יש לי לקוח קבוע בקפה, נקרא לו ש'. הוא בחור מקסים ומדבר הרבה, אבל לא באופן פטפטני וחסר טעם; הוא יודע לדבר ויש לו מה להגיד. כל פעם שאני יוצאת להפסקת סיגריה והוא נמצא, אני יושבת איתו ומוצאת את עצמי נסחפת ומעשנת חמש סיגריות ברצף. הוא בחור מבוגר, חולה בסוכרת ועוד כל מיני מחלות שהוא מעדיף לא לדבר עליהן ובעל מוסר עבודה שלא ראיתי כמותו. נשמע מוזר, בחור שיושב בבית קפה ברוב שעות היום ובעל מוסר עבודה, אבל כן.

יום אחד ישבנו ושוחחנו והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

"את כל החיים מתכננת לעבוד בבית קפה או שיש לך תכניות גדולות יותר?"

"אני רוצה לכתוב." אמרתי בלי לחשוב, "לחיות מהכתיבה."

"נו, זה חלום יפה," הוא אמר, "אבל יש מרחק גדול בין לרצות ללעשות. מה את עושה עם זה?"

"פרסמתי כבר שלושה סיפורים קצרים באנתולוגיות, אני שולחת כל הזמן, אבל הרומן שלי עוד לא גמור." אמרתי, ואז נשענתי קדימה כממתיקת סוד והוספתי, "יש משרד של עיתון שאני רוצה להתקבל אליו כדי להתחיל במשהו שבאמת קשור לכתיבה, אבל אני לא מוצאת את האומץ לפנות לשם."

"למה לא?"

"אני מפחדת," הודיתי, "אני שונאת לפחד לעשות דברים אבל אני באמת מפחדת."

"ממה יש לפחד?"

"שאם אני אומר משהו לא נכון או אפגין בורות בתחום העיתונות, מה שסביר להניח שיקרה, אני אשרף בעיתון הזה, וזה עיתון גדול. הזדמנות גדולה."

"ולמה את רוצה דווקא עיתון?"

"אני לא רוצה דווקא עיתון, אבל עיתון זה דבר שמאפשר לך ללמוד לכתוב, ללמוד לחקור את העולם, לראות הכל בבת אחת אבל גם לפרק לגורמים. אני אשפר את יכולות הכתיבה שלי וגם אקבל על זה תשלום, מה רע?"

ש' הסתכל עלי כמה רגעים ואז אמר, "את יודעת, כשהייתי צעיר הייתי מת מפחד לדבר עם בחורות."

"אתה לא נראה כזה." אמרתי, כי ש' נמצא בקשר טוב עם כל המלצריות בקפה ולא רק איתי והמילים שלו יודעות לעשות את דרכן בין משפטיהן של נערות צעירות.

"אני יודע, אבל פעם הייתי מאוד פחדן. פחדתי שבחורה יפה שאני אתחיל איתה תגיד לי לא, בכלל לא ידעתי מה להגיד ואיך להגיב לדחייה, חשבתי שאין סיכוי בכלל לקבל כן. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות בשקט, מהצד, ולא אומר להן. עד שחבר טוב שלי אמר לי, 'ש', ממה אתה מפחד? אם הבחורה הזאת תגיד לך לא, יש בחורות אחרות. אז תתחיל עם אחת והיא תסרב ותתבייש ותרגיש רע, ואז תתחיל עם הבחורה הבאה והיא גם תגיד לא, ועם עוד אחת ועוד אחת. בסוף יהיה לך אוסף ענק של דחיות - אבל אתה יודע מה? מישהי מהן באיזשהו שלב תגיד לך כן, והמישהי הזאת מחכה, אבל אתה לא תגיע אליה אם לא תעבור את כל הדחיות קודם. כל דחיה מקרבת אותך אליה.'" ש' שתה את האספרסו הארוך שלו והסתכל עליי בצדקנות, "וניסיתי, והלכתי, ואמרתי לבחורה שאני רוצה לצאת איתה לקפה והיא סירבה. ועשיתי את זה שוב ושוב ושוב. עד שהגעתי לאישתי שהרסה לי את החיים אבל זה כבר סיפור אחר. הבנת את הפואנטה?"

"זה סיפור יפה ונכון, אבל השאלה היא מאיפה מצאת את האומץ לפנות אל הראשונה?"

"פשוט פתחתי את הפה ודיברתי. לא חשבתי על זה יותר מדי וזה נהיה פשוט יותר ככל שהמשכתי. פשוט לכי לראיון, ואם העיתון הזה ישרוף אותך, יש עוד מלא עיתונים בעיר. ואם כל העיתונים בעיר ישרפו אותך תעברי למקום חדש ותנסי שם, ואם כל העיתונים בישראל ידחו אותך טוסי לחו"ל, תנסי שם. פשוט תמשיכי לנסות, הכי חשוב זה לא להיכנע ולהגיד, 'זהו, זה לא הולך', כי המישהו הזה שיגיד לך 'כן' נמצא אי שם, אחרי כל הדחיות, ואת צריכה להגיע אליו."

"ש', אני עושה לך עוד אספרסו." אמרתי, לא יודעת איך עוד לבטא את התודה שלי על המילים המשמעותיות האלה.

"תעשי לי ותעשי גם לעצמך," הוא אמר, "ואז תספרי לי על מה הספר הזה שאת כותבת."