קיבלתי ביקורת מהעורכת שלי על הסיפור הקצר שייכנס לספר האנתולוגיה ב2017. הביקורת הזאת גרמה לי להיות בדיכאון. בהתחלה חשבתי שזה בגלל המחזור, הדיכאון שלי. לא הצלחתי להפסיק לבכות. בכיתי בעבודה בזמן שטיפת כלים, מנסה להסתיר את הדמעות מהמעסיקים שלי ומהלקוחות. בכיתי בבית, לבד במיטה מחובקת עם מיקה, החתולה שלי, עד שנהפכנו למן עיסת ג'אמיקה רטובה ופרוותית. בכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי. אני לא אדם בכיין וכשרע לי אני בורחת בדרך כלל לאלכוהול ולוויד. לצערי כמעט חזרתי לשתות, אבל תודה לאל שנזכרתי בעבודה הקשה שהייתי צריכה לעשות כדי לצאת מזה ועצרתי את עצמי.

הנה המייל של העורכת, ללא, כמובן, פרטים מיותרים:

"ג'אם,

לפני שאשכח, כמה אסוציאציות והפניות:

1. https://www.youtube.com/watch?v=dOWe7o11IrU שיר

2. התעתוע שבסוף הסיפור, חוסר היכולת של הקורא להכריע מה אמת ובדיה, האם זה בכלל משנה? הזכיר לי את סרט המופת של רומן פולנסקי, הדייר

3. סצנת ההתאבדות מרסקת הלב והכנה של אנה, הזכירה לי את סרט המופת האיטלקי, קסם הנעורים

ועכשיו כמה מלים:

סיפור יפהפה, הוריד בי דמעות, העלה את הדופק. בספרה לטפס על ההר, כותבת ארנה קזין כי היכולת להעביר בסיפור קצר, את העצב, הייאוש והחרדה הקיומיים, בנימה מאופקת ובלא רגשנות, זו נימה אליה היא שואפת בכתיבתה ושיעור שהיא מבקשת ללמוד לעצמה. אוסיף על זה שבזמן בו לרובנו קשה להתפנות לכתיבת סיפור על ידי תיאור פעולות ונופלים מתוך חולשה אל בריכת הדימויים, הצטיינת בלהפעיל אותי בקריאה מבלי לעורר בי סנטימנטים, אלא רגש חי. אשריך. כתיבתך מהודקת, הנרטיב סוחף והבנייה של הסיפור במובן של STORY TELLING אינה שגרתית. עשית זאת בשפה פשוטה ומטלטלת, מתוך תיאור יבש באופן יחסי של פעולות. הדברים נעשו בקצב אחיד, הנכון לקצב הפנימי של הדמויות, כך הרגשתי."

כדי שלא תצטרכו לטרוח, הנה השיר מיוטיוב:

אתם בטח חושבים לעצמכם שאני משוגעת. איך למען השם אני בוכה שבוע שלם בגלל ביקורת כל כך נפלאה? היא השוויתה את הסיפור שלי ליצירות מופת, קיבלה אסוציאציה לשיר מדהים ודיברה שבחים על הסגנון שלי. אז למה אני עומדת מול אותו כלי ששטפתי כבר 16 פעמים באותו יום, חושבת על הדברים הנהדרים האלה שהיא כתבה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות?

לא, אני לא טיפשה. היתה לי כל סיבה נכונה בעולם להיות בדיכאון.

הביקורת הנפלאה הזאת, מלווה בכתב היד כמעט ללא תיקונים, הראתה לי כמה אני מסוגלת להיות ענקית. אני יכולה לפרוץ למקומות גדולים, אני מסוגלת לא רק לצאת מהמגירה ולהיכנס למדפים; עם היכולות שלי - אני יכולה לפרוץ את המגירה בפיצוץ ולעוף אל רשימת רבי המכר! זו ביקורת שמטפחת את האגו בעוצמה כזאת שנתנה לי כוחות. כשקראתי אותה הייתי חולה בשפעת. הייתי מרותקת יומיים למיטה עם דלי לידי ולא הפסקתי להקיא את המים ששתיתי, כי כבר לא נשאר לי אוכל בקיבה. כשקיבלתי מעט כוחות ופתחתי את המייל לראות מה חדש בעולם שבחוץ וראיתי את זה, העיניים שלי הוארו. הזדקפתי, הרמתי את הכרית ואת גופי וקראתי אותה עוד 3 פעמים. ואז פתחתי את הסיפור והתחלתי לעבור על ההערות. לערוך אותו. עם 39 מעלות חום, ישבתי וערכתי את הסיפור שלי. איזה בוסט היא נתנה לי!

והנה אני, כמה ימים לאחר מכן, בוכה כמו ילדונת. בוכה על עצמי ועל המכסנות שלי. כועסת - איך לעזאזל אני עומדת ושוטפת את אותו כלי בפעם ה17 ולא כותבת? איך הספר שלי לא התקדם ועומד קפוא במקום כבר מעל לחודשיים?!

