הנסיעה הכי ארוכה שעשיתי בחיי. אפילו יותר מהנסיעות הלוך וחזור לאילת. אולי בגלל שהחלפתי שלוש פעמים: אוטובוס - רכבת - אוטובוס. אבל אין לי בעיה עם זה. הנסיעה נותנת לי זמן לישון, לחשוב, להתאפס קצת.

יום לפני שנסעתי אל המדבר, חברה טובה שלי באה אלי. סיפרתי לכם עליה בעבר, סיפרתי שהתנתקו דרכינו ושלא התראינו מלא זמן. היה לי מצד אחד כעס כלפיה כי נעלמה לי בתקופה קשה, מיד אחרי מותו של מ', בגלל ש"אין לי שמחה" לפי מה שהיא אמרה, ו"אסור לה להיכנס לדיכאון עכשיו", אבל מצד שני התגעגעתי לחברות איתה. יש בה פלפל שלא נמצא אצל הרבה בחורות. אין לי הרבה חברות בנות ואיתה כן הסתדרתי. היא היתה נשית וגם הפכה אותי קצת יותר לאישה. יש בה גאווה נשית, והיא תמיד היתה אומרת, "תפסיקי להיות כזאת גבר," או, "תראי איזה מדהים יושבת עליך שמלה. תהי נשית יותר." אבל גם כשראתה אותי לובשת בגד בית מלוכלך היתה אומרת, "אפילו שק מכוער כזה יושב עליך יפה. אם אני אלבש את זה, אראה נורא."

חזרנו לקשר לפני כמה זמן, ולפני שיצאתי למדבר היא באה אלי לדירה המלאה ארגזים ושוחחה איתי. זה היה ממש שעה לפני שכבר הייתי צריכה לקחת את כל הארגזים, היא פשוט רצתה נורא לראות אותי לפני שאני יוצאת ואם להיות לגמרי כנה, הייתי זקוקה למילה מחברה טובה באותם ימים. שמחתי שבאה.

היא אמרה שלדעתה אני עושה טעות.

"למה אין לך עוגן?" היא אמרה כמה וכמה פעמים, "את כל הזמן מתרוצצת מפה לשם. לא טוב לך ואת רצה. לא נותנת לעצמך לעצור ולנשום! תעצרי!"

"אני כבר חצי שנה כאן!" התגוננתי.

"ג'אם, חצי שנה זה כלום." היא אמרה, "את אוהבת את השכונה הזאת, יש לך כאן חברים טובים. למה את בורחת למדבר?"

"כי אני צריכה שקט מהעיר. זה זמני, לא לתמיד."

"וזו בדיוק הבעיה שלי איתך!" היא אמרה, "אני דואגת לך כי הכל אצלך זמני. את לא מורידה עוגן אף פעם!"

"אני בטוחה שכשתהיה לי מנוחה נפשית, אני אוריד. כרגע אין לי, אם אשאר, אתחרפן." אמרתי, "חוץ מזה, זה זמן רב מאוד שאני רוצה לעבוד באדמה. אני רוצה לחיות כמה זמן בשקט, לעבוד באדמה ולא לדאוג מכסף ואוכל ומגורים. אין לי דירה - זו ההזדמנות שלי! אין לי מה לחפש כאן כרגע חוץ מתסכול וכאב ראש. דירה, עבודה מזדמנת, עוד דאגות כלכליות... אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה מקום פסטורלי שבו אשמע את התנים בלילה ואת המחשבות שלי."

"אני מבינה שאת רוצה שקט." היא אמרה בסוף, והביאה לי מכתב חתום ועליו כתוב, 'לג'אם שלי'.

"מה זה?" שאלתי.

"אל תפתחי אותו עד שלא תרגישי שאת זקוקה למילה טובה." היא אמרה לי, "אם יהיה לך קשה והטלפון הדפוק שלך לא יעבוד, זה מה שאולי יחזיק אותך. ככה אני לא לגמרי רחוקה ממך."

