שבוע שעבר, היה שבוע ללא שינה. נסו לעקוב: הייתי 3 ימים אצל ההורים, בהם ישנתי מאוחר והתעוררתי מוקדם כל לילה בגלל כל מני סיבות. בבוקר האחרון התעוררתי מוקדם כי היה לי טרמפ בבוקר, ומיד כשהגעתי, לא היה לי זמן להשלים שעות שינה כי הייתי חייבת לרוץ מיד לעבודה. אחרי המשמרת, הלכתי לערב סרט עם חברים, כי עם כמה שרציתי להשלים שינה, אני מאוד חכמה כשזה מגיע לסדר עדיפויות. ישנתי בארבע בבוקר והתעוררתי שוב לעבודה בשעה 7. זו היתה משמרת מעייפת עם הרבה עבודה, והייתי גמורה בסופה ברמה שהתחלתי לראות כפול. נשבעת לכם. הייתי אמנם גמורה ומתה לישון, אבל גם גוועתי ברעב וידעתי שלא יהיה לי כוח לבשל כשאגיע הביתה. אז הלכתי לאכול בשכונה עם חבר, ועד שחזרתי הביתה היה 9 בערב בערך. אמרתי לעצמי שזהו, מיד למיטה. רציתי לרדת מהרגליים. רגע לפני שהלכי לישון, החלטתי לבדוק מייל... והתעוררתי לגמרי!
ג'אם שלכם זכתה במקום הראשון בתחרות סיפורים קצרים!
אני מתה להעלות את הסיפור לכאן, ופרטים על התחרות, אבל לא אוכל כי בקרוב הסיפור הזה יפורסם תחת שמי, ואני הרי כותבת בשם בדוי פה בבלוג. אבל בחיי, זה הקפיץ אותי מאושר! התחלתי לצחוק עם עצמי, כמו שאני עושה כשאני שמחה ולא יודעת איך לבטא את זה.
זה אותו סיפור שדיברתי עליו כשסיפרתי לכם על העורכת ששלחה לי ביקורת ממש טובה. מקום ראשון... 4 מתוך 5 שנים זכיתי להיכנס ל20 הזוכים, מתוכם פעם אחת מקום שלישי. סוף סוף אני במקום הראשון. ומה שהכי הזוי זה... שזה הסיפור היחיד שהייתי בטוחה מראש, גם בעודי לוחצת "שלח", שלא ייכנס אפילו ל20 הראשונים. חשבתי שבגלל שיש בו סצנת סקס, לא יקבלו אותו מפאת צנזורה. אני גאה בהוצאה שלא צנזרו, ומניחה שזמנים השתנו. אם התחרות הזו היתה מתקיימת 20 שנה קודם, אני לא חושבת שהסיפור היה מתקבל.
לא היו לי אנרגיות לצאת שוב מהבית, אז חגגתי עם עצמי, עם כוס יין וג'וינט. ועכשיו אני מחכה לערב ההשקה שיתקיים בסוף החודש, וכבר שלחתי סיפור גם לתחרות אחרת. מאז שגיליתי על הניצחון, כל יום התמסטלתי. אני מעשנת הרבה וויד לאחרונה ולא בקטע טוב, שאתה יושב וכותב עם ג'וינט ומקבל השראה מההיי, אלא סתם לעשן ולשתות עם חברים, להגיע הביתה וליפול לתנומה עמוקה. או לעשן בבית עם ס', לאכול מלא ג'אנק, ושוב, ליפול לתנומה עמוקה. כל מה שנותר לי עכשיו הוא לעבוד על הרומן שלי. נגמרו הדדליינים ועמדתי בכולם. אולי זה הזמן להרגיע עם העישונים ולקבל פוקוס.
ידיד שלי מהשכונה הכניס עכשיו 30,000 שקלים לחשבון הבנק, כי הוא עבד על ביטוח לאומי. במילים אחרות, זיין את המדינה כמו זונת צמרת. היינו בהופעה של איזו להקה מהשכונה, שגם א' ליווה אותם, והוא החליט לשלם לי על כל הבירות. עשינו לחיים על הנצחונות שלנו. שלי בתחרות, שלו את המדינה. ואז, כשהיינו במאנצ', הוא שילם לנו על ארוחת שחיתות. הוא אומר שכשאתה זוכה במשהו, אתה צריך לחלוק את הניצחון עם אנשים אהובים, (בעיקר כי גם הכסף שלנו, לטענתו, נמצא שם בתוך ה30,000) כי ככה אתה לא מושך קארמה רעה. הבחור חוגג ולא בטוח מה בא לו לעשות עם הכסף. הצעתי לו לקחת חופשה ולנסוע לחו"ל. הוא אומר שאולי ישתמש בכסף למשהו יותר פרקטי. אולי ישכיר דירה לעצמו וסוף סוף יצליח לעמוד בהוצאות של הדירה של אמו, ועדיין יוכל לגור בנפרד. הבנתי שנמאס לו לגור איתה אבל היא זקוקה לתמיכה הכלכלית שלו. זה נשמע כמו רעיון טוב יותר.
ס' היה אצלי כמה ימים, ונראה לי שהוא מתוסכל מתמיד בנוגע לחיים שלו. "מה אני עושה עם החיים שלי..." נהיה משפט מפתח אצלו. הוא נטול עבודה ומרושש לגמרי, עכשיו חזר מאמסטרדם ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אבא שלו מאוד משפיע עליו, תמיד אומר לו שהוא לא עושה שום דבר ושימצא כבר עבודה, שיפסיק לחשוב רק על ההווה ויחשוב קצת על העתיד... וכל הבולשיט.
אנשים חושבים יותר מדי על העתיד, הוא מוערך יתר על המידה. הרי העתיד לא ברור, יש אנשים שלא זוכים להגיע אליו. למה לחשוב עליו כל כך הרבה שתשכח מההווה? אם ס' אוהב לטייל בטבע ולעבוד עם האדמה, שיעשה את מה שעושה לו טוב. כסף זה חשוב, אבל לא צריך להיות המניע שלנו לכל בחירה בחיים. גם לי אמרו עשרות פעמים "תמצאי עבודה 'אמיתית'. כתיבה זה רק תחביב." - אני מהנהנת ומחייכת. סיימתי להסביר את עצמי. זה שהרבה אנשים עושים את זה, לא צריך להפוך את זה לברור מאליו עבור כולם. כבר קבעו לנו את מסלול החיים מיד כשנולדנו. החליטו שנלך לגן, ואז נעשה 12 שנות לימוד שיחסלו לנו את השנים שאמורות להיות הכי יפות ונטולות דאגה. אח"כ, נעשה שירות צבאי או לאומי למשך 3 שנים. נטוס לחו"ל לחופשה קצרה, לרוב בהודו, נחזור ונלמד. ואז... נעבוד במקצוע שבחרנו ונתחתן ונפרנס בכבוד עד הפנסיה או עד קץ החיים. אז נהיה חופשיים. כשכבר נהיה מתים, או זקנים, ונחשוב רק על העבר ועל "מה יכול היה להיות..." - אני פשוט לא מבינה למה המסלול הזה, שבמקרה כמה אנשים שרצו בו עשו את זה, הפך עכשיו לדבר שכולם עושים, ואם הם לא, אז הם "מבזבזים את החיים". דאאם יו פיפל.
בת דודה שלי חלמה ללמוד קוסמטיקה, ובשביל אמא שלה שתעקשה שתלמד מקצוע "אמיתי", למדה משפטים. היום היא מובטלת שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. סבתא שלי לא למדה כי בתקופתה זה לא היה מקובל שבנות לומדות, והיום היא מצטערת שלא למדה כי היא מתה לדעת לקרוא ולכתוב ולתקשר עם המשפחה בוואטסאפ ופייסבוק וכל הג'אז הזה.
