אני תוחבת את ראשי למטה בזמן שאני הולכת, בקצב נינוח, עיניי מושפלות, שתיים-שתיים סביב החצר, בתוך הריבוע שנוצר על ידי קירות האבן הגבוהים. מחכה כמו מתוך מציאות מדומה, ממתינה בקוצר רוח. הוא צריך להגיע בכל רגע. פעם לא הייתי מתפקעת מרוב עצביי כפי שאני היום. הייתי מחכה לו אז ליד חלוני, לפעמים שעות, עד שהגיע. היום אני כבר לא יכולה לשבת מול אדן החלון ההוא. אני חייבת להישאר כאן. הולכת בסיבובים, הלוך וחזור. חרטומי נעליי נכנסים ויוצאים תחת שולי החצאית שלי, חורקים על השביל ומייצרים עננות אבק סביבם. אילו היתה כאן אמי, היתה אומרת שזוהי אינה הליכתה של נערה צעירה. ידיי שלובות לפניי; הן מחוספסות, פרקי האצבעות הסמוקים. אני לא זוכרת תקופה שבה הם לא היו.

אני צופה באדמוניות מזוויות עיניי. אני יודעת שהן לא צריכות להיות כאן: זה יולי, ואדמוניות לא פורחות ביולי. אני שולחת את ידי כדי לגעת באחת מהן, ורגע לפני שנוצר בינינו מגע, אני מבינה שהיא עשויה מבד.

ואז שמעתי את הצליל המתוק. הנער עמד ליד האגם. צלילי כינורו נעימים כל כך, חלקלקים כגופו של נחש; יכולתי ללטף אותם והם עטפו אותי, כמעט חנקו אותי.

היה סדק באחד מקירות האבן, גיליתי אותו בפעם השניה שהביאו אותי לכאן. הוא היה קטן אבל יכולתי לראות דרכו אם ממש הצמדתי את עיני, חזק כל כך שעפעפיי התמתחו לצדדים. הצצתי בהס מוחלט. ראיתי את קצה צווארו של הכינור, וראיתי את כתפו של הנער. לא ידעתי את שמו. קראתי לו 'נער עם כינור'.

# # #

לא הייתי במיטבי אבל המשכתי לנגן בקצב, מרגיש את עיניה סוקרות אותי. ידעתי שהיא שם, מציצה עליי מן הסדק. היא היתה נמוכה וכדי להציץ נאלצה לעמוד על קצות אצבעותיה. השמלה הלבנה שלה כבר אפורה בשוליה מן ההליכות סביב החצר. ידעתי את זה כי גם אני צפיתי בה, ברגעים בהם ישבה בשקט בכיסא שלה וסרגה עוד צעיף ועוד גרב לאף אחד. התגעגעתי לימים בהם היתה יושבת על אדן חלונה ומביטה בי. אינני יודע אם היא מרגישה בשינוי, אם שמה לב ששיניתי את מיקומי מהבית הגדול למבצר של בית החולים הפסיכיאטרי. היא בטח זוכרת את האגם שפעם ניגנתי על גדתו השנייה, ואת צלילי הכינור שאני מנגן, שירים ישנים שליוו אותה כל חייה.

אבי אומר שהגדה השנייה של האגם הוא כמו ראי לגדה הזו, הכל הולך במהופך. אפילו הזמן. הנשים נראות צעירות יותר, הבתים נראים נאים יותר, הפנים שלך עצמך נראות פחות מעוותות.

הוא סיפר שאהב אותה יותר מכל יצור שאהב בעולם, אפילו יותר מתומאס, כלב הציד. הוא נתן לה את ליבו והיא קרעה אותו לגזרים בלי כוונה. הוא המשיך לאהוב. היא לא התנהגה בהתאם לגילה, דיברה ונעה כמו נערה לפני יום חתונתה. זכרה שהביאה ילד לעולם ולא ידעה שבעלה לימד אותו את כל השירים החשובים. את שיר החתונה, את הריקוד הראשון, את הנעימה שהושמעה באולם הגדול כששניהם ביקשו את רשותם של ההורים להינשא זה לזו. איזו שמחה היתה ביום ההוא, הוא היה מספר. היא מעולם לא נראתה לו יפה יותר מבאותו יום. אני תוהה כיצד נראית היום, אם אביט מקרוב, עם הכוויות, הצלקות, סימני השלשלאות על פרקי ידיה, העור המקומט סביב שפתיה שהחל להופיע מאז סירבה לאכול, סימני הזריקות על זרועותיה. הכל אני שומע, כי אני לא מפסיק לשאול.

היא לא מרגישה בשינוי, כך אומר אבי. לא מאז השביעי ביולי, היום בו פרצה השריפה. היום בו לא חזרה שוב לעצמה. מאז הכל עצר מלכת. בשבילה, הכל נותר אותו הדבר, כמו שהיה; מזויף ונאה. רק שבמקום חלון ישנו סדק, ובמקום הבן ששכחה שהביאה לעולם, ישנו נער עם כינור.