פעם ראשונה שכתבתי שני פוסטים של Life Sucks ברצף. יש לזה הסבר, אני לא אדם כזה אומלל.

אם שאלתם את עצמכם, או אותי ליתר דיוק אבל בתוך הלב, "ג'אם, למה לאחרונה לוקח לך הרבה זמן להוציא את הפוסטים המשעממים שלך?" - אז הנה התשובה:

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ובסוף לא מספיקה כלום.

הפרוייקטים שלי נערמים, הדדליינים מתקרבים ובסוף הכל נשאר לרגע האחרון.

# עד ה15 לחודש, ורצוי לפני, אני צריכה לסיים 2 עבודות של סטודנטים שעושים קורס בכתיבה יוצרת בשביל נקודות זכות ולא רוצים או יכולים לכתוב בעצמם, אז הם פנו אליי וביקשו שאעשה את העבודות האלה עבורם, עבור סכום כספי כמובן.

# עד ה24 לחודש אני צריכה לכתוב סיפור לערב מספרי סיפורים חדש שיתמקד בנושא "מים גנובים".

# עד סוף ינואר אני צריכה לכתוב כתבה/סיפור/קטע קריאה למגזין שכונתי חד-שנתי (שהציעו לי להיות מהכותבים שם בערב המספרים האחרון) בנושא "הכלה".

# עד ה28 בפברואר יש לשלוח סיפורים קצרים לתחרות של עיתון "הארץ", והשנה אני משתתפת.

# בהקדם האפשרי, אני צריכה להחזיר את העריכה השניה של הסיפור שנכנס לתחרות, ולקדם אותו ליציאה לאור.

ומביט מהצד - הרומן שלי. עדיין מחכה להגיע לסיום ואפילו הוא עצמו במתח.

אתם בטח אומרים לעצמכם, או לי, אבל בתוך הלב, "אוי ג'אם, באמת. שאלה יהיו הצרות שלנו." - ואתם צודקים.

כמה שיותר פרייקטים, תנו לי! זה נפלא! I'm a busy writer!

אבל אני לא יכולה להימנע מהדחייה. אני דוחה. לא דוחה חיצונית, אני יפייפיה אמיתית, תפסיקו. דוחה פרוייקטים. הם באים, אני דוחה, דוחה, דוחה והופ! - נשארים לי יום-יומיים ואז אני עושה הכל מהר ושולחת בלב כבד. משמעת עצמית אפס.

כבר לקחתי פחות משמרות כדי להספיק לכתוב, ועדיין ההספק שלי נשאר באותו קצב. אני מוצאת תירוצים. איבדתם תירוץ? פנו אליי. אני מומחית במציאת תירוצים. יש לי פרוייקט ואני ביום חופש? נפלא. אני אוסרת על עצמי לצאת מהבית עד שלא אסיים את הפרוייקט. אני מנסה לכתוב בחיי, אבל שום דבר לא יוצא החוצה. אני חושבת יותר משאני כותבת, ומחפשת תירוצים לא לשבת מול המסך. למשל, מחליטה לתפור פתאום איזה חור בבגד, או מרשה לעצמי לנגן איזה חצי שעה בגיטרה עד שראשי יתחיל ללדת רעיונות חדשים, ובסוף מנגנת שעה וחצי. אני לא מצליחה לפתח שום תוכן. ואל תבינו לא נכון, אולי לא רואים עליי חיצונית כי אני גוש זן מהלך, אבל בפנים, עמוק עמוק בפנים, עמוק ממש, כמעט בקוטב - יש לחץ כל כך גדול שאין לי מושג איך עוד לא התפוצץ.

והנה הלילה מגיע, אני נכנסת למיטה ובמקום לישון כדי לקום מחר מוקדם לעבודה, אני כותבת. ואז כותבת עוד קצת. הלילה הוא זמן ההשראה שלי.

אתם בטח אומרים לי בתוך הלב, "ג'אם, יקירתי. משאת חיי, בחורה סימפטית וצנועה שכמותך. אם את יודעת מה הבעיה שלך, למה את לא מוצאת לה פתרון ביום הבא, כדי לנצל את מירב היום ולהספיק לכתוב יותר?" - ועל זה אומר לכם:

קודם כל תודה על המחמאות, מעריכה את זה. ודבר שני, כי אני לא אדם חכם ואין לי משמעת עצמית. אני חוזרת על הטעויות שלי ואז נכנסת לישרא-בלוג ובוכה עליהן למרות שצפיתי אותן מראש. לאנשים עם טלפון חכם אומרים שהטלפון יותר חכם מהם. לי אין טלפון חכם. יש לי טלפון כל כך טיפש שאפילו להודיע לי כמה סוללה נישארה הוא לא לגמרי בטוח, קליטה אין רוב הזמן, הודעות מגיעות בדיליי והוא מחליט בשבילי אילו שיחות לסנן. ואפילו הטלפון שלי - הדאמפון שלי - יותר חכם ממני.

"אל תחמירי עם עצמך," אתם בטח אומרים לי בלב, "אחרי הכל, מחר יפציע יום חדש."

טוב, אז גם סקארלט אוהרה אמרה את זה ואתם יודעים למה זה גרם? לסופו של ספר נפלא.

קיבלתי ביקורת מהעורכת שלי על הסיפור הקצר שייכנס לספר האנתולוגיה ב2017. הביקורת הזאת גרמה לי להיות בדיכאון. בהתחלה חשבתי שזה בגלל המחזור, הדיכאון שלי. לא הצלחתי להפסיק לבכות. בכיתי בעבודה בזמן שטיפת כלים, מנסה להסתיר את הדמעות מהמעסיקים שלי ומהלקוחות. בכיתי בבית, לבד במיטה מחובקת עם מיקה, החתולה שלי, עד שנהפכנו למן עיסת ג'אמיקה רטובה ופרוותית. בכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי. אני לא אדם בכיין וכשרע לי אני בורחת בדרך כלל לאלכוהול ולוויד. לצערי כמעט חזרתי לשתות, אבל תודה לאל שנזכרתי בעבודה הקשה שהייתי צריכה לעשות כדי לצאת מזה ועצרתי את עצמי.

הנה המייל של העורכת, ללא, כמובן, פרטים מיותרים:

"ג'אם,

לפני שאשכח, כמה אסוציאציות והפניות:

1. https://www.youtube.com/watch?v=dOWe7o11IrU שיר

2. התעתוע שבסוף הסיפור, חוסר היכולת של הקורא להכריע מה אמת ובדיה, האם זה בכלל משנה? הזכיר לי את סרט המופת של רומן פולנסקי, הדייר

3. סצנת ההתאבדות מרסקת הלב והכנה של אנה, הזכירה לי את סרט המופת האיטלקי, קסם הנעורים

ועכשיו כמה מלים:

סיפור יפהפה, הוריד בי דמעות, העלה את הדופק. בספרה לטפס על ההר, כותבת ארנה קזין כי היכולת להעביר בסיפור קצר, את העצב, הייאוש והחרדה הקיומיים, בנימה מאופקת ובלא רגשנות, זו נימה אליה היא שואפת בכתיבתה ושיעור שהיא מבקשת ללמוד לעצמה. אוסיף על זה שבזמן בו לרובנו קשה להתפנות לכתיבת סיפור על ידי תיאור פעולות ונופלים מתוך חולשה אל בריכת הדימויים, הצטיינת בלהפעיל אותי בקריאה מבלי לעורר בי סנטימנטים, אלא רגש חי. אשריך. כתיבתך מהודקת, הנרטיב סוחף והבנייה של הסיפור במובן של STORY TELLING אינה שגרתית. עשית זאת בשפה פשוטה ומטלטלת, מתוך תיאור יבש באופן יחסי של פעולות. הדברים נעשו בקצב אחיד, הנכון לקצב הפנימי של הדמויות, כך הרגשתי."

כדי שלא תצטרכו לטרוח, הנה השיר מיוטיוב:

אתם בטח חושבים לעצמכם שאני משוגעת. איך למען השם אני בוכה שבוע שלם בגלל ביקורת כל כך נפלאה? היא השוויתה את הסיפור שלי ליצירות מופת, קיבלה אסוציאציה לשיר מדהים ודיברה שבחים על הסגנון שלי. אז למה אני עומדת מול אותו כלי ששטפתי כבר 16 פעמים באותו יום, חושבת על הדברים הנהדרים האלה שהיא כתבה, ולא מצליחה לעצור את הדמעות?

לא, אני לא טיפשה. היתה לי כל סיבה נכונה בעולם להיות בדיכאון.

הביקורת הנפלאה הזאת, מלווה בכתב היד כמעט ללא תיקונים, הראתה לי כמה אני מסוגלת להיות ענקית. אני יכולה לפרוץ למקומות גדולים, אני מסוגלת לא רק לצאת מהמגירה ולהיכנס למדפים; עם היכולות שלי - אני יכולה לפרוץ את המגירה בפיצוץ ולעוף אל רשימת רבי המכר! זו ביקורת שמטפחת את האגו בעוצמה כזאת שנתנה לי כוחות. כשקראתי אותה הייתי חולה בשפעת. הייתי מרותקת יומיים למיטה עם דלי לידי ולא הפסקתי להקיא את המים ששתיתי, כי כבר לא נשאר לי אוכל בקיבה. כשקיבלתי מעט כוחות ופתחתי את המייל לראות מה חדש בעולם שבחוץ וראיתי את זה, העיניים שלי הוארו. הזדקפתי, הרמתי את הכרית ואת גופי וקראתי אותה עוד 3 פעמים. ואז פתחתי את הסיפור והתחלתי לעבור על ההערות. לערוך אותו. עם 39 מעלות חום, ישבתי וערכתי את הסיפור שלי. איזה בוסט היא נתנה לי!

והנה אני, כמה ימים לאחר מכן, בוכה כמו ילדונת. בוכה על עצמי ועל המכסנות שלי. כועסת - איך לעזאזל אני עומדת ושוטפת את אותו כלי בפעם ה17 ולא כותבת? איך הספר שלי לא התקדם ועומד קפוא במקום כבר מעל לחודשיים?!

