ג'אם כאן, כותבת לכם מבית סבתא.

שבוע שעבר, היה שבוע ללא שינה. נסו לעקוב: הייתי 3 ימים אצל ההורים, בהם ישנתי מאוחר והתעוררתי מוקדם כל לילה בגלל כל מני סיבות. בבוקר האחרון התעוררתי מוקדם כי היה לי טרמפ בבוקר, ומיד כשהגעתי, לא היה לי זמן להשלים שעות שינה כי הייתי חייבת לרוץ מיד לעבודה. אחרי המשמרת, הלכתי לערב סרט עם חברים, כי עם כמה שרציתי להשלים שינה, אני מאוד חכמה כשזה מגיע לסדר עדיפויות. ישנתי בארבע בבוקר והתעוררתי שוב לעבודה בשעה 7. זו היתה משמרת מעייפת עם הרבה עבודה, והייתי גמורה בסופה ברמה שהתחלתי לראות כפול. נשבעת לכם. הייתי אמנם גמורה ומתה לישון, אבל גם גוועתי ברעב וידעתי שלא יהיה לי כוח לבשל כשאגיע הביתה. אז הלכתי לאכול בשכונה עם חבר, ועד שחזרתי הביתה היה 9 בערב בערך. אמרתי לעצמי שזהו, מיד למיטה. רציתי לרדת מהרגליים. רגע לפני שהלכי לישון, החלטתי לבדוק מייל... והתעוררתי לגמרי!

ג'אם שלכם זכתה במקום הראשון בתחרות סיפורים קצרים!

אני מתה להעלות את הסיפור לכאן, ופרטים על התחרות, אבל לא אוכל כי בקרוב הסיפור הזה יפורסם תחת שמי, ואני הרי כותבת בשם בדוי פה בבלוג. אבל בחיי, זה הקפיץ אותי מאושר! התחלתי לצחוק עם עצמי, כמו שאני עושה כשאני שמחה ולא יודעת איך לבטא את זה.

זה אותו סיפור שדיברתי עליו כשסיפרתי לכם על העורכת ששלחה לי ביקורת ממש טובה. מקום ראשון... 4 מתוך 5 שנים זכיתי להיכנס ל20 הזוכים, מתוכם פעם אחת מקום שלישי. סוף סוף אני במקום הראשון. ומה שהכי הזוי זה... שזה הסיפור היחיד שהייתי בטוחה מראש, גם בעודי לוחצת "שלח", שלא ייכנס אפילו ל20 הראשונים. חשבתי שבגלל שיש בו סצנת סקס, לא יקבלו אותו מפאת צנזורה. אני גאה בהוצאה שלא צנזרו, ומניחה שזמנים השתנו. אם התחרות הזו היתה מתקיימת 20 שנה קודם, אני לא חושבת שהסיפור היה מתקבל.

לא היו לי אנרגיות לצאת שוב מהבית, אז חגגתי עם עצמי, עם כוס יין וג'וינט. ועכשיו אני מחכה לערב ההשקה שיתקיים בסוף החודש, וכבר שלחתי סיפור גם לתחרות אחרת. מאז שגיליתי על הניצחון, כל יום התמסטלתי. אני מעשנת הרבה וויד לאחרונה ולא בקטע טוב, שאתה יושב וכותב עם ג'וינט ומקבל השראה מההיי, אלא סתם לעשן ולשתות עם חברים, להגיע הביתה וליפול לתנומה עמוקה. או לעשן בבית עם ס', לאכול מלא ג'אנק, ושוב, ליפול לתנומה עמוקה. כל מה שנותר לי עכשיו הוא לעבוד על הרומן שלי. נגמרו הדדליינים ועמדתי בכולם. אולי זה הזמן להרגיע עם העישונים ולקבל פוקוס.

