הדבר הראשון שאני זוכרת מהרגע שבו ירדתי מהאוטובוס היה הרעש. השעה חמש בבוקר.

"מי צריך חדר ללילה? חדר ללילה, חמודה? חדר ללילה?" - היו שם לפחות חמישה אנשים שעברו בין היורדים מהאוטובוס וניסו להעניק להם מיטה חמה בתמורה לסכום נאה.

כל מה שהיה לי היו ה300 שקלים שמ"ע

 דחפה לי לכיס לפני שהלכתי ואפס שקלים בבנק, פלוס מינוס. יותר מינוס מאשר פלוס. היו לי תיקים, לא דברים רבים אבל כבדים מספיק להיסחב איתם לילה שלם ללא שינה. הייתי זקוקה לכסף והרגשתי שאני עושה טעות תוך כדי שאמרתי, "אני צריכה חדר."

אישה שמנה, שחורת-שיער מיד תפסה אותי ביד לפני שייקח אותי מישהו אחר, "אני אעשה לך מחיר, חמודה. כמה לילות את צריכה?"

"רק אחד." מיהרתי לומר, בתקווה שזה באמת כל מה שאזדקק לו.

"300 שקלים ללילה, חדר חמוד עם טלוויזיה ומיטה, מה את אומרת?"

"אין לי מספיק, תוכלי להוריד לי את המחיר?"

אחרי ויכוח קטן הצלחתי להוריד אותה בחצי, והיא הסכימה לתת לי חדר ב150 שקלים. היא לקחה אותי לאוטו שלה והסיעה אותי לביתה. היו שם מספר דלתות והיא הסבירה לי ששם יש דיירים אחרים. רגע לפני שנכנסתי לחדר הקטן שלי, הייתי בטוחה שראיתי פרצוף מסתכל עליי מאחד החלונות, אבל לא הצלחתי לראות אם זה היה גבר או אישה. מהר מאוד הבנתי. התמקמתי קצת והנחתי את התיקים בצד, נשכבת על המיטה ומנסה להירגע מהנסיעה ומהרעידות שהיו לי בעקבות כמות הקפאין שהזרקתי לעצמי, כשאז נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי, ורוסי גבוה הסתכל עליי מלמעלה, לפחות בן 40, "חמודה..." הוא אמר, חוקר אותי במבטו, "יש לנו כאן וודקה וחשיש וקפה, רוצה לשבת איתנו?"

"לא תודה." אמרתי לפני שהצלחתי לעכל מה אמר. רציתי לעשן, אבל לא רציתי לשבת עם הטיפוס הזה. טרקתי את הדלת בפניו, אבל לפני שהספקתי לחזור למיטה ולרחמיי העצמיים, הוא שוב דפק. שוב פתחתי, "את לא רוצה כוסית לפני השינה? מה יש, חמודה?"

אני לא אשכח את השיניים השחורות שלו ואת הריח החזק של הטבק, אבל יותר מכל אני לא אשכח את המבט הסוטה.

מכירים את זה שבחורות לפעמים מסבירות ש"הוא הפשיט אותי במבטו?" - אז זה בערך יכול להסביר את המבט. האישונים שלו נעו מלמעלה למטה, כאילו מלטפים את כל הגוף שלי לאורך אבל משהו עדיין מחזיק אותו מלקפוץ עליי ולהצמיד אותי לקיר. כאילו הייתי סוג של רהיט באיקאה והוא לא מוצא את המחיר.

"אני לא מעוניינת. אל תדפוק לי שוב בדלת ואני רצינית." אמרתי, וסגרתי את הדלת. הוא שוב דפק, אבל לא פתחתי. לא יכולתי להישאר שם עוד עם המוזיקה הרוסית מבחוץ, הדפיקות והמחשבות החוזרות ונשנות על אמא. פשוט לקחתי את הטלפון הגוסס שלי, זה שנתן לי דודי, שעלה שקל ושבנו השתמש בו בצבא, את הכסף שנותר לי ואת הסיגריות שלי ויצאתי משם.

"לאן את הולכת, מותק?" שאלו אותי שני רוסים אחרים לפני שנעלתי את הדלת. באמת שפחדתי. הם היו שיכורים, ואני הייתי חמושה בגופי בלבד. יצאתי מהשער וסגרתי אחריי ללא תגובה.

