אז אני יושבת כרגע בתוך מבצר של ארגזים בדירה ריקה. אני אמורה לנסוע דרומה מחר בבוקר, ועוד אין לי הובלה או חבר שעונה לטלפון. דווקא יש לי פה בשכונה יותר חברים משהיו לי כל החיים, אבל משום מה כולם נעלמו; כאילו מבצר הארגזים שלי הוא אי בודד בתוך חלל ריק - כל העיר מתה. איפה כולם?

לפני כמה ימים היתה אצלי הופעה של א'. הוא מנגן בלוז על גיטרה ומפוחית, למי שלא זוכר, והוא מופיע בכל מקום - אז הצעתי שיופיע אצלי בדירה לפני שאני עוברת. לא פירסמנו את זה יותר מדי כי רצינו שזה יהיה אירוע קטן, אז העברנו את העניין מפה לאוזן. הגיעו בסביבות ה15-20 איש וחלק הביאו איתם שתיה, הגיעו עוד חברים שהכרתי מהשכונה ששמעו על זה והביאו איתם בירות, ומזל שכך כי לא קניתי מספיק שתיה. הגיע גם ידיד שלי שמנגן בבנג'ו ואחרי ההופעה הוא לימד אותי לנגן. זה היה ממכר.

החבר'ה המדהימים האלה אפילו השאירו לי כסף על הטרחה והשתיה. א' העביר כוס וכל אחד שם מכיסו, באופן אנונימי כמובן. יצא איזה שבעים ומשהו שקלים בסוף.

לצערי, י' לא הגיע. הוא חשב שדחינו אז זה ביום כי דיברנו על זה אבל כנראה לא הבין שבסוף אנחנו עושים את זה באותו יום. הוא כנראה שלח לי אסמס, "מתי ההופעה?" ולא עניתי אז הוא חשב שזה נדחה. פתאום בסביבות 9 הוא מקבל ממני אסמס, "א' עלה" והבין שהאסמס שלו לא נשלח אליי בכלל. הוא התנצל ואמר שהוא נורא רצה לבוא וכשחשב שזה בוטל פשוט ישב בבית עם כמה חברים והם הכינו סושי. אמר שהוא מרגיש מטומטם... אמרתי לו שלא קרה כלום ושבדירה החדשה שלי נעשה עוד הופעה כזאת, אז תהיה עוד הזדמנות.

אתמול בבוקר הלכתי עם הבחור של הבנג'ו ועם עוד חברה לים, ואז ישבתי עם הלקוח שלי בקפה לפני שהלכתי הביתה. נראה שמצבו הבריאותי של לקוח מספר 1 ממש רע, הוא נאנח בכל פעם שהוא משנה תנוחה וצריך ללכת עם מדבקות של מורפיום ולשתות איזה טריליון כדורים ביום. הוא גם מקבל עכשיו קנאביס רפואי ומוכר לי קצת כל פעם. הוא מתאשפז כל יומיים בזמן האחרון ואני ממש דואגת לו.

"הבטחת לי שתמות אחריי, זוכר?" אמרתי לו, "הבטחת שאתה תקבור אותי." והוא באמת הבטיח, בחודש הראשון שהכרנו והתחלתי לעבוד בקפה.

"מה אני ידעתי..." הוא מלמל בעייפות, "רק לדבר." 

חזרתי הביתה והתחלתי לארוז. בערב, הלכתי לארוחת שכנים שהיתה פה בשכונה. כל החבר'ה של הרחוב היו שם, אנשים שאני תמיד רואה ומכירה בחצי השנה האחרונה. אנשים נחמדים, חמים, רובם היפסטרים. לא באתי כדי לאכול, לא הייתי רעבה. הכנתי לפני כן מלא פנקייקים במטרה לסיים את כל הקמח שיש לי בדירה והייתי מפוצצת.

פגשתי שם בחור מקסים, ת', שעמד ודיבר איתי כמה זמן, וגם המארח עמד איתי קצת. הסתכלתי מסביב ופתאום הבנתי שאני לא מכירה את רוב האנשים שם מעבר לפנים. זהו. פתאום הרגשתי בודדה.