הודיתי לה, וגם נתתי לה את האסופה שבה אחד הסיפורים שלי מופיע עם הקדשה, לבקשתה.

פגשתי את ס' בבאר שבע ומשם לקחנו אוטובוס לחווה שלא אומר בדיוק היכן היא ממוקמת כדי לשמור על פרטיותם של בעליה, אבל אומר שהיא בנגב. הגענו בערב, ולכן היה נעים. אפילו קריר. הדבר הראשון שראיתי כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת במדבר לכיוון החווה היה חבורה של כלבים רצים לעברנו.

"הם משוגעים." אמר לי ס', "כלבים משוגעים."

הם קפצו עלינו והתחילו לנבוח בקולי קולות, אבל הם לא מזיקים.

נכנסנו לתוך קרון ובו ישבה נערה וקראה ספר. היא אמרה לי שלום במבטא אמריקאי ותוך כמה דקות התארגנו ונכנסנו לישון. השעה היתה 9 בערב והיינו צריכים כבר להיות על הרגליים ב5.

כבר אז הרגשתי שה"בריחה" למדבר היתה נכונה, ושזה ייתן לי את השקט שלו ייחלתי.

זה אמנם יישמע סותר, אבל כשהתעוררנו, לא היה לי זמן לקפה או סיגריה. מיד לעבודה. לבשתי מגפי עבודה, ג'ינס צמוד ארוך וחולצה רחבה. הבוקר היה קריר ולכן לא ידעתי איזו טעות קשה אני עושה. האכלנו את העיזים ומנהלת החווה, בחורה נחמדה שנקרא לה ת', חלבה אותן. העיזים יודעות את השיגרה שלהן, מתחילות לפעות בחמש, יודעות שבאים להאכיל אותן, יודעות את התור - מי ראשונה, מי אחרונה, ואפילו מחכות ליד הדלת כדי להיכנס מיד כשתסיים עם העז שבפנים. תרנגולות מסתובבות חופשי בחווה וגם בתוך הכלוב של העיזים, והן מקרקרות לא רק בבוקר, אלא במהלך כל היום.

אחרי שסיימנו עם העיזים והטליות, העלנו כמה ארגזים על המשאית הפתוחה מאחורה, התיישבנו ביניהם ות' נהגה. נסענו למטע.

ישנם 5 חלקות בכל החווה, עצי זית, הדרים, פירות, גינת ירק וגפנים. ת' הסבירה שהם לא ידעו שאני וס' נגיע היום ותכננו לעשות משהו אחר, אבל אם אנחנו כבר שם אפשר להתחיל קומפוסט.

קומפוסט נעשה אחת לשלושה חודשים, היא הסבירה. צריך לאסוף קומפוסט (שעשוי מתערובת של צועת עופות וזבל ועוד כמה דברים אורגניים), לשים אותו בתוך דליים, לקחת אותם עם המריצה אל שורות העצים, להניח אותם ליד הגזע, ממש מעל השורשים, לוודא שהטפטפות ממוקמות מעליו ואז לחסות עם חיפוי. נשמע פשוט, לא התרגשתי. אבל כשהתחלנו והבנתי באיזה ג'ונגל אנחנו עובדים, שיניתי את דעתי.

"זו החלקה הכי קשה," הסבירה ת', "היא ממש ג'ונגלית, האחרות יותר נוחות לעבודה."

ג'ונגלית? לא רק. הרגשתי שאני דמות באבודים, מפלסת את דרכי בין שיחי ענק. היו שם חרקים מכל סוג אפשרי, כאלה שלא רק שלא ראיתי מימיי אלא שאפילו לא שמעתי עליהם. הכי מפחידים היו העכבישים. הם היו ענקיים ולבנים ונראו ארסיים. אני לא יודעת אם באמת היו, אבל הגודל והצבע נתנו לי תמונה די ברורה שהבהירה לי שעדיף לא להתקרב אליהם. אבל הם היו בכל מקום, והרשתות שלהם יותר חזקות משל ספיידרמן. כדי להגיע אל העץ, הייתי צריכה לקרוע את הרשתות ולהכעיס אותם קצת. הם היו ענקיים והתחילו להתנדנד על הרשת הקורסת ויכולתי להרגיש את מבטם הזועם ננעץ בי, מבטיח שעוד אשלם על זה. פעם אחת הרגל שלי נדבקה לקור אחד, ורק אחרי שלושה צעדים הוא השתחרר. כמו מסטיק. ממש כור גרעיני.

