פישלתי בענק, אבל מסיבה טובה.

אני בתקופה טובה עכשיו. מאז ה"משבר" שהיה לי אחרי מה שהעורכת כתבה לי וההבנה שנחתה עליי, נכנסתי למן דרייב כתיבה מטורף כזה. אני שוכחת לאכול, שוכחת לישון, שוכחת מתכניות עם חברים ותודה לאל שאני מצליחה לזכור ללכת למשמרות כדי לא לאבד את הפרנסה.

היה ערב מספרי סיפורים נוסף השבוע. נושא הערב: מים גנובים. לא סיימתי את הסיפור עד הרגע האחרון ובאותו יום יצאתי מהעבודה חצי שעה קודם כדי להספיק לסיים אותו לפני שבית הדפוס מתחת לבניין סוגר, שאוכל להדפיס אותו. יצא לי סיפור לא רע והחלטתי שאת זה אקריא. מאחר שבימים שבחודש האחרון הייתי בטראנס כתיבה, הייתי כל כך עייפה שהעיניים שלי כבר לא הצליחו להישאר פקוחות. הרגשתי שאני קורסת. אמרתי לעצמי, "טוב ג'אם, הגיע הזמן לפאוור נאפ."

אני בדרך כלל לא טובה בפאוור נאפס, אני גרועה בזה. אם תגיד לי ללכת לישון חצי שעה, אני אתעורר אחרי חמש שעות עם מבט מזוגג בעיניים ואשאל, "מה השעה?"

אז ניחשתם נכון, זה מה שקרה. נכנסתי למיטה בסביבות 8 והחלטתי לקום בוחצי וללכת לערב המספרים, אבל אז נפלה עליי תרדמה והתעוררתי רק ב11 וחצי בלילה.

אח... האירוניה בחיי לא מפסיקה להתקיף עם רעיונות חדשים.

כשהתעוררתי עם אותו מבט מזוגג, היו לי 5 שיחות שלא נענו ומיד התקשרתי למארגן הערב.

"איפה היית?" הוא שאל, "חיכינו לך."

"נרדמתי." אמרתי בבושה, "אני מצטערת, אני נפלתי לתרדמת רצינית."

"חבל. היה ערב די חלש והיית חסרה לנו." הוא אמר, "מה קרה?"

"חוסר שינה." אמרתי בקצרה, "הרגתי את עצמי."

"את צריכה להקשיב לגוף שלך." הוא אמר.

אני באמת צריכה. הוא תמיד מאותת לי בשעה מסויימת שהוא כבר עייף. די, לישון. ואני ממשיכה לכתוב, מחזיקה את עצמי עד קצה היכולת, עוד טיפה ועוד טיפה, עד שאני נופלת באמצע ונרדמת. ולמחרת, קמה בצמא חדש לכתוב שוב ולא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.

זה נפלא, זה מעורר השראה, זה פנטסטי. רק חבל שבגלל זה איבדתי את ערב המספרים. זה לא רע עד כדי כך כי מה שחשוב זה שהסיפור לא מת. הוא קיים ויהיה לנצח ואעלה אותו בכל זאת, לבלוג, בהזדמנות הראשונה.

למחרת יצאתי עם המחשב לעבוד בבית קפה, והייתי שם במשך 6 שעות רצופות. הספקתי הרבה ואני מאוד מרוצה. בקרוב יצא הספר לאור, ואחד מהסיפורים שם יעמוד כששמי מתנוסס מעליו.

יודעים מה? אם אדם ישנוני כמוני, שאוהב מיטה, שבשבילו להתהפך מצד אחד לשני זה טרחה, שבשבילו מהתעוררות בבוקר עד מצב ערות, נדרשים לפחות שלוש שעות וכמות קפאין מכובדת - אם אדם כמוני, שלא מסוגל להתמקד במטרה ותמיד הולך עם הראש בקיר ודופק את עצמו, שלא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז מסיים בלב כבד, שלמרות הפוטנציאל שהוא יודע שיש לו ממשיך לשטוף כלים למחייתו - אם אדם כמוני הגיע למצב של קריסת מערכות בגלל השראה, כל אחד אחר יכול להשיג מה שהוא רק רוצה. הכל אפשרי. אדם רק צריך למצוא את הדרייב שלו, משהו שיניע אותו.

ואתם יודעים מה עשיתי מיד אחרי שיחות הטלפון? הכנתי לעצמי קפה, וישבתי לכתוב סיפור חדש. עד 6 בבוקר.