אמרתי לת' שאני כנראה אזוז. הוא שאל לאן ואמרתי שכנראה לי', וזזתי.

בכניסה לבניין, בדיוק כשיצאתי מחדר המדרגות, י' הגיע. הוא שאל אותי מה קורה שם למעלה ואמרתי שיש אוכל ודווקא נחמד. שאל לאן אני זזה ואמרתי שכנראה הביתה. אחרי שעלה נזכרתי שסיפרתי לת' שאני הולכת לי' ולא רציתי שיספר לו ואני אצא מטומטמת. אז סימסתי לו שדווקא תיכננתי לבוא אליו עכשיו אבל שיהנה, והוא השיב שת' אמר לו מיד כשעלה שיתקשר אלי כי אני בדרך אליו.

התחרטתי שיצאתי ולא חיכיתי עוד דקה, ואז אולי הייתי משתחררת קצת וי' היה מופיע וסביר להניח שהיינו יושבים יחד, אבל לא, הייתי חייבת לצאת דקה לפני שהגיע... פאק מיי לייף.

לא התחשק לי ללכת הביתה אז הלכתי לאיזה פאב שכונתי שאני מכירה ודיברתי קצת עם הבעלים, בחור מקסים שגם הוא כותב סיפורים קצרים. הוא שלח לי סיפור קצר שלו לפני כמה ימים אז ישבתי ודיברתי איתו על זה והוא ביקש שעכשיו אשלח לו אחד משלי.

נכנסה קצת עבודה והוא החל להיות עסוק, ולקוחות אחרים במקום שוחחו ביניהם וגם צירפו אותי לשיחה, אבל הראש שלי היה בי'. סימסתי לו איפה אני יושבת והוא ענה, "מגניב." ולא חזר אלי שוב כל הערב.

עישנו ג'וינט והבגלל ששתיתי הרבה אלכוהול, הסטלה עלתה לי נורא ואיום. ידעתי שאני עומדת להתהפך לגמרי אז איחלתי לכולם לילה טוב, שילמתי והלכתי הביתה.

תודה לאל, איך שהגעתי הביתה, היה לי היי נורא. התחלתי לבכות ולהרגיש מושפלת, בודדה ועלובה. תודה תודה תודה לאל שהייתי לבד.

ס' התקשר אלי וכששמע את הקול שלי שאל מה קרה. לפני שהתחלתי לספר לו אמר שהוא כבר חוזר אליי, ובסוף נרדמתי כמו מתה.

כשהתעוררתי, היו לי שיחות שלא נענו, ואסמסים. כלום, מסתבר, לא העיר אותי. עד הצהריים. ס' דאג כי לא עניתי לו שוב ושאל מה קרה, אמר שאחזור אליו כי לא נשמעתי לו טוב אתמול. י' סימס האם אני עדיין בפאב ההוא. הוא סימס את זה בסביבות 12 בלילה, כשכבר הייתי שקועה בשינה. אני מניחה שרצה לבוא. מאז אותו אסמס, לא שמעתי ממנו.

בדרך כלל אני לא נותנת לנושאים כמו יחסים וגברים לעשות לי רע או להשפיע עליי יותר מדי. יצאתי ממערכת יחסים הרסנית והבטחתי לעצמי שלא אתן יותר לאף גבר להרוס לי את החיים.

אבל עם י' זה שונה מהאקס. האקס היה מאוהב בי באופן אובססיבי ולא עזב אותי למרות שביקשתי שיעזוב עד שזה הגיע לאלימות, אבל אני חושבת שאצל י' זה הפוך. אני חושבת עליו הרבה ואולי אפילו מתחילה לאהוב אותו, אבל אני לא חושבת שהוא מרגיש אותו הדבר. ביומיים האחרונים שבהם לא התקשר ולא קפץ אפילו שהבטיח, שאלתי את עצמי בראש כמעט כל שעה במהלך היום שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי בעבר באף סיטואציה: "למה הוא לא מתקשר?" - ואני מתערבת איתכם על 3 סיפורים קצרים ומטבע שוקולד שהוא לא חשב עליי בכלל כל אותו יום. אחרת, היה מתקשר.

