רציתי רק להגיד תודה רבה לכל מי שנתן לי הערות בונות על הסיפור של ערב ההקראה. תגובות כאלה מחממות את הלב ועוזרות לי מאוד.

הגעתי באותו ערב עם קופסא שבתוכה ריבועים של פאדג' בראוניז שהכנתי בדיוק לפני שהתחיל הערב, וכל מי שלקח חתיכה, שאל קודם, "יש הפתעות בפנים?"

"לא לא," אמרתי, "זה סתם בראוניז משעמם."

והם לקחו חתיכה בכל מקרה.c

הראשון שעלה היה טוב והסיפור שלו היה ממש מצחיק. הדאיג אותי לעלות אחריו, אבל למזלי, מישהי אחרת עלתה אחריו. בחורה מבוגרת ואובר-דרמטית. היא כתבה על אמה בשואה, שיר וסיפור. בהתחלה זה היה מעניין אבל בהמשך זה התחיל לייגע. זה היה מדכא וארוך מאוד. היא ישבה שם כמעט חצי שעה ואנשים התחילו לאבד אותה ולצאת לעשן. אני מצטערת, אבל אם עשית קורס דרמה והחלטת לנסות את מזלך בהצגת יחיד, אל תעשי את הניסיון הראשון שלך בערב הקראה שכונתי ובנושא השואה. לעלות אחריה היה מושלם.

ב', המנהל של הערב, הבוס שלי וגם בעל המקום, הציג אותי בכך שאמר קודם כל לכולם ש"לג'אם יש היום יום הולדת!" וכולם מחאו כפיים והרימו לחיים, ואז הציג את הסיפור כ"עימות בין השטן ליחזקאל השרת"- מאחר ולסיפור אין עדיין שם וכנראה שגם לא יהיה לזמן מה. הצורה שבה הוא הציג את הסיפור נראתה לי משונה, כי אחרי שהוא קרא את הסיפור בעצמו, הוא אמר לי, "אהבתי את זה שחשפת את המקצוע שלו, את העובדה שהוא שרת בבית ספר, רק בהמשך ולא על ההתחלה." - ועכשיו הוא חושף את העניין לפני כולם עוד לפני שעליתי? יופי ב', גאוני מצדך.

ההקראה עברה בצורה נפלאה ולא הרגשתי לחוצה או נרגשת יותר מדי. חשבתי שארגיש, אבל לא. אולי בגלל שאני מכירה מלא אנשים משם, זו השכונה שלי ואני מכירה את רוב הפרצופים. קיבלתי הערות בונות. עם חלקן הסכמתי ועם חלקן לא. רוב התגובות היו, "השטן היה נחמד מדי, אולי היית צריכה לכתוב אותו יותר שטני." ו"היית עצמך וזה הרגיש טבעי לגמרי. לא ניסית יותר מדי אבל גם נתת את הטונים הנכונים ולא הרגשתי שהתרגשת." - שששש... אל תספרו להם שבאמת לא התרגשתי.

אחרי ההקראה, חלק מחבריי פנו אליי, וגם אנשים שלא הכרתי נתנו כמה מילים. שתיתי קצת עם החברים ואז ראינו שאנשים שמו מוזיקה והתחילו לרקוד, אז הצטרפנו והשתוללנו קצת באיזשהו שלב, מישהי שאלה אותי תוך כדי ריקוד, "יש לך יום הולדת היום?" - היא ידעה כי שמעה את ההכרזה במיקרופון. אמרתי שכן ואנשים מסביב אמרו, "אהה, זאת את עם היום הולדת?" ואמרתי שכן. והם התחילו להקיף אותי ולרקוד באטרף. הרגשתי כאילו שאני המלך סווזילנד ונשים עירומות רוקדות מסביבי. זרמתי איתם כמובן, ועפתי על זה. רקדתי כאילו שאני לבד. פתאום הבנתי, כמה השתנתי בשנים האחרונות. בקצב לא נורמלי. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, וממש לא אותו אדם שהייתי לפני שנתיים. אני עוברת הרבה ומרגישה איך שזה גם פותח אותי וגם סוגר אותי במקומות שונים, איך אני מתפתחת מבחינה יצירתית וכותבת בצורה הרבה פחות מאופקת ואיך אני לא מתביישת ואפילו לא עולה לי המחשבה שעליי להתבייש, כשאני עומדת במרכז הרחבה הקטנה ורוקדת כאילו אני לבד, מול עשרות זרים.

