בפוסט הקודם סיפרתי עלי ועל אחנתון, בן הזוג החדש, שהציע לי לעבור לגור איתו ואז יומיים לפני המעבר התחרט על זה. זמנים טובים. אחר כך, למרות הכעס, הסכמתי לנסוע איתו לסיני רק כי ממש רציתי לנפוש כבר ולהתרחק מהעיר ומהבעיות.

סיני היתה גן עדן עלי אדמות. בעל המקום שאירח אותנו הפך לחבר טוב, כי היינו לגמרי לבד על החוף שלו, עד שביום החמישי הצטרפה איזו משפחה והוא היה עסוק מדי. אבל הוא עדיין מצא זמן לשחק איתנו שש-בש (ולהפסיד לשנינו - והרבה!) לשתות איתנו תה בדואי או בירה ואפילו הוציא אותנו לשיט בסירה שלו, סתם בשביל הכיף ובלי שום תשלום. ביום האחרון עשיתי טעות מרה, עישנתי גראס, אחר כך חשיש, ואחר כך שתיתי תה שבו ערבבתי כמות לא מבוטלת של אופיום. פשוט רצינו לסיים את כל הסמים שנשארו לנו. זה לא מאוד השפיע עלי באותו הלילה, אבל בבוקר שלמחרת, ובנסיעה בדרך חזרה, הרגשתי איום ונורא. נסיעה באוטובוס במשך שש שעות עם בטן מתהפכת משלושה סוגי סמים - לא מומלצת. כעסתי על עצמי מאוד. אפילו הקאתי בזמן ההפסקה.

כשחזרנו לעיר, תפסנו מונית כדי ללכת למקום שבו אחנתון השאיר את הקטנוע שלו. הוא הסיר את הכיסוי מעליו ואני קיפלתי אותו. אחרי שקיפלתי, הוא לקח מידי את הכיסוי המקופל, פירק וקיפל מחדש. ואז הכל עלה לי בחזרה. הוא תמיד היה עושה את זה, לא סומך עלי שאני עושה משהו כמו שצריך. והקיפול שלו היה נראה בדיוק כמו מה שאני עשיתי, רק שהוא פשוט חייב היה לעשות את זה בעצמו. הוא תמיד היה אומר לי שאני לא יודעת לשמור על הדברים שלי, אם למשל הנחתי משקפי שמש על השולחן במקום להחזיר אותם לנרתיק, אמר שהם יישברו. כשראה שהארנק שלי קרוע ושעל התיק שלי יש כתם אמר שאין לי חפץ שאינו פגום. אמרתי לו שזה לא בגלל שאני לא שומרת על דברים, אלא שרוב הדברים שלי ישנים וזולים. ההפך הוא הנכון, אם לא הייתי שומרת עליהם, לא היו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן. הוא לא הזכיר כמובן שהאדם האמיתי שלא יודע לשמור על דברים זה הוא עצמו, מאחר שהוא שבר לי מראת קיר גדולה שמאוד אהבתי, שבר לי כיסא עץ וכיסא מנהלים, שפך לי יין אדום על הסדינים ובאופן קבוע שופך בירה על הספה בביתו.

כשהוריד אותי ליד הדירה, אמרתי, "ביי" ביובש ונכנסתי.

אחרי שבוע וחצי בחופי סיני, הרגשתי שאני נופלת מתוך ציור טבע דומם של ואן גוך אל תוך בריכת מציאות חונקת. נכנסתי לחדרי בעל ציפוי הארגזים, עשיתי מקלחת ולצערי איבדתי את כל הניחוחות של סיני מעל גופי, ואז נכנסתי לסטרס.

גרתי בדירה עם בחור שבעבר גרם לי לשקול להתקשר למשטרה, שאמנם גר עם החברה שלו אבל אני לא מכירה מספיק לעומק כדי לדעת כמה הוא נאמן. הייתי מובטלת ובדיוק התחילו החגים אז ידעתי שהסיכויים למצוא עבודה בתקופה הזו הם כמעט אפסיים. ידעתי שבקרוב אצטרך להיפגש עם אחנתון אבל הפעם לשיחת פרידה כי הכעס שלי פשוט הגיע לסף. חשבתי שאולי כשנחזור הוא יעשה חושבים ולפחות יתנצל, אבל זה לא קרה. ידעתי גם שאצטרך לקחת את החתולה שלי מהדירה שלו עוד לפני כן, למרות שלא רציתי לטרטר אותה, מאחר ורציתי לעבור מהסבלט הזה לדירה אחרת כמה שיותר מהר. הרגשתי איך האדמה חומקת לי מתחת לרגליים, איך בכל פעם שאני יוצאת אל הרחוב ומסתובבת בשכונה, כל פרצוף שאומר לי שלום מיד לאחר מכן שואל אם הכל בסדר, בהבעה מודאגת. אנשים בשכונה הרגישו שאני לא במיטבי. וכמובן, הדיכאון הקלאסי של לחזור מחופשה אל המציאות, שבדרך כלל אמור לחלוף בתוך יומיים-שלושה, אם היא לא עגומה.