אז הנה לכם. חבר אחד שלי עשה כמה קפיצות לביטוח לאומי והרוויח מה שאני לא עושה בחצי שנה. ס' שלי לא עושה כלום ולא מרוויח כלום. אני עובדת קשה ומרוויחה מעט. בת דודה שלי למדה והפסידה, סבתא שלי לא למדה והפסידה. זה באמת באמת לא נראה לי משנה. כל אחד נותן ומקבל משהו אחר ואם אתה במסלול ה"נכון" זה לא בגלל שעשית מה ש"נכון", אלא כי עשית מה שנכון לך.
אני לא חושבת שהתפיסה הזאת אי פעם תשתנה אצלי. אי אפשר לדעת, אז אולי, אבל אני די בטוחה שלא. אפילו שאבא ממש ממש מקווה שכן.
עד אז, בלי לחשוב על המחר, אלך לשרוף את הראיות שקניתי. נשאר לי רק גרם אחד אחרון.
יש לי התגלגלות כזאת של צחוק שלא נעצר, כי גיליתי עכשיו משהו מדהים.
הייתי חייבת לשתף מישהו וכולם ישנים עכשיו!
זוכרים שסיפרתי לכם בפוסט הקודם על עבודה שאני עושה לשני סטודנטים?
אז העבודה היתה בעצם לכתוב סיפור קצר שאורכו מינימום 500 מילים, ושיכיל 7 כלים ספרותיים תקינים, כולל רשימה מפורטת של האמצעים בסוף הסיפור. את העבודה יש להגיד עד החודש הבא, אבל הסטודנטים העדיפו שאשלח עוד לפני ה15 לחודש, כי עד אז הוא שולח בחזרה תיקונים ואפשר לתקן את העבודה ולהגיש שוב וכך הסיכוי לקבל ציון טוב גבוה יותר.
כתבתי סיפור, פירטתי את הכלים ברשימה, ושלחתי היום לסטודנט. אני צריכה לעשות שוב את אותו הדבר לסטודנט השני, אבל יש לי עד יום שבת. מיד אחרי שסיימתי רצתי לעבודה, כי ידעתי שאם לא אסיים היום לא יהיה לי זמן לעבודה השניה. (דחיינות. דיברנו על זה בפוסט הקודם. הנה זה בזמן אמת.)
בכל מקרה, מה שקרה זה שבזמן שהייתי בעבודה, הסטודנט שלח לי אסמס שהמרצה כבר החזיר את העבודה, שהוא ממש אהב אותה וגם הוא קרא את הסיפור ונהנה. הוא אמר לי תודה ענקית וששלח לי את התגובה של המרצה במייל. הרגשתי נהדר. הבטחתי שברגע שאגיע הביתה, אפתח את המייל.
הגעתי הביתה לפני כחצי שעה. פתחתי את המייל ואני רואה צילום מסך של ההודעה ששלח המרצה לסטודנט. הוא כתב לו שהעבודה טובה מאוד, גם הסיפור כתוב היטב ובכישרון רב, בברכה, אמנון. הרגשתי חמים ונחמד כזה בלב, ואז משהו משך את מבטי למעלה, אל שמו של המרצה. ומה אני רואה?
"מ Amnon Jackont
אל אני"
הלב שלי נפל. לפחות ככה זה הרגיש. אמנון ז'קונט הוא המרצה??? והסטודנט לא חשב לציין את זה? זה כמו להגיד לשחקן מתחיל להקריא מונולוג מול אדם עם מסכה, ופתאום כשהוא מוריד את המסכה, השחקן מגלה שהוא הקריא מונולוג מול טרנטינו! איך כתבתי לשם ביקורתו של אמנון ז'קונט ולא ידעתי את זה? והחלק הכי טוב הוא, שהוא אמר שאני כותבת בכישרון רב! הוא אמנם לא יודע שאני כתבתי את העבודה, אז הוא החמיא לסטודנט, אבל פאק איט, למי אכפת? אמנון ז'קונט, הסופר והמתרגם הנפלא, חושב שאני ברוכת כישרון :)
הוא אפילו אמר שאין צורך להחזיר לתיקון, כי הוא כבר קיבל ציון 100.
הלב שלי פירפר בזמן שחשבתי לעצמי: מעולם לא למדתי בחיי. פרשתי כבר בתחילת שנתי האחרונה בתיכון ומעולם לא דרכה רגלי באוניברסיטה אלא לשם ביקור או מסיבת סטודנטים. וקיבלתי 100 בלי צורך להחזיר לתיקון. ועוד מלא אחר מאשר אמנון ז'קונט! אוי ווי... תארו לכם מה אוכל לעשות אם אשכרה אמכור את נשמתי לשטן וארשם ללימודים אקדמאים? אני מתערבת שאוכל לשלוט בעולם... או למצוא תרופה לסרטן!
אני כל כך מלאה מעצמי כרגע שנראה לי שאם ארים את האף עוד טיפ-טיפה, הוא פשוט יתנתק לי מהפרצוף D:
יום אחד סיימתי משמרת. זה קורה לי לפעמים. ישבתי בחוץ ושתיתי בירה ועישנתי, והמנהל שלי, ב', הצטרף אליי וגלגל לעצמו. הוא התחיל לדבר איתי והשיחה הגיע לגברים.
"בטח מתחילים איתך הרבה גברים כאן, לא?" הוא שאל.
צחקתי. מה עונים על זה?
"שוברת לבבות קטנה," הוא אמר לי, "כמה גברים מתחילים איתך בממוצע ביום?"
"לא יודעת," אמרתי, "אבל אני יודעת שאני מושכת בעיקר קריפים."
"מה זאת אומרת?"
התחמקתי בכך שאמרתי שכל מי שמתחיל איתי הוא קריפ. לא רציתי לתת שמות אבל אני בטוחה שהוא הבין לבד כי את רוב האנשים האלה הוא מכיר. אתם יודעים למה?
כי הם יודעים איפה למצוא אותי. אני עובדת במקום שפעם הייתי מבלה בו כל הזמן, אז כל החברים שלי, שגם תמיד מבלים שם, יודעים שעכשיו אני עובדת שם. כולם יודעים איפה למצוא אותי. והוא, ב', תמיד נמצא שם גם כן. הוא רואה הכל.
הרשו לי לתת לכם את הדוגמאות הכי בולטות:
מתחיל להגיע בחור קבוע לביסטרו-פאב-בלוז הזה שאני עובדת בו. הוא אופנוען הארלי דייוידסון אימו מקועקע בעל מעיל עור ונראה בדיוק כמו אקסל רוז הרוסי. אשקר אם אומר שהוא לא מושך בטירוף. אז בואו נקרא לו אקסל למען נשמור על חשאיות. קאפיש?
יום אחד הוא הגיע בבוקר וביקש קפה אירי. הוא ישב בחוץ ושתה ואז נכנס לשלם. בדיוק יצאתי לסיגריה והוא ביקש להצטרף אליי. הסכמתי.
ישבנו והוא התחיל לספר לי על אישתו. הבחור הזה מדבר המון. הוא לא נותן להשחיל מילה. הוא הספיק לעבור איתי בערך על כל קורות חייו באנגלית-עם-מבטא-רוסי במשך סיגריה אחת. הוא היה במאפיה הרוסית, ישב בכלא ונדקר כמה פעמים בחזה, אויים על ידי ראש המאפיה לצאת מרוסיה ולא לחזור או שיירו באישתו, בבתו התינוקת ובו ועכשיו הוא כאן, הגיע לפני שבועיים ולא מכיר אף אחד. פתאום הוא התחיל לבכות, דמעות זלגו לו בעודו מספר, שהוא חושב שאישתו לא אוהבת אותו ושהוא רוצה מאוד לעזוב את הבית אבל לא רוצה להיפרד מהבת שלו. הוא התנצל על כך שאינו מוריד את משקפי השמש שלו אבל הוא לא רוצה שאראה אותו בוכה. שאלתי אם הם נשואים והוא אמר שלא. הוא קורא לה אישתו אבל הם רק חיים ביחד ויש להם ילדה משותפת. הבנתי שהם אכן נשואים, רק בלי המסמכים. הוא סיפר שהוא היה הבחור הראשון שלה ועכשיו היא קרה אליו, מרוחקת, לפעמים מקללת אותו. הוא לא יודע מה לעשות.