אז לא יהיה לי מקום להיזרק ולישון בו הלילה כנראה, חשבתי לעצמי. לפחות יהיה מקום שבו אוכל להשאיר את התיקים שלי עד שאמצא מקום לגור בו.

הרחוב היה באיזה חור בקצה העיר והלכתי הרבה על שולי הכביש עד שראיתי מונית מתקרבת ובלי לחשוב, נופפתי לה. הנהג עצר לי ורק אחרי שנכנסתי והודיתי לו שעצר, הבנתי שאין לי מושג לאן אני נוסעת ושהכרותי עם אילת היא בערך באותה רמה של היכרותי עם טרנסילבניה. חוץ מזה, מונית עולה כסף. וכסף היה לי מעט.

"לאן?" שאל הנהג.

לא נותרו לי הרבה ברירות. אני לא זוכרת שחשבתי על זה יותר מדי לפני שהשבתי, "לקניון." אבל אני מניחה שההיגיון אמר לי שבכל עיר יש קניון והוא תמיד ממוקם באזור המרכזי, קרוב למלונות ולאנשים ולתנועה. ילדה חכמה. כשירדתי מהמונית, השעה היתה 5 וחצי לפנות בוקר. הקניון היה סגור כמובן, אבל לא בניתי על להיכנס בכל מקרה. פתאום מצאתי את עצמי עומדת מול חוף הים.

אף פעם לא ביטאתי את זה כאן בבלוג לפני כן, אבל לי ולים יש היסטוריה.

כשהייתי קטנה, מאוד פחדתי מהים. הוא תמיד היה נראה לי כל כך גדול ועמוק ועוצמתי וחסר סוף ואפילו מאיים מאוד. לא לקחו אותי ואת אחיותיי פעמים רבות לים, אולי כי הוריי דתיים ואולי כי אמי אמנם מתה על ים אבל רק מרחוק. היא שנאה את הלכלוך והרעש והשמש. היא לקחה אותנו בעיקר בחופשות אבל לא הרבה. בכל הפעמים שהיינו בים, הייתי יושבת על החוף ובונה ארמונות, שבילים, נחלים ובארות, אבל לעולם לא התקרבתי אל הים. מרחק הביטחון שלי ממנו גמע כמה מטרים טובים, וכשאחיותיי השפריצו מים זו על זו וצעקו לי להיכנס, הייתי מרימה את הכתף וממשיכה לבנות.

פעם בכמה זמן הייתי מקבלת מוטיבציה, פוסידון יודע מאיפה, והייתי מתחילה להתקרב קצת. צעד. עוד צעד. לאט לאט, מבינה שהוא עוד רחוק ושאני עדיין על אדמה יציבה וממשיכה לנוע קדימה. ברגע שהייתי קרובה, אבל המים עדיין לא נגעו בי, הפחד כבר אכל אותי מבפנים. ניקר והתגרה. החזקתי את עצמי חזק שלא לברוח. אבל אז, תמיד היה מגיע איזה גל גדול, ולפני שהמים היו מספיקים לתפוס אותי הייתי שמה ריצה אחוזת בהלה בחזרה אל הארמון הבטוח שלי בחוף.

עד שיום אחד, כשהייתי כבר די גדולה, בת 8 או 9, עשיתי את הבלתי יאומן. התקרבתי אליו כמו שנהגתי לעשות בדרך כלל, והכרחתי את עצמי לעמוד ולא לזוז. בגלל הפחד, החלטתי לעצום עיניים כדי לא לראות אם מגיע גל גדול שיבלע אותי אל הקרקעית כמו חור שחור, אבל תכלס, הצצתי בין האצבעות כי גם כשהעיניים עצומות, התת מודע יודע בדיוק היכן אני עומדת ומסחרר אותי קצת.

ניסיתי לדמיין, ובזה הייתי טובה, שאני תורן; שאני עמוד שחציו קבור באדמה ושאני לא יכולה לזוז גם אם הייתי רוצה. רציתי מאוד בשלב הזה להיות מסוגלת לגעת במי הים, להרגיש אותם. לא הייתי בטוחה אפילו אם הם בכלל מרגישים כמו מים רגילים של מקלחת או שיש בהם משהו אחר.