אז זה עבד ככה: היינו מתעוררים כל בוקר בחמש, מטפלים בעיזים ובתרנגולות, אחר כך נוסעים למטעים ועובדים באחת החלקות עד סביבות 11, כשהשמש כבר ממש חזקה וקשה לעבוד. אחר כך היתה הפסקה ארוכה שבה היינו יושבים בקרון, שעשוי עץ אז הוא היה כמו חממה בפנים, וטובלים בזיעה של עצמנו. אין קירור, אבל מה? - אין גם דוד. אז המים תמיד קרים במקלחת. זה לא היה כזה נורא, כי היה חם ובמילא להתקלח במים רותחים לא היה בא בחשבון, אבל לפחות אם היו פושרים היתה לי הזדמנות להתרגל אליהם. זה היה תמיד מכת קור. אחר כך את יוצאת ותוך דקה - שוב מזיעה.

היה חדר קירור בחווה, שם שמרו את הפירות. היינו יכולים ללכת לשם ולאכול מה שבא לנו מתוך הארגזים של הפירות הפגומים, אלה שלא יוצאים למשלוחים. לפעמים, בהפסקה, היינו הולכים לשבת קצת בחדר הקירור כדי להתקרר, אבל לא הצלחנו לשבת שם יותר מדקה וחצי בלי לקפוא.

אחרי ההפסקה הארוכה, בחמש בערב, יוצאים לעוד עבודה, אבל קצרה יותר. בערך שעתיים, וגם פשוטה יותר. פחות פיזית. נקישת עשבים או קטיף או משהו כזה. זה היה דווקא כיף.

היום השני היה הקשה ביותר, אבל אז לפחות ידעתי למה לצפות. השמש קפחה ולא ראיתי את הסוף של היום הזה. השעה היתה 10 וחצי כשת' הגיעה ואמרה שהיא העיפה מבט ובחלק מהעצים הקומפוסט מוננח לא נכון, אז עכשיו נעצור הכל ונעבור עץ עץ, ומה שלא מונח נכון צריך לתקן. פאק מי. מותשים, עברנו עץ עץ והתחלנו לתקן. המים שהבאנו איתנו כבר היו רותחים ולא היה מה לשתות. הלכתי לברז שבסוף החלקה והכנסתי את הראש מתחתיו, נותנת למים להחיות אותי, אבל גם הם היו חמים. המים פה חמים, אבל במקלחת שלנו קפואים. היגיון זה משהו.

ואולי חשבתי שהעכבישים הלבנים ההם היו היצורים הכי מפחידים במטע. אבל באותו יום, ס' אמר לי שראה נחש מתחת לאחד מעצי הזית.

"אם תראו נחש, תתרחקו ממנו." אמרה ת'.

"שיט..." לחש לי ס', "זה לא היה ברור?"

ואם זה לא מספיק, כשדיברתי עם אחותי בטלפון, הייתי על דיבורית כי הם היו בנסיעה וגיסי אמר לי, "הבסיס ששירתתי בו נמצא שם באזור, תיזהרי מזבוב החול!"

"זבוב החול?" שאלתי.

"זה זבוב שאם הוא עוקץ אותך יש לך פצע שבהתחלה את לא מרגישה, אבל הוא מתפתח לשושנת יריחו וזה יכול להיות ממש מסוכן. חטפתי כזה על הפנים."

"איפה הם מסתובבים?" שאלתי.