למחרת, שהיה טכנית אותו היום, הלכתי לדירה החדשה של השותפים הקודמים שלי (הם זוג), כי היינו צריכים לדבר על כמה דברים. הוא רוצה שאני אהפוך ל"דייר הראשי" מאחר והוא עזב וזה היה התפקיד שלו, וממש לא רציתי כי זה כאב ראש מיותר, אבל מאחר ולא היו מתמודדים אחרים לתפקיד, כי השותפה השניה נטולת כרטיס אשראי, התפקיד כפה עצמו עליי. הבעיה היא שאין לי ערב לדירה. זו בעיה שמלווה אותי המון כי בכל דירה תמיד רוצים ערבים וזה גרם לי לאבד הרבה דירות טובות. גם לשותפה שלי אין ערב. עכשיו בעל הדירה מאיים שאם לא יהיה לנו ערב בקרוב, הוא פשוט ישכיר את הדירה לאיזו משפחה. מרגיז. אז אין לי מושג מה הולך לקרות. בינתיים אני עושה שוב את אותה הטעות שעשיתי כשגרתי עם ט' ורושמת את כל החשבונות על שמי, כי זה או זה או שאהיה חסרת דירה עד שאמצא מקום אחר, וזו תקופה שכמעט בלתי אפשרי למצוא דירה זולה וטובה. לפחות אחרי חודשיים עם השותפה הזאת אני יכולה לסמוך על כך שהיא לא תעשה לי את אותו הקטע שט' עשתה לי. ולא סיפרתי לכם - אבל ט' כן שילמה את שלה בסוף. שלחו לה מכתב עם ארנונות שכנראה לא שולמו. בעל הדירה שלנו כנראה לא העביר לנו הרבה תשלומים. ברוב חכמתה, היא התקשרה לבקש ממני לשלם איתה חצי חצי. צחקתי לה בפרצוף ואמרתי לה שהקארמה תפסה אותה, וניתקתי את הטלפון. זה היה תענוג. היא שילמה את כל הסכום לבד. יחי הקארמה!

אז אני והשותפה יושבות לנו בחצר אצל השותף הקודם, ואז הגיעו אליו אורחים. "סלחו לי, אני הולך לקבל אותם." הוא אמר. הוא מארח בדמו. שמענו אותו עושה להם סיור קטן בחצר (הגדולה מאוד!) שמסביב לבית ואני והיא עשינו בינתיים כמה טלפונים לכל מיני מקומות מוצצי דם בעלי מוזיקת-מעליות כצליל המתנה. אני קוראת לשותף שלי כדי לסגור איתו כמה דברים, והוא אומר, "אני כבר בא!" ו-באם! מי נכנס לחצר? - י'.

זוכרים את י'? הבחור ששבר לי את הלב, שנסעתי לחווה והוא הפסיק להתקשר?

לא סיפרתי לכם, אבל ראיתי אותו גם קודם. אני מנחשת שהסיבה שלא כתבתי את זה כאן בבלוג, היא שזה לא הרגיש לי חשוב. והמסקנה היחידה שאני יכולה להפיק מזה היא שהתגברתי עליו לגמרי.

הפעם הראשונה שבה נפגשנו היתה ברחוב. לא ראיתי אותו מתקרב מרחוק ולא היה לי זמן להתכונן נפשית - נתקלנו זה בזו פתאום, בפניה. הוא נעצר בהפתעה, אמר "ג'אם?" וחיוך מתנוסס על פניו. חייכתי בחזרה. הוא עזב את מה שהחזיק ביד (קלסר ציורים גדול), השעין אותו כנגד הקיר ונתן לי חיבוק. אני חייבת להודות שקצת הסנפתי אותו. "את עדיין גרה באזור? חשבתי שעברת לדרום."

בולשיט מאמא. הוא ידע טוב מאוד שאני כבר לא בדרום. סיפרתי לו, בשיחה האחרונה שלנו כשהייתי ברכבת בדרך לעיר, שפוטרתי. אם זה התירוץ שלו לנתק את הקשר בדיוק כשהייתי זקוקה לו הכי הרבה, אז התאכזבתי. הייתי מצפה ממנו להיות יותר יצירתי.

אבל זרמתי עם זה ועניתי, "עדיין כאן."

"איזה כיף לראות אותך!" הוא אמר עם החיוך הכובש שלו, "את נראית נפלא."

"תודה." אמרתי. הרגשתי, תוך כדי שדיברתי איתו, שאני קרירה אליו. זה לא היה בכוונה, אבל משום מה זה מה שיצא ממני. הייתי נחמדה וחייכתי, אבל הרגשתי חולשה כי ידעתי שלמרות שכל הזמן כשהלכתי ברחוב חיפשתי אותו, ולמרות שבאיזה מקום כל-כך רציתי לראות אותו - זה לא רצוי. התגברתי עליו, המשכתי הלאה, הבנתי שהוא לא מעוניין. לראות אותו רק יעורר רגשות ישנים. ולכן אני חושבת שזה מה שקרה, שהקרירות שלי באה ממקום של פחד להרגיש שוב משהו.

הוא אמר שהוא ישמח לשבת איתי על כוס קפה פעם ולדבר, להשלים פערים. אבל עכשיו הוא בדרך לחברה שלו.

