ראיתי את "אישתו". היא נראית כמו ילדה טובה ונחמדה, לבושה בסגנון גותי כבד ומחייכת לכולם. אבל אף פעם אי אפשר לדעת לפי מראה חיצוני איך האדם מתנהג בביתו. כמובן שגם אי אפשר לדעת מתי מישהו מספר את האמת אז אני לא לוקחת כאן שום דבר כעובדה.

הוא התנצל על שהוא בוכה אבל טען שאין לו עם מי לדבר כי הוא לגמרי לבד כאן בארץ. הוא בא לישראל, לטענתו, כי פה בחיים לא יחשבו לחפש אותו. אמרתי לו שאין לו על מה להתנצל ושאם הוא רוצה להתפרק, שיעשה את זה. הצעתי לו לחשוב על הבת שלו בלבד ולא על שום דבר אחר כדי שלא תגדל בלי אבא והצעתי שינסה לדבר עם אישתו. הוא התחיל להעביר נושא ולהראות לי את כל הקעקועים שלו, את הצלקות שלו מהדקירות ומהתקופה שחתך את עצמו ועוד כל מיני דברים ברוטאליים שהגוף שלו צעק מתחת לבגדים. אחר כך אמר לי שאני יפה מאוד, ושהוא היה רוצה להזמין אותי פעם לשתות משהו בפאב ההוא וההוא. "Maybe some day." אמרתי על זה. הוא עזב ואני חזרתי לעבודה.

שעתיים לאחר מכן, הוא חזר. בידו שקית שמתוכה מבצבץ דובי והוא מוסר לי אותה מעבר לבר. "For you" הוא אמר.

"What is it?" שאלתי.

"For you." הוא חזר.

"..." לא ידעתי מה לומר, ואז פלטתי, "What for?"

"Please, take it." הוא אמר. לקחתי והצצתי פנימה. היה שם דובי די גדול, ועוד חבילה עטופה בסרט ומכוסה בבד.

סגרתי שוב את השקית והחזרתי לו אותה, "I don't want it," אמרתי, "Please, take it back."

"No, it's for you. You're very beautiful," הוא אמר, "I bought this for you."

"You're married." אמרתי, "Nothing is going to happen, it's pointless. and it looks expensive."

"I have money." הוא אמר, "Don't worry, it's for you."

"It's very nice, but i don't want it." חזרתי, אוחזת גבוה בשקית כדי שייקח אותה בחזרה, אבל הוא לא לקח. התעקש שהוא לא לוקח בחזרה.

המנהלת שלי שעמדה שם באותו זמן, ראתה את הכל ואמרה לו, "She doesn't want it." אבל הוא פשוט הסתובב והלך.

השארתי את השקית באיזו פינה וחזרתי לעבוד. כמה שעות לאחר מכן, הבוס שלי, שהוא בעלה של הבוסית שלי, הגיע. היא כנראה סיפרה לו מה קרה ובאמצע שבישלתי הוא נעמד מאחוריי ואמר, "איזו הזיה."

"מה?" שאלתי. חשבתי שהוא מדבר על המג'דרה שלי ולרגע איבדתי ריכוז.

"אקסל קנה לך מתנה? מה, הוא דלוק עלייך, הבחור?"

"כנראה." אמרתי, "אבל הוא נשוי. יש לו ילדה."

"מה הוא קנה לך?"

"דובי ועוד איזה משהו," אמרתי, "אני לא רוצה את זה."

הוא הציץ לתוך השקית וצחק, "זה נראה יקר," הוא אמר, "ואוו, איזה סיפור מוזר."

תאמינו או לא, אבל שעה לאחר מכן, אקסל חזר שוב, בפעם השלישית לאותו יום. הוא ישב באיזה שולחן פינתי ושתה קפה. היתה מלא עבודה אז הייתי עסוקה ולא התייחסתי אליו. כשסוף סוף היה לי קצת זמן, יצאתי לעשן והוא יצא אחריי. התנצל, ואמר שהוא לא יודע איך עושים את זה, להתחיל עם בחורות, ושהוא לא התכוון להביך אותי או לעשות לי רע. אמרתי שאני לא מובכת ושהוא לא עשה לי רע, רק שחבל לו על הכסף ועל הזמן כי אני לא הולכת לצאת איתו. אמרתי לו שיש לו תינוקת ושאמא שלה חיה איתו. אני לא מפרקת משפחות. הוא אמר שאולי יום אחד הוא יצליח לשכנע אותי, אבל בינתיים הבטיח שנישאר ידידים. הסכמתי לידידות וביקשתי שייקח את המתנה בחזרה, אבל הוא טען שאין לי מה לדאוג, כי ב', המנהל שלי, אמר שייקח אותה כמתנה לאישתו. נשמע לי מוזר, כי זה לא מתאים לב', אבל צחקתי ואמרתי שבסדר. בתוך מתנת "ידידות" הוא הוריד את הצמיד שלו, חוט עבה עם שלושה גולגולות לבנות מחוברות אליו, והביא לי. "Friends?"

את זה קיבלתי.

יש בחור אחר שפגשתי בג'אם סשן. הוא גם רוסי (מה קורה עם רוסיים? הם פתחו עליי פרוייקט?) והוא ממש אבל ממש אוקוורד. אני לא יודעת איזו מילה אחרת לתת לכם לתיאור הבחור הזה. הוא גם מדבר הרבה, לא נותן להשחיל מילה, כמעט כמו אקסל, רק שהוא הרבה יותר משעמם והרבה פחות יפה. אהה וגם הרבה יותר מבוגר. הוא בן ארבעים ומשהו, שמנמן ותמיד נראה מרוכז במשהו. הוא מנגן נהדר על גיטרה חשמלית אבל כמו שהוא מדבר ולא יודע להקשיב, ככה הוא מנגן. הוא יודע לנגן טוב מאוד לבד, אבל בג'אם הוא לא נותן מקום לנגנים האחרים וזה לא כל כך נעים לנגן איתו. גם אני הייתי ככה פעם. זה קשה להקשיב לעוד 5-6 חבר'ה שמנגנים איתך באותו זמן ולהשתלב איתם, זה כמו שיחה בין הרבה אנשים, אבל לומדים את זה ככל שמג'מג'מים יותר. אבל הוא לא משתנה, תמיד מגיע ומפציץ בסולואים, שאלוהי הבלוז יודעים שהם טובים, אבל לא מקשיב למה שקורה מסביב. כאילו הוא לבד בבית.

הוא עובד בספריה באוניברסיטה, גר שם במעונות ומנגן. זה כל מה שאני יודעת עליו. הוא אמנם מדבר הרבה, אבל הוא גם לא ברור בכלל וגם לא מעניין במיוחד. לפחות אקסל, חרף העובדה שהיה מדבר בלי מעצורים, היו לו סיפורים עם אקשן. מאפיה רוסית, כלא, דקירות... אבל אצלו זה גם דיבורים וגם שעמום.

אנשים שמים לב שהוא כל הזמן מנסה לקחת אותי הצדה, לדבר איתי לבד, להציע לי לצאת איתו. זה לא לגמרי שקוף. ואני דוחה אותו ולצערי די מביכה אותו בכך. אבל מה לעשות שאני לא מעוניינת.

"הוא רוצה אותך, לא?" שאל אותי א' פעם אחת.

"יש סיכוי די טוב." אמרתי, "אבל הוא כזה אוקוורד."

"לגמרי. אני מבין אותך." הוא אמר.

הבחור המסכן הזה נדנד לי כל כך הרבה פעמים על לצאת איתו והתעקש שזו תהיה יציאה תמימה לקפה בין ידידים בסך הכל, אז בסוף הסכמתי רק כדי שיפסיק. אבל מיד אחרי שהסכמתי, התחרטתי. למה אני צריכה לצאת עם מישהו שלא בא לי לצאת איתו? זה נשמע לי כמו סיוט, ערב שלם אחד-על-אחד עם הטיפוס הזה. למזלי הרב, התברר לי שבאותו יום יש לידיד טוב שלי יום הולדת והוא מזמין חברים לביתו. החלטתי ללכת לשם והודעתי לו שאני מצטערת, אבל יש יום הולדת לידיד טוב שלי ואני "הבטחתי" להגיע. הוא שאל איפה זה ואמרתי שבביתו והוא אמר שיחשוב אם בא לו לבוא או לא. ידעתי שהוא רצה לשבת איתי לבד ושבטוח יחליט לא להגיע כי יהיו שם עוד אנשים, אבל סמכתי על כך שגם אם יחליט להגיע בסוף, יהיו הרבה אנשים לברוח ביניהם מפניו. מועהעהעה...

כפי שציפיתי, הוא לא הגיע. אבל למחרת הוא הופיע בביסטרו אצלי ושאל אם אפשר לדבר. ראיתי את ב' מזווית העין מגלגל עיניים. הוא גם ראה איך שהבחור הזה, בכל ג'אם, נדבק אליי. אני לא עובדת בערבי הג'אם אבל הוא כן והוא רואה הכל מהבר.

אמרתי לו בנימוס שיש לי כרגע עבודה והוא הלך. נראה לי שהעלבתי אותו והרגשתי די רע אבל לא אמרתי לו כלום. כמה דקות אחר כך, ברוב חוצפתי, יצאתי לעשן והתיישבתי ליד אחת הלקוחות. כתבת במגזין אינטרנטי שתמיד יושבת לעבוד אצלנו. דיברתי איתה קצת וכשחזרתי פנימה התכופפתי אליו (הוא ישב על ספה די נמוך) ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא מעוניינת להיפגש איתו. רציתי לשים לזה סוף ולהפסיק לענות את הבחור. אם נצא לקפה או לא, זה לא ישנה - הוא ימשיך לחשוב שמשהו עומד לקרות בינינו ואני אדע שלא ואסבול במשך ערב שלם. לא תודה.

הוא הסתכל עליי עם פאפי-אייז ואמר שהוא רק רצה קפה וזהו. לא יותר מזה. אמרתי שגם קפה וזהו ולא יותר מזה לא מתאים לי. הוא שחרר ואמר שהכל בסדר ושנשאר ידידים.

באותו ערב היה ג'אם והוא ראה אותי. באמצע שניגן, עברתי לידו והוא פתאום עזב את הגיטרה והחזיק לי בזרוע וקירב אותי אליו די באגרסיביות. הופתעתי ומתוך אינסטינקט אפילו שלחתי יד לתרסיס פלפל שהיה לי בכיס, אבל הוא רק לחש לי, "אולי את רוצה לנסות בכל זאת?"

בצורה די בוטה, אני חייבת להודות, זרקתי לו מבט של "לא", שחררתי את היד והמשכתי לדרכי. 

יש לי לקוח נוסף בביסטרו. הוא בחור מתוק, בן 43, שקט ובעל חרדה חברתית אבל אני כל כך נהנית מחברתו שלא ידעתי על זה עד שסיפר לי. הוא יודע להקשיב ולדבר בדיוק במידות הנכונות, בניגוד לשני האחרים, והשיחות בינינו תמיד זורמות ונעימות. הוא מגיע כמעט כל יום לבירה, לפעמים אוכל איזה טוסט. יש לו קול רגוע והוא תמיד עם עצב כזה בעיניים, אבל זה לא עצב מעורר רחמים אלא כזה שפשוט משרה קשיחות שקטה. ככל שהמשכנו להיפגש ולדבר, הרגשתי כלפיו יותר ויותר קירבה. נראה לי שנדלקתי עליו. אפילו הייתי מתחילה לחכות לו, לרצות שיבוא. לקוות שלא תהיה עבודה ואוכל לשבת איתו קצת.

כדי שאוכל לכתוב עליו בנוח, בואו נקרא לו נ'.

כשס' ביקר אצלי, הוא ראה אותו. ישבנו מחוץ לאיזה פאב קטן בשכונה, אכלנו ושתיתי בירה, ס' שתה מים,(הוא לא שותה) והוא עבר מול הפאב וראה אותי ונופף לשלום. עשיתי שלום בחזרה והוא סימן לי עם היד שהוא עושה סיבוב ומגיע. עשיתי אוקיי עם היד. 

הוא הגיע אחרי עשר דקות וישב איתנו. נראה גמור. סיפר לי שהוא עייף מאוד מהעבודה. לפני שמצא את העבודה הזאת, תמיד הגיע עייף נפשית מבעיות כלכליות, אבל לא יכל להפסיק עם היציאות-בירה בלילה. בעיה שמוכרת לי. עכשיו הוא עייף נפשית, ועדיין מרושש לטענתו. אמרתי לו שהוא יראה את הכסף בעוד כמה שבועות וירגיש יותר רגוע. שלפחות מצא עבודה במשהו שהוא אוהב, ריתוך. נ' סיפר לי קצת על העסק שהוא עובד בו ודיברנו עם בעל המקום ועם ס' ועישנו קצת וויד, וכשחזרנו הוא הלך איתנו חצי דרך כי הוא גר באותו כיוון עד שנפרדו דרכינו.

אחרי שהלך, ס' אמר לי שלדעתו הוא חתיך ממש. ("איזה כיף לך שהוא סטרייט" היו מילותיו המדוייקות...)

ראינו אותו באותו השבוע גם בג'אם. הוא מנגן עם החבר'ה בלוז והוא ממש מוכשר. פעם שרתי "Hit the Road Jack" והוא ניגן איתי ולא הפסיק לעשות לי עיניים. זה נשמע קריפי, אבל זה היה חמוד. אני חושבת עליו די הרבה.

ואז יום אחד הוא ישב אצלנו וכשבא לבר לשלם לי, דיברנו קצת. השיחה הגיעה לסדרות טלוויזיה וסרטים והוא שאל איזו סדרה טובה ראיתי לאחרונה.

"רוצה המלצה על סדרה שתגרום לך להזניח לגמרי את החיים?"

"כן!" עיניו נצצו.

"צפה בBreaking Bad. סדרה מעולה."

"ראיתי את זה!" הוא אמר, ונורא התרגשתי שיש לי עם מי לדבר על זה.

"נכון שהיא נהדרת?"

"כן, צפיתי בה פעמיים."

"גם אני!" התרגשתי. הדברים האלה מאוד מרגשים. מישהו שצפה במשהו שאתה צפית בו, מישהו שקרא ספר שאתה קראת. במיוחד אם שניכם ממש אוהבים את זה. זה אחד הדברים שמחברים, אתם לא חושבים?

ואז הוא אמר, "בא לי לצפות בה שוב."

"גם לי." אמרתי.

"אז בואי נראה ביחד."

"אני בפנים." אמרתי, והוא חייך.

המנהל שלי, ב', הצטרף לשיחה והחל לדבר איתנו על סרטים שהוא אוהב. הלכתי לשטוף כלים ובאיזה שלב, נ' אמר לי מעבר לבר, "אז מתי את באה?"

"מתי שתזמין אותי." אמרתי. מחכה שיבקש מספר טלפון. רוצה לתת אותו. לא בטוחה אם עליי להיות קצת אגרסיבית ופשוט לתת.

משום מה, הוא לא ביקש. אבל ראיתי שהוא נשאר לעמוד ליד הבר כמה זמן לפני שהלך. גם אחרי ששילם. חשבתי שאולי הוא רוצה לבקש אבל לא יודע איך. אולי הוא מתבייש. אני לא יודעת מה הפריע לו. אולי העובדה שיש בינינו 17 שנה הפרש. אולי החרדות. מה שזה לא יהיה, זה לא אמור להפריע לו. לי זה לא מפריע, אז לו?

בסוף הוא הלך. פשוט נעלם פתאום בלי להשאיר לי מספר.

למחרת, ישבתי מחוץ לביסטרו וראיתי אותו עובר. הוא אמר שלא יכול להישאר כי אין לו כסף. אמרתי שרציתי להגיע אתמול, אבל הוא לא השאיר לי מספר טלפון. החלפנו מספרים. מאז אנחנו מסתמסים. אני שונאת להסתמס אבל הוא כנראה אוהב כי הוא עושה את זה הרבה.