"בעיקר ליד שיחים. תתרחקי משיחים נמוכים."

"פאק, על מה אתה מדבר?" אמרתי, "אני כל הזמן ליד שיחים נמוכים!" לא מזכירה את העובדה שבאותו הרגע ממש, כשדיברנו, ישבתי ליד שיח נמוך.

וזה היה נדיר שיכולתי בכלל לדבר בטלפון. במשך כל היום לא היתה לי קליטה, והיא היתה חוזרת רק בלילה, כשכבר הלכתי לישון. ואז פתאום הייתי חוטפת מטר של אסמסים וכבר לא היה לי כוח אז הייתי רואה אותם רק למחרת, אחרי העבודה של הבוקר.

כל מי שסיפרתי לו שאני הולכת לעבוד בחווה בדרום אמר לי, "זה לא בשבילך," או, "את לא תחזיקי מעמד, זה קשה מדי."

לא הבנתי למה. הרגשתי שזה לגמרי בשבילי.

היחידים שלא אמרו לי שזה לא בשבילי היו ס' וי'. יותר מזה, י' אמר שהוא חושב שזה אמיץ מצדי לעזוב הכל וללכת לעשות משהו שאני לא מכירה רחוק כל כך.

אבל כל האחרים, אלה שלא האמינו בי, לא הבינו שככל שהם יגידו לי שזה לא בשבילי וככל שהם יגידו לי שלא אחזיק מעמד, אתאמץ יותר. אדחף את הגבולות שלי מעבר לכל דמיון. ובכל פעם שהייתי תשושה ורק רציתי ליפול מהרגליים בגלל החום הכבד והעייפות, הדברים האלה הידהדו לי בראש, והייתי מכה עם המעדר בכל הכוח.

גם ביום השלישי עשינו קומפוסט.

מסתבר שבגלל שהיינו שלושה עובדים, הם ניצלו את זה והחליטו לתת לנו את העבודה הכי קשה ומזעזעת. לא עשיתי עוד כלום חוץ מקומפוסט ונקישת עשבים, ונורא רציתי לעשות גם דברים אחרים. לעמוד בתוך ערימה של חרא ולהתכופף מתחת לעצים מלאי חרקי מוות ונחשים, עם כמה שזה היה נחמד, לא היה הדבר היחיד שתכננתי להתנסות בו. רציתי ללמוד, לראות הכל, להכיר מה עוד כרוך בעבודה חקלאית.

והחום? גם הוא לא היה בתכנון. כמובן שידעתי שיהיה חם, אבל בהפסקות לא הצלחנו לנוח כי החום שיגע אותנו. במקום לשבת בשקט ולנוח או לבשל משהו לאכול כי לא אכלנו כל היום כלום חוץ מפירות, מצאנו את עצמנו מתפתלים מחום בקרון, אחר כך שמרפסת, לא מוצאים תנוחה, אחר כך יוצאים קצת לחדר הקירור ושוב מתפתלים מחום במרפסת. רק בסביבות 7 בערב התחיל להיות נעים. אבל ממש נעים. רק שאז, נהנינו מהאקלים המושלם הזה רק לעוד איזה שעתיים - ולמיטה. כי צריך לקום ב5. ובחמש היה קר ממש, וקשה לצאת מהמיטה בגלל הקור.

אני יודעת שזה נשמע כאילו לא נהניתי בכלל, כי היה קשה. אבל לא. למרות החום, למרות היצורים המשונים, למרות המקלחות הקרות ולמרות העבודה הפיזית הקשה - היה נהדר! כי כל הקשיים הפיזיים שחררו משהו בנפש שלי שהיה לגמרי מתוסכל. אני לא יודעת להגיד מה, לא הייתי כל כך העצמי לאחרונה. הרבה לחץ, הרבה רדיפה אחרי מה יהיה מחר, או שצריך עוד עבודה כי אין כסף, או חיפוש דירה, או לרצות חברים... היה לי כבד. רציתי נואשות מקום שקט. ותאמינו לי, הנגב הוא המקום הכי שקט שיכולתי לברוח אליו.