אחרי הרבה זמן מאז שקראתי את הביקורת, זה הכה בי. אני מוכשרת. אני יכולה להגיע למקומות. אני פשוט לא עושה את זה כי אני אדם עצלן, חסר משמעת עצמית ומוטיבציה ושנותן לחוסר התמיכה מהמשפחה לכבות אותו. אני פשוט לא מבינה איך בגיל 26 אני עדיין עובדת בעבודה שבני 18 יכולים להשיג בדקה, שוטפת כלים, מכינה לאנשים שיושבים לעבוד על המחשב אצלנו ולעשות משהו עם עצמם - ארוחות בוקר וכריכים!

זה מה שאני שווה? לעמוד במטבח ולבשל, ללבוש סינר ולשטוף כלים כל היום? לא לישון כל הלילה בגלל נדודי שינה, לעבוד מ8 בבוקר ולהגיע הביתה ב6 בערב הרוגה מעייפות, לנסות לכתוב ולהירדם עוד לפני שהספקתי לפתוח את הקובץ במחשב? אני הצלחתי לגרום לעורכת, שקראה עשרות אם לא מאות סיפורים בחייה, להזיל דמעה, ואני העלתי לה את הדופק! אני עשיתי את זה - בעזרת המילים שלי, ואני עומדת ומכינה לאנשים מרק לארוחת צהריים! למה, למען השם, בגיל 26, עוד לא השגתי משהו אמיתי?!

אתמול היה היום הכי קשה שלי. הייתי במשבר כמו כל אותו השבוע. המחזור הסתיים אז הבנתי שזה כבר לא העניין. בימים הראשונים של המשבר לא ידעתי בכלל מה הכניס אותי לדיכאון... כמו שאמרתי לכם, חשבתי שזה סתם דיכאון חסר משמעות של בחורה עם הורמונים. אבל כשזה נגרר גם אחרי המחזור, התחלתי להבין מה עשה לי את זה. למה כל הרגשות האלה צפים ועולם ממני. בכיתי בלי הפסקה בעבודה. ידעתי שלמרות שאני ממש מתאמצת להסתיר את זה, המעסיקים שלי מרגישים שאני במצב רגשי נורא. הבוס שלי אפילו ניסה לדובב אותי. לא אמרתי כלום. פחדתי לפתוח את הפה כדי לא לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה ופשוט יצא ממני בכי שלא יצא ממני בחיים, אפילו לא ברגעים ממש קשים.

התקשרתי לא' וביקשתי ממנו שיבוא. הוא הרגיש בקול שלי שמשהו לא בסדר אבל כשסירבתי לדבר ורק ביקשתי שיבוא, לא המשיך לנסות ולדובב אותי ובא. נאמן שהוא. מיד כשנכנס, הפשטתי אותו ושכבתי איתו. הוא כמובן הופתע, מאחר וכמה שבועות לפני כן אמרתי לו שאני לא רוצה יותר לשכב איתו. שכל העניין הזה של "מערכת יחסים פתוחה" שלו ושל בת זוגו הם לא בשבילי... והנה אני אונסת את הבחור. הייתי זקוקה לזה. הוא לא התנגד, באופן טבעי. להיפך, אני מניחה ששמח שנכנעתי. אבל הייתי צריכה לגמור. רציתי להשתחרר.

אחרי שגמרתי, שוב יצאו לי דמעות. כמו טיפשה העמדתי פנים שאני בסדר, אבל הוא לא עיוור. הוא שאל מה יש לי. הראתי לו את הביקורת והוא אמר, "אלוהים ישמור, ג'אם. הבהלת אותי. חשבתי שאני הולך לקרוא פה ביקורת רומסת - אבל זה הרי נפלא!"

"זה באמת נפלא." אמרתי.

"כל אמן חולם לקבל ביקורות כאלה." הוא המשיך.

"נכון..." הסכמתי.

"אז למה את בוכה?"

ואז הסברתי לו את כל מה שהסברתי עכשיו לכם. שאני לא ממצה אפילו טיפה את מה שיש בי. שאני נותנת לנואשות ולפחד להתרושש להרוג אותי מבפנים ולא לתת לי ליצור. שאני עובדת בעבודות מזדמנות מאז שאני זוכרת את עצמי, ושום דבר אמנותי מעבר לסיפורים קצרים שיצאו לאור לא באמת הניב פרי. שאני, האדם שהפחד הכי גדול שלו בעולם זה להיות כישלון, עושה דרכי בביטחה אל עבר עתיד מזהיר של התואר Crazy Cat Lady, לחיים שלמים עטורי עבודות מזדמנות וחוסר מוטיבציה, לשלל קימות בבוקר אל עוד יום עבודה שלא יתן לי כלום חוץ מעוד כמה שקלים לצ'ק.

הוא היה מתוק וניסה לתמוך. הוא אמר שגם הוא נמצא במצב הזה. שהוא גם שואל את עצמו למה הוא לא עושה יותר הופעות בלוז, למה הוא לא מוציא אלבום כבר. יש לו זמן - הוא חי מביטוח לאומי, אין לו אפילו את התירוץ העלוב של "אני עובד קשה", והוא עדיין לא עף עם המוזיקה. אמרתי לו שזה לא אותו דבר. הוא כן עושה משהו. הוא מופיע במקומות, מקיים ערבי ג'אם, מנגן בבתים, הצליח ליצור הרכב ולהופיע עם מחיר כניסה ואפילו הצליח להיכנס לעיתון ולקיים ראיון ברדיו. הוא אמר שזה לא מספיק, כמו שערבי ההקראה והניצחונות בתחרויות לא מספיקים לי. את זה הצלחתי להבין. אנחנו לא עושים את האמנות שלנו רק בשביל לקבל איזו הכרה, אלא בגלל שזה מה שאנחנו, ואנחנו רוצים לצעוק את זה ולעשות את זה ולנשום את זה.

דיברנו קצת והחלטנו שחוץ מלעבוד אפילו יותר קשה, אין שום דרך אחרת להצליח. ספרים לא כותבים את עצמם, אלבומים לא מחברים את עצמם ומוזות לא נראות כמו בתולות ים ששרות לך על הרציף בזמן שאתה יוצר.

הגעתי למסקנה שאני חייבת לקצץ קצת את המשרה שלי ולעבוד פחות. שכך יהיו לי עוד יום-יומיים פנויים לכתיבה בשבוע.

כשסיפרתי למעסיק שלי על הרעיון הזה, הוא לא נראה נלהב. הוא בעצמו אמן, תסריטאי, וציפיתי שיבין. אבל הוא רק אמר, "ג'אם, גם אני לא כותב עכשיו. העסק הזה פשוט דורש יותר מדי מהזמן שלי, ככה זה."

"זה שונה." אמרתי.

"למה?"

"כי המקום הזה שלך! ויש לך ילד בדרך! יש לך תוכניות. יום אחד העובדים שלך יחזיקו לבד את המקום ותהיה לך הכנסה פאסיבית ותוכל לחזור לכתוב ולהיות עם המשפחה שלך. מה לי יש? מה התכניות שלי חוץ מהספר שמחכה לצאת לאור? כלום."

הוא לא נראה מרוצה. הוא מחה ואמר שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה פשוט לעבוד קשה אפילו יותר. שככה זה חיי אמן. הסברתי לו שיש לי נדודי שינה ושאני לא מסוגלת להתרכז. שגם אם אצליח איכשהו לכתוב, לא באמת יצא משהו טוב כשכולי מטושטשת מעייפות ומקפה. אני רוצה להיות עירנית ולכתוב בריכוז, בלי מיגרנות, עם אנרגיות. אני בסך הכל צריכה קצת יותר זמן בבית. בשלב הזה הוא ניסה להבין למה יש לי נדודי שינה, אבל נחל כישלון.

בסוף הוא הוריד לי ל4 משמרות בשבוע ואמר שהוא באמת מאחל לי בהצלחה עם הספר ושהוא גם רוצה שיצא לאור, ושבכל מקרה תכנן להוריד קצת משמרות לכולם כי יש לעובדים שלו המון שעות עבודה והוא מרגיש שזה יותר מדי עומס. מה שרק גרם למה שאמרתי להישמע יותר נכון. כלומר, אם ככה הוא חושב, אז למה הוא מוחה כשאני אומרת שכדי לפנות זמן לכתיבת הספר שלי, אני רוצה לעבוד אצלו פחות?

אבל אני חושבת על משהו שניל גיימן אמר פעם בנאום שנשא בטקס הסיום ב2012 באוניברסיטה לאמנויות: "...כל דבר שעשיתי אי פעם שהסיבה היחידה לעשותו היתה כסף מעולם לא היה שווה את זה, למעט הניסיון המר. בדרך כלל גם לא קיבלתי את הכסף בסוף. הדברים שעשיתי כי התרגשתי מהם ורציתי לראותם קיימים במציאות מעולם לא אכזבו אותי, ומעולם לא התחרטתי על הזמן שביליתי על כל אחד מהם."

משבוע הבא, אחלק את שתי המשרות שלי - המפרנסת והאמנותית, חצי חצי. זמן זה דבר גמיש ויש שפע ממנו אם מסדרים אותו נכון. שלי פשוט היה נתון רובו לפרנסה, כי אני פחדנית ארורה.

עבדתי כל החיים שלי קשה ואין לי שום דבר להראות מזה. אפילו הקרן שלי ליום סגריר התרוקנה בחודש האחרון על עניינים בריאותיים של מיקה והחלטות לא נכונות. לעומת זאת, אם אעבוד קשה על הספר, גם אם לא ארוויח עליו כסף, לפחות יהיה לי את כתב היד. אני יודעת שכסף זה חשוב, ורק ככה אוכל לגור בשכירות, לאכול, לחיות והכי חשוב - להוציא את הספר שלי לאור, שגם זה עולה כסף. אבל תכלס, בלי לכתוב... בשביל מה אני צריכה בכלל לקום בבוקר בדירה, ובשביל מה אני צריכה אוכל או חיים? ובשביל מה אני צריכה את הכסף? - לשום דבר כבר לא תהיה משמעות.

נקרא לו ר', לבוס שלי. הוא נחמד אליי ונחמד בעצם לכל מי שהוא אוהב, אבל הוא ממש מרושע למי שאינו אוהב. לא אתי, אני יודעת, אבל אתה לא מצפה ממישהו שהיה עבריין בצעירותו, פורץ לבתים ושודד קיוסקים, להיות אדם מוסרי.