ראיתי את "אישתו". היא נראית כמו ילדה טובה ונחמדה, לבושה בסגנון גותי כבד ומחייכת לכולם. אבל אף פעם אי אפשר לדעת לפי מראה חיצוני איך האדם מתנהג בביתו. כמובן שגם אי אפשר לדעת מתי מישהו מספר את האמת אז אני לא לוקחת כאן שום דבר כעובדה.
הוא התנצל על שהוא בוכה אבל טען שאין לו עם מי לדבר כי הוא לגמרי לבד כאן בארץ. הוא בא לישראל, לטענתו, כי פה בחיים לא יחשבו לחפש אותו. אמרתי לו שאין לו על מה להתנצל ושאם הוא רוצה להתפרק, שיעשה את זה. הצעתי לו לחשוב על הבת שלו בלבד ולא על שום דבר אחר כדי שלא תגדל בלי אבא והצעתי שינסה לדבר עם אישתו. הוא התחיל להעביר נושא ולהראות לי את כל הקעקועים שלו, את הצלקות שלו מהדקירות ומהתקופה שחתך את עצמו ועוד כל מיני דברים ברוטאליים שהגוף שלו צעק מתחת לבגדים. אחר כך אמר לי שאני יפה מאוד, ושהוא היה רוצה להזמין אותי פעם לשתות משהו בפאב ההוא וההוא. "Maybe some day." אמרתי על זה. הוא עזב ואני חזרתי לעבודה.
שעתיים לאחר מכן, הוא חזר. בידו שקית שמתוכה מבצבץ דובי והוא מוסר לי אותה מעבר לבר. "For you" הוא אמר.
"What is it?" שאלתי.
"For you." הוא חזר.
"..." לא ידעתי מה לומר, ואז פלטתי, "What for?"
"Please, take it." הוא אמר. לקחתי והצצתי פנימה. היה שם דובי די גדול, ועוד חבילה עטופה בסרט ומכוסה בבד.
סגרתי שוב את השקית והחזרתי לו אותה, "I don't want it," אמרתי, "Please, take it back."
"No, it's for you. You're very beautiful," הוא אמר, "I bought this for you."
"You're married." אמרתי, "Nothing is going to happen, it's pointless. and it looks expensive."
"I have money." הוא אמר, "Don't worry, it's for you."
"It's very nice, but i don't want it." חזרתי, אוחזת גבוה בשקית כדי שייקח אותה בחזרה, אבל הוא לא לקח. התעקש שהוא לא לוקח בחזרה.
המנהלת שלי שעמדה שם באותו זמן, ראתה את הכל ואמרה לו, "She doesn't want it." אבל הוא פשוט הסתובב והלך.
השארתי את השקית באיזו פינה וחזרתי לעבוד. כמה שעות לאחר מכן, הבוס שלי, שהוא בעלה של הבוסית שלי, הגיע. היא כנראה סיפרה לו מה קרה ובאמצע שבישלתי הוא נעמד מאחוריי ואמר, "איזו הזיה."
"מה?" שאלתי. חשבתי שהוא מדבר על המג'דרה שלי ולרגע איבדתי ריכוז.
"אקסל קנה לך מתנה? מה, הוא דלוק עלייך, הבחור?"
"כנראה." אמרתי, "אבל הוא נשוי. יש לו ילדה."
"מה הוא קנה לך?"
"דובי ועוד איזה משהו," אמרתי, "אני לא רוצה את זה."
הוא הציץ לתוך השקית וצחק, "זה נראה יקר," הוא אמר, "ואוו, איזה סיפור מוזר."
תאמינו או לא, אבל שעה לאחר מכן, אקסל חזר שוב, בפעם השלישית לאותו יום. הוא ישב באיזה שולחן פינתי ושתה קפה. היתה מלא עבודה אז הייתי עסוקה ולא התייחסתי אליו. כשסוף סוף היה לי קצת זמן, יצאתי לעשן והוא יצא אחריי. התנצל, ואמר שהוא לא יודע איך עושים את זה, להתחיל עם בחורות, ושהוא לא התכוון להביך אותי או לעשות לי רע. אמרתי שאני לא מובכת ושהוא לא עשה לי רע, רק שחבל לו על הכסף ועל הזמן כי אני לא הולכת לצאת איתו. אמרתי לו שיש לו תינוקת ושאמא שלה חיה איתו. אני לא מפרקת משפחות. הוא אמר שאולי יום אחד הוא יצליח לשכנע אותי, אבל בינתיים הבטיח שנישאר ידידים. הסכמתי לידידות וביקשתי שייקח את המתנה בחזרה, אבל הוא טען שאין לי מה לדאוג, כי ב', המנהל שלי, אמר שייקח אותה כמתנה לאישתו. נשמע לי מוזר, כי זה לא מתאים לב', אבל צחקתי ואמרתי שבסדר. בתוך מתנת "ידידות" הוא הוריד את הצמיד שלו, חוט עבה עם שלושה גולגולות לבנות מחוברות אליו, והביא לי. "Friends?"
את זה קיבלתי.
יש בחור אחר שפגשתי בג'אם סשן. הוא גם רוסי (מה קורה עם רוסיים? הם פתחו עליי פרוייקט?) והוא ממש אבל ממש אוקוורד. אני לא יודעת איזו מילה אחרת לתת לכם לתיאור הבחור הזה. הוא גם מדבר הרבה, לא נותן להשחיל מילה, כמעט כמו אקסל, רק שהוא הרבה יותר משעמם והרבה פחות יפה. אהה וגם הרבה יותר מבוגר. הוא בן ארבעים ומשהו, שמנמן ותמיד נראה מרוכז במשהו. הוא מנגן נהדר על גיטרה חשמלית אבל כמו שהוא מדבר ולא יודע להקשיב, ככה הוא מנגן. הוא יודע לנגן טוב מאוד לבד, אבל בג'אם הוא לא נותן מקום לנגנים האחרים וזה לא כל כך נעים לנגן איתו. גם אני הייתי ככה פעם. זה קשה להקשיב לעוד 5-6 חבר'ה שמנגנים איתך באותו זמן ולהשתלב איתם, זה כמו שיחה בין הרבה אנשים, אבל לומדים את זה ככל שמג'מג'מים יותר. אבל הוא לא משתנה, תמיד מגיע ומפציץ בסולואים, שאלוהי הבלוז יודעים שהם טובים, אבל לא מקשיב למה שקורה מסביב. כאילו הוא לבד בבית.
הוא עובד בספריה באוניברסיטה, גר שם במעונות ומנגן. זה כל מה שאני יודעת עליו. הוא אמנם מדבר הרבה, אבל הוא גם לא ברור בכלל וגם לא מעניין במיוחד. לפחות אקסל, חרף העובדה שהיה מדבר בלי מעצורים, היו לו סיפורים עם אקשן. מאפיה רוסית, כלא, דקירות... אבל אצלו זה גם דיבורים וגם שעמום.
אנשים שמים לב שהוא כל הזמן מנסה לקחת אותי הצדה, לדבר איתי לבד, להציע לי לצאת איתו. זה לא לגמרי שקוף. ואני דוחה אותו ולצערי די מביכה אותו בכך. אבל מה לעשות שאני לא מעוניינת.
"הוא רוצה אותך, לא?" שאל אותי א' פעם אחת.
"יש סיכוי די טוב." אמרתי, "אבל הוא כזה אוקוורד."
"לגמרי. אני מבין אותך." הוא אמר.
