פקחתי את עינה הימנית. היא לא נעה ובגופה היתה שלווה שלא ראיתי בעבר. המיטה היתה חמה, והיא – קרה. בזווית פיה עמד נוזל לבן, קרוש, שנשפך אל לחיה וקפא שם. רק לפני כמה שעות חייכה אליי, תכננה איתי את החיים שיהיו לנו בדירת הפאר בה נגור, בזכות דודה. הוא הבטיח שיוריש לה כסף רב לאחר מותו, ושישלם על הגמילה, בתנאי שתפסיק. זה יהיה הניסיון השני שלי, הרביעי שלה. הפעם, הבטחנו, זו תהיה הפעם האחרונה. לי יהיה עסק קטן של תיקון מכוניות בחצר, ולה, חדר חושך בקומה השניה בו תוכל לעבוד בשקט. היא תהיה מאושרת כמו שלא היתה, אני מתערב, כל חייה.

התיישבתי על גופה, רגליי משני צדיה, כפות ידיי על לבה. דחפתי והרפיתי, מנסה להעיר את הלב הרדום. היא לא הגיבה, אבל לא הצלחתי לעצור. ידיי עבדו כמו רגליים שרצות בירידה ולא מסוגלות לבלום. חשבתי שתתעורר פתאום, תשאל "מה אתה עושה? תן לי לישון." ותסתובב אל צדה. אולי אפילו תפלבל בעיניה לומר שאין לה כוח או סבלנות לדרמה. היא היתה כל עולמי. נפגשנו בתחנת הרכבת, כשרציתי לעזוב את העיר ולפתוח דף חדש במקום אחר. נשארתי רק כי סיפרה לי שעכשיו עברה הנה, ושהיא בודדה. אהבתי שמעולם לא לבשה חזיה. אהבתי שתמיד רצתה לאכול באותה מסעדה. אהבתי שלמרות המאמץ להיראות רצינית, חיוכה היה מתגנב אל שפתיה כאילו המיס ברזל טהור ועיקם אותו.

בסוף נעצרתי כי חשבתי ששמעתי משהו. דפיקות בדלת. יונתן עומד מבעד לעינית, עם השקים שלו מתחת לעיניים והמבט שתמיד מחפש מקום מבטחים.

"תהיה בשקט," אמרתי כשנכנס, "אירה ישנה."

הוא הביט בה רגע ארוך, נאנח והתיישב אל השולחן. "קיבלתי עוד דחייה." אמר.

הדחיות בחייו של יונתן היו אבני מרצפת הכרחיים לביקור בדירתי, ולכן כל ביקור שלו היה הכרזה בפני עצמה על כתב יד שחזר. נעמדתי ליד החלון. מכאן, השדרה היתה סקיד רואו של מוטלים, דירות עלובות, דוכני מזכרות עצובים, חנויות פורנוגרפיה ובתי עבוט. שאלתי אם הוא רוצה קפה. הוא רק בהה בעיתון של אתמול ששכב על השולחן. מאז שאירה נכנסה לחיי, חדלו כוסות היין וספלי הקפה להסתובב בכל מקום והעיתון מצא את דרכו אל פינת השולחן בכל בוקר. "יהיו עוד הזדמנויות." אמרתי, "תמשיך לכתוב."

"אני צריך מקום ללילה."

"אין לי מקום," אמרתי, "אירה אצלי. ומחר נצטרך לנסוע לכמה זמן."

הכנתי לי ולו קפה והנחתי את הספלים על השולחן. הוא ניגב את מצחו עם הכפפות הקרועות שעטה, ונראה מיואש.

"אולי אוכל לפרוש לך איזה מזרן על הרצפה." נכנעתי לבסוף.

הוא הביט בי בהכרת תודה. הרים את ספל הקפה שמולו בידיים רועדות, וזה, החליק מהן אל הרצפה. הספל נשבר וקול התנפצות חד דקר לי את הלב. אחרי השקט הארוך של הבוקר, הצליל הזה היה רועש וחודר מכל צליל.

"סליחה..." הוא מלמל, "אני כזה מגושם. אני מצטער."

"זה בסדר."

הוא בחן אותי. "מה עובר עליך?" שאל. הרמתי אליו מבט. "נראה ששוב השתמשתם הלילה. לא נמאס לכם להיות סמרטוטים?" באיזו זכות הוא, יונתן, שואל אותי שאלה כזאת?

מן החלון, השתקפה אליי בבואתי. השיער המשומן הזה שכאילו מרחף מעל ראשי ולא מחובר אליו, העיניים העצומות למחצה, השפתיים הסדוקות. כמה השתניתי מאז שפגשתי את אירה. היא פתחה בפניי עולמות חדשים שאהבתי כל כך אבל גם שנאתי. רציתי ששנינו נחזור יחד למציאות ונוכל לחיות חיים טובים, וכמו שהבטחתי לה, התקשרתי אתמול למרכז גמילה ורשמתי את שנינו. הם ביקשו שנתייצב שם מחר.

"מי שמדבר," אמרתי, "תנקה את זה."

הוא קם לנקות את הלכלוך, ותוך ניגוב הרצפה במטלית, הרים את ראשו אל אירה.

"היא ישנה חזק." אמר, "אני חושב ש..." הוא קם וניגש אליה.

"היא בסדר." מיהרתי להגיד, "היא תמיד ישנה חזק."

"לא, אני חושב ש..." הוא זקר שתי אצבעות והצמידן לצווארה, "אני מצטער, חבר. היא נחנקה."

"זה יעבור לה," אמרתי, "תעזוב אותה בשקט."

הוא סובב אליי מבט מלא אימה, "מה אתה – "

"ששש..." השתקתי אותו. לא מספיק שתמיד הפריע לנו בנזקקותו, הטריד אותנו בבעיות השתיה שלו, ישן לנו בדירת החדר הקטנה כשרצינו לשכב, ועכשיו זה?

מעולם לא ראיתי אותו מפוחד כל כך. פתאום אמר שהוא חייב ללכת, שהוא נזכר שיש כמה מקומות שעליו להיות בהם. הוא הניח לרגע יד על כתפי, ויצא מהחדר.

מיד אחרי שהלך, התיישבתי ולגמתי לגימה מהקפה. הרמתי את העיתון וקראתי את הכותרות של אתמול.

"ראית?" אמרתי לאירה בשקט, "המסעדה שאת אוהבת נפתחת שוב. דווקא כשלא נהיה כאן ליהנות ממנה."