סיימתי כל ספר בישיבה אחת. מבריק.

לצערי, לקח לי המון זמן לסיים אותה. לא רק זה, אלא גם סיימתי אותה לפני המון זמן. רק עכשיו התעוררתי לכתוב סקירה, והי, אני מרגישה כאילו סיימתי לקרוא אותה אתמול. הסיבה שהקריאה שלי נמרחה היא שהסדרה הזאת אמנם מוכרת מאוד בחו"ל, אבל לא בארץ. הפסיקו לתרגם אותה אחרי הספר החמישי ולכן היה לי אתגר בכל פעם למצוא את הספר הבא בסדרה. הייתי צריכה לגשש ואני שמחה שהתעקשתי לסיים אותה.

הסדרה מכילה 13 ספרים, בכל ספר 13 פרקים - לסמל את המזל הרע של האחים בולדלייר, גיבורי הסדרה. הכתיבה של סניקט ייחודית, האיורים של הלקוויסט מתאימים באופן מושלם לאווירת הסיפור הגותית, הספר קטן וחמוד, כאילו מיועד לילדים ולכפות ידיהם הקטנות.

לא הבנתי לאן הוא חותר במשך כל הסדרה, ובכל ספר וספר, כשהעניינים המשיכו להסתבך, פשוט נאנחתי והמשכתי. את הספרים הראשונים אהבתי יותר, הם חידשו לי כל הזמן. בהמשך, העניינים התחילו קצת לחזור על עצמם, אבל יכולתי לראות את שלושת האחים בולדלייר מתבגרים איתו. אפילו את סאני, התינוקת, לומדת לאט לאט מילים חדשות. ובכל זאת, גם כשהרגשתי שהעלילה קצת פחות תופסת אותי, הכתיבה שלו עוררה אותי ועשתה לי נעים כזה בבטן.

ההומור של סניקט שנון ומקורי, הוא כביכול מיועד לילדים, אבל יש בו תחכום שמבוגרים יכולים לגמרי להתחבר אליו. הוא מעלה את ספרות הילדים לרמה חדשה לגמרי. הנה דוגמא, כי אי אפשר לדבר על סניקט בלי כמה ציטוטים: "אם אתה אלרגי לדבר מסוים, עדיף לא לשים אותו בפה. במיוחד אם מדובר בחתולים."

או למשל, כשהוא מלמד את הילדים על אופטימיזם: "אם תנין היה נושך את היד השמאלית של אופטימיסט, יכול להיות שהוא היה אומר בקול נעים ורווי-תקווה, 'זה לא נורא כל כך. לפחות אף אחד לא ישאל אותי יותר אם אני ימני או שמאלי', אבל רובנו היינו אומרים משהו יותר כמו 'אההה! היד! היד!'"

או כשהוא מנסה ללמד אותם שאסור לגנוב: "גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא-מנומסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו."

כשהוא הולך על זה עד הסוף ומעביר מסר נוקב: "אם סופרים היו כותבים עם אותה רשלנות שבה אנשים מדברים, אז דגכחשדג שדגכלךח[גכ]] וטררקדגשדג."

כשהוא נותן לנו במטאפורה: "ניסים הם כמו כדורי בשר, כי אף אחד לא לגמרי בטוח ממה הם עשויים, מאין הם הגיעו וכל כמה זמן הם עלולים להופיע."

כשהוא מספר לנו אמיתות חיים: "אחת מאמיתות החיים המרות ביותר היא ששעת השינה מגיעה לעתים קרובות דווקא כשדברים מתחילים להיות מעניינים."

ואפילו כשהוא מספר משהו שכולנו כבר יודעים: "אין בעולם צליל גרוע מזה היוצא ממי שלא יודע לנגן בכינור, אך מתעקש לעשות זאת בכל זאת."

אפילו ההקדשות שלו בתחילת כל ספר נהדרות, לאישה דמיונית שהפכה מוחשית ככל שהתקדמה הסדרה. אהבתי במיוחד את הקטעים בהם סניקט "חוזר למציאות" אפשר להגיד. למשל, כשהוא מדבר על הבית שלו, שיש בו אקורדיון מלא אבק, הסיפורים של האחים בולדלייר מפוזרים על שולחן הכתיבה והתמונה של ביאטריס, האהובה. הוא כביכול נותן לנו הצצה לתוך החדר שלו ממש בזמן שהוא כותב.

איזה כיף לקרוא סיפור קליל ומהנה שעדיין גורם לך לחשוב בצורה עמוקה. כשיהיו לי ילדים, הם מה זה הולכים להקשיב לי מקריאה להם את החרא הזה כל ערב לפני השינה.

למעוניינים בספויילרים, הנה סרטון משעשע שמעביר את הסדרה כולה ב120 שניות: