הג'אם שלכם, או בעברית, הריבה שלכם, גדלה בשנה.

רגע... זה לא נשמע טוב.

האבן היקרה שלכם גדלה בשנה.

זה יותר טוב.

אני בת 26 כבר כמה שעות, ואני יודעת שכבר שמעתם את זה ממני בעבר אבל אני לא אוהבת את זה.

לא את היום עצמו, היום עצמו שולט. אתמול בלילה קיבלתי שני צ'ייסרים בשני פאבים שונים; בדיוק בחצות, אחד הלקוחות שלי שם לי את השיר Happy Birthdat to Ya של סטיבי וונדר בפאב שבו אני עובדת; הבוס שלי הכין לי פנקייק, וגם קיבלתי הרבה חיבוקים מאנשים רנדומלים שאני מכירה ברחוב. ובשעה 9 הערב זה הדובדבן שבקצפת, אני הולכת לערב הקראה להקריא את הסיפור האחרון שפירסמתי פה. התאמנתי רק פעמיים אז אצטרך שתאחלו לי בהצלחה.

מה שאני לא אוהבת זה להסתכל אחורה ולגלות שהשנה חלפה לפני שהספקתי לעשות מספיק. כלומר, כן ביליתי הרבה וכן הרבה השתנה מבחינת החיים עצמם, אל מבחינה מקצועית, אומנותית, לא הרבה.

שנה שעברה ביום ההולדת שלי עבדתי בקפה אחד, השנה... קפה אחר. שנה שעברה עדיין עבדתי על רומן שלי, השנה... עדיין עובדת על הרומן שלי. אמנם טוב לי הרבה יותר בקפה הזה ואני גם טבחית בין היתר, משהו שעוד לא עשיתי בעבר, ואמנם פירסמתי סיפור קצר שיצא לאור בקרוב והיום אעלה להקריא סיפור, אבל זה לא מספיק הישגים לשנה אחת. אני צריכה לכתוב יותר, והחלטתי לקחת על עצמי לכתוב מהיום, וכבר התחלתי, כל יום, 2000 מילים. לא פחות. אם לא כתבתי את 2000 המילים שלי, לא משנה אם זה סיפור קצר, רומן, סתם מחשבות או הבלוג, אני לא הולכת לישון. אני אשב ואכתוב גם בחמש בבוקר אם אצטרך, אבל לא אישן עד שהדדליין גמור. זה קשוח, אני יודעת, אבל זמנים דרסטיים דורשים מעשים דרסטיים, ואני אדם עצלן שצריך לפעמים פליקים בתחת.

הייתי אומרת שאני מקווה לעמוד בזה אבל אני לא. אני פשוט אעמוד בזה. זה מה שלקחתי על עצמי לגיל 26.

עכשיו אני הולכת לפגוש חברה שבאה לראות אותי, לאפות בראוניס יום הולדת, ואחרי זה... אוף טו דה רידינד איוונט!