הבחור המסכן הזה נדנד לי כל כך הרבה פעמים על לצאת איתו והתעקש שזו תהיה יציאה תמימה לקפה בין ידידים בסך הכל, אז בסוף הסכמתי רק כדי שיפסיק. אבל מיד אחרי שהסכמתי, התחרטתי. למה אני צריכה לצאת עם מישהו שלא בא לי לצאת איתו? זה נשמע לי כמו סיוט, ערב שלם אחד-על-אחד עם הטיפוס הזה. למזלי הרב, התברר לי שבאותו יום יש לידיד טוב שלי יום הולדת והוא מזמין חברים לביתו. החלטתי ללכת לשם והודעתי לו שאני מצטערת, אבל יש יום הולדת לידיד טוב שלי ואני "הבטחתי" להגיע. הוא שאל איפה זה ואמרתי שבביתו והוא אמר שיחשוב אם בא לו לבוא או לא. ידעתי שהוא רצה לשבת איתי לבד ושבטוח יחליט לא להגיע כי יהיו שם עוד אנשים, אבל סמכתי על כך שגם אם יחליט להגיע בסוף, יהיו הרבה אנשים לברוח ביניהם מפניו. מועהעהעה...
כפי שציפיתי, הוא לא הגיע. אבל למחרת הוא הופיע בביסטרו אצלי ושאל אם אפשר לדבר. ראיתי את ב' מזווית העין מגלגל עיניים. הוא גם ראה איך שהבחור הזה, בכל ג'אם, נדבק אליי. אני לא עובדת בערבי הג'אם אבל הוא כן והוא רואה הכל מהבר.
אמרתי לו בנימוס שיש לי כרגע עבודה והוא הלך. נראה לי שהעלבתי אותו והרגשתי די רע אבל לא אמרתי לו כלום. כמה דקות אחר כך, ברוב חוצפתי, יצאתי לעשן והתיישבתי ליד אחת הלקוחות. כתבת במגזין אינטרנטי שתמיד יושבת לעבוד אצלנו. דיברתי איתה קצת וכשחזרתי פנימה התכופפתי אליו (הוא ישב על ספה די נמוך) ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא מעוניינת להיפגש איתו. רציתי לשים לזה סוף ולהפסיק לענות את הבחור. אם נצא לקפה או לא, זה לא ישנה - הוא ימשיך לחשוב שמשהו עומד לקרות בינינו ואני אדע שלא ואסבול במשך ערב שלם. לא תודה.
הוא הסתכל עליי עם פאפי-אייז ואמר שהוא רק רצה קפה וזהו. לא יותר מזה. אמרתי שגם קפה וזהו ולא יותר מזה לא מתאים לי. הוא שחרר ואמר שהכל בסדר ושנשאר ידידים.
באותו ערב היה ג'אם והוא ראה אותי. באמצע שניגן, עברתי לידו והוא פתאום עזב את הגיטרה והחזיק לי בזרוע וקירב אותי אליו די באגרסיביות. הופתעתי ומתוך אינסטינקט אפילו שלחתי יד לתרסיס פלפל שהיה לי בכיס, אבל הוא רק לחש לי, "אולי את רוצה לנסות בכל זאת?"
בצורה די בוטה, אני חייבת להודות, זרקתי לו מבט של "לא", שחררתי את היד והמשכתי לדרכי.
יש לי לקוח נוסף בביסטרו. הוא בחור מתוק, בן 43, שקט ובעל חרדה חברתית אבל אני כל כך נהנית מחברתו שלא ידעתי על זה עד שסיפר לי. הוא יודע להקשיב ולדבר בדיוק במידות הנכונות, בניגוד לשני האחרים, והשיחות בינינו תמיד זורמות ונעימות. הוא מגיע כמעט כל יום לבירה, לפעמים אוכל איזה טוסט. יש לו קול רגוע והוא תמיד עם עצב כזה בעיניים, אבל זה לא עצב מעורר רחמים אלא כזה שפשוט משרה קשיחות שקטה. ככל שהמשכנו להיפגש ולדבר, הרגשתי כלפיו יותר ויותר קירבה. נראה לי שנדלקתי עליו. אפילו הייתי מתחילה לחכות לו, לרצות שיבוא. לקוות שלא תהיה עבודה ואוכל לשבת איתו קצת.
כדי שאוכל לכתוב עליו בנוח, בואו נקרא לו נ'.
כשס' ביקר אצלי, הוא ראה אותו. ישבנו מחוץ לאיזה פאב קטן בשכונה, אכלנו ושתיתי בירה, ס' שתה מים,(הוא לא שותה) והוא עבר מול הפאב וראה אותי ונופף לשלום. עשיתי שלום בחזרה והוא סימן לי עם היד שהוא עושה סיבוב ומגיע. עשיתי אוקיי עם היד.
הוא הגיע אחרי עשר דקות וישב איתנו. נראה גמור. סיפר לי שהוא עייף מאוד מהעבודה. לפני שמצא את העבודה הזאת, תמיד הגיע עייף נפשית מבעיות כלכליות, אבל לא יכל להפסיק עם היציאות-בירה בלילה. בעיה שמוכרת לי. עכשיו הוא עייף נפשית, ועדיין מרושש לטענתו. אמרתי לו שהוא יראה את הכסף בעוד כמה שבועות וירגיש יותר רגוע. שלפחות מצא עבודה במשהו שהוא אוהב, ריתוך. נ' סיפר לי קצת על העסק שהוא עובד בו ודיברנו עם בעל המקום ועם ס' ועישנו קצת וויד, וכשחזרנו הוא הלך איתנו חצי דרך כי הוא גר באותו כיוון עד שנפרדו דרכינו.
אחרי שהלך, ס' אמר לי שלדעתו הוא חתיך ממש. ("איזה כיף לך שהוא סטרייט" היו מילותיו המדוייקות...)
ראינו אותו באותו השבוע גם בג'אם. הוא מנגן עם החבר'ה בלוז והוא ממש מוכשר. פעם שרתי "Hit the Road Jack" והוא ניגן איתי ולא הפסיק לעשות לי עיניים. זה נשמע קריפי, אבל זה היה חמוד. אני חושבת עליו די הרבה.
ואז יום אחד הוא ישב אצלנו וכשבא לבר לשלם לי, דיברנו קצת. השיחה הגיעה לסדרות טלוויזיה וסרטים והוא שאל איזו סדרה טובה ראיתי לאחרונה.
"רוצה המלצה על סדרה שתגרום לך להזניח לגמרי את החיים?"
"כן!" עיניו נצצו.
"צפה בBreaking Bad. סדרה מעולה."
"ראיתי את זה!" הוא אמר, ונורא התרגשתי שיש לי עם מי לדבר על זה.
"נכון שהיא נהדרת?"
"כן, צפיתי בה פעמיים."
"גם אני!" התרגשתי. הדברים האלה מאוד מרגשים. מישהו שצפה במשהו שאתה צפית בו, מישהו שקרא ספר שאתה קראת. במיוחד אם שניכם ממש אוהבים את זה. זה אחד הדברים שמחברים, אתם לא חושבים?
ואז הוא אמר, "בא לי לצפות בה שוב."
"גם לי." אמרתי.
"אז בואי נראה ביחד."
"אני בפנים." אמרתי, והוא חייך.
המנהל שלי, ב', הצטרף לשיחה והחל לדבר איתנו על סרטים שהוא אוהב. הלכתי לשטוף כלים ובאיזה שלב, נ' אמר לי מעבר לבר, "אז מתי את באה?"
"מתי שתזמין אותי." אמרתי. מחכה שיבקש מספר טלפון. רוצה לתת אותו. לא בטוחה אם עליי להיות קצת אגרסיבית ופשוט לתת.
משום מה, הוא לא ביקש. אבל ראיתי שהוא נשאר לעמוד ליד הבר כמה זמן לפני שהלך. גם אחרי ששילם. חשבתי שאולי הוא רוצה לבקש אבל לא יודע איך. אולי הוא מתבייש. אני לא יודעת מה הפריע לו. אולי העובדה שיש בינינו 17 שנה הפרש. אולי החרדות. מה שזה לא יהיה, זה לא אמור להפריע לו. לי זה לא מפריע, אז לו?
