אז למי שלא מכיר, פואטרי סלאם זה ז'אנר בשירה בו הכותב מדקלם שיר באופן של דיבור. כמו סוג של ראפ איטי, בטון דיבורי ומחורז. אני הלכתי לערב שבו הקראנו פואטרי סלאם בסגנון ספוקן וורד (Spoken Word). בעיקרון, ספוקן אמור להיות בעל פה, אבל יש כאלה שעלו עם דף. אני כתבתי ברגע האחרון, בלחץ של זמן, בדקה התשעים (ותבינו למה זה מתקשר אחרי שתקראו את הקטע) אז לא הספקתי ללמוד בעל פה, אבל לא נורא. בזכות מרפי והחוקים שלו, זכרתי את הקטע בעל פה אחרי שכבר הקראתי אותו. אבל אני סולחת לו כי הוא מת. הסיבה שכתבתי שבוע לפני שהערב הזה התקיים, היא שתכננתי להגיע כקהל, אבל אז המארגנת ששמעה שאני כותבת החליטה לרשום אותי בלי לשאול. היא פשוט הכריזה שהיא רשמה אותי. לקחתי את זה כאתגר, ונראה לי שהוא בוצע בהצלחה. זה היה מרענן להתנסות בז'אנר חדש בכתיבה, ונראה לי שהייתי זקוקה לשינוי הזה.
אז משתפת, למי שלא שכח מקיומי אחרי תקופת יובש ארוכה:
מה השעה?
מה השעה? אתם יודעים אולי?
לא שאין לי זמן, אני לא ממהרת.
ובכלל, למי יש את הזמן? בחיי,
לי בטח לא. הבוקר הוא לא היה עליי.
הוא לא שייך לאף אחד,
והוא בטח לא אבד. או נכחד.
מישהו, איפשהו, לקח את הזמן
ומדי פעם הוא זורק לנו קצת, אבל-
רק מעט. כלום כמעט.
ועכשיו הוא אצלו, מתבזבז, מתבטל, וחבל-
על הזמן. זה די בלתי נסבל.
לפחות אם השאיר את הזמן האחרון, הנבל...
ואם הוא יקדים את זמנו? זה נכון-
שאז, זמננו עבר? או האט?
לא יחידה, לא ציון, לא נקודה בזמן?
לא תקופה, לא עידן, לא עת.
ואז לא יהיה זמן, באמת?
ולא שאין זמן, אני מתכוונת
אלא שאין זמן!
זו המצאה. די מיושנת.
עובדה שלכל מקום יש את הזמן שלו,
כל לוח שנה, עברי, פרסי, סיני או הינדי
הוא לא אותו הדבר,
ולי... כבר נשבר.
איך נדע שהיום הוא היום,
ולא למשל, מחר? או חודש שעבר?
האם מישהו ספר? אתם מבינים במה מדובר?
איך אפשר לעקוב אחרי הזמן, כל הזמן?
מוזר.
למשל, מתי זה עכשיו?
עכשיו זה עכשיו!
לא, עכשיו זה עבר.
כבר.
זה קורה תמיד, נכון?
ברגע האחרון.
כי לתפוס את עכשיו, ממש עכשיו,
זה אפילו לא כישרון.
זה כמו לתפוס... אלקטרון.
ל"עכשיו" אין משמעות בלי עבר ועתיד
יותר משל"חיסרון" יש, בלי יתרון,
יותר משל"ראיה" יש, בלי עוורון,
יותר משל"ראשון" יש, בלי אחרון.
יותר משל"ישר" יש, בלי אלכסון,
יותר משל"עשיר" יש, בלי האביון,
יותר משל"שכחה" יש, בלי זכרון...
זה פשוט לגמרי
חסר היגיון!
ולמה הביטויים מעורפלים,
ובכלום אנחנו לא בטוחים?
כי במהלך הזמן, נהיינו כל כך לחוצים-
בזמן. והזמן דחק, ונגמר הזמן,
אבל לא באמת, כי זמנים ממשיכים
ואנחנו, בזמננו החופשי, מתלוננים
שאנחנו קצרים-
בזמן, והזמנים קשים,
כי אין לנו זמן להנעים-
את הזמן, ובו זמנית, לשכוח מלוח זמנים
לעשות פסק זמן ובלי לחץ של זמן
בזמן אמת, ליהנות, להירגע
לשכוח מה השעה.
ואיזה יום היום, ומה יקרה בעוד רגע
ולמה "רגע" זה אף פעם לא רגע?
לפעמים זה דקה, לפעמים זה שעה,
לפעמים סתם אומרים את זה כדי שישמע –
ורגע אחד... מה מהיר יותר? רגע או שניה?
ומה זה בדיוק בקרוב? סתם תהייה.
אולי אני חופרת, אבל אותי זה מטריד,
כמו למשל, מה זה תמיד?
האם זה זמן?
לפעמים זה נצח, ונצח
זה לא מדיד!
זה קצת מחריד, וגם מכביד
זה לא עבר או עתיד, זה לא שריד,
זאת מילה אינסופית להחריד!
כי אז איך יודעים אם למישהו, נגיד
לוקח נצח?
ואם מישהו לוקח נצח,
אז אולי זה אותו אחד
שלקח את הזמן
ועכשיו הוא אצלו, מתבזבז, מתבטל
וחבל
על הנצח.
רגע, אז... מה אמרתם שהשעה?
עכשיו השעה כבר לא מה שהיתה-
בזמנה,
כששאלתי, לפני שנה.
טוב, לא שנה,
זה נראה ככה לפעמים, כשלא מסתכלים
בשעון
ולפעמים הוא דווקא רץ,
כשנהנים.
לפעמים,
כשאני לבד, בבד, כותבת משהו אחד
עוברת ככה יממה, ובכלל אין לי מושג
וככה, כמו עכשיו, הרגע, בזמן הזה,
אני מדברת ואין לי תחושה-
של זמן, או איזו הערכה
וזה הדבר היחיד שעוצר את ה...
כן.
אז... מה השעה?
מקווה שתזכרו שזה הראשון שלי, אז באופן טבעי הוא לא יותר טוב מפואטרי סלאם אחרים שאולי שמעתם. אבל כל כך נהניתי וקיבלתי כל כך הרבה מחמאות על הקטע שהאגו שלי בשמים. מקווה שנהניתם.
מבטיחה להשתדל לפרסם פוסט בקרוב ולעדכן אתכם יותר, ומתנצלת ששוב נעלמתי. זה קורה לעתים קרובות. ומה זה עתים קרובות? זה כמו מלחמת חרבות, כמו תל חורבות, כמו לאכול כופתאות. אני מדברת שטויות.
מצטערת על זה, עדיין מושפעת מדיבור בחרוזים. אוהבת אתכם. ג'אם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya