קצת פתוחה כדי שתוכל לצאת כשתרצה ולהיכנס שוב, בלי להרים אותי מהפוך. היא פשוט יצורה מתוקה.

ט' לעומת זאת חשפה את פרצופה האמיתי.

זוכרים שאמרתי לכם שאני לא סומכת עליה כשמדובר בטיפול ביצור חי? אז אין לי אפילו הזדמנות לדעת, כי היא בכלל לא רוצה אותה יותר. כנראה שהיא חושבת שרגשות של יצורים אחרים לא נחשבים, ושהיא יכולה לשחק בהם כרצונה.

אתחיל מההתחלה.

ערב אחד, התלבשתי בחדרי, מתכוננת לצאת לג'ם עם חברים ברחוב המקביל. זה קורה כל שבוע וזה מהנה מאוד. חבר'ה מהשכונה מגיעים ומנגנים ביחד ומאלתרים ביחד ובסביבות 11 בלילה, כשמשטרה מתחילה לפטרל ולהרוס את כל הכיף, אסור לנו "להרעיש" יותר אז אנחנו סתם יושבים ביחד, מעשנים נגד הרוח ומדברים. שמתי על עצמי מן שמלת בית (אני יוצאת לשם לפעמים עם פיג'מה, זה חלק מהעובדה שאני אוהבת ללכת לשם. אנחנו יושבים על שמיכה ברחוב ואני מרגישה שאני בסלון שלי) ותוך כדי שהתלבשתי, אני שומעת שאח של ט' הגיע לבקר אותה. הוא עבר לגור ברחוב, ממש מולנו.

היא הכינה לו קפה ותוך כדי דיברה איתו ולא הקשבתי, עד שפתאום הדברים הגיעו לי לאוזן ומצאתי את עצמי מחזיקה את השמלה שלי ביד ולא מצליחה לזוז מרוב הלם. אלה הדברים שהיא אמרה: "אני מה זה מתחרטת שלקחתי אותה."

"למה?" שאל אחיה.

"היא ממש מכוערת... וגדולה. לא ציפיתי לזה, חבל שלא ביקשתי מהם תמונה לפני שלקחתי אותה."

אח שלה צחק. צחוק מטופש כזה של אדם שלא באמת מבין על מה הוא צוחק, אבל מוכן להסכים עם הנאמר בלי קשר לתוכן.

"אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אולי אחליף לה את השם כי אני גם לא אוהבת את השם שנתנו לה. אולי יסמין או משהו כזה. כשהיא ברחה ממש הוקל לי, אבל בסוף מסתבר שהיא היתה בבית כל הזמן. חבל שלא ברחה."

שוב, אחיה צוחק וגם היא.

כאן כבר לא יכולתי לשמוע עוד. יצאתי מהחדר שלי ואמרתי לה, מנסה להפסיק את הרעד הזועם שבקול שלי, "זה הדבר הכי זוועתי ששמעתי אותך אומרת אי פעם." אמרתי, "ושמעתי ממך הרבה חרא."

היא התעלמה ממני והתיישבה על הספה, ממשיכה לדבר איתו כשהוא עדיין מצחקק במבוכה, מעיף את מבטו ממני אליה לסירוגין. אבל כאן כבר לא יכולתי לשמוע כלום, ותכלס, גם לא רציתי.

התפרצתי לדבריה, למרות שבדרך כלל אני באמת לא אדם אגרסיבי, "את הוצאת את החתולה הזאת מהבית שלה אחרי שנתיים! היא עדיין לא התאקלמה לגמרי וממש קשה לה, אם היית שמה עליה זין היית רואה כמה היא מפוחדת. ועכשיו היא צריכה לעבור התעללות נפשית כזאת? זה נראה לך הגיוני?"

היא הסתובבה להביט בי ואמרה, "דיברתי אליך? לא. לא דיברתי אליך."