בסוף הוא הלך. פשוט נעלם פתאום בלי להשאיר לי מספר.
למחרת, ישבתי מחוץ לביסטרו וראיתי אותו עובר. הוא אמר שלא יכול להישאר כי אין לו כסף. אמרתי שרציתי להגיע אתמול, אבל הוא לא השאיר לי מספר טלפון. החלפנו מספרים. מאז אנחנו מסתמסים. אני שונאת להסתמס אבל הוא כנראה אוהב כי הוא עושה את זה הרבה.
לצערי, הוא מרושש כרגע אז לא מסוגל להרשות לעצמו לצאת יותר. הוא גם לא הגיע לג'אם השבוע. הוא ב"עוצר יציאות" כפי שניסח את זה. האסמסים בינינו מתחילים להיות יותר ויותר קריפיים, ובגלל שאני כבר לא רואה אותו, הבחור המתוק שהוא נעלם לי לאט לאט מהזיכרון ואני מתחילה לראות את אותו קריפ מהאסמסים. אז או שהוא לא יודע להתבטא בפנים אבל יודע להיות אגרסיבי בכתב, או שהוא פשוט החליט ללכת איתי עד הסוף. כל מה שאני יודעת, זה שהפגישות הפיזיות שהיו לנו היו הרבה יותר נעימות מהאסמסים שאני לא תמיד מצליחה לרדת לפשרם. אבל רובם כמובן באים להגיד את אותו הדבר, "מתי את באה?"
זה פשוט נהיה הרבה פחות מושך ממה שזה היה בעבר. חבל שהחלפנו מספרים... אולי אם לא היינו עושים את זה, הוא היה ממשיך לבוא והיינו ממשיכים לדבר פנים אל פנים ולא בהודעות מעצבנות. עכשיו הוא מרשה לעצמו להיעלם ומשום מה, זה הופך לי אותו לקריפ. אל תשאלו אותי למה.
אחרי שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שאולי ב' ונ' דיברו על זה. אגיד לכם למה.
בשיחה שהזכרתי בהתחלה, כשב' שאל על גברים, נתתי לו כמה דוגמאות של גברים שידעתי שהוא כבר מכיר.
אז הוא שאל, "ונ'?"
באותו רגע לא כל כך שמתי לב ועניתי תוך כדי שיחה, "לא, נ' חמוד." אבל עכשיו אני קולטת... למה לו לשאול על נ'?
חוץ מזה, אחרי שנ' נעלם באותו יום בלי להשאיר מספר, ב' שאל אותי, "אז את הולכת אליו הערב, לראות שובר שורות?"
"הייתי הולכת, אבל לא החלפנו מספרים." אמרתי.
"זה לא בעיה לסדר את זה." הוא אמר. רומז שיש לו את המספר והוא יכול לתת לי.
לא רציתי אותו אז העברתי נושא. אני יודעת איך גברים מתנהגים כשהם רואים שאישה מראה אפילו טיפה של נואשות ולא רציתי שנ' יהפוך לבלון אגו. אני יודעת שזה קיצוני, אבל אני בטוחה שאתם יכולים לגלות הזדהות... לא?
בכל אופן, כל זה מראה שהוא ונ' כנראה דיברו על זה שנ' מעוניין בי. אולי הוא התייעץ איתו או ביקש ממנו לדעת אם יש לי חבר. גברים מדברים על הדברים האלה, נכון?
דיברתי על זה פעם עם שותף שלי. הוא שאל איך אני עוד לבד ואמרתי שכל מי שמראה בי עניין הוא תמיד יצור, ולא בקטע טוב. הוא ענה, "אני די בטוח שכל הבנות חושבות שכל מי שמתחיל איתן הוא קריפ. כי הרי אם מישהו זר מתחיל עם בחורה, הוא תמיד יראה מוזר. הוא פונה לבחורה שהוא לא מכיר ומחפש נושאי שיחה איתה - זה יראה קריפי בכל מקרה. אבל כל הבחורים שהם רק ידידים שלך, מעוניינים בך אבל לא אומרים כלום, הם נראים לך בסדר. אבל זה לא שרק קריפים נמשכים אליך, זה פשוט שרק הם עושים משהו בעניין."
וואלה.
אז אולי כדי לצאת עם מישהו ששלם עם הרגשות שלו בלי הצגות ומשחקים, אני צריכה אחרי הכל, לצאת עם קריפ.
אני בת 26 כבר כמה שעות, ואני יודעת שכבר שמעתם את זה ממני בעבר אבל אני לא אוהבת את זה.
לא את היום עצמו, היום עצמו שולט. אתמול בלילה קיבלתי שני צ'ייסרים בשני פאבים שונים; בדיוק בחצות, אחד הלקוחות שלי שם לי את השיר Happy Birthdat to Ya של סטיבי וונדר בפאב שבו אני עובדת; הבוס שלי הכין לי פנקייק, וגם קיבלתי הרבה חיבוקים מאנשים רנדומלים שאני מכירה ברחוב. ובשעה 9 הערב זה הדובדבן שבקצפת, אני הולכת לערב הקראה להקריא את הסיפור האחרון שפירסמתי פה. התאמנתי רק פעמיים אז אצטרך שתאחלו לי בהצלחה.
מה שאני לא אוהבת זה להסתכל אחורה ולגלות שהשנה חלפה לפני שהספקתי לעשות מספיק. כלומר, כן ביליתי הרבה וכן הרבה השתנה מבחינת החיים עצמם, אל מבחינה מקצועית, אומנותית, לא הרבה.
שנה שעברה ביום ההולדת שלי עבדתי בקפה אחד, השנה... קפה אחר. שנה שעברה עדיין עבדתי על רומן שלי, השנה... עדיין עובדת על הרומן שלי. אמנם טוב לי הרבה יותר בקפה הזה ואני גם טבחית בין היתר, משהו שעוד לא עשיתי בעבר, ואמנם פירסמתי סיפור קצר שיצא לאור בקרוב והיום אעלה להקריא סיפור, אבל זה לא מספיק הישגים לשנה אחת. אני צריכה לכתוב יותר, והחלטתי לקחת על עצמי לכתוב מהיום, וכבר התחלתי, כל יום, 2000 מילים. לא פחות. אם לא כתבתי את 2000 המילים שלי, לא משנה אם זה סיפור קצר, רומן, סתם מחשבות או הבלוג, אני לא הולכת לישון. אני אשב ואכתוב גם בחמש בבוקר אם אצטרך, אבל לא אישן עד שהדדליין גמור. זה קשוח, אני יודעת, אבל זמנים דרסטיים דורשים מעשים דרסטיים, ואני אדם עצלן שצריך לפעמים פליקים בתחת.
הייתי אומרת שאני מקווה לעמוד בזה אבל אני לא. אני פשוט אעמוד בזה. זה מה שלקחתי על עצמי לגיל 26.
עכשיו אני הולכת לפגוש חברה שבאה לראות אותי, לאפות בראוניס יום הולדת, ואחרי זה... אוף טו דה רידינד איוונט!
לקח לי זמן מה לנתח את זה במוח, אבל הגעתי למסקנה שהערך של כל אחד ואחת מאיתנו תלוי בסביבת המחיה, באנשים מסביב, בציפיות המזוינות של כל העולם. לאו דווקא במי שאנחנו.
א', ידידי המוזיקאי המוכר פה בבלוג, הופיע לפני כמה חודשים. לא אומר איפה ובאיזו מסגרת. הוא נכה בשתי הרגליים, מנגן בגיטרה ומפוחית ושר בלוז. השירים שלו מדברים על נושאים רבים, החל בפוליטיקה (הוא שמאלני קיצוני), דת (אטאיסט מוחלט), החיים בכלל וכמובן, על הנכות שלו. הוא בזמן האחרון ממש הרקיע שחקים, הופיע בעיתון, התראיין לרדיו ובדיוק סיים סיבוב הופעות בארץ. אני לא יכולה להיות יותר גאה בו ושמחה בשבילו.