ואז הגל הגיע, ושטף לי את הרגליים - והופ על הטוסיק נפלתי. ברגע שהבהלה חלפה, צחוק מתגלגל יצא החוצה.

כשעמדתי מול החוף, זה בדיוק מה שעבר לי בראש. הרגע הזה על החוף כשהייתי ילדה קטנה ופחדתי. איזו כברת דרך עשיתי כדי להגיע רחוק כל כך ולגבור על הפחד, וכמה הכרחתי את עצמי להיות כמו תורן ולתת למים לבוא אליי. הים כנראה גורם לי לעשות את זה, כי הנה אני שוב כאן, מגדלת עור של פיל ומתגברת על פחדים חדשים, מבוגרים יותר.

הלכתי אל החוף ועליו היו פרושות מיטות שיזוף של תיירים. נשכבתי על אחת, מתכסה בג'קט שלי, וניסיתי לישון. היית חושב שלא יכול להיות נעים מזה, לישון כשאוושת הגלים באוזן והרוח מלטפת, וזה באמת היה יכול להיות נחמד - אבל לא יכולתי לישון. אפילו לא לדקה אחת. רק הנחתי על עצמי את המעיל כמו שמיכה ובהיתי בזריחה.

כבר הייתי מורעבת בסביבות 7 בבוקר, כשהשמש עלתה מן המים וצבעה אותם והעובדים החלו לפרוק את כיסאות החוף. הרעב הכריח אותי ללכת. אני לא זוכרת אם הזמנתי קפה באיזה מקום או אם אכלתי או לא, אני רק זוכרת שהיה לי גוש ענק בגרון. הגעתי למלון מאוד מוקדם. הייתי שם כבר בסביבות 7 וקצת, כשהראיון נקבע ל8.

"את פה לראיון עבודה?" שאלה אותי בחורה אחת בדיוק כשעמדתי באזור די נטוש מאחורי המלון, מסתכלת עליי מהספסל עליו ישבה באמצע משהו שנראה כמו שום-מקום אבל בהחלט שייך לשטח המלון.

"כן."

"שבי, גם אנחנו." היא עשתה לי מקום, "רוצה מיץ תפוזים?"

"תודה." הנהנתי. מאוד במקום. הוא היה קר והרגשתי שהחזיר לי את הצבע לפנים. היא שוחחה איתי ושאלה הרבה שאלות, והיא דווקא היתה נחמדה מאוד ועזרה לי לשכוח מהמחשבות שרדפו אותי, אבל עדיין הכבידה עליי. לא התחשק לי לדבר. אמנם כן, באותו הרגע התחשק לי לפרוץ בבכי ובנאום ארוך וספוג דמעות סגנון שייקספיר על תלאות הימים האחרונים ועל החשש לחיי אמי שלא הפסיק לנקר בי מבפנים, אבל לא רציתי לעשות את זה. לא לפני אנשים זרים ולא לפני המקום החדש שאולי יהיה הבית החדש שלי. רציתי ארבע קירות, רציתי כוס בירה וסיגריה, רציתי לישון בלי לחלום ורציתי לשכוח הכל.

אבל זרמתי איתה ועניתי בכן ולא, וסביר להניח שמה שהיא ראתה מולה היה ילדה עם שקים מתחת לעיניים ששותה את מיץ התפוזים שלה ומתנהגת קצת בחוצפה עם חוסר שיתוף הפעולה המופגן. בהמשך היום פגשתי את הבחורה הזו שוב ושוב באקראיות, בחדרי ראיונות, בתורים, אפילו בארומה כשירדתי לקנות לי סנדוויץ'. היא היתה מאוד חברותית ולא הפסיקה לדבר על החבר שלה, מוחמד משהו, שעובד במלון ספורט ושהיא נורא מקווה שישבצו אותה איתו באותו המלון.

כבר מהתור לראיון הראשון שבו חיכיתי, היה לי צלצול בטלפון ממספר חסוי. לא רציתי לענות כי לכו תדעו מי מחפש אותי. הרי לאף אחד אין את המספר הזה. אז שמתי את הנייד על שקט. אבל הוא לא הפסיק. הוא צלצל שוב ושוב ושוב, ללא הפוגה. התחלתי להילחץ, ובהיסטריה חשאית כיביתי את הטלפון.