"תתבגרי." חתמתי את דבריי, זרקתי על עצמי את השמלה ויצאתי מהבית. מזועזעת. הלב שלי דפק חזק מרוב כעס והרגשתי כזה גועל שהייתי צריכה להתנער. שנאתי את העובדה שהבחורה הזאת גרה איתי תחת אותה קורת גג.

כשחזרתי בלילה מהג'ם ראיתי שמול הדלת של חדרה של ט' מונחת פלטת עץ שחוסמת את הכניסה. ובאמת, כל פעם שדושה שורטת את הדלתות של החדרים כשהם סגורים, אני שומעת שכשהיא דופקת אצל ט' היא תמיד אומרת לה, "לא! קישטה." ומסלקת אותה. אם דושה אפילו תנסה להתקרב לדלת שלה, היא תסלק אותה. לא שמעתי אותה אומרת לה מילה אחרת חוץ מ"לא!" - זו האינטרקציה היחידה ביניהן. לדושה יש יותר אוצר מילים. אני לא מצליחה להבחין מי מביניהן היא החיה. כנראה שהפלטה של העץ היא מחסום כדי להרחיק מחדרה את ה"חיה המכוערת".

למחרת נסעתי. היו לי משמרות ברדיו אז נשארתי לישון שם ולא חזרתי לדירה למשך יומיים. כשחזרתי, ט' ישבה עם ידיד שלה, בחור מקסים שאני מאוד מקווה שהיא לא תרמוס לגמרי את כל הטוב שבו. הייתי קרה אליה כמו קרח. הידיד שלה היה במרפסת שלה ועשה כל מיני שיפוצים בזמן שהיא ישבה על הספה ועלעלה לה בטלפון. היא מנסה, מסתבר, להפוך את המרפסת ה4X4 שלה לאיצטדיון/חדר טיפולים. היא מתכננת לקנות דשא סינטטי ולשים שולחן וכיסאות כאילו שזו גינה מרווחת ולא מטר על שניים של ריצוף חיצוני, ולעשות שם את הטיפולים עם המטופלים שעדיין אין לה. למי שלא זוכר, ט' רוצה להיות מאמנת אישית, עובדה אירונית כשלעצמה בהתחשב באופי המחריד שלה, ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות על כך שבמקום לפתח את המקצוע שלה ולנסות להיות קצת יותר אמפתית לאחרים, במקום לעבוד ובאמת לעשות משהו שיביא אותה למצב שהיא מאמנת שיש לה מטופלים, כל מה שהיא חושבת עליו זה איך תיראה המרפסת שבה היא תעבוד. אני מקווה שאם המרפסת הזאת אכן תצא לפועל, היא לא תחתום כל פגישה עם סלפי משותף. הולי מולי. כשהתחלתי לראות את הצעדים שלה מהצד, את הפריוריטיז שלה, רק אז התחלתי להבין כמה אינטרסנט יכול אדם להיות וכמה שקוע בעצמו אבל לבוש מסכה של פסיכולוג.

אחרי שפרקתי את התיק שלי, נכנסתי למטבח כדי להכין קפה וראיתי שהבחורה צברה בסוף השבוע שבו הבית היה לרשותה 3 - פאקינ' 3! - שקיות זבל.

"יש בבית שלוש שקיות זבל." ציינתי בקול.

היא לא הרימה את עיניה מהטלפון חלילה, "ו...?" אמרה.

"ו...? שמעת פעם על מכולה?" אמרתי.

נראה לי שהידיד שלה פחד ממני קצת, כי זו הפעם הראשונה שנפגשנו והוא לא הכיר את הנחמדה שבי אלא את השד שט' הוציאה החוצה. בין המרפסת של ט' למטבח יש חלון והוא שמע אותי והסתכל עליי בחיוך נבוך. אני לא כזאת בדרך כלל, אני לא ביקורתית ולא מעירה הערות זועמות בלי להגיד אפילו שלום, אני אפילו אעדיף להשלים עם המציאות ולא להתווכח. אני שונאת ויכוחים, הם בזבוז זמן מבחינתי. אבל הבחורה הזאת, כמו שאמרתי, העירה את הדרקון.