כשהוא עזב לחו"ל, רציתי לנצל כל רגע איתו. הלכתי אליו בכל זמן שהיה פנוי וכשנתתי לו ספייס זה רק כי ידעתי שהוא זקוק לו, אבל רציתי להיות איתו. למה? כי לא קורה לי אף פעם, אף פעם! שאני חושבת כל כך הרבה על אותו בחור. זו תחושה מוזרה בשבילי ואני רוצה לחקור אותה, להיות איתו כמה שיותר. אולי אני מאוהבת? מי יודע.

אחרי מה שקרה בארוחת שכנים, לא רציתי להתקשר. הרגשתי שעשיתי מעצמי צחוק. אולי זה לא נשמע ככה, כי בסך הכל מה קרה, אבל אי אפשר לשנות תחושה. כשאני משחזרת את אותו ערב בראש שלי, אני מרגישה מטומטמת. אמת או לא, זה מה שהזיכרון שלי שימר.

אני לא יודעת אם זה מוצדק, כי תכלס הוא לא עשה שום דבר רע, אבל אני פגועה מי'. מאז שאמרתי לו שאני נוסעת לדרום, הוא די נעלם לי. אני יודעת שהוא לא יכול להתחייב לאף אחת כרגע כי הוא אולי עובר ליוסטון לתמיד, אבל לא ביקשתי שיתחתן איתי, רק שיתן לי את הזמן שנשאר לי איתו. הוא לא מתקשר ולא מסמס כבר יומיים. הוא לא רוצה להיות איתי לפני שאני נוסעת? לא אכפת לו שלא יראה אותי עכשיו כמה שבועות? הבטיח לעזור לי להוריד את המתלה של הגיטרה מהקיר כי אין לי כלים, הבטיח לעזור לי אם אצטרך בסחיבת ארגזים, בכל דבר, ולא ביקשתי כלום. רק לראות אותו. אבל הוא... נעלם. התנתק. כאילו מעולם לא הכיר אותי.

אני נוסעת דרומה. כמו סנופקין. אמנם לא לחורף שלם, אבל לזמן מה. אני לא רואה לפנים כלום חוץ מלא-נודע. אני זקוקה לידיד, לפחות לכוס קפה קצרה! בא לי לדבר עם מישהו. אין לי מושג מה יהיה שם חוץ מס', ותודה לאל שס' שם! אני בהחלט זקוקה לו, ובהקדם.

אני אוהבת את השכונה הזאת ולא רוצה לעזוב אותה. האנשים נחמדים, האווירה חמה וכל החברים שלי גרים במרחק הליכה ממני. אני בטוחה שאחזור, אבל משהו מוזר קרה.

דווקא עכשיו כולם נעלמו לי.

האם אפוקליפסת הזומבים החלה ולא שמתי לב?

א' מקסים וגם הוא אמר שיעזור במה שצריך, אבל מאז אתמול גם הוא לא עונה לטלפון. אם לא אוכל להשאיר אצלו כמה ארגזים, אאלץ לשלם הרבה כסף לאחסון, ולא בא לי בטוב לשלם על חודש איחסון כשיכול להיות שבעוד שבועיים כבר אקח אותם משם.

טוב, מתנצלת על הפוסט המבולגן אבל ככה נראה הראש שלי כרגע ומשם הפוסט יצא, אז אני מקווה שהצלחתם להבין לפחות חצי מהברבורים שלי.

לא סיימתי לארוז, אני צריכה ללכת להשיג עוד איזה ארגז או שניים, לקנות מסקינג טייפ ולהיכנס למקלחת. אז תסלחו לי אבל אין לי זמן לעריכה :)

מקווה שעובר עליכם יום יותר טוב משלי!