חבר טוב הגיע לביקור מלונדון באותם ימים, נקרא לו טז. הכרתי אותו כשגרתי באילת, בתקופה שבה גרתי ברחוב. לילה אחד הוא אפילו נרדם איתי מכורבל בפינת רחוב רק כדי לחמם אותי, ומעולם לא ניסה לגעת בי בצורה שלא הסכמתי. במקור הוא מדרום אפריקה, דובר אנגלית, פתח עסק למכירת חטיפי גרנולה לבתי קפה והיום הוא גר בסירה בלונדון. לא האמנתי שהוא באמת בארץ, לא ראיתי אותו 8 שנים! כשנפגשנו זה היה כאילו התראינו אתמול, והוא שאל לאן נלך. רציתי להראות לו קודם כל את החוף האהוב עלי. הלכנו לשם, השעה היתה מאוחרת והיה טיפה קריר כי זה היה בסוף הקיץ, אבל בכל זאת נכנסנו להשתכשך קצת. אחר כך נסענו אלי להחליף בגדים ואז יצאנו לשתות ביחד. הוא נשאר לישון אצלי, ולמחרת בבוקר שתינו ביחד קפה בשכונה. הוא אהב את המקום ואמר שיש לו אופי נעים, ואמר שהחיים שלי נראים טוב. הוא שאל על חיי האהבה שלי, ואז לא ידעתי כל כך מה להגיד. רציתי להתפרק, אבל לא להפיל עליו הכל. הוא התעקש שאספר, הרגיש שהגמגום שלי מסתיר מאחוריו משהו - וסיפרתי. סיפרתי על הקשר שלנו, על מה שקרה עם הדירה, ועל סיני. טז היה המום. הוא אמר שהוא מאוד מופתע לשמוע שאני עדיין יוצאת עם הבחור שמתייחס אלי ככה, שתמיד היה לו הרבה כבוד כלפי כי ראה שאני בחורה חזקה ושזה לא מתאים לי, שלא מגיע לי יחס כזה, שאל למה נראה לי הגיוני להמשיך עוד יום אחד בזוגיות עם טיפוס כזה. אמרתי לו שהבחור בטח נשמע לו כמו מפלצת כי סיפרתי באופן כללי מאוד את מה שעשה, אבל שיש לו גם צדדים טובים מאוד ושהכימיה שלי איתו זה דבר נדיר שלא מוצאים בקלות.

הוא אמר, "ג'אם, זה לא משנה כמה צדדים טובים יש לו, אם הוא מרשה לעצמו להעביר אותך את כל זה, ואפילו לא מבין ולא מודה שהוא לא היה בסדר, הוא לא ראוי לך. בפעם הראשונה שהגעתי לארץ פגשתי המון סוגי אנשים, ואת יודעת, הישראלים היו נחמדים, חלקם נחמדים פחות, אבל אף אחד מהם לא היה אפילו קרוב להיות הרפתקני כמוך. זו הסיבה שהייתי יושב איתך כל כך הרבה, בקור, בפינות רחוב, נרדם איתך, מחפש סיבות לראות אותך. את אדם מיוחד וכיף בחברתך, את הרפתקנית בדם. למה את מרשה לבחור, רק כי יש לך איתו כימיה שאת לא רוצה לאבד, להעביר עליך את כל הצרות האלה? בבקשה, תיפרדי ממנו."

תמיד אהבתי את הכנות שלו. אחרי הקפה הוא חזר ללונדון והבטיח לכתוב לי.

ידעתי שאם לא אמצע עבודה עד אחרי החגים, מה שבטוח יקרה, ואוכל בחוץ כל יום במשך חודש, מה שהגיוני שהיה קורה עם המטבח הלא מאובזר שהיה לנו בדירה, אני פשוט אתרושש.

לס' היה צריך להיות יום הולדת בעוד שבוע והוא ממש ביקש שאבוא לירושלים, אז החלטתי - וואט דה הל, אני באה.

אני מגיעה לתחנת האוטובוס, ומולי עומדים שני אוטובוסים שמעמיסים אנשים: אחד לירושלים ואחד לעיר בה גרים הורי. סימסתי לו שלא ישנא אותי, ועליתי על האוטובוס השני. זה היה, אגב, בערב יום כיפור. בדרך, התקשרתי לאחנתון, שבערב הקודם התקשר אלי אבל כבר ישנתי, ושאלתי מה רצה. הוא אמר שרצה להזמין אותי לצאת לשתות. אמרתי שישנתי, וסיפרתי לו שאני כנראה נוסעת לשבוע לירושלים. הוא אמר, "אהה... אוקיי."

כשהגעתי להורי הם בדיוק אכלו ארוחת צהרים, וממש הופתעו לראותי. הסתבר לי שגם אחותי קפצה לביקור עם בעלה והילדים, והבית מלא בקולות צחוק ושמחה. הם לא הרגישו שאני מצוברחת, הם היו עסוקים מדי בהכנות לחג. הסתגרתי בקרון שלי, ומאחר שאת ערב יום כיפור ויום כיפור עצמו הם בדרך כלל מבלים כולו בבית הכנסת, אף אחד לא הציק לי; חוץ מכמה שעות ביום כיפור בו נאלצתי לעשות בייביסיטר לקטן, אבל אחותי כבר הבחינה בשלב הזה שאני במצב רוח נוראי ואמרה שהיא תיקח אותו איתה ושהיא לא רוצה לאלץ אותי לשחק איתו כשאני במצב הזה. הערכתי את זה. הייתי אצל ההורים כמה ימים, אחותי ניסתה לדובב אותי, אבי שאל מה עובר עליי, לא התחשק לי לדבר. ונסעתי לס' יום לפני יום ההולדת שלו. הוא לא כעס שלא באתי בזמן, כי הבין שהייתי צריכה להיות לבד. הייתי אצלו כמה ימים, קראתי המון, דיברנו, שיחקנו משחקי קופסא עם החברים שלו וחגגנו את יום ההולדת שלו בהופעה של גל דה פז. מצב הרוח שלי לא השתפר, אבל זה עזר להיות איתו. הרגשתי קצת פחות אומללה. אבל דאגתי לחתולה שלי וניסיתי להתקשר לאחנתון כדי לשאול האם הכל בסדר איתה; כל השבוע שבו הייתי אצל ס', אחנתון לא ענה לטלפונים, ורק ביום האחרון הוא נזכר לשלוח לי מסרון: "לא היתה לי קליטה, הכל בסדר." וזהו.

דאגתי לה. החלטתי שאני חייבת כבר לחזור ולקחת אותה הביתה ולהיפרד מאחנתון באופן סופי. כנראה שלו זה נראה רק טבעי שכשבת הזוג שלך נעלמת לשבוע, אתה לא עונה לה לטלפונים או להודעות המודאגות, ואז תענה במשפט אחד בלי אפילו לשאול מה נשמע. הוא לא ידע שהחיים שלי מפורקים, חלקית בגללו. הוא לא זמין, והכל בסדר. וזה מה שחשוב.

כשחזרתי העירה השותף שלי אמר שהוא שמע שאני בדיכאון, ושאל למה לא סיפרתי לו. שאלתי מי אמר לו את זה והוא סיפר ששמע שני אנשים בשכונה מדברים על זה ש"מה קרה לג'אם בזמן האחרון? היא כנראה מתפרקת."

והוא באמת לא היה היחיד; כל מי שפגשתי שאל האם אני כבר מרגישה יותר טוב. עד היום, אין לי מושג מי התחיל את השמועות האלה. שמועות שלא היו עיוות של המציאות, לשם שינוי.

הלכתי לאחנתון, אמרתי לו שלום, בלי חיבוק או נשיקה, העמדתי פנים שאני ממהרת ורק לוקחת את החתולה ורצה. הוא היה נראה בסדר. לפני שהלכתי שאלתי אם הוא רוצה להפגש הערב בפאב שלנו כדי לדבר קצת, והוא אמר סבבה. כשהגעתי לפאב הוא כבר ישב במקום שלנו, וכבר הזמין לעצמו בירה. תמיד היה מזמין לשנינו, והיום הזמין רק לעצמו. סימנתי לברמן שיגיש לי את אותו הדבר (יש לנו טעם זהה בבירות, וגם ביין, אבל זהה) ושאלתי מה נשמע. הוא סיפר שאחרי שאמרתי לו בטלפון שאני נוסעת לשבוע, הוא חזר לסיני לעוד כמה ימים. את זה לא ציפיתי לשמוע. זו הסיבה שלא היה זמין. ואז, ניצלתי שתיקה שהיתה בינינו ואמרתי: "אחנתון, כשהייתי בירושלים היה לי הרבה זמן לחשוב. הגעתי למסקנות לגביך, ואני רוצה לשתף אותך."

"אוקיי." הוא אמר. יש לו יכולות הקשבה מאוד גבוהות, ואפשר לראות את זה על הפנים שלו כשהוא מבין שמישהו עומד לפצוח בנאום ארוך.

"אני עוד לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל אתה אחד מהשניים: או מאוד אוהב את עצמך, או מאוד שונא את עצמך. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אז אתה כל כך אוהב את עצמך, שזו הסיבה שאתה איתי. אולי נעים לך בחברתי, אולי אתה נהנה לדבר איתי, אולי אתה סתם לא רוצה להיות לבד - ולכן אתה יוצא איתי, כדי להרגיש טוב. אבל אם האפשרות השניה היא הנכונה ואתה ממש שונא את עצמך, אז אתה כנראה כל כך שונא את עצמך, שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב. לא משנה איזו מהאפשרויות האלה נכונה, השורה התחתונה היא אחנתון, שאני לא מרגישה אהבה ממך בשום צורה." התאמנתי על הנאום הזה באוטובוס בדרך חזרה, וכשלא נשאר לי דבר מתוכנן להגיד, אילתרתי, "אני לא צריכה פינוקים או מחמאות, רק משהו שיראה לי שאכפת לך, שאתה מודע לקיומי ושהוא משמעותי עבורך. אין לי את זה. ואני לא מאשימה אותך, זה האופי שלך. כשהתחלנו לצאת ידעתי מי ומה אתה, ואני חושבת שאם אתה לוקח מישהו, הוא יגיע כמו שהוא, עם החרא בסוליות של הנעלים והכל, ואני מקבלת את החרא שלך. אבל בזמן האחרון זה נראה כאילו שאתה לא מעוניין בי, ומסיבה כלשהי עדיין יוצא איתי. כשפתחת בפניי את הלב בנוגע לבעיות התקשורת שלך ואמרת שקשה לך שקוטעים אותך, ואפילו רצית להיפרד בגלל זה, התחרטת ורצית לדבר. הסכמתי, דיברנו, הסברתי את עמדתי, קיבלת אותה ורצית לחזור, ואני הסכמתי. הסכמתי למרות מה שעשית, והסכמתי גם לנסוע איתך לסיני למרות שהשארת לי את החיים בבלגן גדול. למחרת, כשפתחתי בפניך את לבי והסברתי לך למה אני כועסת, לא רק שלא באת לקראתי או ניסית להסביר את עמדתך, אלא כעסת עלי שאני בכלל מעיזה להגיד לך דברים כאלה. גרמת לי להרגיש רעה על שאני מתלוננת בכלל. אני לא יודעת איך אתה קורא לזה, אבל עבורי זו מניפולציה. להשוות בכלל בין לקטוע מדי פעם בן אדם כשהוא מדבר ללשבור את המילה שלך בהתראה של יומיים ולהשאיר את האחר ללא דירה - היא מגוכחת! מי אתה שתשפוט אותי בכלל אחרי כל מה שעשית? לא אמרתי כלום בסיני כי רציתי שיהיה לנו כיף, אבל אחרי שחזרנו, זה צף ועלה. מה שאני חושבת, זה שאתה צריך להיות לבד כרגע. אתה צריך להחזיר את החיים שלך למסלולם, להתייצב, להבין מה קורה איתך, אולי למצוא דירה שתתן לך מרחב לנשימה ולצאת מהבונקר הזה שאתה גר בו, להחליט איך אתה יוצא מהבוץ, לנסות לבקר פחות אחרים, ואולי אחר כך תהיה מוכן לקשר עם מישהי. אבל עכשיו, בזמן הזה, עם כמה שניסיתי לקבל ולחיות עם החרא שלך, אני פשוט לא יכולה יותר לסבול את איך שאתה מנסה לדחוף לי אותו לגרון. זה לא עובד. ואני יודעת שאתה לא מופתע, בוא נודה בזה, זה התפרק ממש מולנו. אין לזה עתיד."

הוא הסתכל עלי כמה זמן, במבט הזה שיש לו כשהוא מנסה לנסח את מה שיש לו להגיד. ניצלתי את הזמן על גלגול סיגריה. אחרי שתיקה של איזה שתי דקות, אמר: "אני לא חושב שאני אוהב או שונא את עצמי, ג'אם. אבל אחרי שברחת ממני לירושלים... גם אני הרגשתי שזה מתפרק."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"על זה שפתאום, אאוט אוף דה בלו, החלטת להיעלם לכמעט שבועיים."

"אתה באמת מלא מעצמך. למה לקחת את זה אישית?" שאלתי.

"לא הייתי אמור?"

"לא." אמרתי, "אחנתון, נסעתי כי הייתי חייבת לברוח מכאן לכמה זמן. איבדתי את הדירה שלי, איבדתי את העבודה שלי ועוד לקראת החגים, בלי החתולה שלי, עם מיליון הוצאות, וכל זה הופיע לי מול הפרצוף במכה אחת אחרי שבוע של מנוחה על החוף. זו היתה סטירה חזקה, ורציתי לברוח ממנה. זה מה שאני עושה, אתה צריך כבר להכיר אותי בשלב הזה, אני בורחת כשקשה לי. וזה הכל."

הוא נראה מודאג, הגבות שלו התקמרו והוא החזיק את הבירה מול הפה, במבט קפוא, "את רצית לברוח מהחיים?"

"אז ממי? ממך?" שאלתי, "הסברתי לך את זה כמה שעות לפני שיצאנו לסיני, שמה שעשית פירק לי את כל המעבר. ועוד הזהרתי אותך מראש, אמרתי לך שאם אתה מתחרט, תעשה את זה עכשיו ולא שניה לפני, אמרתי לך לפחות שלוש פעמים! זה כאילו ראיתי את העתיד, וכמו מטומטמת המשכתי איתך במסירות. היו לי שלושה חודשים מראש למצוא דירה, יכולתי לגור עכשיו בדירה מעולה כי היה לי המון זמן לחפש. במקום זה, חיפשתי דירה לשנינו, במחיר כפול מהתקציב שלי, בלי עזרה גדולה ממך אם יורשה לי לציין, וכל זה הלך לפח. מה גם, שנאלצתי לעבור בלחץ כי פתאום שוב רצית שאבוא לסיני, ועוד נאלצתי לעבור לדירתו של לא אחר מהבחור שהתחיל איתי עשרות פעמים בעבר וכמעט קיבל סטירה כמה פעמים. אתה יודע כמה זה משפיל מבחינתי? אתה לא היחיד שיש לו אגו. אתה אולי לא רואה את זה, אבל הרצונות שלך לא יציבים; אתה משנה את ההחלטות שלך כל רגע בלי להבין שהן משפיעות גם עלי. ואני כמו טיפשה המשכתי איתך, הלכתי איתך לסיני ולא אמרתי מילה על כמה שאתה פוץ בן זונה, רק כדי שיהיה לנו כיף! באמת לא ראית את זה, באמת חשבת שהכל טוב? אני צריכה להסביר לך - שאני בורחת מהעיר כדי שאוכל לשבת בשקט בקרון החשוך שלי ולשתות כמעט כמו בעבר ולבכות כמו ילדה בגלל הטעות שעשיתי כשהקשבתי לך ושבכלל אי פעם הסכמתי לצאת איתך - ולא כי רציתי להתחמק ממך."

"ג'אם..." הוא אמר, "לא ראיתי כלום! חשבתי שאת עוזבת לשבוע כי את כועסת עלי ולא רוצה לראות אותי, ובכלל לא ידעתי שאת במצב נפשי כזה. אף פעם, לעולם לא הייתי פוגע בך ככה. אם הייתי יודע שככה את מרגישה, גם לא הייתי נוסע לסיני."

"והעובדה שלא ענית לטלפונים, או להודעות ששלחתי לך מהפייסבוק של ס', ולא סיפרת לי שאתה בסיני, והחתולה שלי אצלך... אתה יודע שאכלתי סרטים שאתה מת? אני ממוצא תוניסאי, זה בדם שלי להגיע למסקנות מוגזמות. אתה תמיד עונה לטלפונים, אתה צמוד אליו באינפוזיה, ואתה כל יום בפייסבוק, אני יודעת את זה עליך, אתה לפעמים עושה את זה בזמן שאני מדברת. אתה לא היית דואג אם הייתי מפסיקה לענות לטלפון לשבוע שלם?"

"הייתי דואג." הוא אמר.

"היית דואג. ואני תמיד מפספסת שיחות, אני גרועה עם טלפונים. ובכל זאת היית דואג."

"אני מצטער." הוא אמר, "לא ידעתי שהבאתי עליך את כל הצער הזה. אם הייתי יודע..."

"אני מבינה שעכשיו אתה יודע, אבל זה לא עוזר לי. אתה פשוט רואה רק את עצמך, ואני חייבת להסביר לך כל הזמן למה אתה פוגע בי כדי שתבין, אפילו שזה ברור כמו שמש בצהרים."

"זה לא נכון, אני כן רואה אותך."

בלב שלי, חשבתי "תודה באמת." אבל בקול, אמרתי, "עם אף אחד אחר לא הייתי ממשיכה אחרי יחס כזה. זה לא מגיע לי. ואיתך המשכתי." הדברים של טז הדהדו לי בראש. "באמת אהבתי אותך."

"גם אני אותך." הוא אמר, "ואני מבין מה את אומרת, ואני מבין שהחזקת את זה בפנים הרבה זמן, ואני מצטער על כל הצער שהבאתי עליך. אין לך מושג כמה כואב לי לשמוע. אני גם מרגיש כל כך רע, כי מאז שאת נכנסת לי לחיים, אני הרבה יותר מאושר. קניתי קטנוע חדש, עזבתי את המסגריה הזוועתית שעבדתי בה כי את שכנעת אותי שלא בריא לי לעבוד שם, טיפלתי בעצמי מבחינה פיזית עם כל הדלקות שהיו לי בכתפיים רק כי את התעקשת שאלך לרופא וכי באת איתי לבדיקה. כל זה לא היה קורה אם לא היית איתי. הייתי בטח עדיין יושב, ממורמר, בדירת החדר העלובה שלי, שותה, מעשן, עובד בעבודה המגעילה הזאת עם השכר הזעום ועם הדלקות, לא נייד, מדוכא. אני גם מסכים איתך שאולי אני לא יציב כרגע, ואולי אני צריך כמה חודשים להתייצב, להבין איפה אני עומד, להרוויח קצת יותר, ואולי אחרי זה נוכל לחזור."

"אולי." אמרתי בקרירות, "אבל אני לא מבטיחה לחכות לך."

הוא שתק. המשכנו לשתות, והשיחה הפכה פחות כבדה. היא היתה נעימה יותר, ואט אט, מצאנו את עצמנו צוחקים, נהנים, והרגשתי שחזרנו בזמן, לימים שהיינו יוצאים לפאב הזה כמה פעמים בשבוע, והשיחות בינינו היו כל כך קלילות וכיפיות, והבדיחות האישיות רצו אחת אחרי השניה, ונהנינו מכל רגע. שתינו איזה 3 בירות ו6 צ'ייסרים, ובאיזה שלב גיליתי שהוא מרגיש ממש כמוני, כשאמר, "אני מרגיש שחזרנו לתקופה שרק התחלנו לצאת. אולי זו הבעיה, אולי אנחנו צריכים לחזור לשלב הדייטים."

חזרתי הביתה ונרדמתי כמו בול עץ.