היתה תקופה שהוא היה ממש מרושע כלפי ברמנית אחת שעובדת איתי. היא חמודה מאוד, כבר התחילה איתי כמה פעמים באגרסיביות לסבית נהדרת, ואפילו יצאנו לשתות ביחד. היא לא הבריסטה הכי טובה בעולם, אבל היא לפחות משתדלת. הסיבה שלא אצא איתה היא שהיא ילדה. היא בסך הכל בת 18 ולא מספיק שאני לא אוהבת לצאת עם בנות בגלל הדרמות, אז היא לא רק דרמות אלא גם גיל ההתבגרות. תוסיפו לזה עוד אישה אחת ו - באם! אפוקליפסה עכשיו. לא תודה, אני צריכה גבר.

אז ר' כל הזמן היה צועק עליה מול כולם, ולא סתם צועק, משפיל. היה אומר לה שלא תצא לשולחנות כי היא לא יודעת למלצר, בקושי לברמן; אומר לה שלא תדבר אליו אלא אם זה משהו חשוב ובכל רגע קטן שבו היא עומדת או בוהה באוויר היה צועק עליה שהיא עצלנית. הוא עשה לה חיים קשים ובקושי שהצליחה להחליף איתו מילה. את כל זה היתה עוברת בשביל השכר מינימום העלוב שהוא נותן לה. אני עושה את כל הדברים האלה, כשאין עבודה אני לפעמים יושבת עם לקוחות ומעשנת איתם במשך חצי שעה, ולי הוא בחיים לא העיר על זה. אני עושה יותר כסף ממנה ועונה לתואר "אחראית בר" - ולי פחות מציקים. המנהלת שלי טוענת שזה בגלל שעליי סומכים שאם אני יושבת אז הבר מאופס ונקי ואני יכולה להרשות לעצמי לשבת ועליה אי אפשר לסמוך, אבל העובדה היא שגם לאחרים הוא לא היה מעיר ככה, רק לה. הוא כן מגעיל גם אל אחרים, אבל אליה זה עולם אחר. וכן, היא לא היתה עובדת החודש וגם אני הערתי לה כשהייתי צריכה, אבל הוא עבר את הגבול. אמרתי לה שאם זו הייתי אני, לא הייתי ממשיכה ככה. הייתי לוקחת אותו לצד ואומרת לו שאו שיפסיק עם הצעקות וההשפלות או שיחפש לו ברמנית אחרת. יש עוד מליון עבודות בעיר הזאת. אבל היא סבלנית כל כך... ממשיכה לשתוק, להנהן כשהוא צועק עליה או לא לענות כשהוא משפיל אותה בקבוצת וואטסאפ של העבודה. וזה נשגב מבינתי - כי זו לא עבודה כזו טובה. היא יכולה להשיג עבודה באותם תנאים ואפילו טובים יותר בכל מקום בעיר הזאת. אבל היא נערה, היא עוד בתיכון, היא כנראה מפחדת לאבד את המקום.

ואז היא התחילה לחפף על אמת. היא היתה משאירה לי בר מטונף וכשהייתי מגיעה בבוקר למשמרת הייתי צריכה לעשות איפוס שלם עוד לפני הקפה של הבוקר, להשלים חוסרים או לנקות. היא היתה בטעות שופכת איזה סירופ דביק במקרר, על כל הבקבוקים, לא מודיעה לי ולא מנקה, ואני הייתי צריכה להאבק בהם ולהוציא אותם אחד אחד, לנקות אותם ואת המקרר בשפכטל ולשפשף. אני מאוד סבלנית, אבל זה כבר עבר כל גבול. לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה שאני מבינה שהיא כועסת על ר', אבל זה שהיא מזלזלת לא מפריע לו, אלא לעמיתיה לעבודה. "את כועסת עליו אז את לא עושה את העבודה שלך, אבל זה לא מפריע לו. כל מה שהוא יעשה זה להתעצבן וללכלך עליך מול כולם, אבל אני או הבריסטות האחרים - הם אלה שיצטרכו לנקות את הלכלוך שלך." והיא הסכימה איתי והתנצלה והבטיחה שזה לא יחזור.

גם איתו דיברתי. הרגשתי שאני אמורה לייצג אותה, בתור עמיתה לעבודה ובתור אחראית. אמרתי לו שהיא מזלזלת כי היא מרגישה שהוא פוגע בה ולא רוצה לתרום לעבודה. "גם איתה דיברתי," אמרתי לו, "והיא הבינה שטעתה והתנצלה, אבל אני עדיין מבינה מאיפה ההתנהגות הזו באה. אתה מדבר אליה מאוד לא יפה ומשפיל אותה מול כולם."

"מה כבר אמרתי?" הוא התגונן, "אני אומר רק את האמת."

"זה לא משנה. יש סיבה למה מחשבות לא נאמרות בקול, כי הן יכולות לפגוע. היא בסך הכל ילדה, בת 18, ואתה המבוגר ובעל הכוח. היא מרגישה פגיעה. עובד עצוב זה לא עובד טוב."

אחרי כמה ימים, היא באה אלי וסיפרה לי שבזמן האחרון הוא מתייחס אליה הרבה יותר יפה ופתאום שואל אותה מה שלומה ומחמיא לה על התסרוקת החדשה או צוחק איתה ומספר לה על החופשה שלו לקוסטה ריקה. אני לא יודעת אם הוא שינה טקטיקה כי היה לו מצב רוח טוב או שזה בגלל השיחה שלי איתו, אבל שמחתי שיש שלום.

אולי חשבתי ששם הכל נגמר, אבל לא. האיש הזה לא לגמרי הבין את מה שניסיתי להגיד, או פשוט בחר לפעול לפי האינסטינקטים שלו - מה שממש לא ההחלטה הנכונה.

בישיבת הצוות האחרונה, ר' עמד והכריז: "אני לא צריך אותך או אותך או אותך," כשהוא מצביע עלינו אחד אחד, "אני לא צריך אף אחד מכם! אני יכול לנהל את המקום הזה לגמרי לבד! בר ומטבח ומלצרות! אתם כאן כי אני מאפשר לכם, אבל אני לא צריך אתכם!"

יופי של שיחת מוטיבציה. הסתכלנו אחד על השני במבט שאומר, "מה לעזאזל - ?"

סיפרו לי על הבעלים הקודם. מסתבר שהיה בחור מקסים, כל הלקוחות והעובדים הותיקים אוהבים אותו ועדיין מדברים עליו, על כמה חם הוא היה ועל כמה נעים היה כשישב שם. אני נכנסתי למקום בדיוק אחרי שנמכר לר' ולכן לא הכרתי אותו, אבל מהסיפורים, אני מתה להכיר. הוא נשמע כמו בחור מקסים.

אבל ר'? כשהוא נמצא בקפה, הוא לא מפסיק להפריע לעובדים. תודה לאל שבדרך כלל הוא הולך בסביבות הצהרים ואז בערב יש לכולם שקט. יום אחד הוא נשאר עד 7 בערב, שזה כבר כמעט שעת הסגירה (אנחנו סוגרים די מוקדם).

מגיעה לקפה יום יום בחורה שעובדת אצלנו בתור מלצרית אבל זו לא העבודה העיקרית שלה, היא בכלל עובדת בבית המשפט. היא באה אלינו כמעט כל יום עם אחיה או אמא שלה או הבן שלה בן השנה וחצי, יושבת על קפה או אוכלת משהו. אני מתה עליה וחושבת שהיא מצחיקה ושכיף להיות בחברתה.

באותו יום שר' היה עד הערב, היא הגיעה עם אחיה ובנה. היא שתתה קפה והוא שתה קולה.

"חייבת אותה על זה?" הוא שאל.

"לא." אמרתי בכנות, "היא בדרך כלל מחייבת את עצמה."

"לא לא," הוא אמר, "תחייבי אותה."

"מחיר רגיל?" שאלתי, מופתעת.

"תעשי לה הנחה."

אז עשיתי לה הנחת עובד, שזו הנחה גדולה. עשיתי את זה על דעת עצמי בלי לברר אם זו ההנחה לה התכוון, ואולי זה לא היה נכון מצדי.

אחרי שהלכה, ולפני שהוא הלך (סוף סוף), שאל אותי כמה היא שילמה וכשאמרתי לו, התעצבן.

"אמרתי לך לעשות לה הנחה של 10%!"

"לא אמרת 10%, אמרת הנחה. עשיתי לה הנחה עובד כי היא עובדת."

"לא! אם תעשי הנחה כזאת לכל עובד שעובד פה, אני אפשוט את הרגל!" הוא אמר.

"צודק, סליחה." אמרתי, "פעם הבאה אני אעשה לה הנחה של 10%."

הוא אדם חפרן, אז הנהנתי וחייכתי בזמן שחפר לי עוד קצת על המחזורים של המקום, על הסחורה שנגמרת והכסף שאין.

המנהלת שלנו היא סטודנטית למנהל עסקים וניהול. היא חולמת להיות מנהלת גדולה, לא משנה לה איפה כל עוד התואר הוא שלה. היא אחראית וחרוצה, עושה הרבה טעויות שאני ומנהל המטבח לא מסכימים איתם אבל היא משתדלת וזה מה שחשוב.

קבוצת הוואטסאפ של העבודה היא מקום שבדרך כלל קורות בו הרבה דרמות ואני שמחה לא להיות חלק ממנה, מאחר ואין לי טלפון חכם ובעקבות זאת אין לי גם וואטסאפ. המנהלת סיפרה לי שבגלל שעל כל הערה קטנה שאחד העובדים כותב שם לעובד אחר, ר' מיד מגיב בכעס או בהיסטריה, ולכן היא פתחה קבוצה נוספת, בלי ר', ששם יוכלו העובדים לדבר ביניהם בלי פיקוחו. אמרתי לה שזה רעיון נהדר.

ואז קרה הפיצוץ.

אתמול בערב התקשרה אלי המנהלת. היא תמיד מעדכנת אותי בכל מה שקורה בוואטסאפ כי אין לי, "זה כזה חמוד שלא שמעת על הדרמות שקרו הערב."

"דרמות?" שאלתי. המקום סגור בשבת, אז לא הבנתי על איזה דרמות היא מדברת. חוץ מזה, את סוף השבוע ביליתי עם המשפחה והאחיינים, אז הראש שלי לא בדיוק היה במקום הזה.

"כן, ר' שלח אתמול הודעה לטבח," היא סיפרה לי. הטבח הוא חבר של ר' כבר שנים והוא משתף אותו בהכל, "הוא התכוון לשלוח הודעה פרטית אבל בטעות שלח את ההודעה בקבוצה."

