החלטתי לעבור דירה. אני אשאר בשכונה הזאת, כי כאן אני עובדת, כל החברים שלי כאן ועדיין לא מיציתי את המקום. ההחלטה היתה משלוש סיבות:

1. הרחוב שבו אני גרה רועש מאוד, גם בלילה. ולא רעש שמח ונחמד כמו מוזיקה טובה או צחוק של ילדים... לא. מוזיקה ערבית כבדה, צעקות ויריות. כן כן, יריות. כמו לחיות בבסיס צבאי. כל פעם שנשמעת ירייה, אני קופצת. אי אפשר להתרגל לחרא הזה. והחתולה שלי גם סובלת מזה ותמיד נכנסת מהר מתחת לשמיכה שלי. ממש רחוב אלם.

2. השותפה שלי הפכה עם הזמן יותר ויותר בלתי נסבלת. לוקחת דברים שקנינו ביחד ומחליטה שהם שלה ואסור לי לגעת בהם. שמה אותם בחדר שלה, כמו ילדה בת 5 שמסתירה צעצוע. אני שונאת לחיות איתה ומבחינתי, כשלא טוב לי אני פשוט הולכת. אני לא סובלת פה עד סוף החוזה עוד חצי שנה עם השטויות שלה.

3. זו הזדמנות נהדרת לעזוב את בעל הדירה הנשוי בן ה60 שמי שזוכר את הפוסט בנושא, התוודא באהבתו אליי כמה שבועות אחרי שעברתי לכאן.

כשהודעתי לו (לבעל הדירה) שאני עוזבת ושאמצא לו דייר חדש, הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי, "לא תמצאי דירה זולה יותר" הוא אמר, או, "חבל, רק עוד חצי שנה." אבל התעקשתי ואמרתי שאני לא יכולה, לא כאן. מקום שרע לי בו, אני קמה והולכת. כמו שהתחיל להיות לי רע בעבודה והתפטרתי תוך ויכוח עם הבוס מתוך אימפולס, כי למה לי לקום בבוקר ולהתעורר במקום שרע לי בו, וללכת לעבוד במקום שרע לי בו - מה יוצא לי מזה? זמני מת מזמן, אני שונאת שאומרים "זה זמני". גם אני זמנית, אני יכולה למות בכל רגע.

ואז הוא הציע שעדיף ששתינו  נעבור, ככה יהיה פשוט יותר להשכיר את הדירה, כשהיא לגמרי ריקה ולא עם שותף אחד. מבחינתי זה היה בסדר, היינו הך, אני עוזבת בכל מקרה. אם היא עוזבת או לא זה עניין שלה. הוא הציע לה את הרעיון והיא הסכימה לעזוב. כל אחת תלך לדרכה. ואז, בסביבות ה10 לחודש, הוא מתקשר ואומר לי שמצא דיירים ושט' (השותפה) רוצה לעזוב כבר ב15.

"יפה שהיא רוצה, זה לא יקרה." אמרתי. הייתי בעבודה ולא היה לי זמן לזה, אבל זה הכעיס אותי, "אני לא אמצא דירה בחמישה ימים."

"היא רוצה בגלל שזה התאריך שאתן מסיימות לשלם על החודש הזה."

"הבנתי."

"היא מתכוונת ללכת להישאר אצל אח שלה." הוא אמר.

"אני יודעת," עניתי, אח שלה גר רחוב אחד מאיתנו, "בגלל זה לא אכפת לה לעבור מיד, יש לה לאן. אני לא מחפשת דירה בלחץ ומעבירה הכל בחמישה ימים, אין סיכוי. נעזוב בראשון לחודש, נבטל את כל הצ'קים הבאים וניתן לךצ'ק של חצי מהשכר, על הימים שנישאר. תחתים את הדיירים החדשים על הראשון לחודש."

"מבחינתי זה בסדר." הוא אמר.

איזה יצור אגואיסט, חשבתי לעצמי. אני מבינה שפתאום בוקר אחד היא החליטה ללבוש מסכה של ביצ'ית צעצוע ולשנוא אותי כאילו מעולם לא היינו חברות, אני יודעת שיש אנשים מזויפים וצבועים בעולם, שאין ל"מאמנת אישית בשקל" הזאת שום אינטלגנציה רגשית - אבל עד כמה פאקינג אגואיסט אפשר להיות? אני זו שרצתה לעבור - שליש מהעניין הוא היא! כי היא סביבה עוינת ואנרגיה שלילית שאני מנסה לסנן החוצה מהחיים שלי. והיא פתאום מחליטה לעבור עכשיו ומיד? הכל סובב סביבה בבועה הקטנה הזאת שלה.

כשאני וט' עברנו לכאן קנינו 3 סירים: אחד גדול, אחד קטן ומחבת. אלה היו שלושה סירים ששתינו תמיד השתמשנו בהם. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר אני וס' הכנו פסטה אצלי. 