הראיונות ארכו הרבה שעות. בהתחלה משוחחת איתך אישה נחמדה, אחר כך קצין משטרה, אחר כך מחשב ששואל אותך שאלות ואתה צריך ללחוץ על התשובות הנכונות ואז עוד קצין משטרה. הרגשתי תחת חקירה ממושכת, כאילו הלכתי ללשכת גיוס של הCIA.

הראיון האחרון היה זה ששבר את גב הגמל. ישבה מולי בחורה נחמדה מאוד שאמרה לי שאחרי כל המיונים, החליטו להכניס אותי כמלצרית בלובי.

"מה דעתך על זה?"

"בסדר גמור." אמרתי.

"את חושבת שאת מוכנה לזה? זו עבודה מאוד אינטנסיבית."

אינטנסיבית. כמה פעמים הם חזרו על המילה הזו. בשאלונים, בחקירות, במבחנים ובראיונות - אינטנס אינטנס אינטנס. הבנתי, ובחוסר מוטיבציה מחופש לסוס עבודה, אמרתי, "כן, בהחלט."

"יופי, את תהי מלצרית לובי. זו עבודה הרבה יותר קשה מחדר האוכל, את תצטרכי להיות מאוד מאורגנת ולתת שירות הכי טוב, אנחנו מלון שלא מתפשר על השירות שלו. את תלכי עכשיו לעשות מדידות לבגדי העבודה שלך ולקבל נעליים ותג שם ודגל. תתחילי כבר בשבוע הבא. אבל תגיעי מוכנה, זו עבודה אינטנסיבית. את יכולה לעמוד בזה?"

ואז נשברתי. אני לא יודעת מה שבר אותי, אולי העייפות, אולי העובדה שהיא חזרה על המילה אינטנסיבי בערך עשרים פעם, ואולי זו היתה העובדה שהיא אמרה לי להיות מוכנה. זה כמו שיגידו לאצן אחרי ריצה ארוכה, בזמן שהוא עדיין לא הספיק להתאושש ולשתות מים בכלל, "נו? מוכן לריצה?"

"אני לא יודעת." זה מה שעניתי.

"מה?"

"אני לא יודעת. אולי עדיף שתתני לי תפקיד פחות קשה, אין לי ניסיון ואני לא יודעת אם אני אצליח בזה."

כן, לא הדבר הכי אסטרטגי להגיד בראיון עבודה, אבל לנוכח המצב תוכלו להבין אותי.

היא אמרה שאין לה בעיה, אבל הם צריכים כרגע מלצריות לובי. אמרתי לה שאני מוכנה לחשוב עוד קצת על כך ובזה סיימנו. עשיתי את המדידות שלי וקיבלתי את התג-שם והדגלים. בגדי העבודה של עובדי מלון הם לא נוחים בכלל. והנעליים? - בואו נגיד ככה: יש לי עקמת בגב, והן היו בנויות כאילו ייצר אותן האויב הגדול ביותר של האורטופדיה.

בדרך החוצה, נפגשתי עם כמה מלצריות לובי והן היו מאוד נחמדות ואמרו לי שהעבודה בלובי קשה. זה כמובן לא עזר. הרגשתי שאני צריכה אוויר אחרי המפגש איתן, כי הן היו מלאות אנרגיות וחיוכים ואני הייתי על סף התפרצות. נכנסתי למקום היחיד שדווקא אוויר לא ייתן לי אבל כן יספק פרטיות - תא בשירותים.

הדלקתי את הנייד. בחיי, היו לי מעל שבעים שיחות שלא נענו, ועוד לא הספקתי ללחוץ על שום דבר, כבר טלפון נוסף. נראה שהמתקשר פשוט ישב במשך כל הארבע שעות האלה וצלצל אלי. מלחיץ זו לא מילה שתתאר איך הרגשתי כשלחצתי על הכפתור הירוק, על האש ועל המים, ועניתי, "הלו?"

"שלום, מדברים מלשכת צה"ל, קיבלנו מהטלפון הזה קריאת מצוקה."

