נקרא לו ר', לבוס שלי. הוא נחמד אליי ונחמד בעצם לכל מי שהוא אוהב, אבל הוא ממש מרושע למי שאינו אוהב. לא אתי, אני יודעת, אבל אתה לא מצפה ממישהו שהיה עבריין בצעירותו, פורץ לבתים ושודד קיוסקים, להיות אדם מוסרי.

היתה תקופה שהוא היה ממש מרושע כלפי ברמנית אחת שעובדת איתי. היא חמודה מאוד, כבר התחילה איתי כמה פעמים באגרסיביות לסבית נהדרת, ואפילו יצאנו לשתות ביחד. היא לא הבריסטה הכי טובה בעולם, אבל היא לפחות משתדלת. הסיבה שלא אצא איתה היא שהיא ילדה. היא בסך הכל בת 18 ולא מספיק שאני לא אוהבת לצאת עם בנות בגלל הדרמות, אז היא לא רק דרמות אלא גם גיל ההתבגרות. תוסיפו לזה עוד אישה אחת ו - באם! אפוקליפסה עכשיו. לא תודה, אני צריכה גבר.

אז ר' כל הזמן היה צועק עליה מול כולם, ולא סתם צועק, משפיל. היה אומר לה שלא תצא לשולחנות כי היא לא יודעת למלצר, בקושי לברמן; אומר לה שלא תדבר אליו אלא אם זה משהו חשוב ובכל רגע קטן שבו היא עומדת או בוהה באוויר היה צועק עליה שהיא עצלנית. הוא עשה לה חיים קשים ובקושי שהצליחה להחליף איתו מילה. את כל זה היתה עוברת בשביל השכר מינימום העלוב שהוא נותן לה. אני עושה את כל הדברים האלה, כשאין עבודה אני לפעמים יושבת עם לקוחות ומעשנת איתם במשך חצי שעה, ולי הוא בחיים לא העיר על זה. אני עושה יותר כסף ממנה ועונה לתואר "אחראית בר" - ולי פחות מציקים. המנהלת שלי טוענת שזה בגלל שעליי סומכים שאם אני יושבת אז הבר מאופס ונקי ואני יכולה להרשות לעצמי לשבת ועליה אי אפשר לסמוך, אבל העובדה היא שגם לאחרים הוא לא היה מעיר ככה, רק לה. הוא כן מגעיל גם אל אחרים, אבל אליה זה עולם אחר. וכן, היא לא היתה עובדת החודש וגם אני הערתי לה כשהייתי צריכה, אבל הוא עבר את הגבול. אמרתי לה שאם זו הייתי אני, לא הייתי ממשיכה ככה. הייתי לוקחת אותו לצד ואומרת לו שאו שיפסיק עם הצעקות וההשפלות או שיחפש לו ברמנית אחרת. יש עוד מליון עבודות בעיר הזאת. אבל היא סבלנית כל כך... ממשיכה לשתוק, להנהן כשהוא צועק עליה או לא לענות כשהוא משפיל אותה בקבוצת וואטסאפ של העבודה. וזה נשגב מבינתי - כי זו לא עבודה כזו טובה. היא יכולה להשיג עבודה באותם תנאים ואפילו טובים יותר בכל מקום בעיר הזאת. אבל היא נערה, היא עוד בתיכון, היא כנראה מפחדת לאבד את המקום.

ואז היא התחילה לחפף על אמת. היא היתה משאירה לי בר מטונף וכשהייתי מגיעה בבוקר למשמרת הייתי צריכה לעשות איפוס שלם עוד לפני הקפה של הבוקר, להשלים חוסרים או לנקות. היא היתה בטעות שופכת איזה סירופ דביק במקרר, על כל הבקבוקים, לא מודיעה לי ולא מנקה, ואני הייתי צריכה להאבק בהם ולהוציא אותם אחד אחד, לנקות אותם ואת המקרר בשפכטל ולשפשף. אני מאוד סבלנית, אבל זה כבר עבר כל גבול. לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה שאני מבינה שהיא כועסת על ר', אבל זה שהיא מזלזלת לא מפריע לו, אלא לעמיתיה לעבודה. "את כועסת עליו אז את לא עושה את העבודה שלך, אבל זה לא מפריע לו. כל מה שהוא יעשה זה להתעצבן וללכלך עליך מול כולם, אבל אני או הבריסטות האחרים - הם אלה שיצטרכו לנקות את הלכלוך שלך." והיא הסכימה איתי והתנצלה והבטיחה שזה לא יחזור.

גם איתו דיברתי. הרגשתי שאני אמורה לייצג אותה, בתור עמיתה לעבודה ובתור אחראית. אמרתי לו שהיא מזלזלת כי היא מרגישה שהוא פוגע בה ולא רוצה לתרום לעבודה. "גם איתה דיברתי," אמרתי לו, "והיא הבינה שטעתה והתנצלה, אבל אני עדיין מבינה מאיפה ההתנהגות הזו באה. אתה מדבר אליה מאוד לא יפה ומשפיל אותה מול כולם."

"מה כבר אמרתי?" הוא התגונן, "אני אומר רק את האמת."

"זה לא משנה. יש סיבה למה מחשבות לא נאמרות בקול, כי הן יכולות לפגוע. היא בסך הכל ילדה, בת 18, ואתה המבוגר ובעל הכוח. היא מרגישה פגיעה. עובד עצוב זה לא עובד טוב."

אחרי כמה ימים, היא באה אלי וסיפרה לי שבזמן האחרון הוא מתייחס אליה הרבה יותר יפה ופתאום שואל אותה מה שלומה ומחמיא לה על התסרוקת החדשה או צוחק איתה ומספר לה על החופשה שלו לקוסטה ריקה. אני לא יודעת אם הוא שינה טקטיקה כי היה לו מצב רוח טוב או שזה בגלל השיחה שלי איתו, אבל שמחתי שיש שלום.

אולי חשבתי ששם הכל נגמר, אבל לא. האיש הזה לא לגמרי הבין את מה שניסיתי להגיד, או פשוט בחר לפעול לפי האינסטינקטים שלו - מה שממש לא ההחלטה הנכונה.

בישיבת הצוות האחרונה, ר' עמד והכריז: "אני לא צריך אותך או אותך או אותך," כשהוא מצביע עלינו אחד אחד, "אני לא צריך אף אחד מכם! אני יכול לנהל את המקום הזה לגמרי לבד! בר ומטבח ומלצרות! אתם כאן כי אני מאפשר לכם, אבל אני לא צריך אתכם!"

יופי של שיחת מוטיבציה. הסתכלנו אחד על השני במבט שאומר, "מה לעזאזל - ?"

סיפרו לי על הבעלים הקודם. מסתבר שהיה בחור מקסים, כל הלקוחות והעובדים הותיקים אוהבים אותו ועדיין מדברים עליו, על כמה חם הוא היה ועל כמה נעים היה כשישב שם. אני נכנסתי למקום בדיוק אחרי שנמכר לר' ולכן לא הכרתי אותו, אבל מהסיפורים, אני מתה להכיר. הוא נשמע כמו בחור מקסים.

אבל ר'? כשהוא נמצא בקפה, הוא לא מפסיק להפריע לעובדים. תודה לאל שבדרך כלל הוא הולך בסביבות הצהרים ואז בערב יש לכולם שקט. יום אחד הוא נשאר עד 7 בערב, שזה כבר כמעט שעת הסגירה (אנחנו סוגרים די מוקדם).

מגיעה לקפה יום יום בחורה שעובדת אצלנו בתור מלצרית אבל זו לא העבודה העיקרית שלה, היא בכלל עובדת בבית המשפט. היא באה אלינו כמעט כל יום עם אחיה או אמא שלה או הבן שלה בן השנה וחצי, יושבת על קפה או אוכלת משהו. אני מתה עליה וחושבת שהיא מצחיקה ושכיף להיות בחברתה.

באותו יום שר' היה עד הערב, היא הגיעה עם אחיה ובנה. היא שתתה קפה והוא שתה קולה.

"חייבת אותה על זה?" הוא שאל.

"לא." אמרתי בכנות, "היא בדרך כלל מחייבת את עצמה."

"לא לא," הוא אמר, "תחייבי אותה."

"מחיר רגיל?" שאלתי, מופתעת.

"תעשי לה הנחה."

אז עשיתי לה הנחת עובד, שזו הנחה גדולה. עשיתי את זה על דעת עצמי בלי לברר אם זו ההנחה לה התכוון, ואולי זה לא היה נכון מצדי.

אחרי שהלכה, ולפני שהוא הלך (סוף סוף), שאל אותי כמה היא שילמה וכשאמרתי לו, התעצבן.

"אמרתי לך לעשות לה הנחה של 10%!"

"לא אמרת 10%, אמרת הנחה. עשיתי לה הנחה עובד כי היא עובדת."

"לא! אם תעשי הנחה כזאת לכל עובד שעובד פה, אני אפשוט את הרגל!" הוא אמר.

"צודק, סליחה." אמרתי, "פעם הבאה אני אעשה לה הנחה של 10%."

הוא אדם חפרן, אז הנהנתי וחייכתי בזמן שחפר לי עוד קצת על המחזורים של המקום, על הסחורה שנגמרת והכסף שאין.

המנהלת שלנו היא סטודנטית למנהל עסקים וניהול. היא חולמת להיות מנהלת גדולה, לא משנה לה איפה כל עוד התואר הוא שלה. היא אחראית וחרוצה, עושה הרבה טעויות שאני ומנהל המטבח לא מסכימים איתם אבל היא משתדלת וזה מה שחשוב.

קבוצת הוואטסאפ של העבודה היא מקום שבדרך כלל קורות בו הרבה דרמות ואני שמחה לא להיות חלק ממנה, מאחר ואין לי טלפון חכם ובעקבות זאת אין לי גם וואטסאפ. המנהלת סיפרה לי שבגלל שעל כל הערה קטנה שאחד העובדים כותב שם לעובד אחר, ר' מיד מגיב בכעס או בהיסטריה, ולכן היא פתחה קבוצה נוספת, בלי ר', ששם יוכלו העובדים לדבר ביניהם בלי פיקוחו. אמרתי לה שזה רעיון נהדר.

ואז קרה הפיצוץ.

אתמול בערב התקשרה אלי המנהלת. היא תמיד מעדכנת אותי בכל מה שקורה בוואטסאפ כי אין לי, "זה כזה חמוד שלא שמעת על הדרמות שקרו הערב."

"דרמות?" שאלתי. המקום סגור בשבת, אז לא הבנתי על איזה דרמות היא מדברת. חוץ מזה, את סוף השבוע ביליתי עם המשפחה והאחיינים, אז הראש שלי לא בדיוק היה במקום הזה.

"כן, ר' שלח אתמול הודעה לטבח," היא סיפרה לי. הטבח הוא חבר של ר' כבר שנים והוא משתף אותו בהכל, "הוא התכוון לשלוח הודעה פרטית אבל בטעות שלח את ההודעה בקבוצה."

"מה הוא שלח?" שאלתי.

"אל תהי בשוק, טוב?"

"טוב."

והיא הקריאה לי. כשאני אומרת ס' אני מתכוונת למנהלת הפעם ולא לחברי המוכר פה בבלוג, וכשאני אומרת א' הכוונה למלצרית ששותה אצלנו קפה עם משפחתה: "שבוע טוב. וואחד פוזות עשתה לי היום ס' עם הסדור, יצאה ביציאות שמזלה הייתי שולח אותה קיבינימט. איבקי עליה ביקי. מעפנה לא שווה כלום, רוצה לנהל בשלט רחוק, מעניין אותה הקפה כמו הירח. אני חושב להתפטר ממנה ומעוד הרבה, צריך לעשות שיחה תציע לי מה עושים. אתמול תפסתי גם את הברמנית נותנת קולה ללא תשלום. וכשאמרת לי על א', וג'אם גבתה מהם 10 שקלים על הפוך וקולה ואם אני לא שם ותופס זה ממשיך לנצח. עכשיו אני מבין איך סחורה נגמרת ובקופה אין כסף."

כנראה ה"ברמנית" הנזכרת היא הבחורה עליה סיפרתי בתחילת הפוסט. היא נתנה לידיד שלה קולה והוא העיר לה על כך. כששאלה אם הוא רוצה שתשים כסף על חשבונה, אמר לה שלא.

אבל נו, הייתי המומה. הבטחתי לא להיות בשוק, אבל זה הסתבר כבקשה גדולה מדי.

"לא..." אני זוכרת שמלמלתי. בדיוק עמדתי בתחנת האוטובוס, כדי לחזור לדירה מההורים.

"כן."

"מה זה הדיבור הזה?" שאלתי. ההפתעה התגברה על הכעס באותו רגע, אבל ברגע שהשוק נרגע, הכעס התגבר, "איזה בנאדם דוחה."

"אני יודעת. אותי כנראה כבר לא תראי יותר במקום הזה."

"אני לא מאשימה אותך." אמרתי.

היא סיפרה לי שברגע שזה קרה, הבת של ר', שהיא גם הבעלים של המקום (הוא קנה לה אותו) מיד הוציאה את כולם מהקבוצה וסגרה אותה. אבל היה מאוחר מדי, כולם ראו את ההודעה.

מיד שלח ר' התנצלות קולקטיבית ואמר שהיה שיכור, שלא התכוון לדברים שאמר וכולי. תירוצים של ילד בן 16 שהתחצף למורה.

אמרתי לה שלא תקשיב לשום מילה שלו, שהיא יודעת טוב מאוד מה היא שווה וכמה היא השקיעה במקום ושאני לא דואגת לה כי היא תמצא מקום אחר, כי כבר היו לה הצעות עבודה אחרות והיא בחרה במקום הזה. שהוא זה שהפסיד אותה והיא לא הפסידה כלום. היא אמרה לי תודה על המילים האלה ופתאום מצאתי את עצמי ברחוב, התרחקתי מהתחנה מזמן כי התהלכתי לי. בעיות קשב וריכוז יעשו לך הפתעות בחיים.

אני יוצאת לעבוד היום בצהרים ואני לא יודעת מה הולך להיות. הרבה רוצים לעזוב עכשיו, כועסים כל כך על ר' ועל הפה המטונף שלו. על הלכלוכים מאחורי הגב. היום זו ס' ומחר זו יכולה להיות אני. אני שונא את המחשבה להכניס כסף לקופה של האיש הזה עכשיו, הוא פשוט לא שווה את המאמץ.

כשהגעתי למקום הזה, מה שגרם לי להתאהב בו היה החום, המשפחתיות. זה עסק קטנטן, אנחנו אולי 8 עובדים, כולם גרים קרוב, כולם מגיעים לבקר הרבה. רוב הלקוחות הם לקוחות קבועים, ובאמת הרגשתי שם בבית לזמן מה.

ועכשיו? המון לקוחות קבועים הפסיקו להגיע, חלקם בגלל החום הכבד וחלקם טוענים שהאווירה הנעימה השתנתה והפכה להיות כבדה פתאום. סיבה כללית? - כבדות. רוב העובדים שעבדו שם כשהתחלתי כבר אינם איתנו ואלה שנשארו רוצים לעזוב. ואם להוסיף על זה - ר' והשטויות שלו לא בדיוק עזרו למתן את המצב הכבד.

אבל מה אני מתכוונת לעשות?

כרגע, בכנות, אין לי שמץ של מושג.