והמכתב של פיץ'? פתחתי אותו ביום חמישי.

ת' הגיע אלינו לקרון. היא הביאה לי דבק רב תכליתי כי הסוליה שלי השתחררה קצת ואז ביקשה לשבת ולשוחח איתנו. מיד הבנתי מה עומד לבוא.

אני וס' ישבנו על הנדנדה והיא ישבה בכיסא לידנו.

"אני וא' (א' זה בעלה) החלטנו שאנחנו רוצים להביא לכאן עובדים מקצועיים. כאלה שכבר יש להם ניסיון של כמה שנים טובות בחקלאות ושלא נצטרך ללמד אותם את העבודה. אולי תאילנדים. אנחנו נשלם לכם על העבודה שעשיתם, אבל מכאן לא נוכל להחזיק בכם עוד כעובדים. תוכלו להישאר כמתנדבים, כמו ל' (ל' זו הבחורה שעבדה איתנו), כי אנחנו רוצים אתכם, אתם באמת מאמי, אבל לא בתור עובדים בתשלום. מצטערת."

עוד לא הספקתי לעכל מה אמרה, למרות שידעתי שזה בא; אבל ס', בלי לחכות, שאל, "את מכירה אולי חוות אחרות שמחפשות עובדים?"

לא רציתי לעזוב. היה לי קשה, אבל כל כך נפלא נפשית! לא מיציתי אפילו טיפה את מה שבאתי לחפש כל כך רחוק! התסכול שאכל אותי באותו ערב לפני שנסענו חזרה צפונה... אני לא יכולה לתאר אותו במילים. התיישבתי באיזו פינה במדבר, ופתחתי את המכתב של פיץ'.

קראתי אותו לפחות 5 פעמים ברצף, ואז עוד 10 פעמים.

קליטה לא היתה לי. היא צדקה.

למחרת התעוררנו לאוטובוס של עשרים לשש, עם הכסף המזומן ששילמו לנו שהוא כל מה שהיה לנו בארנקים, ונסענו. ישנו באוטובוס, אפילו הבאנו איתנו שמיכה. ירדנו בבאר שבע, והתיישבנו שם, יום שישי בבוקר, לפחות כשלוש שעות.

חיילים ירדו ועלו בהמוניהם מאוטובוסים, מאבטחים מסתובבים ועושים עשרות הפסקות סיגריה, קבצנים מבקשים כסף מכל עובר ושב ואנחנו יושבים, שותים קפה ועוד קפה, או במקרה של ס', מיץ גזר ועוד מיץ גזר. לא ידענו לאן ללכת.

ס' לא רצה לחזור הביתה כי אבא שלו בחופש והוא משגע אותו, ובנוסף להכל משפצים אצלם בבית.

"לפחות יש לך את הקנאביס של אמא," אמרתי לס', "ואתה גר בקיבוץ אז לא יהיה לך רעש וסירחון של עיר. לאן אני אמורה ללכת?" ואז עלה לי רעיון,"אולי אשאר אצלך?"

"אני אמור לגרור את כל הרהיטים שלי החוצה ולא יהיה לך איפה לישון."

"לעזאזל."

"לכי לי'." אמר ס'.

אבל זה לא הלך טוב כל כך. התקשרתי לי' והוא ישן ואמר שיתקשר אחר כך, ולא חזר. לא רציתי ללכת לשם ולהפתיע אותו, כי אולי לא יהיה בבית ואולי לא נשאר סוף שבוע בכלל. חוץ מזה, רציתי שקט. רציתי להישאר במדבר. עם החום והטינופת והריח של העיזים.

"לכי להורים."

"אני לא יכולה," אמרתי, אני עדיין מלאה כעס אליהם על איך שהתנהגו כלפיי, לא בא לי לראות אותם. וגם אם לא כעסתי, אני לא רוצה להאלץ לדבר איתם. אני רוצה שקט."