פאק.

הטלפון הזה היה בשימושו של בן דודי בצבא וכנראה שלחצתי על איזה מספר מצוקה בטעות. העובדה שלא עניתי כמעט חמש שעות לא הביא אותם למסקנה שהכל בסדר, באופן טבעי. אני לא יודעת מה היה גרוע יותר, שמישהו יתקשר לספר לי שאמא מתה, או שכל צבא הגנה לישראל על הרגליים בחיפושים אחרי חייל דמיוני שנחטף.

אמרתי להם שזו טעות ואז התקשרתי גם לבן דודי, כדי שידע. הוא אמר שהכל בסדר ושהוא יטפל בזה.

"מה עם המגורים שלי?" שאלתי את המראיינת האחרונה לפני שיצאתי מהמלון בשבע בערב.

"סעי לקחת את המפתחות שלך אצל האחראית למגורים." היא הסבירה לי איך להגיע ולקחתי מונית.

התחלתי להרגיש כמו ניו-יורקרית עם כל המוניות. ירדתי במגורי המלון הגדולים. היו מגורים גדולים ומגורים קטנים, והאחראית למגורים היתה במשרדים של המלון הגדול יותר.

"את תגורי ב'בֵּל'," היא אמרה. הבל הוא המלון הקטן והעלוב יותר של העובדים, הבנתי. אבל איפה שהייתי באותו רגע, היו חדר כושר, מספרה, בריכה ואפילו קיוסק קטן 24/7. היו חדרים גדולים ומרווחים עם מטבח וטלוויזיה, מעלית, ולובי עם טלוויזיות ואינטרנט לפי שעה. בבֵּל לא היה שום דבר כזה.

"אהה." אמרתי, קצת באכזבה.

"אל תהי מאוכזבת," היא קראה את פניי, "אני יודעת שזה נראה יותר טוב, אבל תסמכי עליי, אנשים עומדים בתור ומחכים לגור בבל, אני עושה לך טובה גדולה ואת עוד תודי לי על זה. אחרי שתגיעי לשם, תתקשרי להודיע לי."

היא נתנה לי מפתח, ולקחתי עוד "טקסי".

והנה מצאתי את עצמי ב6 בערב, אחרי ראיון עבודה שהתחיל ב8 בבוקר, עומדת מול בניין בעל 2 קומות עם לובי קטנטן הבנוי משתי ספות, טלוויזיה ומחשב אחד של אינטרנט לפי שעה, בלי מעלית ועם בונקר קטן של שומר בכניסה. הוא היה בחור מקסים, סודני עם מבטא כבד ומשונה, והוא הראה לי את החדר שלי שהדרך אליו מרוצפת באבני-מרצפת מטונפות ובארבעה גרמי מדרגות. אין מעלית, אין קיוסק, אין בכלל מה לדבר על בריכה. זה אמור היה לבאס אותי שקיבלתי את המגורים העלובים, אבל בכנות, בשלב הזה כבר לא היו לי אנרגיות אפילו להתבאס.

"יש כאן גרה בחורה אבל נסעה כמה ימים, עד שתחזור החדר הוא שלך. זה מיטה שלך, זה שירותים, זה מטבח." ב'מטבח' הוא כמובן התכוון לפינת קפה ומיני-מקרר, "כניסה אסור לאנשים שלא גרים כאן אחרי 11 פי.אם. אם תופסים כאן אחרי השעה 11, מי שגר משלם את הקנס. את צריך לשמור את הסדר וניקיון ולא להרעיש. אפשר לשבת בלובי באיזה שעה שרוצים ולהיכנס ולצאת מתי שרוצים, אבל לא רעש. יש מרפסת אחד ומזגן ושולחן וטלוויזיה עם שני ערוצים אני חושב זרים."

החדר היה יותר ממספיק בשבילי, באמת שלא הייתי צריכה יותר. אבל אחרי שיצאתי מהמגורים הענקיים ההם בצד השני של העיר, לא יכולתי להפסיק לחשוב שאני מפסידה בענק.

נסעתי והבאתי את הדברים מהדירה ההיא. שמחתי לראות שהכל שם ושהחשישניק הרוסי לא מכר לי את הכל בשוק השחור. לא בקטע של דעות קדומות, הוא פשוט לגמרי ענה לפרופיל.