"מה הוא שלח?" שאלתי.

"אל תהי בשוק, טוב?"

"טוב."

והיא הקריאה לי. כשאני אומרת ס' אני מתכוונת למנהלת הפעם ולא לחברי המוכר פה בבלוג, וכשאני אומרת א' הכוונה למלצרית ששותה אצלנו קפה עם משפחתה: "שבוע טוב. וואחד פוזות עשתה לי היום ס' עם הסדור, יצאה ביציאות שמזלה הייתי שולח אותה קיבינימט. איבקי עליה ביקי. מעפנה לא שווה כלום, רוצה לנהל בשלט רחוק, מעניין אותה הקפה כמו הירח. אני חושב להתפטר ממנה ומעוד הרבה, צריך לעשות שיחה תציע לי מה עושים. אתמול תפסתי גם את הברמנית נותנת קולה ללא תשלום. וכשאמרת לי על א', וג'אם גבתה מהם 10 שקלים על הפוך וקולה ואם אני לא שם ותופס זה ממשיך לנצח. עכשיו אני מבין איך סחורה נגמרת ובקופה אין כסף."

כנראה ה"ברמנית" הנזכרת היא הבחורה עליה סיפרתי בתחילת הפוסט. היא נתנה לידיד שלה קולה והוא העיר לה על כך. כששאלה אם הוא רוצה שתשים כסף על חשבונה, אמר לה שלא.

אבל נו, הייתי המומה. הבטחתי לא להיות בשוק, אבל זה הסתבר כבקשה גדולה מדי.

"לא..." אני זוכרת שמלמלתי. בדיוק עמדתי בתחנת האוטובוס, כדי לחזור לדירה מההורים.

"כן."

"מה זה הדיבור הזה?" שאלתי. ההפתעה התגברה על הכעס באותו רגע, אבל ברגע שהשוק נרגע, הכעס התגבר, "איזה בנאדם דוחה."

"אני יודעת. אותי כנראה כבר לא תראי יותר במקום הזה."

"אני לא מאשימה אותך." אמרתי.

היא סיפרה לי שברגע שזה קרה, הבת של ר', שהיא גם הבעלים של המקום (הוא קנה לה אותו) מיד הוציאה את כולם מהקבוצה וסגרה אותה. אבל היה מאוחר מדי, כולם ראו את ההודעה.

מיד שלח ר' התנצלות קולקטיבית ואמר שהיה שיכור, שלא התכוון לדברים שאמר וכולי. תירוצים של ילד בן 16 שהתחצף למורה.

אמרתי לה שלא תקשיב לשום מילה שלו, שהיא יודעת טוב מאוד מה היא שווה וכמה היא השקיעה במקום ושאני לא דואגת לה כי היא תמצא מקום אחר, כי כבר היו לה הצעות עבודה אחרות והיא בחרה במקום הזה. שהוא זה שהפסיד אותה והיא לא הפסידה כלום. היא אמרה לי תודה על המילים האלה ופתאום מצאתי את עצמי ברחוב, התרחקתי מהתחנה מזמן כי התהלכתי לי. בעיות קשב וריכוז יעשו לך הפתעות בחיים.

אני יוצאת לעבוד היום בצהרים ואני לא יודעת מה הולך להיות. הרבה רוצים לעזוב עכשיו, כועסים כל כך על ר' ועל הפה המטונף שלו. על הלכלוכים מאחורי הגב. היום זו ס' ומחר זו יכולה להיות אני. אני שונא את המחשבה להכניס כסף לקופה של האיש הזה עכשיו, הוא פשוט לא שווה את המאמץ.

כשהגעתי למקום הזה, מה שגרם לי להתאהב בו היה החום, המשפחתיות. זה עסק קטנטן, אנחנו אולי 8 עובדים, כולם גרים קרוב, כולם מגיעים לבקר הרבה. רוב הלקוחות הם לקוחות קבועים, ובאמת הרגשתי שם בבית לזמן מה.

ועכשיו? המון לקוחות קבועים הפסיקו להגיע, חלקם בגלל החום הכבד וחלקם טוענים שהאווירה הנעימה השתנתה והפכה להיות כבדה פתאום. סיבה כללית? - כבדות. רוב העובדים שעבדו שם כשהתחלתי כבר אינם איתנו ואלה שנשארו רוצים לעזוב. ואם להוסיף על זה - ר' והשטויות שלו לא בדיוק עזרו למתן את המצב הכבד.

אבל מה אני מתכוונת לעשות?

כרגע, בכנות, אין לי שמץ של מושג.

אז השנה לשם שינוי לא כתבתי פוסט של השנה החדשה ואני מתנצלת אם ציפיתם לאחד ולא קיבלתם, העניין הוא שהייתי קצת מבואסת מאחר והשנה החדשה שלי התחילה רע מאוד.

לא קרה שום דבר טרגי, תודה לאל, אבל היו לי תכניות לסוף-השבוע אצל ס' במרכז/דרום ובגלל שטות גמורה החמצתי אותם.

הייתי חייבת לרוץ לאוטובוס ובגלל שלא מצאתי את הכובע שלי בשום מקום (מזג האוויר היה קפוא ביום שישי ואני מאוד רגישה לקור) ובלעדיו לא יכולתי לסבול את הקור. בסוף ראיתי שמאוחר אז יצאתי בלעדיו אבל פספתי את האוטובוס.

יצאתי עם טרמפ לתפוס אותו ובדרך התקשרת לס' לשאול אותו האם יורד שלג בירושלים כי אם יורד, לא יהיה לי אוטובוס המשך ואני אתקע כל הסופ"ש באיזו תחנה מרכזית. זה לא נשמע כיף במיוחד. הוא אמר שהוא מתקשר לאגד לשאול האם יש תחבורה למרות מזג האוויר. דווקא בדקתי באינטרנט לפני שיצאתי והיה כתוב שיש אוטובוס, אבל בעקבות ניסיונות קודמים עם הברזות מאגד העדפתי שיתקשר.

תוך שהוא ממתין שיענו לו, אני רואה את האוטובוס מתקרב לכיווני...

"האוטובוס פה, לעלות או לא?" אני שואלת תוך שאני נלחמת להוציא את הנרתיק של הגיטרה מהמושב האחורי.

"אני לא יודע, ג'אאאם..." הוא קורא, "אני מפחד להגיד לך כן, כי אולי לא יהיה לך איך לבוא משם."

והנה הנרתיק יוצא ונופל על זרמי הנהרות שנוצרו על האספלט ואני מרימה את הראש וצופה באוטובוס נוסע, בורח לי... שני דברים עברו לי בראש באותו הרגע:

1 - שנה חדשה טובה בתחת שלי.

ו2 - אני חייבת לקנות רכב.

רוצים לשמוע קטע אירוני? בדיוק אחרי שחזרתי הביתה, מה קיבלתי בדואר? - חבילה שבתוכה כובע חדש שהזמנתי מאיביי כמה שבועות קודם לכן. היה בא לי לצעוק על אלוהי האירוניה, "מצחיק מאוד! למה לא פשוט לקחת מקל ולתת לי אחת בראש, הא?"

כשחזרתי הביתה סחוטת מים, קופאת מקור ועצבנית. פחדתי להיזרק במיטה כדי לא להיכנס לדיכאון אז התחלתי לעשות פעולות טיפשיות כמו לטאטא את הרצפה או להחליף מצעים או לשטוף כלים או לקפל בגדים ולהכניס לארון... לא ייאמן. באיזשהו שלב אבא שלי התקשר אלי ואמר לי לבוא אליהם לאכול בערב. אמרתי שאולי אבל בסוף, למרות מאמצי, נשכבתי במיטה ונרדמתי. כשאני מחליפה מצעים המיטה שלי נהיית כל כך מפתה שאי אפשר לעמוד בפניה.

למרות שישנתי משהו כמו שעתיים בצהרים, נרדמתי מוקדם בלילה. משהו כמו 10 - בחיי, 10 זה בשבילי שעות ערב מוקדמות. זה היה נחמד לישון מוקדם, רק חבל שנרדמתי על הספר שלי ובבוקר לא זכרתי באיזה עמוד נעצרתי. אני שונאת כשזה קורה.

פספסתי את הארוחה עם המשפחה שלי אתמול אז נראה לי שאלך עכשיו. הם דתיים והם אמורים להתחיל עכשיו ארוחה שלישית של שבת.

שתהיה לכולם שבת שלום ושנה טובה!

ואל תתנו לשום מזל רע, לשום אירוניה ולשום פספוס תכניות להרוס לכם אותה!

זה כל-כך אופייני לחיים שלי.

שלושה שבועות לא יקרה שום דבר מעניין ולא יהיו לי שום אירועים מיוחדים, ופתאום, באם -באם -באם: שלושה תכניות יתנגשו לי באותו ערב.

לא מרגיז?

מרגיז.

חברים ותיקים שלי אירגנו איזה ערב פויקה. לא ראיתי אותם כבר שלוש שנים וסביר להניח שלא ניפגש שוב ותכלס, אני מתגעגעת, עבדנו יחד שנה, בא לי לראות אותם! אז ברור שאמרתי שאני מגיעה.

כשהתקרב התאריך המיועד, הם מודיעים לי שהם דוחים את זה בשבוע. מה קורה למחרת? - באם! - נולד לי אחיין.

כן, תודה תודה. אני מאוד שמחה והוא אחד המתוקים. קטן ואדום בדיוק כמו האבא האשכנזי שלו ועם עיניים גדולות בדיוק כמו לאמא שלו, שהיא אחותי.

בכל אופן, שמונה ימים אחרי שהוא נולד היה אמור להיות הפויקה, אז בגלל שאני דודה טובה קיוויתי שלא תהיה לו צהבת למרות שתכלס הכחשתי ועמוק בפנים קיוויתי שהברית שלו לא תתנגש עם הפויקה בכל מחיר.

טוב, לא בכל מחיר. קארמה איז א ביץ'.

יום לפני הפויקה-ברית, באם - באם! מתקשרת אלי חברה ומספרת לי שחברה טובה שלנו מהתיכון מתחתנת מחר והיא הולכת וממש רוצה שאני אבוא איתה.

"אבל לא קיבלתי הזמנה." אני אומרת.

"בגלל שאין לך פייסבוק, אבל היא פירסמה הזמנה בפייסבוק."