כרגיל, אני הגעתי להופעה, חברים ובת הזוג שלו. ובפעם הראשונה אי פעם, פגשתי גם את אמא שלו. היא נראתה כל כך גאה ונרגשת, שלרגע עברה לי בראש מחשבה: איך אמא שלי היתה נראית אם היא היתה מוצאת את עצמה בהופעה כזו, כשאני המוזיקאית?
קודם כל, ברור לגמרי שהיא לא היתה מגיעה, זו עובדה. היא אפילו לא היתה יודעת שזה מתקיים, כי לא הייתי טורחת לספר לה. לא היה צורך. היא רק היתה מחמיצה את הפנים ואולי אומרת לעצמה בלב איזה "רחמנא לצלן, הבת שלי מופיעה מול גברים. מה היא עושה עם החיים שלה?" ואז קוראת איזה פרק תהילים.
מה ההבדל ביני לבין א'?
דבר ראשון, הוא נכה. כל דבר שהוא יעשה עשוי להיראות יותר מוצלח ממה שמישהו עם שתי רגליים בריאות יעשה. זו המציאות. אני לא מכחישה את כמה שהוא מוצלח, אני חושבת שהוא בין המוזיקאים המוכשרים שאני מכירה ואני לא משוחדת למרות שאנחנו מכירים כבר הרבה זמן, זו פשוט האמת. אבל אני לא מתביישת להגיד שאם הוא לא היה נכה, הוא היה צריך להתאמץ יותר כדי שיזהו אותו, גם חיצונית, וכדי שיאהבו אותו ויזכרו את שמו.
דבר שני, באנו מרקעים שונים. אמא שלו נראית כמו אישה נחמדה וחמה מאוד והיא ואביו ואחיו תמיד תמכו בכל מה שעשה בחייו. אני לעומת זאת הגעתי ממשפחה דתית שלא מסכימה עם כך שאישה צריכה לעבוד או בכלל לצאת מהבית, בטח ובטח שלא לשיר מול גברים או להיות במרכז העניינים. משפחתי הרבה יותר קרה ולא תומכת. הם אוהבים אותי, אבל בדרך שונה ומרוחקת.
דבר שלישי, מאז היה צעיר היה לוקח שיעורי מפוחית, שומע מוזיקה טובה ומאז שנחשף לבלוז, התמכר. אני לעומת זאת הייתי צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי לשמוע את "מוזיקת השטן" שאני אוהבת. הייתי צריכה להסתיר את כל האלבומים שלי כדי שאמא לא תזרוק לי אותם, לשקר בכל פעם שרציתי ללכת להופעה וגם להשיג את הכסף בעצמי. רציתי מאוד ללמוד גיטרה עם מורה, אבל הורי לא יכלו לממן שיעורי גיטרה אז לקחתי את הגיטרה של אחותי הגדולה (שכן זכתה לשיעורים מקצועיים כשעוד היה כסף, ואז נטשה אותה) והתאמנתי עליה ימים ולילות.
אז כן, הוא מוכשר ואני מתה על המוזיקה שלו, אבל בלי המקום, התזמון והסביבה בה נולד, אולי לא היה מי שהוא היום. גם אם היה בדיוק אותו האדם שהוא.
בשבוע שעבר נסעתי לטקס הסיום של בת דודתי. היא סיימה קורס הדרכת חיילים בטכני ובקרוב תתחיל את השירות שלה. היא ממש מתרגשת. אישרו לה להביא 4 אורחים. יש לה שני הורים ושני אחים והיא בחרה להזמין אותי! זה החמיא לי מאוד. הגעתי והבאתי לה קופסת פרלינים של שוקולד לבן, האהובים עליה, כברכת "בהצלחה". לא ידעתי מה קונים לבת דודה שפעם גרת אצלה בבית שנה ושעכשיו סיימה קורס הדרכה...
היא הלכה שם בין החיילים, מתרגשת, ביקשה ממני לנעוץ לה את הסיכה בחולצה, ביקשה להצטלם, עמדה בפרופיל כדי שיראו את הסרט שלה, והציגה לי את המפקדת שלה.
כשהלכה בטקס עם שיירת החיילים, כולם ילדים שעכשיו סיימו תיכון ומשתדלים להיראות רציניים אבל הסומק שעלה בלחיים של כל אחד הסגיר את מה שקורה להם בפנים, היתה נראית כמו הילדה שזכרתי שהיתה. היא נראתה מובכת אבל גם גאה באותו הזמן. הציצה אל הוריה ואליי ואל ה"בן המאומץ" של המשפחה שהיה המוזמן הרביעי. כשהביטה בי, הפרחתי לה נשיקה. הוריה צילמו אותה כל דקה ודקה והיו נראים הכי גאים שיכול להיות.
ואז שוב עלתה בי המחשבה... ומה אם זו הייתי אני?
במשפחה שלי כולם אמנם ימניים ובעד שירות צבאי, אבל אני אישה. כל העניין של גיוס בנות לא לטעמם. ויודעים מה? גם אם הייתי גבר הם לא היו מרוצים, כי הם חושבים שיותר חשוב ללמוד תורה בישיבה מאשר להילחם בשטחים. הם לא היו מרוצים ולא היו באים, רק אומרים לי "מזל טוב" ממורמר דרך הטלפון.
חוץ מזה, אמא שלה הרבה יותר פתוחת מחשבה מהוריי, והיא משפיעה על אביה. הם מקבלים את הילדים שלהם, לא משנה מה. הם קיבלו את זה שבנם רוצה להפוך לאישה, למרות הקושי שהיה להם. הם קיבלו את העובדה שהבן השני רצה ללמוד בפנימיה צבאית בוקר בהיר אחד. הם קיבלו את העובדה שהיא לא הסתדרה בבית הספר מבחינה חברתית ורצתה ללכת וללמוד בפנימיה רחוקה בדרום. ההורים שלהם הרבה יותר פתוחי ומקבלים ולא משנה כמה מוזר או הזוי נראה להם המצב.
אני לא מנסה להוציא את המשפחה שלי כאנשים רעים. הם אנשים טובים ועושים מאמצים כבירים כדי להתגבר על העובדה שאני שונה מהם. הם לא עושים עבודה טובה בעניין, אבל הם משתדלים. הם לא תומכים אבל לא בגלל שהם לא אוהבים אותי אלא כי הם לא יודעים מה לעשות ואיך. הם לא מראים חוסר עניין בחיים שלי כי לא אכפת להם, אלא פשוט מפחדים לשאול שמא אומר משהו שהוא לא לרוחם והם לא ידעו איך להתמודד איתו. הם קרים כי ככה הם גדלו והם לא מכירים משהו אחר, והם פנאטים בדת שלהם כי הם חזרו בתשובה וזה בדרך כלל מסובב לאנשים את המוח. רק רציתי לציין את זה, כדי להבהיר שהם לא כמו שהם נשמעים.
אז למה אני בזמן האחרון חושבת על עצמי בזמן שלחברים שלי קורים דברים נהדרים בחיים?
אסביר לכם למה.
היה לי ויכוח עם אבא לפני שבוע בערך.
מעולם לא רבנו, אני ואבי. אי אפשר לריב איתו. הוא אדם טוב וכשהוא ואמי מתווכחים (וזה קורה המון...) הוא בדרך כלל לא יודע להתבטא. אני מבינה מה הוא רוצה להגיד אבל הוא פשוט לא יודע להתנסח והוא מאוד לקוני בדיבור שלו. ואז, כשנגמר לו החשק להתאמץ, הוא פשוט הולך. ואם הוא יתאפק לא לכעוס, ויתאפק ויתאפק, הוא פשוט יתפוצץ פתאום בלי אזהרה. צעקות עד השמים וטריקת דלת, ואתה לא מבין מאיפה זה בא. לפעמים אמא שלי היתה כועסת עליו וצועקת, הוא היה שותק, וראיתי על הפנים שלו שהנה... עוד מעט זה יבוא... בכל רגע הדרקון יתעורר.