אחרי הרבה זמן מאז שקראתי את הביקורת, זה הכה בי. אני מוכשרת. אני יכולה להגיע למקומות. אני פשוט לא עושה את זה כי אני אדם עצלן, חסר משמעת עצמית ומוטיבציה ושנותן לחוסר התמיכה מהמשפחה לכבות אותו. אני פשוט לא מבינה איך בגיל 26 אני עדיין עובדת בעבודה שבני 18 יכולים להשיג בדקה, שוטפת כלים, מכינה לאנשים שיושבים לעבוד על המחשב אצלנו ולעשות משהו עם עצמם - ארוחות בוקר וכריכים!

זה מה שאני שווה? לעמוד במטבח ולבשל, ללבוש סינר ולשטוף כלים כל היום? לא לישון כל הלילה בגלל נדודי שינה, לעבוד מ8 בבוקר ולהגיע הביתה ב6 בערב הרוגה מעייפות, לנסות לכתוב ולהירדם עוד לפני שהספקתי לפתוח את הקובץ במחשב? אני הצלחתי לגרום לעורכת, שקראה עשרות אם לא מאות סיפורים בחייה, להזיל דמעה, ואני העלתי לה את הדופק! אני עשיתי את זה - בעזרת המילים שלי, ואני עומדת ומכינה לאנשים מרק לארוחת צהריים! למה, למען השם, בגיל 26, עוד לא השגתי משהו אמיתי?!

אתמול היה היום הכי קשה שלי. הייתי במשבר כמו כל אותו השבוע. המחזור הסתיים אז הבנתי שזה כבר לא העניין. בימים הראשונים של המשבר לא ידעתי בכלל מה הכניס אותי לדיכאון... כמו שאמרתי לכם, חשבתי שזה סתם דיכאון חסר משמעות של בחורה עם הורמונים. אבל כשזה נגרר גם אחרי המחזור, התחלתי להבין מה עשה לי את זה. למה כל הרגשות האלה צפים ועולם ממני. בכיתי בלי הפסקה בעבודה. ידעתי שלמרות שאני ממש מתאמצת להסתיר את זה, המעסיקים שלי מרגישים שאני במצב רגשי נורא. הבוס שלי אפילו ניסה לדובב אותי. לא אמרתי כלום. פחדתי לפתוח את הפה כדי לא לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה ופשוט יצא ממני בכי שלא יצא ממני בחיים, אפילו לא ברגעים ממש קשים.

התקשרתי לא' וביקשתי ממנו שיבוא. הוא הרגיש בקול שלי שמשהו לא בסדר אבל כשסירבתי לדבר ורק ביקשתי שיבוא, לא המשיך לנסות ולדובב אותי ובא. נאמן שהוא. מיד כשנכנס, הפשטתי אותו ושכבתי איתו. הוא כמובן הופתע, מאחר וכמה שבועות לפני כן אמרתי לו שאני לא רוצה יותר לשכב איתו. שכל העניין הזה של "מערכת יחסים פתוחה" שלו ושל בת זוגו הם לא בשבילי... והנה אני אונסת את הבחור. הייתי זקוקה לזה. הוא לא התנגד, באופן טבעי. להיפך, אני מניחה ששמח שנכנעתי. אבל הייתי צריכה לגמור. רציתי להשתחרר.

אחרי שגמרתי, שוב יצאו לי דמעות. כמו טיפשה העמדתי פנים שאני בסדר, אבל הוא לא עיוור. הוא שאל מה יש לי. הראתי לו את הביקורת והוא אמר, "אלוהים ישמור, ג'אם. הבהלת אותי. חשבתי שאני הולך לקרוא פה ביקורת רומסת - אבל זה הרי נפלא!"

"זה באמת נפלא." אמרתי.

"כל אמן חולם לקבל ביקורות כאלה." הוא המשיך.

"נכון..." הסכמתי.

"אז למה את בוכה?"

ואז הסברתי לו את כל מה שהסברתי עכשיו לכם. שאני לא ממצה אפילו טיפה את מה שיש בי. שאני נותנת לנואשות ולפחד להתרושש להרוג אותי מבפנים ולא לתת לי ליצור. שאני עובדת בעבודות מזדמנות מאז שאני זוכרת את עצמי, ושום דבר אמנותי מעבר לסיפורים קצרים שיצאו לאור לא באמת הניב פרי. שאני, האדם שהפחד הכי גדול שלו בעולם זה להיות כישלון, עושה דרכי בביטחה אל עבר עתיד מזהיר של התואר Crazy Cat Lady, לחיים שלמים עטורי עבודות מזדמנות וחוסר מוטיבציה, לשלל קימות בבוקר אל עוד יום עבודה שלא יתן לי כלום חוץ מעוד כמה שקלים לצ'ק.

