זה קרה לפני כמה חודשים והיום נזכרתי בזה וחשבתי, "איך יכול להיות שלא כתבתי על זה בבלוג? זה סיפור גאוני." - אז הנה אני כותבת.

תנו לי לספר לכם על הציפור הכי חכמה שפגשתי.

הגעתי יום אחד הביתה אחרי סוף שבוע אצל ההורים. מהסלון שלי יש כניסה גדולה למרפסת, וביניהם יש שתי דלתות שנפתחות עם מסילה לשני הצדדים. משהו משך את מבטי, אני מסתכלת על המסילה העליונה ופתאום קולטת משהו שחור. זו היתה ציפור, אני די בטוחה שעורב, יושב מקופל שם.

ט', השותפה שלי, ישבה במטבח, הפנים שלה כלפי המסילה, ועבדה על המחשב.

"ט', יש ציפור על המסילה." אמרתי, "תראי."

"כן, ראיתי." היא ענתה.

"כמה זמן היא שם?"

"לא יודעת, מאז שנכנסתי."

"היא פצועה?"

"לא יודעת."

לא ציפיתי שתקפוץ ותביא ערכת עזרה ראשונה, כי ט' תמיד היתה קצת מתה בפנים, אבל הבנתי שממש, ממש לא מזיז לה אז לקחתי כיסא ועליתי לראות אם היא בחיים. העיניים שלה מצמצו לאט. רואים שהיתה עייפה, אומללה, רעבה וצמאה. ירדתי מהכיסא, מילאתי כלי קטן במים וחתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם מול המקור שלה, ממש לאט כדי שלא תיבהל, וירדתי כדי שלא תפחד לאכול ולשתות.

אחרי שעה בערך חזרתי וראיתי שהיא לא נוגעת בהם. החלטתי שהיא צריכה מוטיבציה להמריא. היא כנראה לא מנסה בכלל כי היא מפחדת מאיתנו והיא בתוך בית של בני אדם. אז לקחתי מגבת ובשקט בשקט התקרבתי אליה, מנסה להרים אותה. רציתי להניח אותה במרפסת כדי שתפחד פחות ואולי תמצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד לעשות.

היא כנראה נבהלה מאוד, מן הסתם, ופתאום החלה לנופף בכנפיה בפראות. היא התרוממה קצת, אבל מיד צנחה ונחתה מאחורי הספה.

גם אני נבהלתי, אבל לא כמוה. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידה מאחורי הספה, והלכתי לחפש וטרינר לביקור בית. חשבתי שאולי צריך לחבוש לה את הכנף או משהו, אני לא יודעת, אני לא ציפור ולא וטרינרית.

מצאתי וטרינר ושלחתי לו הודעה שאני צריכה שיגיע לביקור בית כמה שיותר מהר. והלכתי לישון. לא לפני שדאגתי כמובן שכל החלונות והדלת למרפסת יהיו פתוחים כדי שאם תצליח לעוף, לא יהיה לה קשה למצוא את היציאה.

למחרת התעוררתי מוקדם לעבודה. לפני שבכלל פתחתי את העיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק במצב שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם.

פאק, סיננתי לעצמי. יש רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק להתרחק. רצתי למרפסת, מסתכלת מסביב על הרצפה כל הדרך, וסקרתי למטה את הכביש. לא ראיתי שום סימן לגופה של ציפור. אבל שוב, הוא היה שחור, אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו.

מלאה הרהורים, הלכתי לשירותים. מה אני רואה שם... בתוך האסלה, שוכב לו עורב שחור, לא נע.

גם אז היו שתי אפשרויות: או שהוא מת וט' זרקה אותו לאסלה אתמול בלילה, או שהיה כל כך צמא שחיפש מקור מים וזחל בעצמו לכאן. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי ט' בחיים לא היתה מסוגלת להרים ציפור ועוד לזרוק אותה דווקא לאסלה, אין כאן שום היגיון. חוץ מזה, היא היתה אדישה לגמרי למצב של היצור המסכן הזה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. הלכתי להשתין במקלחת, וכשאני חוזרת אני מסתכלת מקרוב, מנסה להבין האם היא מתה או חיה.

פתאום היא זזה. הכנף שלה נעה ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה. הראש שלה מסתובב שמאלה וימינה, למטה ולמעלה, הכנף השניה. הרגליים. הציפור החלה לזוז בקצב ולעשות לעצמה פיזיאותרפיה. עמדתי ובהיתי בה, המומה, לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.

אחרי בערך רבע שעה של בהייה, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הלכתי להתלבש ויצאתי לעבוד.

חזרתי אחרי הצהרים ומיד הלכתי לשירותים, לראות מה עם העורב.

הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית.

"ראית בבוקר את העורב?" שאלתי את ט' שהיתה בחדר שלה.

"לא."

"לא ראית ציפור באסלה בבוקר?"

"לא."

גם לוטרינר לא היה שום זכר.

ס' תמיד אמר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב. גם כי טען שיש לי הרבה תכונות "עורביות" וגם כי בהמון סיפורים שלי, המון, מופיע באיזשהו שלב עורב. לא בכוונה, בחיי. ואני קיבלתי את זה כמחמאה כי עורבים הן ציפורים חכמות ויפות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות. אבל אחרי התקרית הזאת... אני גאה להגיד שזו חיית הטוטם שלי.

העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו ולחפש מקור מים, ידע למצוא אותו בתוך האסלה ואיכשהו להיכנס לשם לגמרי לבד עם כנף שבורה, לעשות לעצמו פיזיאותרפיה, להתרפות ולעוף דרך החלון.

אם אלה לא פלאי הטבע במלוא הדרם, אני לא יודעת מה כן.

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֶה-רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?