הסתנוורתי מאור הפלורסנט בביתו של יחזקאל. ככל שהתרגלתי לאור, דירת חדר קטנה התבהרה לנגד עיניי, מרוהטת בפשטות ומעוצבת בטעם זול. הצלחתי לראות גם את העיתון שהחזיק ביד, ואת כוס הקפה השחור שהתרוקנה וישבה על הכוננית, כשתחתיתה מצופה בוץ. עבר זמן רב כל כך מאז שיצאתי מהגיהנום ההוא, ששכחתי איך אור יכול להיות מציק כשמסתכלים עליו ישירות, אבל כמה הוא נפלא כשכל הדברים נראים לעין בקווים חדים וברורים. הוא בהה בי, על פניו ניכרה הפתעה.

"אתה לא נראה בכלל כמו שדמיינתי אותך." הוא אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"בגדים לבנים רחבים, זקן ארוך ועיניים כחולות ונאות. אתה נראה כמו רועה צאן. אבל אתה השטן."

"ילד חכם," אמרתי, "לא רציתי להפחיד אותך. אז מה הסגיר אותי?"

"הופעת יש מאין מתוך עננת עשן, ויש לך כנפיים. ואתה מחזיק קלשון ביד, האמת שזה די קלישאתי." אמר יחזקאל.

הסתכלתי על עצמי מלמעלה. היתה נכונות בדבריו. העלמתי את הקלשון והכנפיים ושיניתי את בגדיי לג'ינס וטי-שרט. קדתי קלות והצגתי את עצמי, רשמית, "אני השטן," אמרתי בקידה, "ובאתי להציע לך עסקה מתוקה, יחזקאל. תן לי את נשמתך, ותקבל כל מה שתרצה בעולם."

עכשיו הוא זה שנראה מסונוור. לבסוף התרומם מן הספה ופנה למטבח הקטן שהיה בעצם שיש באורך מטר וחצי בפינת החדר. הוא מילא את הקומקום ושאל אם אני רוצה קפה.

"לא, תודה..." אמרתי, "שמעת מה אמרתי?"

"כן. תודה לך, זה נחמד מאוד, אבל אני בסדר. תה?"

"ילד נחמד, לא שמעת אותי," אמרתי, "אני יכול לתת לך הכל. הכל, כל מה שתרצה. רק תמורת נשמה, זה הכל. סמוך עליי, לא תרגיש בחסרונה, ותקבל הזדמנות חד פעמית להגשים את הבלתי אפשרי. חלמת לנשום מתחת למים? אני יכול לגרום לזה לקרות. אתה רוצה לעוף? להיות בלתי נראה? רוצה אישה יפה? אולי מיליון דולר?"

"אתה נשמע כמו פרסומת," אמר יחזקאל בחיוך, "אבל לא תודה, אני בסדר. אם אתה רוצה, יש לי יין די טוב."

"לא לא..." אמרתי, "אני... האמת, אולי כוס תה."

הוא הוציא ספל מן הארון והחל לשטוף עבורי כמה עלים של נענע.

"אני יודע עליך הכל, יחזקאל," אמרתי והתיישבתי אל מול השולחן, "יש לך מלנומה, זה די רציני. אני יכול לרפא אותך אם רק תבקש."

"תודה, אבל אני אהיה בסדר." אמר יחזקאל.

"אולי. אבל גם אם כן, תאבד את שיערך, תהיה חלש ותרזה. אנשים ירחמו עליך ותחיה בפחד מתמיד שהמחלה תחזור."

המים בקומקום ביעבעו וגעשו ויחזקאל לחץ על הכפתור והרגיע אותם, "אני יודע. אבל השיער יגדל בחזרה ואני אוכל ואתחזק. ואם מישהו בוחר לרחם עלי, שירחם. רוב הסיכויים שהם ימותו לפניי."

"התעלמות מאנשים אחרים לא מעידה על אופי חזק," אמרתי, "רחמים יכולים להיות יעילים. אתה צריך לדעת איך לסחוט מהם כסף."

"ואוו. אתה באמת השטן..." אמר יחזקאל.

"אבל אני חורג מהנושא," אמרתי, "מה בדבר העבודה שלך? זה בטח קשה לממן טיפולים רפואיים כשאתה בסך הכל שרת בבית ספר."

"אני מסתדר."

"לא היית רוצה לעסוק במשהו יותר מאתגר ומפרנס?"