יומיים אחרי הערב, היתה הופעה לא' בעיר השכנה. איתו ניגן עוד חבר טוב שלי. זה הבחור שסיפרתי לכם שבא איתי לפסטיבל המוזיקה בחודש שעבר. נקרא לחבר הזה בנג'ו, מאחר וזה הכלי שבו הוא מנגן ושכבר הפך לסימן הזיהוי שלו ברחוב. א' ובנג'ו, שניהם, באו לתמוך בי בערב ההקראה. הם שרקו לי ורקדו איתי ושתו איתי וויסקי. אני מניחה שא' עשה את זה כי אני תמיד מגיעה להופעות שלו ומריעה ושרה איתו עם השפתיים, כמו איזו גרופית, אז אולי הוא מרגיש שעליו לתת בחזרה, אבל זה עדיין היה נחמד מצדו. בנג'ו לעומת זאת, הפתיע אותי. הוא אדם עסוק מאוד, מורה במקצועו בפנימייה ובאותה תקופה לא הגיע הביתה עד 9 בערב לפחות, כל יום. הוא בטח היה גמור ובכל זאת הגיע. ו... הוא נתן לי 2 ספרים כמתנת יום הולדת! שניהם של מאיר שלו, ואמנם זיהיתי אותם כי ראיתי אותם על מדף הספרים שלו וידעתי שמשם הוא הביא לי אותם, אבל לא היה מצב בעולם שיכולתי לקבל מתנה יפה יותר. ספרים עם ניסיון חיים, שעברו איתו מי-יודע-כמה-שנים על המדף.

בכל אופן, הלכתי להופעה. בכניסה לאולם, א' קלט את השם שלו על פלאייר גדול ונורא התרגש וביקש ממני לצלם אותו ליד השלט. אחר כך ישבתי שם ועישנתי סיגריה על הבר בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק ובהמשך הגיעו גם בנג'ו והבחור השלישי שניגן איתם, בחור נחמד שלא הכרתי קודם, והצטרפו לסאונד צ'ק.

הם הגיעו מוקדם אז היה לנו זמן לשתות משהו ובזמן שחיכינו, דיברנו קצת על הבר. היינו רק חברי ההרכב, אני והבחור של ההגברה.

פתיחת הדלתות תוכננה ל9, אבל כשראינו שאף אחד עוד לא הגיע ב9, הם ביקשו לחכות עוד קצת כי יש להם אנשים שהוזמנו. חיכינו מחיכינו עד 10 וחצי, ועדיין האולם ריק. הרגשתי איך א' מעמיד פני אדיש לזה, אבל ידעתי כמה הוא אוכל את עצמו בפנים. לא משנה כמה אתה חזק, זה עצוב לנגן לפני אולם ריק. אבל דה שואו מאסט גו און, והם עלו לבמה וניגנו כמו גדולים. תוך כדי שהם ניגנו, ואני עברתי לשבת בשולחן הראשון כמו גרופית טובה ומחאתי כפיים בהתלהבות ושרתי איתם, הרגשתי צללים. הסתובבתי וקלטתי ששני אנשים נכנסו. מאוחר יותר נכנסו עוד שלושה. את שני השירים האחרונים שר א' לבד, אז בנג'ו והחבר השלישי ירדו וישבו איתי בשולחן, מחכים שיסיים. אחרי ההופעה ראיתי אור בפנים שלו. חוץ מהשולחן שלנו, היו 2 שולחנות ששילמו כניסה רק כדי לראות את ההופעה שלו, שאחד מהם קנה כרטיס מוקדם באינטרנט! זה נפלא.

חוץ מזה, הוא תמיד היה אמן סולו. בלוז-מן שניגן לבד עם הגיטרה והמפוחית ולא יותר. לשמוע פתאום את השירים שלו עם בנג'ו וקחון, ואז עם גיטרה מלווה וסקסופון, היה מרגש כל כך. אפילו בזמן הסאונד צ'ק, כשהם ניגנו את אחד השירים האהובים עליי, הייתי המומה מאיך שזה נשמע שונה, ומדהים. הם מוכשרים בטירוף. חבל שהם לא נשארים יחד כהרכב קבוע. א' מחפש נגנים כדי להקים הרכב, אבל בנג'ו ינגן איתו רק בחלק מהשירים, אלה שכוללים בנג'ו כמובן, והוא עדיין מחפש לעצמו בסיסט ומתופף.