מאז, מבחינתי נשארנו ידידים. אבל הוא עדיין היה מבלה אצלי המון, ישן אצלי כמעט כל לילה, את החברים הקרובים ביותר שלי אני תמיד מנשקת בפה, אבל איתו זה היה שונה: הוא היה מנשק אותי באופן שאין לטעות בו - הוא חשב שאנחנו עוד ביחד. פתאום היה הרבה יותר נחמד. הוא עובד בחומוסיה עכשיו, ולפעמים היה מגיע אלי הביתה בהפתעה, עם חומוס ופיתות. היה מזמין אותי לצאת הרבה יותר, הוא אפילו בא איתי לפסטיבל האינדינגב, משהו שהוא בחיים לא היה זורם עליו בעבר (הוא פרש באמצע כי לא הרגיש טוב, אבל עצם העובדה שבא היתה הפתעה). הוא קנה לי עט "נוצה" במתנה, כי ידע שיש לי פטיש לנוצות (הוא בחיים לא נתן לי מתנות), מתקשר ושולח מסרונים הרבה יותר מבעבר, ואני מרגישה שהוא איפשהו ניסה יותר מדי. אולי כי הרגיש שכמעט איבד אותי, או כי הרגיש רע על מה שעשה. אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת זה שרציתי שהוא יהיה ככה בעבר, כל אחד רוצה להרגיש מבן/בת הזוג שהוא אהוב - ואז, כשהוא הראה את זה, כבר לא הייתי מעוניינת. זה כאילו שהוא מנסה לשחזר את תחילת הקשר, לתקן, אבל אחרי כל החרא הזה שאכלתי ממנו, הטעם כבר לא מה שהיה. נשאר לי טעם לוואי מגעיל כזה.

ועדיין זרמתי איתו. כמו עיוורת, החזרתי לו נשיקות, נתתי לו לישון איתי במיטה (אם כי כבר לא שכבתי איתו. לא שזה משנה בהרבה, ה"כלי" שלא לא בדיוק עובד), יצאתי איתו כשהזמין אותי לצאת, אבל באותו האופן שבו הוא התאמץ יותר מדי, אני התאמצתי הרבה פחות. פחות התקשרתי, פחות יצאתי איתו כשהזמין אותי, פחות קפצתי לבקר. התעייפתי ממנו, ועדיין, באישהו אופן, פחדתי שיצא מחיי. אז לא הייתי מאה אחוז איתו כמו קודם, אבל גם לא ניתקתי קשר. והיחס שלי כלפיו התקרר והתקרר והתקרר עם הזמן. עד שהפסקתי להתקשר, וכשהיה מתקשר להזמין את עצמו הייתי מסבירה שאני רוצה להיות לבד הלילה. וכשהזמין אותי לצאת אמרתי שלא מתחשק לי. ואז לפני כמה ימים הוא התקשר.

בהתחלה ביקש לקפוץ ואמרתי לו שאני כותבת ושאני ממש בשוונג ורוצה פרטיות, והוא גילה הבנה ואמר בסדר. אבל דקה לאחר מכן הוא שוב התקשר, ואמר לי כמה דברים שהשאירו אותי חסרת מילים:

"ג'אם, את בחורה מדהימה. אין לך מושג כמה אני אוהב אותך. את יפיפיה, מתוקה, סבלנית, אני מאושר שבכלל זכיתי להיות איתך. אני רוצה אותך לשארית חיי. אבל אני מרגיש שאני מחזיק אותך בת ערובה, שאת לא באמת רוצה את זה יותר, והדבר האחרון שאני רוצה זה לקשור אותך. אני אוהב אותך ומבין שאת כבר לא. נישאר בקשרי ידידות אם תסכימי, אבל אני מבין שזה נגמר."

ומשום מקום, גמרנו. סופית. ואבן ענקית נפלה לי מהלב.

אני מניחה שבסוף מערכת יחסים אתה לומד על אדם הרבה יותר משאתה לומד בתחילת היחסים. אבל לדעתי, הוא לא באמת אהב אותי, אלא היה מאוהב ברעיון של להיות איתי.

עד היום אני שואלת את עצמי: למה לא חיסלתי את הקשר הזה בעצמי כשהעניינים התחילו להתפרק? למה לא למדתי, עם כל הניסיונות המרים שלי עם גברים, לחתוך ודי?

חברה מהשכונה ראתה אותנו פעם, עוד לפני הקשר, כשהיינו עובדת מטבח ולקוח, יושבים ביחד ומדברים וצוחקים ומעבירים בדיחות בקצב משוגע. היא לא הצליחה להפסיק לצחוק, ובין נחירת צחוק אחת לאחרת אמרה לנו: "אתם שניכם. בכל פעם שאתם יושבים ביחד אני לא מצליחה לעמוד בקצב שלכם. אתם יודעים שיש לכם כימיה נדירה? אתם קורעים אותי מצחוק... תפסיקו שניכם."

שם. שם היינו צריכים להישאר.