בשבועות האחרונים אבי בקושי הסתכל לי בעיניים. הייתי מגיעה אליהם כל שבת, למרות שהיה לי מאוד קשה, כי בכל פעם שהתכוונתי לא להגיע אמי היתה עושה לי סרטים. אז למרות שזה היה היום החופשי היחיד שלי שבו יכולתי לכתוב ולעשות סידורים, הקדשתי להם את כולו. יום וחצי מתוך שבעה, כולו שלהם. לצערי, זה לא היה תשלום שכנראה שווה לדעתם הערכה. יום וחצי מתוך שבעה ימים שלי, זה כנראה פעוט. אין לי משפחה או ילדים, אז הם חושבים שאין שום דבר בעולם שחשוב לי מספיק.
הרגשתי שהם קרים אליי ולא נותנים לי אפילו טיפה יחס, וכמו שאמרתי, הבנתי שזה מתוך פחד לשמוע מה שקורה לי בחיים. לא סיפרתי כי הבנתי שאם הם לא שואלים אפילו "מה נשמע?" הם כנראה לא רוצים לדעת. מספיק להם לראות שאני קיימת. וברור שזה הרגיז אותי, כי אם הם עושים לי מצפון וכועסים כשאני לא יכולה להגיע איזה סוף שבוע אחד, אז למה כשאני עושה את המאמץ ובאה בכל זאת, כדי לתת להם נחת, זה לא מעניין אותם? הם לא יודעים על אף אחד מהחברים שלי, על שום דבר שקשור לעבודה, על י' ועל מה שקרה בינינו, אף פעם לא ביקרו אצלי וגם לא התכוונו לבקר, לא הראו עניין בנושא ההתקדמות עם הספר ואפילו לא מה לעזאזל אכלתי לארוחת בוקר. אני מקווה שאתם מבינים לבד שנעלבתי והרבה זמן סחבתי את התחושה הזאת איתי, אבל לא אמרתי כלום. וגם בכנות, הייתי קצת בהכחשה.
ואז הדבר שהכי שבר אותי קרה באחד מסופי השבוע שהייתי אצלם. התעוררתי בשבת בבוקר והלכתי אליהם עם הקפה. אבא שלי קרא עיתון בשולחן האוכל ואני התיישבתי מולו וקראתי ספר, לא מצפה לאף מילה ממנו. המשפחה כולה, כולל אחותי ובעלה וילדיהם, היו בבית והיה רעש ובלגן. ואז הוא הרים עיניים מהעיתון ושאל, "עבדת ברדיו אתמול?"
אחרי שבועות של חוסר מילה ואפילו לא מבט, זה המשפט הראשון מזה שבועות שיצא לו מהפה לכיווני.
"הרדיו בפגרה," אמרתי, "כבר מעל חודש."
"אהה, אז היית איתנו בארוחת שישי?" הוא שאל.
"כן אבא," אמרתי, "ישבתי ממש לידך."
"אהה. לא ראיתי אותך." הוא אמר. אחותי הסתכלה עלינו לרגע מסלון, היא כנראה שמעה את השיחה. על הפנים שלה השתקף המבט הכי המום בעולם. אני בהיתי בו בזמן שחזר לעיתון שלו בלי ליחס יותר מדי חשיבות למילים האלה שיצאו לו מהפה ולא הצלחתי לזוז או לומר מילה.
מכל הפעמים שנכנסתי לבית והוא לא ראה אותי נכנסת אחרי שבוע שלא התראינו, מכל הפעמים שאמרתי לו שלום והוא לא ענה, מכל הפעמים שהתקשרתי והוא אמר שהוא עסוק, זה היה הדבר ששבר לי את הלב.
ואז נסעתי לחווה, ונעלמתי להם לשלושה שבועות. הטלפון שלי לא עבד רוב הזמן אז ציפיתי לאיזה סוג של געגוע.
כשחזרתי מהחווה, לא היה לי לאן ללכת אז נשארתי אצלם. הוא כן הסתכל עליי כשנכנסתי ואמר לי, "השתזפת." ואמא שלי שוחחה איתי ושאלה איך היה. סיפרתי לה בקצרה, כי היא היתה באמצע הבישולים לשבת, ואז ישבתי לאכול צהריים. זה היה אחד המקרים הנדירים האלה שגם אבא שלי אוכל איתי בשולחן. קורה פעם במילניום. ואז הוא שאל, "מה עם בעל הדירה שלך? לא הפריע לו שאת עוזבת?"
עכשיו הוא נזכר לשאול אותי את זה. אחרי שכבר מזמן עזבתי ולא היה לי איפה להשאיר את הארגזים והשארתי אותם בבוידעם של הדירה הקודמת, בלי לתת לנואשות שלי לדרוך לי על האגו ולהתקשר אליו ולבקש עזרה עם הרכב, ותכלס גם כי לא רציתי לטרטר אותו. אחרי שלושה שבועות שלא ראה אותי - זה מה שהיה לו להגיד.
"לא." אמרתי, "מצאתי לו דיירים חדשים."
"והוא לא לקח לך עוד כסף?" הוא שאל.
"הוא הפקיד צ'ק שלם על חצי חודש, אבל יחזיר לי חצי מהסכום במזומן." הסברתי.
"אל תוותרי לו." הוא אמר.
אבא שלי לא דברן גדול, אבל כשמדובר בכסף הוא חייב לדבר בצורה כזאת. "אל תוותרי לו", "שילך קיבינימט", "תתבעי אותם!" וכאלה. הוא פתח איתי שיחה על כסף! על הנושא האחרון בעולם שמעניין אותי!
"אני לא אוותר לו," אמרתי בקרירות, "אני אלך לשם ואני ארביץ לו."
הוא הסתכל עליי. סוף סוף מרים אליי מבט. הפנים שלו נראו לי זקנות פתאום, הרבה יותר זקנות מהפעם האחרונה שבאמת הסתכלנו אחד על השניה, "מה יש לך?" הוא שאל, "למה את מגיבה ככה?"
"אני יודעת להסתדר, אני לא צריכה שתהיה היועץ הפיננסי שלי." אמרתי.
"למה לא? את לא רוצה עצה מאבא שלך?"
"אם זה הנושא היחיד שאנחנו מדברים עליו, אז לא." אמרתי, וקמתי לפנות את הצלחת שלי, "אם אתה רוצה לדבר איתי, תשאל אותי מה שלומי, תשאל אם הכל בסדר ואם אני מסתדרת, תשאל אותי אם אני מאושרת - לא אם לקחו או לא לקחו את הכסף שלי!"
בחיי, מעולם לא הרמתי את הקול על אבא, גם לא על אמא. גידלו אותי תחת המשפט "כבד את אביך ואת אימך", תמיד כיבדתי אותם. מעולם לא צעקתי או קיללתי אותם, אפילו לא בתוך הראש שלי וגם כשממש רציתי. ותאמינו לי, רציתי.
אמא שלי שמעה את כל זה, וכהרגלה, התערבה. אבל לא הארכתי איתם בויכוח, הלכתי לקרון ועישנתי פקט סיגריות.
מאוחר יותר, בערב, אמי שאלה מה קרה שהתפרצתי ככה על אבא. הסברתי לה שהוא לא דיבר איתי שבועות ועכשיו כשהוא סוף סוף אמר מילה, זה על כסף. פאקינג כסף. כאילו שאני איזו לקוחה שלו או עמיתה לעבודה, לא הבת שלו. איך יכול להיות שאין לו נושא אחר לדבר איתי עליו?
"לאבא שלך יש קטע כזה," אמרה לי אמא, "שהוא לא כל כך יודע לדבר."