ידיד שלי מהשכונה הכניס עכשיו 30,000 שקלים לחשבון הבנק, כי הוא עבד על ביטוח לאומי. במילים אחרות, זיין את המדינה כמו זונת צמרת. היינו בהופעה של איזו להקה מהשכונה, שגם א' ליווה אותם, והוא החליט לשלם לי על כל הבירות. עשינו לחיים על הנצחונות שלנו. שלי בתחרות, שלו את המדינה. ואז, כשהיינו במאנצ', הוא שילם לנו על ארוחת שחיתות. הוא אומר שכשאתה זוכה במשהו, אתה צריך לחלוק את הניצחון עם אנשים אהובים, (בעיקר כי גם הכסף שלנו, לטענתו, נמצא שם בתוך ה30,000) כי ככה אתה לא מושך קארמה רעה. הבחור חוגג ולא בטוח מה בא לו לעשות עם הכסף. הצעתי לו לקחת חופשה ולנסוע לחו"ל. הוא אומר שאולי ישתמש בכסף למשהו יותר פרקטי. אולי ישכיר דירה לעצמו וסוף סוף יצליח לעמוד בהוצאות של הדירה של אמו, ועדיין יוכל לגור בנפרד. הבנתי שנמאס לו לגור איתה אבל היא זקוקה לתמיכה הכלכלית שלו. זה נשמע כמו רעיון טוב יותר.

ס' היה אצלי כמה ימים, ונראה לי שהוא מתוסכל מתמיד בנוגע לחיים שלו. "מה אני עושה עם החיים שלי..." נהיה משפט מפתח אצלו. הוא נטול עבודה ומרושש לגמרי, עכשיו חזר מאמסטרדם ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אבא שלו מאוד משפיע עליו, תמיד אומר לו שהוא לא עושה שום דבר ושימצא כבר עבודה, שיפסיק לחשוב רק על ההווה ויחשוב קצת על העתיד... וכל הבולשיט.

אנשים חושבים יותר מדי על העתיד, הוא מוערך יתר על המידה. הרי העתיד לא ברור, יש אנשים שלא זוכים להגיע אליו. למה לחשוב עליו כל כך הרבה שתשכח מההווה? אם ס' אוהב לטייל בטבע ולעבוד עם האדמה, שיעשה את מה שעושה לו טוב. כסף זה חשוב, אבל לא צריך להיות המניע שלנו לכל בחירה בחיים. גם לי אמרו עשרות פעמים "תמצאי עבודה 'אמיתית'. כתיבה זה רק תחביב." - אני מהנהנת ומחייכת. סיימתי להסביר את עצמי. זה שהרבה אנשים עושים את זה, לא צריך להפוך את זה לברור מאליו עבור כולם. כבר קבעו לנו את מסלול החיים מיד כשנולדנו. החליטו שנלך לגן, ואז נעשה 12 שנות לימוד שיחסלו לנו את השנים שאמורות להיות הכי יפות ונטולות דאגה. אח"כ, נעשה שירות צבאי או לאומי למשך 3 שנים. נטוס לחו"ל לחופשה קצרה, לרוב בהודו, נחזור ונלמד. ואז... נעבוד במקצוע שבחרנו ונתחתן ונפרנס בכבוד עד הפנסיה או עד קץ החיים. אז נהיה חופשיים. כשכבר נהיה מתים, או זקנים, ונחשוב רק על העבר ועל "מה יכול היה להיות..." - אני פשוט לא מבינה למה המסלול הזה, שבמקרה כמה אנשים שרצו בו עשו את זה, הפך עכשיו לדבר שכולם עושים, ואם הם לא, אז הם "מבזבזים את החיים". דאאם יו פיפל.

בת דודה שלי חלמה ללמוד קוסמטיקה, ובשביל אמא שלה שתעקשה שתלמד מקצוע "אמיתי", למדה משפטים. היום היא מובטלת שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. סבתא שלי לא למדה כי בתקופתה זה לא היה מקובל שבנות לומדות, והיום היא מצטערת שלא למדה כי היא מתה לדעת לקרוא ולכתוב ולתקשר עם המשפחה בוואטסאפ ופייסבוק וכל הג'אז הזה.

אז הנה לכם. חבר אחד שלי עשה כמה קפיצות לביטוח לאומי והרוויח מה שאני לא עושה בחצי שנה. ס' שלי לא עושה כלום ולא מרוויח כלום. אני עובדת קשה ומרוויחה מעט. בת דודה שלי למדה והפסידה, סבתא שלי לא למדה והפסידה. זה באמת באמת לא נראה לי משנה. כל אחד נותן ומקבל משהו אחר ואם אתה במסלול ה"נכון" זה לא בגלל שעשית מה ש"נכון", אלא כי עשית מה שנכון לך.

אני לא חושבת שהתפיסה הזאת אי פעם תשתנה אצלי. אי אפשר לדעת, אז אולי, אבל אני די בטוחה שלא. אפילו שאבא ממש ממש מקווה שכן.

עד אז, בלי לחשוב על המחר, אלך לשרוף את הראיות שקניתי. נשאר לי רק גרם אחד אחרון.