כשהסתיימה ההופעה וא' החל לעבור בין השולחנות ולדבר עם הקהל, הבחור השלישי שניגן בקחון הסתכל עליו במבט מלא משמעות, וחייך אליי. שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה, "שהוא יהיה מישהו." ואז שאל אם בא לי ג'וינט.

כשהגענו בחזרה לעיר, אני א' ובנג'ו (הבחור של הקחון גר בעיר שבה הם הופיעו ולא נסע איתנו) מאחר וחזרנו כולנו ברכב אחד, החלטנו לעצור אצל בנג'ו למשקה אחרון. בסוף מצאנו את עצמנו מזמינים פיצה ונרדמים שם אחד על השני. זה היה יכול להיות נחמד, במיוחד לקום שם בבוקר ולשתות קפה עם החברים, רק חבל שהייתי צריכה להיות בעבודה ב8 בבוקר והגעתי עם הנגאובר. אבל טוב, מה כבר חדש.

גיליתי שמיץ תפוזים סחוט ממש עוזר לי בהנגאובר. נסו את זה.

למחרת ס' הגיע אליי. הוא תמיד בא בזמן הלא נכון; בערב ההקראה הוא לא היה, בהופעה של א' הוא לא היה, בתקופה שהייתי מובטלת הוא לא היה, ועכשיו - אחרי כל האקשן וכשנכנסתי לדרייב של משמרות, הוא מגיע לבקר. בנוסף, ירד גשם מטורף כל השבת וגם ככה לא התחשק לי לצאת. במזג אוויר כזה אני אוהבת לשבת ליד החלון ולקרוא ספר עם כוס תה או יין. אבל הוא רואה גשם... ומיד מתחיל עם ה"בואי נצא לאנשהו." - למי בא "לצאת לאנשהו" בקור כלבים כזה? אז ישבנו ושתינו תה באיזה בית קפה ברחוב שלי. כמו שאמרתי, תמיד היו לו תזמונים דפוקים. ואז הוא מעיז להתלונן שאני כל הזמן עובדת ולא מתייחסת אליו. אמרתי לו שהבעיה היא שלו שהוא תמיד בא בתקופה הלא נכונה, ושהייתי מובטלת חודשיים שלמים והוא לא בא לראות אותי כי הוא עבד אז אין לו זכות לתת לי בראש שאני עובדת. חוץ מזה שאני מרוששת לגמרי ובעל הבית הקודם שלי, אם אתם זוכרים, לא החזיר לי את הכסף שהוא חייב לי ובמקום זה אמר לי שאקח אותו מט'. כאילו שבא לי לדבר עם הכלבה המתה-מהלכת הזאת שקוראת לעצמה פסיכולוגית כדי לקחת כסף. אני לא מבינה למה הוא לא יכול לשלם בעצמו ולהתעסק איתה. איזה איש מגעיל.

זה כנראה השפיע עלי, כי חלמתי בלילה שהוצאתי כסף מהכספומט והוא התחיל להוציא כסף, ולהוציא ולהוציא, עד שהיתה ערימה ענקית של שטרות מתחתיו. אספתי את כולם והנחתי אותם מהר מתחת לתיק שלי כדי שאף אחד לא יראה מה קרה, ואז חזרתי כדי להמשיך לאסוף עוד שטרות אבל הוא הפסיק לפלוט כסף. כבר היתה לי בוחטה ענקית בשלב הזה, ואז כשרכנתי להוציא את הסטפה שמתחת לתיק שלי, היא לא היתה שם. הסתכלתי מסביב בבהלה והבחנתי בבחורה שישבה מולי והסתכלה עלי בתמימות מעושה. הבנתי שהיא גנבה לי את הכסף ממש מתחת לאף ודרשתי אותו בחזרה, אבל היא סירבה להחזיר. אני זוכרת שהרגשתי שנאה ממש טהורה אליה בחלום, אבל לא באמת הכרתי אותה בחיים. לא שונה מט'. אתם יודעים, פעם חשבתי שהיא כמו בננה. אם אחכה מספיק זמן שתבשיל, היא תהיה טובה ומהנה. אבל בסוף הבנתי שהיא יותר כמו אבוקדו. חיכיתי וחיכיתי שתבשיל, והיא נהפכה למין תערובת מגעילה. ועכשיו אני תקועה עם התערובת הזאת עד שאקבל את הכסף שלי בחזרה. ועוד יצאתי מהדירה מוקדם יותר כדי להיפטר ממנה, וזה מה שגרם לי להיתקע איתה. החיים שלי הם כזה סיפור של או הנרי.