הוא היה מתוק וניסה לתמוך. הוא אמר שגם הוא נמצא במצב הזה. שהוא גם שואל את עצמו למה הוא לא עושה יותר הופעות בלוז, למה הוא לא מוציא אלבום כבר. יש לו זמן - הוא חי מביטוח לאומי, אין לו אפילו את התירוץ העלוב של "אני עובד קשה", והוא עדיין לא עף עם המוזיקה. אמרתי לו שזה לא אותו דבר. הוא כן עושה משהו. הוא מופיע במקומות, מקיים ערבי ג'אם, מנגן בבתים, הצליח ליצור הרכב ולהופיע עם מחיר כניסה ואפילו הצליח להיכנס לעיתון ולקיים ראיון ברדיו. הוא אמר שזה לא מספיק, כמו שערבי ההקראה והניצחונות בתחרויות לא מספיקים לי. את זה הצלחתי להבין. אנחנו לא עושים את האמנות שלנו רק בשביל לקבל איזו הכרה, אלא בגלל שזה מה שאנחנו, ואנחנו רוצים לצעוק את זה ולעשות את זה ולנשום את זה.

דיברנו קצת והחלטנו שחוץ מלעבוד אפילו יותר קשה, אין שום דרך אחרת להצליח. ספרים לא כותבים את עצמם, אלבומים לא מחברים את עצמם ומוזות לא נראות כמו בתולות ים ששרות לך על הרציף בזמן שאתה יוצר.

הגעתי למסקנה שאני חייבת לקצץ קצת את המשרה שלי ולעבוד פחות. שכך יהיו לי עוד יום-יומיים פנויים לכתיבה בשבוע.

כשסיפרתי למעסיק שלי על הרעיון הזה, הוא לא נראה נלהב. הוא בעצמו אמן, תסריטאי, וציפיתי שיבין. אבל הוא רק אמר, "ג'אם, גם אני לא כותב עכשיו. העסק הזה פשוט דורש יותר מדי מהזמן שלי, ככה זה."

"זה שונה." אמרתי.

"למה?"

"כי המקום הזה שלך! ויש לך ילד בדרך! יש לך תוכניות. יום אחד העובדים שלך יחזיקו לבד את המקום ותהיה לך הכנסה פאסיבית ותוכל לחזור לכתוב ולהיות עם המשפחה שלך. מה לי יש? מה התכניות שלי חוץ מהספר שמחכה לצאת לאור? כלום."

הוא לא נראה מרוצה. הוא מחה ואמר שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה פשוט לעבוד קשה אפילו יותר. שככה זה חיי אמן. הסברתי לו שיש לי נדודי שינה ושאני לא מסוגלת להתרכז. שגם אם אצליח איכשהו לכתוב, לא באמת יצא משהו טוב כשכולי מטושטשת מעייפות ומקפה. אני רוצה להיות עירנית ולכתוב בריכוז, בלי מיגרנות, עם אנרגיות. אני בסך הכל צריכה קצת יותר זמן בבית. בשלב הזה הוא ניסה להבין למה יש לי נדודי שינה, אבל נחל כישלון.

בסוף הוא הוריד לי ל4 משמרות בשבוע ואמר שהוא באמת מאחל לי בהצלחה עם הספר ושהוא גם רוצה שיצא לאור, ושבכל מקרה תכנן להוריד קצת משמרות לכולם כי יש לעובדים שלו המון שעות עבודה והוא מרגיש שזה יותר מדי עומס. מה שרק גרם למה שאמרתי להישמע יותר נכון. כלומר, אם ככה הוא חושב, אז למה הוא מוחה כשאני אומרת שכדי לפנות זמן לכתיבת הספר שלי, אני רוצה לעבוד אצלו פחות?

אבל אני חושבת על משהו שניל גיימן אמר פעם בנאום שנשא בטקס הסיום ב2012 באוניברסיטה לאמנויות: "...כל דבר שעשיתי אי פעם שהסיבה היחידה לעשותו היתה כסף מעולם לא היה שווה את זה, למעט הניסיון המר. בדרך כלל גם לא קיבלתי את הכסף בסוף. הדברים שעשיתי כי התרגשתי מהם ורציתי לראותם קיימים במציאות מעולם לא אכזבו אותי, ומעולם לא התחרטתי על הזמן שביליתי על כל אחד מהם."

משבוע הבא, אחלק את שתי המשרות שלי - המפרנסת והאמנותית, חצי חצי. זמן זה דבר גמיש ויש שפע ממנו אם מסדרים אותו נכון. שלי פשוט היה נתון רובו לפרנסה, כי אני פחדנית ארורה.

עבדתי כל החיים שלי קשה ואין לי שום דבר להראות מזה. אפילו הקרן שלי ליום סגריר התרוקנה בחודש האחרון על עניינים בריאותיים של מיקה והחלטות לא נכונות. לעומת זאת, אם אעבוד קשה על הספר, גם אם לא ארוויח עליו כסף, לפחות יהיה לי את כתב היד. אני יודעת שכסף זה חשוב, ורק ככה אוכל לגור בשכירות, לאכול, לחיות והכי חשוב - להוציא את הספר שלי לאור, שגם זה עולה כסף. אבל תכלס, בלי לכתוב... בשביל מה אני צריכה בכלל לקום בבוקר בדירה, ובשביל מה אני צריכה אוכל או חיים? ובשביל מה אני צריכה את הכסף? - לשום דבר כבר לא תהיה משמעות.