"בשבילי זה בדיוק כאילו לא הוזמנתי." אמרתי, "תאחלי לה מזל טוב."

"נו בבקשה! בואי איתי! אני לא רוצה להיות שם לבד, אני כבר לא בקשר אם אף אחד ואין לי דייט."

"אני אחשוב על זה." סיכמתי את השיחה.

באם - באם - באם! היום של הפויקה-ברית-חתונה מגיע, ומה אתם חושבים שאני עשיתי?

נתקעתי באירוע הכי משעמם אבל הכי נדרש שאהיה בו. בברית. כי המשפחה שלי ריגשי, ואם לא אגיע יעשו לי על זה פרצופים במשך שנה ולא ישכחו לי את זה עד לבר מצווה שלו. וחוץ מזה, הם דוסים, בשבילם ברית זה כמו ניתוח לב פתוח, רק עם פחות דם ויותר מוזיקה.

אל תבינו לא נכון, אני שמחה שיש לי אחיין חדש והוא מתוק כמו עוגת-פאקינג-דובדבן, אבל למה הוא היה חייב להיוולד שמונה ימים לפני הפויקה, ולמה חברה שלי הייתה חייבת להתחתן באותו יום, ולמה הם היו חייבים לדחות את הפויקה בשבוע?? זה כזה מעצבן.

כבר אמרתי שקארמה איז א ביץ'?

עכשיו אני לא אראה אותם אף פעם, זה די ברור. זו היתה הזדמנות אחרונה לקלוז'ר. וחברה שלי הלכה לבד לחתונה והתקשרה כל חמש דקות לספר לי מה המנה הבאה ואיזה שיר שמו עכשיו, ואני הייתי עסוקה בלספוג את כל השמן מהאוכל שהקייטרינג הדפוק הזה הגישו לנו בברית. אה, ובלשתות המון מיץ תפוזים כי היין היחיד שהיה לא היה בכלל יין, אלא מיץ ענבים אקסטרה-מתוק בשם תירוש.

יאק.

אני חושבת שסיימתי להתלונן. אולי הגיע הזמן לעשות משהו באמת יעיל עם הזמן שלי עכשיו, כמו לכתוב לדוגמה. ולא, לא לכתוב כמה אובר דרמטיים החיים שלי יכולים להיות כשאני באמת מנסה להציג אותם ככה. אלא לכתוב. על אמת.

אין ברירה. החלטתי לחזור למקורות, לעיר ילדותי שאני מתעבת כל כך. זה עניין זמני, עד שאמצא דירה חדשה ואחסוך קצת כסף. אני רוצה להקדיש יותר זמן לספר שלי ולעבוד במשרה חלקית. בלי שכר דירה זה אמור להיות קל יותר.

יש לי מן קרון כזה, טריילר קטן, אז זה לא לגור בדיוק אצל ההורים אלא לידם. אבל עדיין, אני לא אשלם שכר דירה ואני אוכל צהריים בבית שלהם.

אמא שלי היא יהודייה טיפוסית: דואגת יתר על המידה ואם היא מתקשרת ואני לא עונה, סביר להניח שאני מתה. אבא שלי יותר אדיש ממנה אבל לפעמים הוא כל כך אובר-דרמטי שבא לי לכתוב לו תסריט ולהפעיל מולו מצלמה.

אחותי גרה איתם, ר', היא סטודנטית להוראה וגדולה ממני בשנה, אבל בנפשה, היא עדיין ילדה.

יש לי עוד אחות, ט', גדולה יותר, היא נשואה פלוס 2 וחצי. היא לא עובדת, היא עקרת בית ואמא במשרה מלאה.

אני הולכת לארוז, תאחלו לי בהצלחה. אני אזדקק לה :(

אני שונאת את החגים שלנו. למה יש לנו רק חגים דפוקים?

יש לי ידע לא יותר מבסיסי בחגים (למרות שגדלתי במשפחה מסורתית שהיום התחזקה והיא כמעט חרדית), וגידלו אותי לפחות עד גיל 15 כנערה מסורתית שמקיימת את כל החגים. אבל אז התחלתי לעשות משהו שהוא האויב הגדול ביותר של ההורה הדתי: התחלתי לשאול שאלות. וכשהתשובות לא סיפקו אותי, הפסקתי לקיים את כל החגים. כי הם בולשיט. כל אחד ואחד מהם. חייבים להתחיל להמציא חגים חדשים ביהדות, כי אנחנו פשוט זוועתיים בהמצאת חגים.

וזה למה:

ראש השנה:

הנשנוש הכי טוב הוא תפוח וכדי להפוך את זה למעניין טובלים אותו בדבש. למה? כדי שתהיה לנו שנה מתוקה. אז למה לא לטבול ליקריץ בסירופ מייפל? למה לא לטבול מאפינס באבקת סוכר? לכו על זה עד הסוף - למה לא לטבול את הפרצוף כולו בשוקולד? שנה מתוקה זו בקשה גדולה. אני לא דורשת זיקוקים או נשיקת חצות, אבל בחיאת, תפוח... ודבש?

רימון. כי יש להם את מספר הגרגרים כמספר המצוות בתורה. - אז...? בגלל צירוף המקרים הזה אני צריכה לאכול רימון? לא השתכנעתי. פאק יו.

ראש של דג, כדי שנהיה לראש ולא לזנב. אני לא מבינה מה רע בזנב ולמה אני צריכה לקוות להיות ראש. ואם כולם יהיו ראש ולא יהיו זנבות... רק כי כולם אכלו ראש של דג... אז לא אפשרי שיהיו גם ראשים כי בלי זנבות אין ראש... זה מן פרדוקס כזה... מבינים?

ריאה, כדי שהשנה תהיה קלה כריאה. מזל שלא ביקשו ממנו לאכול נוצות ולהקיא כריות כדי שתהיה לנו שנה נוחה. או לאכול סבון ולהפליץ בועות בשביל שתהיה לנו שנה נקייה. עוד בולשיט.

גזר - כדי שיהיו לנו גזירות טובות. תמר - שיתמו אויבנו. שומשום - שנפרה ונרבה. מצטערת, אבל אלה סתם משחקי מילים. הן יכולות להיות גם גזירות רעות. ומי שיתם יכול להיות אנחנו. ושומשום? זה יכול גם לייצג את גודל החצ'קונים שיצמחו לנו השנה על הפרצוף. למה זה מסמל לי משהו?? מה זה הגועל הזה? בואו נאכל שלבה כדי שתהיה לנו שנה של שלווה, ונשתה מיץ קרנברי כדי שיהיה לנו כסף לג'ימבורי ונמרח על הלחם ריבה כדי שג'אם תכתוב פוסטים חדשים בבלוג שלה. טוב, זה כבר נשמע לי יותר הגיוני.

סוכות:

בואו נבנה בית ארעי וקטן ממש בחצר של הבית האמיתי שלנו רק כדי להיזכר בימים שבכלל לא היינו קיימים, כשבני ישראל בנו סוכות במדבר כי לא היה להם איפה לגור במשך 40 שנה. ואז גם נכריח את עצמנו לישון בה ולאכול בה למרות שמטר ממנה יש לנו בית קבוע. אה, ולא לשכוח לקשט אותה, כי גם בני ישראל קנו קישוטים לסוכה במדרחוב שבעיר וקישטו אותה והכינו גג מסכך נצח שהם קנו ישר מהמפעל. עוד בולשיט.

ארבעת המינים - לולב, אתרוג, הדס וערבה. ארבעה צמחים, פירות, לא יודעת מה... שבחיים לא שמענו עליהם, מקובצים ביחד ועליהם אנחנו צריכים לעמוד ולברך. חשוב מאוד כמובן שהם יהיו שלמים וטובים ושלאתרוג יהיה פיטם, כי בלי כל אלה הברכה לא נחשבת. אלוהים מאוד קפדן על הקטנות שלו. תודה לאל שלא צריך גם להכין לו סלט.

ובואו לא נשכח את האושפיזין, שבלי אורח ליום אחד אנחנו לא יכולים. כי גם לבני ישראל במדבר היו אורחים כל הזמן אז בואו נדמיין שיש גם לנו אורחים, שבעה, אותם אורחים לכל הסוכות בארץ דרך אגב, וכל אחד בא ביום שלו, לפי מערכת שקבענו מראש, כדי שחלילה לא ישעמם. עוד בולשיט.

חנוכה:

דווקא החג שאני הכי פחות סולדת ממנו. קודם כל, הסיפור שמאחורי החג הוא די מגניב. השירים שלו הכי כיפיים (למרות שכולם נכתבו על סולם מינורי, שזה בדר"כ סולם של שירים שקטים - סתם לידע כללי.) וחוץ מזה, זה לפחות חג משפחתי שיש בו איזה סוג של כיף. להדליק נרות ולשיר, לאכול סופגניות ולביבות ואוכל לא בריא כזה או אחר, לשחק... אמנם סביבון זה משחק ישן אבל עובדה שילדים עדיין נהנים ממנו.

אבל גם בחנוכה יש דברים דפוקים.

למשל כל ההשוואה הזאת בין הסיפור למה שעושים במציאות. יש את זה הרבה יותר מדי בחגים שלנו. אנחנו לועסים את הסיפורים שלנו יותר מדי עד שהם כבר דוחים אותנו.

הילדים שרצו ללמוד תורה הסתירו סביבונים בכיס כדי שאם יתפסו אותם הם יסתירו את ספרי התורה ויעמידו פנים שהם שיחקו בסביבון - זה נשמע לי כמו בולשיט. ילד זה ילד. סביבון זה משחק יהודי. אם הוא שלף סביבון וסובב אותו סביר להניח שהוא גם המשיך לשחק איתו. אין ילד שמעדיף ללמוד על פני משחק וגם אם יש הם נדירים. זה שזה סיפור והוא מתקופה אחרת לא אומר שאפשר לעבוד עלינו ולסלף עובדות. הילדים שיחקו בסביבונים ברחוב. נקודה.

נס פח השמן - הפח הספיק ל-8 ימים למרות שהיה קטן כזה.

מה נס בזה? בטח הכהן התקמצן עליו. חוץ מזה, מה כל כך דרסטי בלהדליק את הנרות האלה? אלוהים מצווה עלינו להדליק נרות ואז שולח רומאים שישמידו לנו את המקדש וינפצו את כל כדי השמן (בהנחה וזה באמת מה שכל כך חשוב להם להשמיד במקדש עשוי הזהב שלנו). זה כמו שאבא מכריח את הבן שלו לשבת ולקרוא ספר ואז לוקח לו את כל הספרים וסוגר לו את המנוי לספריה. תודה אבא.