היא שתקה ואני סיימתי לשתות את הקפה שלי במרפסת הנוחה והלא משופצת שלי, עם הספה השבורה והחתולה, ואז יצאתי לעשות כביסה באוטומטית שברחוב המקביל. התייאשתי מלחכות לטכנאי של המכונה שדוחה אותי כל הזמן ביום ועוד יום. פתרון זמני שולט.

בזמן שחיכיתי שהכביסה תהיה מוכנה, ישבתי עם א' ממול. א', אם זכרונכם בוגד בכם, הוא אותו בחור שהכרתי בלוויה של מ', זה שמנגן ושר בלוז על גיטרה ומפוחית, ששכבתי איתו וחשבתי שאני בהריון והפלתי. אולי לא ציינתי, אבל אנחנו שכנים עכשיו. קטע הזוי, אבל רק אחרי שעברתי דירה, בערך חודש אחרי, גיליתי שהוא גר ממש מעליי, ברחוב המקביל. צירוף מקרים מגניב כמו שהוא מפחיד. הג'ם שיש כל שבוע ממוקם שם, במקום שלהם. יש שם אוכל ביתי, פירות וירקות, מיצים טבעיים ובירות. אה כן, יש לו חברה עכשיו. פמיניסטית קיצונית עם נטייה לדיונים פילוסופיים. לפחות זה הרושם שלי.

ישבנו יחד בחוץ והוא ניגן קצת, הזמנתי ממנו לשתות ואז נזכרתי שאחד העותקים של הספר נמצא אצלי בתיק. הראתי לו ואמרתי לו שאני רוצה שיקח אותו במתנה, וגם כתבתי לו הקדשה. נראה שזה חימם לו את הלב. אחרי שהלכתי, אספתי את הכביסה שלי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי, וסובבתי את המבט בחזרה אליו רק לרגע. הוא ישב מול השולחן, וקרא.

לראות מישהו קורא משהו שכתבת, זה יכול להוציא אותי מדעתי. זה לא כמו לבשל ואז לראות את האנשים אוכלים. כשהם אוכלים, הם יעשו "אמממנמנמ..." אם טעים להם, או יעוותו את הפנים אם זה לא משהו. אולי יעמידו פנים, אבל בכל מקרה, תוכל לדעת בערך מה הם חושבים. קומיקאי יכול לראות לפי תגובת הקהל, אילו בדיחות עובדות ואילו לא, ורקדן מקבל מחיאות כפיים אחרי כל מהלך מבריק. סופר לא יכול לדעת, כי כל מה שקורה לקורא, קורה בתוך ראשו. זה המקצוע היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שבו הכל באמת לוט בערפל, ואתה יכול רק לנחש, כי זו חוויה מאוד אישית, הקריאה. וגם אם תראה את הקורא שלך מצחקק מול הספר, אתה לא באמת יכול להבין מה גרם לו לצחוק ואיזה סוג של צחוק זה היה. אם תראה את הגבות שלו מתעקלות, לא תדע מה גרם להן להתעקל, ואם הוא יציץ קצת קדימה אל העמודים הבאים, אולי תתהה עם עצמך האם הוא רוצה לסיים כבר, או פשוט מת לדעת מה יקרה. סיפור, או כמו שסטיבן קינג קורא לזה, טלפתיה, זה ממש קסם.

מאחר וכל חיי אני במרדף אחר אירוניה טובה, אתם יכולים רק לתאר לעצמכם איזה אושר אחז בי שבדיוק כשאני חוזרת מהמכבסה, שמראש הלכתי אליה מתוך ייאוש לחכות לשוא לטכנאי הארור, לאחר חודשיים ללא בגדים נקיים, אני מגלה שהטכנאי מחכה לי בכניסה.

"הבאתי לך מכונה ותנור ומיקרוגל וגם פיציתי אותך, נשמה, על זה שחיכית כל כך הרבה זמן. הבאתי לך שידות יפות וכוננית, הכל חדש מהניילון!"