ואז הלב שלי צבט. ידעתי שזו ההרגשה שעולה כשרגשות ישנים מתעוררים, ושנאתי את עצמי על שככה אני מרגישה, אבל אי אפשר לכעוס על עצמך בגלל רגשות - זה לא בשליטתנו.

נראה שפתאום הוא הבין מה הוא אומר, והוא חזר על זה שוב, "לחברה שלי..." רק שהפעם, במבוכה. אני לא יודעת למה הוא חש מבוכה ואני מקווה שהוא לא ראה על הפנים שלי שהייתי מאוכזבת או כואבת או משהו דומה.

"יפה." אמרתי, "אני שמחה בשבילך. אני חייבת לזוז."

"כן, גם אני," הוא אמר, "אבל אני אשמח להשלים איתך פערים, את יודעת. לשבת על קפה מתישהו."

"יש לך את המספר שלי." עניתי, "תתקשר, ונקבע."

הוא הבטיח שכך הוא יעשה. באותו ערב ראיתי אותו שוב. שבועות שלא ראיתי את הבחור ופתאום אני רואה אותו פעמיים באותו יום. פאק מי. הוא היה בג'ם בלוז בפאב, וכשראה אותי מגיעה, חייך ונראה שוב מופתע, "הי לך! מצטער, אני בדיוק הולך." הוא אמר. לא אמרתי כלום, רק חייכתי והמשכתי הלאה, אומרת שלום לחברים.

כל זה קרה לפני חודשיים. והאם הוא התקשר מאז? לא לא לא.

לא ציפיתי שיתקשר. יש לו חברה, למה שישב עם הבחורה שפעם היה שוכב איתה, על כוס קפה?

ועכשיו פתאום הוא מופיע שוב, במקום הכי פחות צפוי. הוא לא מסתובב הרבה בשכונה, כבר הבנתי את זה. הוא גם אמר לי, במפגש שלנו ברחוב, שהוא די מתבודד לאחרונה. זו שכונה קטנה ולא קשה לפספס. אבל אז הוא התיישב איתנו אל השולחן והתחיל לשאול אותי מה נשמע.

הייתי במקום אחר לגמרי, ולכן גם הייתי הרבה יותר קלילה ולא קרה כמו אז. דיברנו קצת ונושא השיחה הגיע למה שקרה לי אתמול, שהיתה לי קריסת מערכות.

"קרה לי משהו דומה," הוא אמר, "גם אני הכבדתי על עצמי ונפלתי לתרדמה לפני כמה ימים. בדיוק אותו הדבר."

"זה משוגע." אמרתי.

"ולמה הכבדת על עצמך?" הוא שאל.

"אני לא מפסיקה לכתוב. זה התקף."

"על זה רציתי לדבר איתך," הוא אמר פתאום. כאילו התקשר או משהו, ושכח על מה רצה לדבר, ולא נפגש בטעות עם מישהי שאפילו לא התכוון להתקשר אליה אי פעם בעתיד.

"על מה?"

"על הכתיבה שלך."

הופתעתי. "משהו ספציפי?"

הוא עבר לאנגלית, "לא, רק רציתי לשאול כמה שאלות. דברים שאני צריך לדעת. אשמח אם נוכל להיפגש לקפה פעם ולשוחח."

"טוב, יש לך את המספר שלי,"אמרתי שוב, עוברת גם אני אוטומטית לאנגלית, "תתקשר ונקבע."

הוא הבטיח שככה יעשה. אני לא רואה את זה קורה ולא מצפה לכלום. לא מתכוונת לאפשר לעצמי להתאכזב שוב בגלל הבחור הזה. הבחור המקסים הזה. שילך לעזאזל.

...אז אני במקום טוב בחיי כרגע :) ונראה לי שאשאר שם לזמן מה. מיד אחרי שעזבתי את הדירה של השותף, הלכתי לבית קפה וישבתי לכתוב. כתבתי מארבע בצהרים עד 10 בלילה. והייתי ממשיכה, אם לא הייתי כבר ממש מאחרת להופעה של א'. תענוג.

החיים יפים. אני רק מקווה שלא אצטרך להחליף קורת גג כי בינתיים נוח לי ואין לי כוח לעבור דירה. אני שונאת לעבור דירה בחורף. זה מסורבל כזה.

ס' מבקר אחרי המון זמן ולכן הענקתי לו היום מזמן הכתיבה שלי, ולבקשתו, הכנתי עוגת שוקולד טבעונית. היא עמדה קצת עם הזיגוג כי השארתי אותה להתקשות. ס' צועק עליי מהמטבח לבוא לטעום. אלך לבדוק איך יצא ואחר כך הוא חושב ללכת לאיזו מסיבת ריקודים, מלווה בממריצים ומוזיקת פטישים. אני לא מרגישה שבא לי. כל מה שבא לי עכשיו זה לכתוב לכתוב לכתוב.

Have a good one :)