דמי חנוכה. זה בכלל אמור להיות שוקולדים עטופים בנייר כסף בצורת מטבעות, אבל הפכנו את זה לכסף אמיתי. אני אישית לא מתנגדת לקבל כסף בכל מקרה שלא יבוא, אבל רק שתדעו שחנוכה זה לא באמת סיבה לתת לילדים כסף, אלא סיבה להגיד להם במשך השנה "תקבל בחנוכה" כשהילדים מבקשים כסף. עוד בולשיט.

פורים:

חג שמח בתחת שלי. מה שמח בחבורות על גבי חבורות של בני נוער ערומים שהולכים ברחובות וצועקים, עולים על אוטובוסים, תופסים טרמפים, חוגגים בפאבים ש-ל-נ-ו. עוד חתולה סקסית, ועוד בטמן, ועוד אחות סקסית, ועוד צב נינג'ה, ועוד אשת חתול סקסית, ועוד זורו, ועוד ערפדית סקסית - איזה קקה! אני לא יכולה לסבול את זה!!! פעם זה היה באמת כיף. אנשים התחפשו לדמויות מעניינות, למה שהם היו רוצים להיות יום אחד ולא למה שהזין של הגברים שלהן רוצים או שההורמונים של הבחורות שלהם רוצים. מה זה החרא הזה?

חוץ מזה, השירים של החג הזה דפוקים, סיפור המגילה נחמד אבל למה לעזאזל אנשים קוראים אותו פעמיים בחג? הבנו, יש עוד הרבה סיפורים לקרוא, למה להיתקע על זה?? ולמה, למען השם, למה מביאים משלוחי מנות?

היום אתה מקבל משלוח מנות, אומר תודה וכמו שהוא, בלי להציץ פנימה, מוסר אותו לשכן שלך ומאחל לו חג שמח. השכן שלך אומר תודה ובלי להציץ פנימה שולח אותו לחבר שלו בקצה השני של העיר עם איחולי חג שמח לבביים. במוקדם או במאוחר אתה תקבל שוב את אותו המשלוח ולא תבין איך יכול להיות שהמשלוח הזה כל כך פופולרי וכולם קונים אותו באותה החנות. מה הרעיון?? זה לא מצוות משלוח מנות, זו מצוות חבילה עוברת!

מתנות לאביונים ברור לי. לא יוצא לך לתת הרבה צדקה במשך השנה אז אתה אומר בפורים, יאללה, הזדמנות... וכל העניים והקבצנים חוגגים על ההזדמנות. פורים. כולם נותנים לנו. הסתערו, חברים. אבל משלוח מנות, עם כל הכבוד והוא ממש רעוע - זה מטומטם. זה מיותר. זה בזבוז של כסף ואוכל ושוב - יש אנשים רעבים בעולם אז די עם הבולשיט.

הצום - אם לא ידעתם, אז כן, יש צום בפורים. תענית אסתר. כי אסתר התאבלה ולא אכלה כדי לשכנע את אחוורוש לשנות את רוע הגזירה. אוה אסתר האומללה! החליטה לא לאכול למרות שהיא חיה בארמון עם 15 מלבישות ועשרים סוסי פוני! רגע אחד.. אז למה אנחנו גם כן צמים?? די! הגזירה התבטלה! צאו מזה ולכו לחגוג! תודה אסתר, באמת תודה, אבל זה מיותר לצום עכשיו. שנים רבות אחר כך. זה נראה לי כמו דיליי. עוד בולשיט.

פורים קטן, פורים שני, פורים משולש, פורים מרובע, פורים מחומש, פורים טרפז... אין לי מושג מה כל אלה אומרים אז אני לא אומר דבר, חוץ מזה שממש נשמע לי מיותר כל הפורים האלה.

פסח:

איכס איכס איכס איכס איכס. החג השנוא עליי. אין חג יותר מגעיל. פשוט חג דוחה שאין בו אוכל, אין בו סיבה למסיבה, אין בו איזה משהו שגורם לך לחכות לו. אין בו כלום. יש בו באסה, כאב ראש, הרבה כאב ראש, וגם קצת כאב ראש שעושה באסה.

אני בחורה טובה. באמת, אני בחורה על הכיפאק ואני משתדלת להיות הכי משפחתית שאני יכולה למרות שאני שונאת מפגשים משפחתיים מכל סוג ומין שהוא. אבל פסח אני יודעת שזה חשוב להורים המוזרים שלי אז אני משתדלת לבוא. לפעמים. שנה כן שנה לא. בכל מקרה, אני שונאת את ליל הסדר (מי לא?) אני שונאת אוכל כשר (מי לא?) ואני שונאת כשנקי. טוב, אני לא שונאת כשנקי, אבל אני שונאת כשנקי פסח. לא נקי רגיל - נקי פסח. שונאת. בחיים לא מנקה לפסח. רק בשביל הפרנציפ - מלכלכת לפסח.

כל כך הרבה שעות אתה יושב בשולחן ואוכל דברים מוזרים שהורסים לך את התיאבון ואז פתאום מגיע זמן האוכל. אחרי שאתה מסיים לאכול ואתה רוצה לישון פתאום יש לך עוד חצי הגדה לקרוא. אמיתי??

ולפחות אתם בטח אומרים לעצמכם, יש לך את היין שינחם אותך. לא ולא. אולי לכם, אבל המשפחה שלי בדר"כ תוקעת איזה כמה בקבוקי תירוש מגעילים ועוד מעבירים צחוקים לא צחוקים של "השתכרתי, אני רואה פעמיים!" מה כבר עלה לך לראש, גאון?? הענבים או העצם של העוף שנקעה לך בגרון??

ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על המצות... חרא של תחליף ללחם. יופי שבני ישראל הכינו את זה כשהם יצאו ממצרים. להם לא הייתה ברירה, המצרים בעטו בהם החוצה ומסיבה טובה, עשינו להם את המוות, תרתרי משמע, אבל מה זה קשור אליי עכשיו?? לי יש לחם. לי אין מצרים על הראש ואם היו יש לי צה"ל שירסק אותם. מה אני צריכה ללעוס מצה יבשה בתוספת של איזה עלה חסה בגלל משהו שקרה לפני אלפיים שנה? אני לא רואה אנשים מפוצצים את עצמם ועפים באוויר לזכר החיילים שמתו במלחמת לבנון. אני לא רואה אנשים מטיסים מטוס לתוך בניין לזכר ה-11 בספטמבר. אני לא רואה חבורות של יהודים נכנסים לתאי גזים לזכר השואה... למה לעשות את זה?! אז אנחנו אוכלים לחם בגלל איזו תקרית מצערת של אפייה לקויה לפני אלפיים שנה?! תביאו לי לחמניה עם המבורגר י'קאקות!

בדיקת חמץ. ביטול חמץ. שריפת חמץ. נותנים לחמץ כל כך הרבה יחס שיש לי תחושה שהוא מה שעיקרי בחג הזה ולא המצות או הפאקינג מה שזה לא יהיה שחשוב בחג הזה. סיפור יציאת מצרים בתחת שלי.

לעשות פסח עם המשפחה שלי נשמע בדיוק ככה: "יש בזה קיטניות?" "זה כשר?" "כתוב על זה כשר לפסח?" "אתם לפי אשכנזים?" "צריך משכת שיניים כשרה?" "צריך ליפסטיק כשר?" "צריך לחרבן חרא כשר?" טוב, האחרון היה המצאה שלי כתוצאה מתסכול, אבל בחיי שככה זה נשמע!!

מי רוצה לשמוע את זה יומיים שלמים?! עוד בולשיט.

תענית בכורות - אנחנו יהודים, אנחנו חייבים להוסיף תענית לכל דבר, אז כמובן שכל הבכורות צמים כי הם ניצלו ממכת בכורות, למרות שהם בכלל יהודים ולא היו אמורים מראש למות במכת בכורות. כי אלוהים לא מטומטם ממה ששמעתי ויודע מי יהודי ומי לא. גם בלי דם על המשקוף.

בחול המועד אתה לא אוכל כלום אבל מה שאתה אוכל משמין פי שמונה ואז כל הבחורות מתחילות להתלונן: "לא אכלתי כלום והשמנתי חמש מאות קילו!!!" - את לא רוצה להשמין? אל תאכלי מצה!!! תמחקי את החג הזה מלוח השנה שלך ותעמידי פנים שהוא לא קיים!! זה מה שאני עושה! ואני אפילו לא בדיאטה!

ל"ג בעומר:

זה יהיה קצר. ל"ג בעומר זה לא חג, זה ערב מיותר ששייך לבני נוער מעצבנים גוררי מקלות למיניהם.

הם גונבים קרשים מחצרות של אנשים, גונבים עגלות מסופרמרקטים, גונבים אוכל מהמדורה השכנה, ואת כל זה הם מתכננים חודשיים לפני ל"ג. כאילו שלתכנן קומזיץ לוקח להם את אותו הזמן. מה ההתלהבות? מה כל כך קשה לארגן מדורה מסכנה? ומה כל כך קשה לשמור על השקט ולכבות אותה עד הסוף כשמחר אני, מישהי שמדליקה מדורה כשבא לה ולא בל"ג בעומר, צריכה לקום לעבודה בחמש בבוקר ולא רוצה לדלג מעל פחם בוער!! זה קשה?! יופי שאתם בני נוער, אני אוהבת את דפיקת הזין שלכם על העולם, באמת, אבל חוצמיזה, אתם פשוט חסרי תועלת בכל דבר אחר.

עוד בולשיט.

חוץ מזה, לא צריך כל כך הרבה חגים. יספיקו לנו איזה שניים ממש טובים או שלושה גג. ולא צריך כל כך הרבה חוקים בכל חג. זה אמור להיות כיף - חג זה דבר שמח. לא מלחיץ ומעצבן ויושב על הוריד ועושה קמטים.

אז די עם השטויות. רוצים להינות? למה לחכות לעוד בולשיט של חג? צאו לאיזו מסיבה טובה.

אני שונאת שהבוס שלי מתקשר אליי מוקדם בבוקר ואומר לי לקום מהר ולהגיע למשמרת.