"אני נהנה מהעבודה שלי." אמר יחזקאל. הוא סיים להכין את התה והניח שני ספלים על השולחן וצלחת עוגיות, "אני זוכה לראות את הילדים גדלים, לעזור למורים שאין להם זמן כי יש להם תלמידים ללמד ומנקה אחריהם, ואם יש כיסא שבור או מראה מנופצת, אני יכול לקחת אותם הביתה, לתקן אותם ולהשתמש בהם."

"ולחיות מדברים משומשים, באמת מספק אותך? לא היית מעדיף להיות מיליונר ולקנות כל מה שרק תרצה?"

"כל מה שאני רוצה זה לתקן דברים ולהפוך אותם למשהו שימושי," אמר יחזקאל, "תמיד אהבתי נגרות ומלאכת יד. אני די טוב בזה וזה מנעים לי את הזמן."

"ומה אם אתן לך עוד זמן? יותר זמן משתוכל להאמין שאי פעם יכול היה להיות לך. אתה תחיה עוד ארבעים, חמישים שנה... ותהיה בריא כמו שור!" התעקשתי.

"לא תודה," אמר יחזקאל, "אני בסדר."

נאנחתי. משהו לא הסתדר לי. הוא לא התנהג כמו בן אדם נורמלי. לקחתי עוגיה והכנסתי לפה. זו היתה עוגיית וניל נימוחה וטעימה, כל כך קלילה שבקושי הייתי צריך ללעוס.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"אם תרצה לעשות איתי עסקים, אני בהחלט מעוניין." אמרתי.

"איך התה?"

"טעים מאוד, תודה. וגם העוגיות טעימות."

"אפיתי אותן בעצמי." אמר יחזקאל.

"באמת?" אמרתי, "טוב, חבל שאין לך עם מי לחלוק את התחביבים שלך ואין לך למי לאפות או לבשל. אתה בטח מרגיש בודד מאוד ורוצה אישה. אני יכול לתת לך את האישה הכי יפה ומושלמת שתוכל למצוא."

"תודה מר שטן," אמר יחזקאל, "אבל אני לא מעוניין באישה."

"אתה מעדיף להיות לבד?" שאלתי.

"אם אהיה לבד עד יום מותי, שיהיה. אבל אם אמצא לי גבר נחמד, אשמח לבלות איתו את שארית ימיי." הוא חייך וסומק קל טיפס על לחייו.

"אוה... זמנים באמת השתנו." אמרתי, "אם כך, אתן לך את גבר חלומותיך."

"אין לי גבר כזה. אני מעדיף שיהיה אמיתי." הוא אמר.

יחזקאל פיתח איתי שיחה. הוא שאל מתי התחלתי להרגיש צורך עז לאסוף נשמות ולהציע עסקאות, ומדוע אני לא הולך ועושה משהו מספק יותר עם חיי, כמו איזו סוג של אמנות אולי, או עבודת כפיים. הוא שאל על אמי ואבי והאם יש לי איזה תסביך, או אולי אני פשוט בודד יותר מכל יצור אחר בעולם ומרגיש שעליי לרצות אחרים. מיהרתי לציין שהוא לא יכול לנתח אותי כפי שינתח בני אדם, שהרי אני השטן בכבודו ובעצמו.

יחזקאל שאל אם אני אוהב פלאפל. אמרתי לו שמעולם לא אכלתי פלאפל, ויחזקאל חזר למטר וחצי מטבח שלו והכין לנו כמה כדורי פלאפל, צלחת של חומוס ופיתות חתוכות לרצועות. לקחתי רצועה אחת וניגבתי את החומוס. זה היה נהדר. אכלתי כדור של פלאפל. יחזקאל היה טבח מדופלם.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם תרצה משהו תמורתה." אמרתי, "אתה יודע, יחזקאל, אם תרצה, אוכל לסדר לך שולחן עם מטעמים שמעולם לא טעמת, כל אחד טעים יותר מהקודם והם יוגשו על כלי זהב מפוארים. וכמובן... תוכל לשמור את הכלים לעצמך, אם תרצה."

"תודה," אמר יחזקאל, "אבל אני בסדר."

סיימנו לאכול ויחזקאל פינה את הכלים ושטף אותם. בזמן שחיכיתי, קיבלתי רעיון חדש.

"אולי תרצה משרת אישי... מישהו שיעשה בשבילך את כל עבודות הבית ויתן לך יותר זמן פנוי לתחביבים שלך."

יחזקאל סיים וניגב את ידיו במגבת, "לא תודה," הוא אמר, "אני די נהנה מעבודות הבית."