לצערי, הוא מרושש כרגע אז לא מסוגל להרשות לעצמו לצאת יותר. הוא גם לא הגיע לג'אם השבוע. הוא ב"עוצר יציאות" כפי שניסח את זה. האסמסים בינינו מתחילים להיות יותר ויותר קריפיים, ובגלל שאני כבר לא רואה אותו, הבחור המתוק שהוא נעלם לי לאט לאט מהזיכרון ואני מתחילה לראות את אותו קריפ מהאסמסים. אז או שהוא לא יודע להתבטא בפנים אבל יודע להיות אגרסיבי בכתב, או שהוא פשוט החליט ללכת איתי עד הסוף. כל מה שאני יודעת, זה שהפגישות הפיזיות שהיו לנו היו הרבה יותר נעימות מהאסמסים שאני לא תמיד מצליחה לרדת לפשרם. אבל רובם כמובן באים להגיד את אותו הדבר, "מתי את באה?"

זה פשוט נהיה הרבה פחות מושך ממה שזה היה בעבר. חבל שהחלפנו מספרים... אולי אם לא היינו עושים את זה, הוא היה ממשיך לבוא והיינו ממשיכים לדבר פנים אל פנים ולא בהודעות מעצבנות. עכשיו הוא מרשה לעצמו להיעלם ומשום מה, זה הופך לי אותו לקריפ. אל תשאלו אותי למה.

אחרי שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שאולי ב' ונ' דיברו על זה. אגיד לכם למה.

בשיחה שהזכרתי בהתחלה, כשב' שאל על גברים, נתתי לו כמה דוגמאות של גברים שידעתי שהוא כבר מכיר.

אז הוא שאל, "ונ'?"

באותו רגע לא כל כך שמתי לב ועניתי תוך כדי שיחה, "לא, נ' חמוד." אבל עכשיו אני קולטת... למה לו לשאול על נ'?

חוץ מזה, אחרי שנ' נעלם באותו יום בלי להשאיר מספר, ב' שאל אותי, "אז את הולכת אליו הערב, לראות שובר שורות?"

"הייתי הולכת, אבל לא החלפנו מספרים." אמרתי.

"זה לא בעיה לסדר את זה." הוא אמר. רומז שיש לו את המספר והוא יכול לתת לי.

לא רציתי אותו אז העברתי נושא. אני יודעת איך גברים מתנהגים כשהם רואים שאישה מראה אפילו טיפה של נואשות ולא רציתי שנ' יהפוך לבלון אגו. אני יודעת שזה קיצוני, אבל אני בטוחה שאתם יכולים לגלות הזדהות... לא?

בכל אופן, כל זה מראה שהוא ונ' כנראה דיברו על זה שנ' מעוניין בי. אולי הוא התייעץ איתו או ביקש ממנו לדעת אם יש לי חבר. גברים מדברים על הדברים האלה, נכון?

דיברתי על זה פעם עם שותף שלי. הוא שאל איך אני עוד לבד ואמרתי שכל מי שמראה בי עניין הוא תמיד יצור, ולא בקטע טוב. הוא ענה, "אני די בטוח שכל הבנות חושבות שכל מי שמתחיל איתן הוא קריפ. כי הרי אם מישהו זר מתחיל עם בחורה, הוא תמיד יראה מוזר. הוא פונה לבחורה שהוא לא מכיר ומחפש נושאי שיחה איתה - זה יראה קריפי בכל מקרה. אבל כל הבחורים שהם רק ידידים שלך, מעוניינים בך אבל לא אומרים כלום, הם נראים לך בסדר. אבל זה לא שרק קריפים נמשכים אליך, זה פשוט שרק הם עושים משהו בעניין."

וואלה.

אז אולי כדי לצאת עם מישהו ששלם עם הרגשות שלו בלי הצגות ומשחקים, אני צריכה אחרי הכל, לצאת עם קריפ.