האם אנשים הפסיקו להעריך את קדושתו של יום החופש? או שהם פשוט סתם מנסים להרגיז את האלים?

אוקיי, אז זה קצת באיחור (לא היה לי מחשב שבוע..) אבל זה עדיף על כלום - ב21 בנובמבר היה לסטיבן קינג יומולדת!!! מזל טוב!!!

אהה... כן, וגם לי!!! (לא בדיוק... ב22 אבל לפנות בוקר אז זה נחשב ביחד... חוצמיזה, מי סופר? /:)

אנחנו חוגגים באותו יום...

ולא, אם שאלתם את עצמכם, לא חגגנו אותו בזריקת פטישים על ראשים של בני אדם או ניתוח לב פתוח ללא הרדמה, למרות שסטיבי היה שמח לחגוג ככה.

אני לא בטוחה בקשר לתוכניות של סטיב, אבל אני השתכרתי עד כלות הנשמה. לא כי זה בריא... כי זה לא. אלא כי אני בת 23 ואני חושבת שהעובדה שאני מזדקנת היא מספיק דרמטית, אז מגיע לי לשפוך לאגר כשבא לי!!!

זה הגיוני שאני מרגישה פספוס כל שנה ביומולדת?

ווועעעע אני זקנה...

מכירים את היצור הירוק הארוך הזה שקורא לעצמו "אגד" אבל בעצם קוראים לו "אוטובוס"? לפעמים הוא מגיע בצורת אקורדיון או בשתי קומות ולפעמים הוא חולף על פניך כשאתה הכי זקוק לו...?

-> אז נמאס לי להיות תלויה בו.

מחירי הדירות גנבו לי את התקציב לרכב במשך כל חיי הקצרים, אז כן, איזה פלא, אין לי אוטו. ואני כל כך זקוקה לאחד.

מכירים את הדבר המרובע והיקר מדי הזה שכתוב עליו "כאן גרים בכיף..." אבל בדרך כלל זה שקר. לפעמים כתוב עליו מספר או שם והוא מגיע בשלל צבעים וקומות...?

-> אז נמאס לי להיות תלויה בהן.

אני עוברת בין דירות ועכשיו אני בתקופת המעבר דירה המעצבן הזה בה את חולמת בלילה על יד2 ולובשת בבוקר בגדים מתוך מזוודה.

מכירים את הדפים הצבעוניים הקטנים האלה שכתובים עליהם מספרים ומצויירים עליהם אנשים שמתו מזמן, שאנשים רודפים אחריהם קשות כדי להשיג אותם ואז מוצאים את עצמם בזבזים את זה על שטויות ובוכים בסוף...?

-> נמאס לי להיות תלויה בזה.

כי כסף זה עבודה ועבודה זה זמן וזמן זה הספר שלי ואני בכלל רוצה להתפרנס מכתיבה, אבל להתפרנס מכתיבה זה המון המון מזל. ומזל זה משהו שאין להשיג היום.

מכירים את הדבר הנהדר הזה שהוא בצבע ירוק, בצורה של פרח, עם ריח מדהים ומתאים בול לתוך נייר מגולגל?

> הוא חייב להיכנס לחוק.

זה היה הלילה הכי נורא בעולם. שיקולל הלילה הזה וכל לילה שאי פעם שאף להיות כמוהו.

אז זה התחיל במיטה שלי. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר ואני נמצאת בתנוחה מספר 112 לאותו לילה. אני לא נרדמת.

זרקו ניחוש למה?

עזבו, אני אספר לכם.

כאבה לי הרגל.

בחיי, אני נשבעת שהיא כאבה תופת. אני לא יודעת מאיפה זה בא אבל היא כאבה לי כל כך שרציתי לצרוח.

אתם מכירים את זה שאתה שוכב במיטה ואז אתה עושה תנוחה קטנה, כביכול לא מזיקה, אבל לא נכונה? זה עניין של בערך עשירית השניה עד שאתה מוצא את עצמך פעור פה ועיניים, לא מסוגל להאמין מה לעזאזל עובר על הרגל/יד/מפשעה שלך, היא חורקת וצורחת וגונחת כאילו שהיא עושה סקס עם הרגל/יד השניה שלך או עם המפשעה ממול. זה מן כאב כזה שלא משנה מה תעשה, הוא נמשך. זה עינוי העינויים. אם יגידו לי שמי שמת והולך לגיהנום חווה את הכאב הזה לנצח, אני חוזרת בתשובה. זה פשוט הדבר הכי מחריד עלי אדמות.

טוב, אז זה לא היה הכאב הזה.

זה היה בדיוק אותו סוג של כאב, זה שגורם למוח שלך לצרוח לך בתוך הראש ולשאוב לך את האוזניים פנימה, אבל זה לא היה רק בנקודה מסויימת, או רק שריר מסויים, כמו שזה קורה בדרך כלל. זה היה על כ-ל אורך הרגל. מהמפשעה למטה עד לכף הרגל. וזה לא היה, כמו שזה בדרך כלל, כאב של דקה שמרגישה כמו נצח וזה עובר. לא. זה היה כ-ל הלילה. לא נרדמתי. אני מסבירה לכם שנשברתי בסביבות שבע וחצי בבוקר (זה היה יום חופש!!!) כי לא יכולתי לסבול יותר. קמתי כאילו שאני הולכת למלחמה. לבשתי ג'ינס, ארזתי ארנק עם כרטיס קופ"ח, לקחתי מפתחות והלכתי.

אז ככה: אני האחרונה שעושה בדיקות, אוקיי? אני עוברת הרבה דירות ועד לא מזמן לא היה לי בכלל רופא משפחה בעיר המזורגגת הזאת. אבל אז זמני הגיע והבנתי שעליי לעשות בדיקות דם. אז נזכרתי לברר איפה לעזאזל קופות החולים בעיר הזאת.

ובכל זאת הלכתי - רק דמיינו את הכאב אם הוא גרם לי ממש לקום מהמיטה, ובלי קפה של בוקר לחכות בתור של קופ"ח!!

טוב, האמת שלא חיכיתי בתור. בלי לקבוע תור הכניסו אותי כאילו שאני VIP, (לא נתנו לי זמן להריח את הכימיקלים של הקליניקה ולברוח) וכבר מצאתי את עצמי בחדר הרופאה.

היא הייתה נחמדה, מישמשה לי את הרגל כמה זמן ואז החליטה לחדש לי. היא גילתה לי סוד שמעולם לא גילו לי: לא, גם לא האורתופד שלי, הרופא היחיד שבאמת טרחתי לבקר אי פעם.

"יש לך בעיות בגב."

"באמת?? את רצינית? אז בגלל זה כל החיים שלי כואב לי הגב? אז בגלל זה האורתופד שלי נתן לי דיסק עם צילומים של הגב שלי שבו עמוד השדרה שלי נראה כמו קשת רק בלי צבעים? בגלל זה כל פעם שאני מתכופפת אני מרגישה שמישהו דקר אותי בלב ונכנס לי דרך החוליות של הגב החוצה??"

הייתי בטוחה שבכל זאת היא רוצה לחדש לי משהו ושאלתי מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שהגב שלי יבין מי הבוס.

אז נחשו מה, חברים?

היא שלחה אותי לפיזיאותרפיה.

יאיי.

כן כן, אני יודעת, שמעתי שזה דווקא כיף, סוג של. את שוכבת לך על איזה מזרן ורופא מסוקס ושרירי נוגע בך. אבל אני לא לגמרי בטוחה שזה ילך ככה, אולי בגלל שכל מה שאני משתמשת בדמיון שלי כדי לתאר משהו, הוא תמיד מתגלה גרוע יותר.

אני אלך לפיזיאותרפיה ואני גם בטח אהנה מזה לצערי, אבל מה לעשות, החיים בזבל.

ושתיתי קפה בערך שעה אחרי שהתעוררתי, ולא הספקתי אפילו לעשן סיגריה לפני שנכנסתי לתור כי הכניסו אותי כמו VIP למרות שאני אפילו לא רשומה לקופה הזאת! איזה אנשים!

כשחזרתי הייתי נואשת לקפה וסיגריה ונראיתי כמו רוח רפאים עם קפה ביד. 

נקודה קטנה של אור: ישנתי כל היום אחרי זה.

אם עוד פעם אחת אני שומעת נהג מונית צועק בצד הרחוב: "מונית, גברת? ת"א? חיפה? ירושלים? כפר מנדה? מוצמוץ? אילת?" ותוך כדי ירדוף אחרי במורד הרחוב, מתעלם מה"לאאא!" שלי - אני אשבור לו משהו על הראש! ואני מתכוונת למשהו כבד באמת, כזה שבמקרה הטוב יכניס לו את הראש בין הכתפיים ולא יצא שוב לעולם!!!

חוץ מזה היה לי שבוע מעייף ועם כמה שהייתי שמחה לשבת פה ולתקתק לכם כמה אני מתוסכלת, אני חושבת שעדיף שאני פשוט אלך לישון. או לקרוא. או אולי לראות איזה סרט. כן, עם כוס קפה.

די, ניסיתי להימנע מלכתוב על הנושא הזה אבל זה בלתי נמנע, זה כל כך דורש.

אני שתיינית. טוב, לפחות הייתי. נגמלתי כי אני אדם חזק ועצמאי שלא תלוי באלכוהול כדי לשרוד. (אני כן!!! אוף איך בא לי בירה!!!!)

בכל מקרה... בנוסף לזה שאני שתיינית(הייתי!), אני גם מעשנת. כבדה. טוב, לא כבדה מאוד, ירדתי במינון לאחרונה, שוב, כי אני אדם חזק ועצמאי שמאוד תלוי בניקוטין שבדם שלו.

בנוסף לזה, יש לי הרבה הוצאות מסביב שלא עוזרות לי במיוחד לשמור הרבה כסף בצד להנאות הקטנות, למרות שהייתי ממש שמחה לטוס ללמוד באיטליה עוד מחר. או יותר חשוב, לקנות איזה פרינגלס בקיוסק.

כך או כך, כסף אין לי מיותר. אני מתכננת להוציא ספר לאור בעתיד הקרוב, אני מתכננת לטוס, אני מתכננת לעשות פדיקור עם שטרות בין האצבעות של הרגליים, וכמובן שכל זה לא יוכל לקרות אם אני אבזבז את כל הכסף שלי על הרעל שאני מאכילה את עצמי!