אצל ההורים הם או ישאלו אותי על החווה ויתחילו לחפור לי נגד זה ולהגיד לי "אמרנו לך." או יתעלמו לגמרי מהעניין ויגרמו לי להרגיש לא חשובה בכלל. שתי האפשרויות האלה דוחות אותי. לא הייתי צריכה לשמוע "אמרנו לך." ולא הייתי צריכה התעלמות. רק קצת זמן של שקט.

בסוף אמרתי לו שכנראה אשאר לישון ברחוב.

"לא, ג'אם." הוא אמר, "אני מכיר אותך, את לא זהירה ועוד תעשי את זה. אל תישני ברחוב."

"מה אכפת לך?"

"אכפת לי, אל תישני ברחוב."

"תפסיק עם השטויות שלך, ישנתי ברחובות תקופות ארוכות."

"נו, וזה לא דבר טוב!" הוא כעס, "בטח שלא לבד!"

אבל לגמרי התעלמתי מדבריו. הוא סתם היסטרי לפעמים.

ישבתי ברכבת וכמעט שהייתי בחיפה ועוד לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת. י' חזר אלי בטלפון וסיפר לי קצת על היום שלו, התנצל שלא חזר אלי ואמר ש"שכח" כי היה רדום. אמרתי לו שהכל בסדר, אבל שיקרתי. רציתי לכעוס עליו, להגיד לו שאני זקוקה לו ושאני עלולה לישון ברחוב הלילה ולא אכפת לו בכלל. אבל לא היו לי האנרגיות. בכיתי המון בדרך חזרה, אני חושבת שהעיניים שלי התנפחו לגודל של שני בלוני מים. כל מה שרציתי היה לחזור אחורה ולבקש מהזוג הזה להישאר בחווה שלהם כמתנדבת, כי אני עוד לא מוכנה לעזוב. אבל היה מאוחר מדי.

ואז הוא שאל, "אז איפה תישארי הלילה."

"אני לא יודעת." אמרתי. לא כי התלבטתי, לא כי רציתי שיזמין אותי ולא כי רציתי שירחם עליי - גאאד ממש לא שירחם עליי. אלא כי באמת, באמת לא היה לי לאן.

לפני שנסעתי הוא בא לבקר, ישבנו ביחד ושתינו יין והוא אמר, "תעשי לי טובה, פליייז, בסוף השבוע כשאת מגיעה - תפלי אצלי. רק אצלי. אוקיי?" ובאושר שאין לתאר אמרתי לו, "סגרנו." אז ציפיתי שעכשיו יגיד, "בואי אלי." - באופן טבעי.

אבל כל מה שאמר היה, "אהה אוקיי, תעדכני אותי. אני אשמח לראות אותך אם תעצרי פה. אני הולך עכשיו לראות כמה חברים."

תעדכני אותי? אתה צוחק עליי? מה הוא חשב, שאני אתקשר לבקש שיבוא ואחכה לו שיואיל בטובו לעזוב את החברים ולהתפנות אליי, ואז לקוות שיזמין אותי אליו או להתחנן שאוכל להישאר אצלו כי כל האוטובוסים האחרונים נסעו לי כי יום שישי היום? אשמח לראות אותך אם תעצרי פה? כלומר, מבחינתך זה ברור שאני לא נשארת "פה" הלילה?

הלב שלי התרסק. ואז הכרוז של הרכבת הכריז "חיפה חוף הכרמל." והרמתי את הראש ומעבר לחלון ראיתי את הים.

כמה פינטזתי על ים כל השבוע הזה. בכל יום, כשטבעתי בזיעה של עצמי, כל מה שרציתי היה לקפוץ לתוך אגם מים. לצלול ולהתקרר.