התקשרתי לאחראית למגורים, כפי שביקשה שאעשה.

"נו, התמקמת? איך החדר?"

"חדר מקסים, אהבתי אותו," אמרתי, "אבל את בטוחה שלא יהיה לי טוב יותר במלון השני?"

"תסמכי עליי, שם טוב יותר. אני מבטיחה."

ואני שמחה שהקשבתי.

עבר עליי לילה קשה, ובבוקר הגעתי למלון לארוחת בוקר. באופן חד פעמי אכלתי בחדר האוכל של האורחים ולא של העובדים, כי עוד לא הייתי נחשבת עובדת. פאק מאאן, היה טעים, ואם הייתי יודעת שזה הבוקר היחיד שאזכה לאכול שם הייתי אוכלת יותר. כמה שרק אפשר. היה להם קפה הפוך, מאפים טריים, פירות טריים, קורנפלקס שמתפצפץ בפה וגם ריבה ולחם. יאממ.

כשאני מחפשת מקום לשבת, מי מנופפת לי בידה? כמובן, אותה בחורה של מוחמד משהו, זו שרוצה לעבוד במלון ספורט. זה כנראה לא באמת התגשם מאחר והיא יושבת ואוכלת כאן איתי. היא פיטפטה איתי ושאלה איפה אני אעבוד. סיפרתי לה שבלובי.

"איזה כיף לך!" היא אמרה, "שם הרבה יותר טוב מאשר כאן, בחדר האוכל. אני לא מאמינה שנתנו לך את העבודה הזאת על ההתחלה."

זו התחלה טובה של היום. חזרתי באותו היום למראיינת ואמרתי לה שאני מרגישה טוב יותר ואוכל לעבוד בלובי. היא נראתה קצת סקפטית לגביי, ומי יכול להאשים אותה אחרי היציאה המטומטמת שלי בראיון, אבל הסכימה בסוף.

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני קונה את כל מה שאומרים לי. אם טוב לך שם או לא טוב לך שם, אם קשה או לא קשה. אבל תבינו, הייתי ברגעים האלה זקוקה למילה אחת קטנה ממישהו שיגיד לי שזה בסדר כדי לקבל כוחות.

קיבלתי את מדי העבודה שלי, עשיתי קניות של אוכל ומילאתי את המקרר, אירגנתי את הדברים שלי והתמקמתי במגורים החדשים. לא נשאר לי שקל אחד בארנק ועוד לא היו לי מצעים או כרית ושמיכה וישנתי על המזרן החשוף, מכוסה בסדין שמצאתי בארון. היה לי קר בלילה. אבל אני זוכרת שבעודי שוכבת שם במיטה, הרגשתי אחרי הרבה זמן, סוג של הקלה. כמובן שהדאגה לאמא עדיין הכבידה עליי, אבל זה היה הדבר היחיד שנשאר. הלא נודע כבר לא הפחיד אותי. יש לי מקום לישון, יש לי עבודה להתפרנס ממנה וסוף סוף הגעתי למצב אליו שאפתי לעתיד הקרוב: עצמאות. חיים שהם תוצאה של ההחלטות שלי, לגמרי שלי. חופש אמיתי - דבר שחשקתי בו כל כך הרבה שנים ושהקרבתי כל כך הרבה כדי להשיג. נרדמתי עם חיוך מטופש, אני מתערבת. החופש היה משהו שהייתי זקוקה לו, לא הייתי בנויה לחיי ההסגר שהיו לי במשך 19 שנה ואף אחד, חוץ ממ"ע, לא גילה טיפה של הבנה. הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לטעום טיפה של חופש. אני זוכרת כמה קשה היה לי. עד היום זה לא משתחרר ממני; איך אפילו לצאת מהבית לכמה שעות, היה מבצע מתוכנן היטב. סוף סוף אף אחד לא יגיד לי מה להיות. אף אחד לא ידרוש ממני לנטוש את האמנות שלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, מה לאכול, איך להתלבש, איך להיראות, עם מי להסתובב, מה להגיד, כל שעה וכל דקה בכל יום. או שלפחות ככה חשבתי.