הרי אתם מסכימים איתי שכל אחד והרעל שלו, נכון? יש כאלה שהרעל שלהם זה שוקולד, יש כאלה שהרעל שלהם הוא קפה, יש כאלה שאצלם זה סמים ויש כאלה שזה דובוני גומי ירוקים. במקרה שלי זה שלושה רעלים מסוגים שונים גמרי. מרעל אחד נגמלתי, רעל אחר הורדתי במינון והרעל השלישי שלי (קפה) לא יקר במיוחד אפילו בכמויות שלי. חוץ מזה, זה חינם בעבודה.

אז למה, בשם אלוהים, אני עדיין מוציאה את אותו סכום כסף שהוצאתי עד היום על הרעלים היקרים שלי, עוד לפני שהפסקתי לשתות ולפני שירדתי במינון הסיגריות? למה, לעזאזל, לא מגיע לי פרס על המאמצים שלי? אני כבר בקושי שותה, ואם אני שותה הרבה זה בעיקר יין. פעם הייתי שותה וויסקי בכמויות, היה לי בקבוק של ברנדי בבית ולפחות שני ארגזים של בירה במקרר בקביעות. היום זה שני בקבוקי בירה לשבוע (פאק...) ובקבוק יין. ואני עדיין לא רואה שינוי בהוצאות! יותר מזה, עברתי לדירה זולה יותר - ועדיין אין שינוי. ירדתי משתי חפיסות סיגריות ביום, לפחות מחפיסה - עדיין אותן הוצאות.

אם המטרה של לפיד להעלות את מחירי הסיגריות והאלכוהול הוא כדי לגרום לי להפסיק לעשן, אני מאוד מעריכה את זה מר לפיד ובטוחה שזה יעזור. אבל מה אני יודעת? אני גם הייתי בטוחה שמאוד יעזור לחשבון הבנק שלי אם אני יפחית במינון הסיגריות - ותראה איזה קטע, טעיתי.

מר לפיד היקר. אני יודעת שאתה מעלה את המסים כי עכשיו הכי חשוב לך לכסות את המינוס שביבי הואיל בטובו להשאיר על כתפיך, זה באמת כבד מאוד. ואכן, אם נסחוב את התיק הזה על הגב (איך לעזאזל אומרים גב ברבים?) של כולנו, יהיה לנו הרבה יותר קל. ואני יודעת שאחרי שהמצב ישתפר אתה מתכנן להוריד בחצי את מה שהעלת כדי להוכיח לנו שאנחנו מטומטמים במתמטיקה.

אבל יש לי רעיון טוב יותר.

מה דעתך לוותר קצת לאנשים עם הבעיות בכבד ובריאות, האנשים החלשים (כן, כן) שתלויים ברעל שלהם ומודעים לזה שהם הורגים את עצמם. אולי במקום להאכיל דווקא אותנו בחרא ולהוסיף לנו גם בעיות כלכליות בנוסף לבעיות הגב, תואיל בטובך לקצץ לח"כים הנכבדים של המדינה המתוסכלת הזאת קצת בשכר הגלובלי שלהם? להם יש אורטופדים טובים, שיסחבו הם קצת יותר מפשוטי העם, יוותרו על הווילות ועל בתי הנופש, שיוותרו קצת על העניבות היקרות ויעברו לטי-שרטים, אני מבטיחה שנמשיך לכבד אותם בדיוק באותה המידה גם עם בוקסר, באמת. אולי שהם יוותרו על הג'קוזי עם הסיגר בפה אחר הצהריים בחברת כמה זונות יפות, או יותר מזה, על הטיולים חסרי המעצורים לחו"ל כשפה בארץ התושבים צועקים הצילו.

מה דעתך להניח לנו עם הבעיות שלנו, אני מבטיחה לעזור בסחיבת החרא הזה על גבי כל זמן שצריך, אני משלמת את המסים שלי ואת השכר דירה שלי ואת כל מה שאני חייבת, אבל קצת, רק קצת מתסכל אותי לשלם בזהב על חפיסת סיגריות. קצת כואב לי לדעת שאני מקריבה יותר משעה עבודה על עשרים גללי ניקוטין.

חשבתי לעבור לגלגול, אבל אז קיבלתי הברקה. אני חושבת שאתה צודק, מר לפיד היקר. סיגריות זה מצרך יקר בארץ, אבל הכרחי לחלק מהאנשים. אז החלטתי שיותר בריא בשבילי ובשביל הכיס שלי לעבור לירוק.

אני גם אעשן פחות וגם אהנה יותר - הטוב משני העולמות. וההוצאות? הן כרגיל ימשיכו לזרום, אני לא דואגת להן.

אז נכון, למי שלא בחר אין זכות להתלונן, אני ממש לא מתלוננת, ראה בזה הצעת ייעול.

כשמריחואנה תהפוך לחוקית, כנראה שהיה במי לבחור.

עד אז, אני עוברת לירוק :)

טוב, אני שונאת להגיד את זה חברים, אבל בצער רב וביגון לא כל כך קודר, אני מודיעה בזאת על סיומה של החופשה הקצרצרה ולא מספקת בכלל שהייתה לי. אני חוזרת לעבוד מחר בבוקר.

אי לכך ובהתאם לזאת, ועם כל ההפסד הענק שאני סופגת מכך במשכורת הממשמשת ובאה, אני חושבת שצריך להרים כוסית. כששמים את ג'אם בבית למשך זמן רב מדי, היא מתחילה להפוך לבטטה.

ואצלי, בטטה זה אישה בשנות העשרים לחייה, שכל היום שוכבת על הספה עם ספר ביד אחת, בקבוק של יין אדום ביד השניה, ובנדנה עם פנטגראם על הראש.

הרי כולם יודעים שככה נראה יום חופש, לא?

לא?

...

בכל אופן, הסתבר לי שכנראה אני עובדת כל כך מצטיינת וחרוצה, שלמרות שעמוק בלב, ממש בפנים, קיוויתי מאוווד שלא יחזירו אותי כי תכלס כבר נשבר לי מהעבודה הזאת, אולי יש סיכוי שיפטרו אותי כי... לא יודעת, אולי כי צעקתי על המנהל שלי מול הלקוחות?..

אז מה עושה כמובן ההנהלה במטומטמת שאני עובדת תחתיה? מפטרת אותי? מעיפה אותי החוצה דרך הדלת? זורקת אותי לעזאזל?!?...

לא!

הם מבקשים ממני לבוא ביום רביעי על הבוקר כי הם "ממש ממש צריכים אותי."

באמת?! ברצינות..?

פתטייייי

ואני כבר הוצאתי את חבילת תחתוני החופש שלי. כנראה שאני אצטרך להכניס אותם בחזרה לארון.

אין חופש.

ג'אם לא מובטלת.

וועעעעעע

החיים שלי מתפרקים.

אז ככה, הדבר הראשון הוא שרבתי עם הבוס שלי, הוא יצא בן זונה, אני יצאתי בת זונה (וגם קצת דרמה קווין) ווואלה... נראה לי שהתפטרתי אתמול, אבל אני לא בטוחה.

הדבר השני הוא שהיום בבוקר גיליתי שנעלם לי הארנק. הוא פשוט נעלם. כאילו החלקיקים שלו התפזרו למיליון אלקטרונים שונים ברחבי העולם ועכשיו לך תמצא אותו. רגע אחד הוא היה ורגע אחר כך... לא.עכשיו אני צריכה תעודת זהות חדשה, אשראי חדש, כרטיס קופ"ח, מנוי חדש לתיאטרון, להזמין מחדש את תעודת הברמן שלי, עוד כמה וכמה שטויות ו... ארנק חדש כמובן. המזומנים שהיו בפנים הלכו לעזאזל, השטר הקרוע של המאה דולר (שני שליש ליתר דיוק, לא מצאתי את השליש השלישי בכל הדירה) הלך, כל כרטיסי הביקור של בתי העסק שאני צריכה: סטודיו לקעקועים, ידיד טוב שלי שהוא גיטריסט במקצועו, הרופא שלי, חנות ספרים יד שניה, כולם הלכו... - אמנם ברובם לא השתמשתי, כי יש לי את המספרים של כולם (פאק בחורה, תשמרי על הטלפון הנייד שלך!) אבל תמיד נחמד שיש אותם. זו סוג של מזכרת ממקומות ואנשים. כן, אני אובססיבית ללקיטת מזכרות ממקומות שגרתי בהם, הייתי בהם, עבדתי בהם, ולכן זה גם כל כך כואב לי לאבד דברים כאלה. הארנק הזה הולך איתי מאז התיכון, זה הרבה שנים שעשיתי בהם המון. אווץ'.

היו שם גם כל מיני מטבעות מארצות שונות, תמונות של כמה חברים שנפרדו דרכנו, ואפילו רשימה של כמה שירים שרציתי להוריד! וועעעע

הדבר השלישי הוא שכבר הייתי צריכה לטוס לאירופה. הייתי צריכה כבר לחזור משם נכון לעכשיו. הטיסה שלי נדחתה כי זה שהיה אמור לטוס איתי היה צריך לטפל בבעיית ה"עיכוב יציאה מהארץ" שלו. כן, ידידים שלי נוהגים ככה, איך אני אגיד את זה... לדרוך על החוק כמו על סיגריה דלוקה, ולסובב את הרגל...

אז עכשיו כל עניין הצו עיכוב יציאה טופל, הוא כבר יכול לצאת. אבל פתאום הוא רוצה לצאת רק אחרי החג.

אתה צוחק עליי?!! אחרי פסח? למה מי זה מר פסח שאני אשב ואמתין לו?!

אני שונאת את החג הזה בלאו הכי, בא לי למעוך את החג הזה, להכניס אותו לבגז' של רכב ישן, להתניע ולתת לה ליפול מצוק ישר לאוקיינוס עמוק. גם ככה תמיד רציתי לעשות את זה, אז עוד עם החג הדפוק הזה בתא המטען, זה יהיה ממש נחמד!

אבל אל תדאגו רבותיי, הסירו כל דאגה מליבכם, כי הכל בשליטה! ג'אם לא מוותרת בגלל כמה מוקשים!

דבר ראשון, אני לא דואגת בגלל העבודה. יש לי תחליף ומובטלת אני לא אהיה.

Teen Age:

Have Time + Energy… But No Money.

Working Age:

Have Money + Energy… But No Time.

Old Age:

Have Time + Money… But No Energy.