אחרי שאכלנו, יצאנו מהבית, ופתאום אני מקבלת ממנה אסמס: "אל תגעי בסיר הקטן, הוא שלי."

לא האמנתי למה שאני רואה. כשס' ראה את זה הוא אמר לי, "אבל הוא לא של שתיכן? תמיד השתמשנו בו." ואמרתי שכן.

התקשרתי אליה, לא יכולתי להימנע מזה למרות שממש רציתי להתעלם מזה, "את צוחקת עליי, נכון?"

"זה הסיר שלי!" היא התגוננה מיד, "הבאתי אותו מההורים שלי!"

"מעניין, כי אני זוכרת ששלושת הסירים הם של שתינו. קנינו אותם ביחד, שילמנו חצי חצי. את פאקינג בדיחה, את יודעת את זה?"

"שתינו יודעות שהזיכרון שלך דפוק, ג'אם." היא ענתה.

"אל תנסי עליי את השטויות האלה," אמרתי לה, "זיכרון דפוק או לא, את לא תשתמשי בזה נגדי, אני יודעת טוב מאוד מה אני קונה ומה לא."

ס' סימן לי לנתק, עושה פרצוף של, "אל תרדי לשם, אל תתווכחי." הוא פציפיסט מאוד קיצוני ושונא ויכוחים מכל סוג.

ניתנתי ולקחתי נשימה עמוקה.

תמיד שתקתי ולקחתי נשימות עמוקות, תמיד החלטתי לא לרדת לרמה הזאת ובלה בלה בלה, אבל זה כבר היה מוגזם. היא משקרת לי מתחת לאף ועוד מאשימה את הזיכרון שלי. איך הילדה הזאת ישנה בלילה למען השם, אחרי שבילתה יום שלם עם האישיות הדוחה שלה? אם ככה אפשר לקרוא לזה.

אז שבוע שעבר החלטתי שאני לא שותקת ולוקחת נשימה עמוקה - אני יורדת רמה. כי לפעמים להיות ילדותי זה הדבר הבוגר לעשות.

לקחתי שקית ענקית של זבל, שמתי בה את כל הסירים שקנינו ביחד, את הפחים שקנינו ביחד, את המתקן של המברשות שיניים, את השטיח במקלחת - הכל. כל מה שהתחלקנו בו חצי חצי, ירדתי למטה לשכנים שלי ואמרתי, "אני והשותפה שלי כנראה עוברות דירה, אז אני מרוקנת כמה דברים. רוצים לקחת אותם?"

"תודה תודה." הם אמרו, ולקחו את זה.

ברוך שפטרנו.

ועכשיו לחדשות הטובות:

י' חזר מחו"ל! הוא היה בשלוש מקומות שונים בחודש וחצי, בפסטיבל, במפגש עם אמא שלו ובחתונה - לייפטיים בחודש וחצי. ומסתבר שהוא נהנה יותר מדי. הוא סימס לי בחמש וחצי בבוקר, כשישנתי סוף שבוע אצל ההורים: "שלום לנו...! מי זה פה? אני בבית, יהיה נפלא לראות אותך :)"

עשה לי את היום. חמש בבוקר ואני צוחקת עם עצמי במיטה מאושר. כשאני שמחה ולא יכולה לקפוץ או להוציא את זה איכשהו, אני פשוט מתגלגלת מצחוק... חה!

ההורים שלי לא יודעים על י' וגם לא ידעו בזמן הקרוב. אני לא רוצה לדבר עליו איתם, כי אם אעשה את זה יש שתי אפשרויות: או שהם יתחילו לשאול שאלות ולהתאכזב מכל תשובה שאתן להם או שהם יתעלמו לחלוטין מהעובדה שיש לי גבר ולא יגידו כלום. אף אחת מהאפשרויות היא לא תמיכה. אני לא צריכה את זה עכשיו וי' הוא כרגע רק שלי, לא שלהם.

הייתי נמרצת כל השבת, שיחקתי עם האחיינים שלי מלאת אנרגיות, צחקתי, ניצחתי את גיסי במשחק קלפים שהוא תותח בו ואף אחד אף פעם לא ניצח אותו - ואפילו כמעט שנתתי חיבוק לאמא שלי! :)

הייתי שמחה, י' שלי חזר. אבל גם הייתי נורא חסרת שקט, רציתי לחזור כבר ולא שיתפתי אף אחד בכמה אני שמחה ורוצה ללכת משם ולשבת עם י' בבית שלו ולשמוע את כל מה שעבר ולדבר איתו.

וזה בדיוק מה שעשיתי אחרי שחזרתי לעיר. מיד נסעתי אליו, 11 בלילה והבחור רק התעורר מהשינה. צחקתי והדבר הראשון שאמרתי לו כשהתחבקנו זה, "ג'ט לג?"

"יאפ." הוא אמר בקול ישנוני, ונכנסנו.

שתינו קפה והוא אמר שאין לו מה לעשן, מן הסתם, אז הצעתי שנלך אליי כי לי יש.

ישבנו במרפסת שלי ועישנו, כבר התחיל לעלות לי כשט' שואלת מהמטבח, "ג'אם, איפה כל הסירים?"

בהתחלה התעלמתי ממנה, ואז כששאלה שוב אמרתי, "בפח."

הם לא בפח כמובן, אני לא אזרוק חפצים חדשים ושימושיים, חבל. אבל היא לא יודעת שהם אצל השכנים.

"זרקת אותם?" היא שואלת.

"כן. את הכל."

"לא חבל?" היא שאלה, ואני יודעת, למרות שהייתי עם הגב אליה, שהיא הסתכלה על י' והתאפקה עם מה שהיא אומרת, "יש אנשים שאין להם, את יודעת."

"נכון... חבל." אמרתי.

"למה עשית את זה?"

"כי את לא יודעת להתחלק אז אני לא רוצה שיהיה לנו שום דבר משותף."

"אני לא יודעת להתחלק?"

היא המשיכה לדבר ואני עשיתי את הפרצוף המפורסם שלי; זה שאומר, "ואוו כמה את חופרת... הלוואי שתלכי עכשיו." עם הידיים על העיניים הכאילו מסונוורות וההתנשפות חסרת הסבלנות. היא כנראה כן יודעת לקרוא שפת גוף, כי היא הלכה. או זה או שהיא פשוט ל מצאה מה עוד להגיד.

י' שאל על מה כל העניין והסברתי לו. הוא שאל למה לא לקחתי הכל לעצמי ואמרתי שזו לא היתה הפואנטה, פשוט רציתי לקטוע מהשורש את כל החרא שלה - אם אין חפצים, אין לה על מה לקחת כל הזמן בעלות. שמתי סוף לכאבי הראש.

"אבל אתן עוד מעט עוזבות, למה עכשיו?"

"כי היא מן הסתם תיקח הכל, ואם היא היתה בן אדם הייתי נותנת לה הכל בשמחה, אבל היא לא ולא מגיע לה. אל תדאג, לא באמת זרקתי אותם, הכל אצל השכנים."

אני לא יודעת אם הוא חשב שמה שעשיתי היה ילדותי או לא, אבל אהבתי ששאל אותי, "אז אנחנו לא אוהבים אותה?"

"אנחנו לא אוהבים אותה." עניתי, מרגישה סוף סוף אחרי חודש וחצי שמישהו מריע לי ונמצא איתי באותו צד. כן, ס' אמנם היה לצדי, אבל הוא פציפיסט ותמיד היה נמנע ולהתערב או להגיב. כשהיא היתה מתחילה עם אובססיית הסירים שלה, הוא היה לוקח צעד אחורה, וגם אני, אבל הייתי רוצה שמישהו אחר, מישהו שהוא לא אני, יגיד לה, "אולי די?"

ישבנו במרפסת כל הלילה. הוא סיפר לי הכל, ולצערי הוא סיפר לי גם דברים שהעציבו אותי. הוא אמר שכשהיה בפסטיבל, מישהו הציע לו עבודה מאוד מכניסה ביוסטון. הוא גר ביוסטון בעבר, חזר לפני שנה מתוך אילוץ. הוא לא מוצא את עצמו פה והעבודה שם מאוד קורצת לו. עכשיו הוא צריך להחליט אם הוא נשאר בארץ או טס לשם לתמיד, ואין לי שום ספק שיבחר בעבודה. הוא אמר שגם אם יחליט, זה ייקח עוד זמן, ובינתיים מצא עבודה פה בעיר בפיצריה. אז זהו, יש לי אותו לעוד קצת זמן וזהו. אף פעם לא התאהבתי, ועד שאני מתחילה אולי... פאק. החיים שלי הם סיפור של או הנרי.

היה לו הרבה לספר והוא היה ערני מאוד כל הלילה כמובן, אבל אני הייתי ישנונית מאוד. לא יכולתי לעצור אותו, עייפה או לא, רציתי שימשיך לדבר עד הבוקר. וזה באמת מה שקרה. עד 4 לפנות בוקר דיברנו, ואז הוא שאל, "את לא צריכה לקום מחר?"

"ב7." עניתי, מבליעה פיהוק.

"מה?" הוא אמר, "Ooh Sweetheart, why didn't you say anything?"

"כי כיף לי עכשיו." אמרתי, "מחר יהיה בסדר."

והוא חייך את החיוך היפה הזה שלו ואמר, "אוה ג'אם... את מדהימה."

ועם כמה שרציתי להיות איתו ולתת לו בלילה אחד את כל העונג שלא נתתי לו חודש וחצי, לא היו לי עוד אנרגיות. הוא אפילו לא רמז, ישנו כפיות והבחור המסכן בקושי הצליח לישון.