בלי לחשוב, לקחתי את המזוודה שלי וירדתי לים. לא רציתי לחשוב יותר מדי, לא רציתי לקרוא לאף אחד שיצטרף אלי וגם לא לשכב ולהשתזף. תאמינו לי, אני שזופה ונראית כמו אפריקאית עכשיו, זה הדבר האחרון שהייתי צריכה. רק רציתי לצלול.

והורדתי את הבגדים ונכנסתי למים והגלים היו גבוהים ממש, והם קפצו עלי. ונלחמתי בהם, מנסה להיכנס עמוק יותר, להגיע אל הגלים הגבוהים יותר, מבהירה להם שאני מחליטה. ששם אני רוצה להיות. והם נאבקו אבל הגעתי עמוק יותר, ועמדתי עם הגב אל הגלים, עצמתי עיניים, וכשהגיע גל גדול הרפיתי מהאחיזה באדמה וקפצתי קדימה. הגל העיף אותי כמה מטרים ולא הייתי צריכה להפעיל אף שריר בגוף, רק לתת לו להיזרק ולהרגיש חופשיה. חשבתי שאעצור שם לטבילה קצרה, אבל לא יכולתי ללכת. נשארתי בתוך המים לפחות חצי שעה, עד שירדתי שוב לתחנת הרכבת.

שם, עם סוללה גוססת וחצי פס של קליטה, התקשרתי לפיץ'. סיפרתי לה הכל. על איך שפיטרו אותי מהחווה ושאין לי לאן ללכת. נראה לי שדיברתי די מהר ונשמעתי קצת מטורפת.

היא נשמעה מודאגת.

"ג'אם, תנשמי רגע." היא אמרה, "את זוכרת את מה שדיברנו על עוגן?"

"כן..."

"אז זה הזמן להוריד אחד ולהירגע. לכי לקרון שלך, אצל ההורים."

"אבל אני לא רוצה לראות אותם עכשיו." אמרתי לה.

"תשכחי מאנשים!" היא אמרה, כמעט כועסת, "תשכחי מההורים שלך, תשכחי מי', תשכחי מחברים. תעשי מה שאת באמת צריכה לעשות, ואת יודעת שמה שאת צריכה זה שקט נפשי. תורידי עוגן. לכי לקרון שלך, תעשי מקלחת טובה, תישני סוף סוף שינה אמיתית, תאכלי אוכל חם. לכי לקרון שלך. אחר כך, בראש שקט, תחליטי מה לעשות הלאה."

וידעתי שהיא צודקת. שוב. אמנם העדפתי לישון ברחוב מאשר לראות את הוריי כרגע, אבל אם להגיד במלוא הכנות - רציתי שקט. לא היה לי חשק לחשוב מה לאכול ואיפה, לחשוב איפה לישון ובאיזו תנוחה יהיה לי הכי נוח ולא רציתי לחשוב איך להתגונן מפני תוקפים. רציתי ש-ק-ט. ובקרון שלי, הכי שקט שיכול להיות, כרגע.

אז עכשיו אני כאן, וסוף השבוע עבר. ס' מדי פעם סימס לראות שאני לא ברחוב, הפרנויד הזה. י' לא סימס מאז השיחה ההיא ואפילו לא בדק שאני בסדר. אני אמנם מרגישה כלפי הבחור הזה דברים מאוד חזקים, אבל אני חושבת שאם לא אכפת לו ממני כמו שלי אכפת ממנו, והדבר היחיד לאחרונה שבאמת עושה לי טוב לצדו זה סקס, אז יש פה בעיה ואנחנו כנראה לא נגמור ביחד. זה עוד דבר שמרסק אותי, אבל היחס שלו מאיים על האגו שלי, והאגו שלי די גברי.

אכתוב לכם יותר בפירוט על סוף השבוע בפעם אחרת, אני עם קוצים בתחת, רוצה לחפש חוות חדשות. אני לא מוותרת על זה. לא מיציתי ואני מתכוונת לזה. אבל אולי הפעם, במקום חווה בלב המדבר הרותח, אסע צפונה, אל הגולן, ואז באמת אנשום לרווחה.