"אבל אתה עושה את זה כל יום, מנקה את כל בית הספר. אני בטוח שאתה מותש וכשאתה בבית, אתה רק רוצה לנוח ולשכוח מכל זה."

"באמת שלא," אמר יחזקאל, "כמו שאמרתי, אני נהנה מהעבודה שלי. אולי אתה רוצה לצאת לטיול?"

"טיול?"

"אני בטוח שלא שחררת את הרגליים כבר הרבה זמן. בוא נצא ואעשה לך סיור בעיר."

"זה נחמד מאוד מצדך." אמרתי.

יצאנו להליכה בעיר. זה היה נהדר למתוח את הרגליים והרגשתי את השמש החמה, כל קרן שלה, מלטפת את עורי ומחממת אותו בעדינות. ראיתי את הבניינים הגבוהים, את האורות והמכוניות, הכל היה מהיר ומסנוור. לא ידעתי שהעולם נראה שונה כל כך היום. הייתי עסוק מדי למטה, בצד האפל של העולם. יש משהו בקרבה לאנשים, בהסתכלות בהם, בחשיפה לריחם, למגע ידם, שגרם לי כמעט להצטער בשבילם שהם כל כך מרוחקים זה מזה. שמתי לב שמכוניות מעוצבות כמעט בדמותם, ממהרות מפה לשם ושומרות מרחק זו מזו; תהיתי לעצמי האם זה בכוונה.

הגענו לספסל אחד בפארק והתיישבנו. החשיך קצת ונהיה קריר, וצבעי השקיעה הנפלאים החלו להכתים את השמים.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם אתה ממש רוצה לתת לי אותה," אמרתי, "וכמובן, רק בתמורה למשהו אחר. אוכל לדוגמא, לתת לך את היכולת לראות למרחקים, לשמוע דברים שנמצאים בקצה השני של העולם או אולי להריח פרחים שנמצאים קילומטרים ממך."

"זה בסדר, תודה." אמר יחזקאל, "אני מעדיף לראות את המקום שבו אני נמצא, לשמוע את מי שמדבר איתי ולהריח את הפרח שאני מחזיק ביד."

"אבל יש כל כך הרבה שלא ראית, מקומות שלא ביקרת ואנשים שלא הכרת. אתה לא רוצה להצליח לראות את הכל?"

"לא במיוחד," אמר יחזקאל, "ואם הייתי רוצה, הייתי יכול לראות מקומות רחוקים בטלוויזיה או באינטרנט."

"אה... כ-כן." לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הנהנתי. לא רציתי להיראות טיפש. הרי אני השטן בכבודו.

דיברנו אל תוך הלילה. ישבנו שם על הספסל מתחת לפנס רחוב ודיברנו. סיפרתי ליחזקאל על הימים בהם הייתי יותר חופשי, על הגיהנום ועל אבי. סיפרתי לו כמה חסרה לי חברה, וכמה אני מקנא בבני האדם שיש להם דשא לשכב עליו ושמש. הקרניים של השמש, סיפרתי לו, לא נכנסות לגיהנום. וכך גם הגשם והשלג. רק אש חזקה ששורפת ובוערת לנצח.

יחזקאל סיפר לי על ילדותו ועל אביו הקר שהכריח אותו לפרוש מן הלימודים ולצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. יחזקאל עבד מגיל 9 בחנות הירקות של אביו ולא התלונן, למרות שמאוד רצה ללמוד.

"אני יכול לתת לך ידע בכל דבר שתרצה," הצעתי, "וגם תואר בכל תחום. תוכל להיות פרופסור."

"לא תודה." אמר יחזקאל, "זה נשמע די משעמם, אם תסלח לי. אני מעדיף את תהליך הלמידה ולא את הידע."

"אז מה אם אתן לך מוח חריף כזה, שתוכל ללמוד המון דברים ולזכור את כולם? יהיה לך הזיכרון הכי חזק שידע המין האנושי, וכולם יתפעלו ממך ומהידע שלך."

"אני בסדר," אמר יחזקאל, "אני זוכר את מה שחשוב. אתה עייף?"

"קצת," אמרתי.

"אתה יכול להישאר עוד קצת כאן למעלה ולזכות לראות את הזריחה בבוקר. אני מתערב שלא רואים אותה משם למטה. תוכל לישון אצלי, אם תרצה." הוא הציע. הסכמתי, וחזרנו לביתו.

נכנסנו למיטה ודיברנו עוד קצת. רגע לפני ששקעתי בשינה, יחזקאל שאל, "אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?"

"תודה." אמרתי, "אבל אני אהיה בסדר."