כבר שמעתי ממנו את צירוף המילים "חדש מהניילון". מסתבר שכשהם אורזים במפעל את מכונות הכביסה, הם אורזים אותן עם סימנים של מרכך ושאריות אבקה בתוך התאים. או שאולי מה שהוא מנסה להגיד זה שכשהם רק יצאו מהניילון, אז הם היו חדשים. אם כך הוא לא שקרן, טכנית, הוא רק מאותגר כרונולוגית.

הוא התקין לנו מכונת כביסה, תנור ומיקרוגל, וגם הביא לנו שתי שידות באמת חדשות. לא חשבתי שלט' מגיע. כן, עדיין כעסתי עליה. וגם נוסף על הכעס הזה התעורר כעס נוסף על כך שבכל ימי החופש שלה, ויש לה הרבה, היא לא יכלה לדאוג להביא את הטכנאי. היא ישבה וחיכתה שאני אעשה את זה, עושה את הכביסות שלה ביד כל יום ומרטיבה את כל הרצפה, מסתמכת על זה שאני אדבר איתו ואשגע אותו כל יום עד שיבוא, למרות שלא היה לי זמן כי היו לי מלא כפולות בעבודה. ואז - קיבלה את כל המוצרים על מגש של כסף, או נכון יותר, על גב של סבל.

היא הרגישה כמובן את הקרירות שלי ובשלב הזה הרגשתי התחנפות מצדה, כמו שלא הרגשתי מעולם. לא הסכמתי לזרום עם הצביעות הזאת, נשבר לי. פתאום שמתי לב שהיא הוציאה את כל הפחים שהערתי לה עליהם, עשתה כלים וכאילו ניסתה "לבלשט אותי" בכך שהיא בסדר. היא אפילו החליטה להתייעץ איתי מה לעשות בקשר לידיד שלה, שמסתבר לה שהוא נורא רוצה אותה אבל היא לא יודעת איך היא מרגישה אליו. אני לא אזייף אכפתיות. אני יכולה אבל אני לא. לאדם שכל כך לא אכפת לו מאחרים, בין אם אנשים או בעלי חיים, לא מגיע לו שיהיה למישהו אכפת ממנו. לא הייתי מרושעת. הדרקון שלי לא פזיז מדי, אני שומרת על האנרגיות שלי לרגעים יותר קריטיים. רוב הזמן, אני זן. אמרתי לה שתיקח את הזמן ותראה איך היא מרגישה בהמשך, ותודה לאל שאז ס' התקשר אז יצאתי למרפסת, לדבר, והשתחררתי ממנה. קשה לי אפילו עם הנוכחות השלילית שלה, בחיי. לא באמת אכפת לי כבר ממה שהיא עושה או מהבעיות התיכוניסטיות שלה. אני חברה טובה בדרך כלל, משתדלת באמת לחשוב על עצה טובה, להיות לעזר, להקשיב. אני לא תמיד טובה בזה, אבל אני משתדלת. איתה, אני אפילו לא מרגישה רע על כך שאני לא מנסה בכלל. הדמות שלה לגמרי מחוקה אצלי. אחרי איך שהתנהגה כלפי דושה, אני פשוט נגעלת ממנה. ומי יכול להאשים אותי?

אתמול הייתי בבית, כתבתי כל היום. זה מרגיש נהדר. אחר כך אכלתי וצפיתי בSupernatural - לאחים ווינצ'סטר יש צרות שמגמדות לגמרי את הבעיות שלי. אני אשכרה צועקת בקול אל המסך כשאני צופה בסדרה הזאת.

ט' הגיעה בדיוק כששטפתי כלים. "מה נשמע?" אמרה, ועניתי שבסדר. דושה התהלכה לה בין הרגליים והיא התחמקה ממנה ואמרה, "אוףףף... נורא רציתי להפתיע אותך עם חתולה חמודה, אני מה זה מבואסת."

