פעם ראשונה שכתבתי שני פוסטים של Life Sucks ברצף. יש לזה הסבר, אני לא אדם כזה אומלל.

אם שאלתם את עצמכם, או אותי ליתר דיוק אבל בתוך הלב, "ג'אם, למה לאחרונה לוקח לך הרבה זמן להוציא את הפוסטים המשעממים שלך?" - אז הנה התשובה:

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ובסוף לא מספיקה כלום.

הפרוייקטים שלי נערמים, הדדליינים מתקרבים ובסוף הכל נשאר לרגע האחרון.

# עד ה15 לחודש, ורצוי לפני, אני צריכה לסיים 2 עבודות של סטודנטים שעושים קורס בכתיבה יוצרת בשביל נקודות זכות ולא רוצים או יכולים לכתוב בעצמם, אז הם פנו אליי וביקשו שאעשה את העבודות האלה עבורם, עבור סכום כספי כמובן.

# עד ה24 לחודש אני צריכה לכתוב סיפור לערב מספרי סיפורים חדש שיתמקד בנושא "מים גנובים".

# עד סוף ינואר אני צריכה לכתוב כתבה/סיפור/קטע קריאה למגזין שכונתי חד-שנתי (שהציעו לי להיות מהכותבים שם בערב המספרים האחרון) בנושא "הכלה".

# עד ה28 בפברואר יש לשלוח סיפורים קצרים לתחרות של עיתון "הארץ", והשנה אני משתתפת.

# בהקדם האפשרי, אני צריכה להחזיר את העריכה השניה של הסיפור שנכנס לתחרות, ולקדם אותו ליציאה לאור.

ומביט מהצד - הרומן שלי. עדיין מחכה להגיע לסיום ואפילו הוא עצמו במתח.

אתם בטח אומרים לעצמכם, או לי, אבל בתוך הלב, "אוי ג'אם, באמת. שאלה יהיו הצרות שלנו." - ואתם צודקים.

כמה שיותר פרייקטים, תנו לי! זה נפלא! I'm a busy writer!

אבל אני לא יכולה להימנע מהדחייה. אני דוחה. לא דוחה חיצונית, אני יפייפיה אמיתית, תפסיקו. דוחה פרוייקטים. הם באים, אני דוחה, דוחה, דוחה והופ! - נשארים לי יום-יומיים ואז אני עושה הכל מהר ושולחת בלב כבד. משמעת עצמית אפס.

כבר לקחתי פחות משמרות כדי להספיק לכתוב, ועדיין ההספק שלי נשאר באותו קצב. אני מוצאת תירוצים. איבדתם תירוץ? פנו אליי. אני מומחית במציאת תירוצים. יש לי פרוייקט ואני ביום חופש? נפלא. אני אוסרת על עצמי לצאת מהבית עד שלא אסיים את הפרוייקט. אני מנסה לכתוב בחיי, אבל שום דבר לא יוצא החוצה. אני חושבת יותר משאני כותבת, ומחפשת תירוצים לא לשבת מול המסך. למשל, מחליטה לתפור פתאום איזה חור בבגד, או מרשה לעצמי לנגן איזה חצי שעה בגיטרה עד שראשי יתחיל ללדת רעיונות חדשים, ובסוף מנגנת שעה וחצי. אני לא מצליחה לפתח שום תוכן. ואל תבינו לא נכון, אולי לא רואים עליי חיצונית כי אני גוש זן מהלך, אבל בפנים, עמוק עמוק בפנים, עמוק ממש, כמעט בקוטב - יש לחץ כל כך גדול שאין לי מושג איך עוד לא התפוצץ.

והנה הלילה מגיע, אני נכנסת למיטה ובמקום לישון כדי לקום מחר מוקדם לעבודה, אני כותבת. ואז כותבת עוד קצת. הלילה הוא זמן ההשראה שלי.

אתם בטח אומרים לי בתוך הלב, "ג'אם, יקירתי. משאת חיי, בחורה סימפטית וצנועה שכמותך. אם את יודעת מה הבעיה שלך, למה את לא מוצאת לה פתרון ביום הבא, כדי לנצל את מירב היום ולהספיק לכתוב יותר?" - ועל זה אומר לכם:

קודם כל תודה על המחמאות, מעריכה את זה. ודבר שני, כי אני לא אדם חכם ואין לי משמעת עצמית. אני חוזרת על הטעויות שלי ואז נכנסת לישרא-בלוג ובוכה עליהן למרות שצפיתי אותן מראש. לאנשים עם טלפון חכם אומרים שהטלפון יותר חכם מהם. לי אין טלפון חכם. יש לי טלפון כל כך טיפש שאפילו להודיע לי כמה סוללה נישארה הוא לא לגמרי בטוח, קליטה אין רוב הזמן, הודעות מגיעות בדיליי והוא מחליט בשבילי אילו שיחות לסנן. ואפילו הטלפון שלי - הדאמפון שלי - יותר חכם ממני.

"אל תחמירי עם עצמך," אתם בטח אומרים לי בלב, "אחרי הכל, מחר יפציע יום חדש."

טוב, אז גם סקארלט אוהרה אמרה את זה ואתם יודעים למה זה גרם? לסופו של ספר נפלא.