סגרתי את המים. כל היום הרגוע שלי התהפך ברגע אחד. הבנתי שאו שהיא ממש מטומטמת או שהיא מנסה לראות עד לאן היא יכול למתוח את הסבלנות שלי. הסתובבתי אליה ושאלתי, "את מוכנה להסביר לי מה הבעיה איתה?"

"היא גדולההה." היא אמרה, "לא ציפיתי לזה."

ניגבתי את הידיים והתחלתי לסדר את הכלים בהיסח הדעת, שמה דברים לא במקום מרוב שהראש שלי היה עסוק מדי בלהתרכז שלא לזרוק עליה משהו שביר. חשבתי לרגע איך להעביר לה את המסר שהיא זבל של בנאדם, חלאת אדם דגנרטית, ממזרה אנטיפתית, בצורה שהיא תבין. ואז אמרתי, "זוכרת שחזרת מאפריקה?" היא הנהנה, "אמרת לי שאת מאוד רוצה, בעתיד, לאמץ תינוק אפריקאי יתום. זוכרת?" היא שוב הנהנה, וחיוך על שפתיה, "תגידי, מה תעשי אם הילד הזה יגדל להיות מכוער?"

היא צחקקה במבוכה.

"אני רצינית," מיהרתי למחוק לה את החיוך, "אני שואלת במלוא הרצינות. מה אם יהיה לו שם מכוער, הוא יגדל שתום עין, שמן מאוד ומפוצץ בפצעונים, והוא יהיה צולע, מה תעשי?"

היא החלה לגמגם, וכשראיתי שאין לה תשובה, המשכתי, "לקחת את דושה כדי לאמץ חתול, או כדי שיהיה בבית יצור יפה שיגרום לך להיראות טוב?"

"מה הבעיה שלך?" היא שאלה אותי.

"את." אמרתי, "הדברים שאת מוציאה מהפה, זה כאילו שהשטן גר לך בגרון."

"אז אל תקשיבי." היא אמרה.

"את מדברת אלי הפעם, לא?" הסתכלתי מסביב, כביכול בודקת אם יש מישהו נוסף שנוכח בבית, "רק שתינו כאן, אני לא רואה מישהו אחר."

"אני אגיד מה שבא לי."

"תגידי לעצמך, בלב. זה לא משהו להתגאות בו, הדברים האלה שאת אומרת. זו לא תכונה נחשקת - שטחיות ואנטיפתיות. אני לא רוצה לשמוע על זה ואני לא רוצה שתדברי איתי על זה בכלל. תכבדי את זה שאני לא רוצה לשמוע את החרא הזה."

"אז למה את מצוטטת לי כשאני מדברת עם אח שלי?" היא שאלה.

"החדר שלי לא חסין קול. לא הייתי צריכה להתאמץ ולא הצמדתי כוס לקיר. הבאת חתולה והחלטת שלא מתאים לך לגדל אותה? אין בעיה. אני אגדל אותה בעצמי ומבחינתי היא עכשיו הבת שלי. אם את מדברת על המשפחה שלי, אני אתקומם. יש לך בעיה עם זה?"

מיד שלפה ט' את הטלפון שלה והעמידה פנים שהיא לא שומעת. היא נוהגת לעשות את זה הרבה, פשוט להעמיד פנים שאף אחד לא נמצא בחדר ושזה שמדבר איתה הוא סוג של זבוב מזמזם. זו כנראה דרך מיוחדת של מאמנים אישיים להעביר את המסר שהאימון הגיע לסיומו, אבל אני אישית הבנתי שאם היה פה איזשהו קרב בינינו, הניצחון היה שלי. איזה מזל שיש מסך קטן בכיס שאפשר לברוח אליו בכל פעם שמפחדים לעשות חשבון נפש.

אנא, קוראים יקרים שלי, תחזיקו אצבעות שדושה היפה שלי תלמד לשרוט ממש חזק ותוציא לט' את המעיים. אז, זה יהיה ה"לא!" האחרון שהיא אי פעם תזרוק לעברה.