"אני יודעת, אבל הוא לא היה ככה פעם. זה החמיר."
"זה מהמשפחה שלו," היא אמרה, "גם ההורים שלו והאחים שלו, כולם כאלה. והוא, רוצה לדבר, אבל לא יודע איך. אני נשואה לו כבר יותר משלושים שנה ואיתי הוא לא מדבר כמעט. חוץ מ'מה יש לאכול?' או 'רוצה קפה?' הוא לא מדבר איתי. גם לי זה כואב."
רציתי להגיד לה שאם זו הסיבה שעכשיו גם אני לא יכולה לדבר איתה, כי כנראה החיים איתו הרגילו אותה לשבת כל היום עם הוואטסאפ שלה ולהתעלם מכל מי שמדבר איתה או לסלק את כל מי שעושה קצת רעש שמסמן שיש חיים בבית, אז זה לא תירוץ. אבל היתה בינינו בהתחלה שיחה קצת גועשת, ואז היא נרגעה, שלא רציתי להרוס. זה נדיר שאנחנו מדברות ככה.
היא המשיכה, "כשהוא לא יודע מה להגיד אבל רוצה לפתוח בשיחה, הוא נהיה מביך כזה. הוא מדבר פתאום על נושאים לא קשורים. את רואה איך הוא, גם עם זרים הוא ככה."
"אז יש לו בעיית תקשורת, בסדר, זה לא אומר שהוא לא יכול להגיד לי שלום. יש לי חבר עם אספרגר שמכיר אותי יותר טוב ממנו. הוא אבא שלי והוא לא היה ככה פעם."
"אז אולי זה החמיר, את צודקת. לא יודעת מה יש לו, אף פעם לא עשו לו איבחון," היא אמרה, "אבל הוא כזה ותמיד היה, אי אפשר לשנות את זה עכשיו. ואת כן חשובה לו, הוא שואל עליך הרבה פעמים."
"הוא לא מרים טלפון, שואל עליי כשאני לא פה, וכשאני פה הוא לא רואה אותי?" שאלתי, לא מאמינה. ואז סיפרתי לה על מה שקרה בשבת ההיא לפני כמה שבועות והיא היתה המומה.
"ככה הוא אמר לך?" היא שאלה.
"כן, ואני מבטיחה לך שהוא אפילו לא זוכר את זה."
"איך לא שמעתי את זה?" היא שאלה.
"היית עסוקה עם הילדים." אמרתי, "היה הרבה רעש בבית."
"אם הייתי שומעת הייתי אומרת לו משהו."
"אז טוב שלא שמעת, היית מביכה אותו לפני כולם." אמרתי.
"הייתי מעירה לו מול כולם, שיתבייש וילמד לקח." היא אמרה. תמיד היתה צועקת עליו מול המשפחה ושנאתי כשזה קרה, שנאתי לרחם על אבא שלי, "אבל שוב אני אומרת, ג'אם, הוא לא מנסה להכאיב לך. הוא אפילו לא הבין שמה שהוא אמר העליב אותך. לכי לדבר איתו, תגידי לו הכל."
זה בדיוק מה שפיץ' אמרה לי לעשות כמה חודשים לפני כן, כשסיפרתי לה שאבא שלי מתעלם מקיומי. "דברי איתו, ג'אם," היא אמרה, "את לא יודעת לדבר כשמשהו כואב לך, רק לשמור בבטן. ברור לך שמתישהו זה יתפוצץ, נכון?"
כשישבתי לעשן מחוץ לקרון באותו ערב, אבא כנראה שמע אותי וקרא לי להיכנס אליו למשרד. השארתי את הספר בחוץ, כיביתי את הסיגריה ונכנסתי עם הקפה, מנסה להיראות כאילו אין לי מה להגיד לו. לשחק אדישה זו המומחיות שלי, אל תספרו לאף אחד. אני עוטה על עצמי פוקר פייס וממקדת מבט חודר בבנאדם עד שהוא מרגיש לא בנוח. זה תענוג בשבילי לעשות את זה לאנשים שזה מגיע להם. אבל עם אבא שלי, התחלתי את התהליך ולא הצלחתי לסיים. יש לו מעמד אחר. הוא לא סתם מישהו שהכעיס אותי.
הוא שאל מה קרה לי והסברתי לו. אמרתי לו את כל מה שאמרתי לאמא.
"על מה את מדברת, אני תמיד מדבר איתך."
"חלמת את זה," אמרתי, "לא דיברת איתי מילה חוץ ממה שאמרת היום, וממה שאמרת לפני כמה שבועות בשבת בבוקר."
הוא שאל מה הוא אמר וסיפרתי לו גם על זה.
"אני לא מבינה למה אין לך על מה לדבר איתי." אמרתי, "ויתרתי על כל סוף שבוע שהיה לי בחצי השנה האחרונה כדי לבוא לכאן. זה בערך 30 סופי שבוע! 30 סופי שבוע יקרים שהיו לי חשובים כל כך! ויתרתי על ביקורים אצל סבתא כדי לבוא לכאן, ויתרתי על שני פסטיבלים כדי לבוא לכאן, ויתרתי על ימי החופש היחידים שנתנו לי זמן לסידורים, לבילוי עם חברים, והכי חשוב - לכתיבה, רק כדי לבוא לכאן! אתה חושב שעשיתי את זה כי אני עד כדי כך נהנית פה? רוב הזמן אתה תקוע במשרד שלך, אמא תקועה עם הוואטסאפ שלה ור'(אחותי) בחדרה. הבית הזה מרגיש כמו כנסייה ושבת זה היום היחיד שהמשפחה באמת יושבת יחד. אבל גם אז, אם הילדים לא פה, אתם בדרך כלל נרדמים כל אחד באיזו פינה. אם לא היה לי את ר' להיות איתה, הייתי מתחילה לשאול את הקירות על היום שלהן. אני כבר גרתי לבד, אני לא צריכה לבוא לכאן כדי להרגיש אותו הדבר."
"זה לא ככה. אנחנו עסוקים. יש לי המון עבודה בימים האחרונים. אני טובע בעבודה."
"אני יודעת, אני רואה." אמרתי, "וזה נהדר, באמת. זה טוב שיש לך הרבה עבודה ואני יודעת כמה העסק הזה חשוב לך, אבל לא ייתכן שהעבודה הזאת גוזלת לך את הזמן להגיד לי שלום כשאני מגיעה. הרי לא עבדת בזמן הארוחה ביום שישי כשישבתי ממש לידך וחשבת שאני ברדיו. לא עבדת בזמן שקראת עיתון באותו בוקר ולא היה לך מה להגיד לי. אתה יודע מתי כן עבדת? בכל הימים האחרים שלא הייתי פה. וגם אותם, היית מבטל בלי להסס אם ט' היתה קוראת לך לבוא אליה עד לבאר שבע כדי להחליף לה איזו נורה."
"את אומרת שאני נותן לה יותר יחס?"
אף פעם לא רציתי לפתוח את הנושא הזה איתו, באמת. אבל כן, מאז שאני זוכרת את עצמי, ט', אחותי הגדולה, תמיד קיבלה את כל האהבה שאני לא קיבלתי. הם גאים בה הרבה יותר ולא שמים לב שהם מראים את זה בכל דרך אפשרית, וכל הניסיונות שלהם להכחיש ולטשטש את זה רק גורמים לזה לבלוט יותר.
"לא רק יחס," עניתי, "אתה אף פעם לא נוסע לב"ש, אין לך מה לעשות שם. כשאתה נוסע, זה בשבילה; כדי לסדר לה את המזגן המקולקל, כדי להתקין לה את הנברשות החדשות, כדי לעזור לה לפרוק את הארגזים, כדי לקחת או להחזיר את הילדים. וזה נפלא, ככה זה צריך להיות. היא הבת שלך. אבל אני הבת שלך בדיוק באותה מידה, רק 4 שנים מאוחר יותר. היית עשרות פעמים בעיר שלי. אתה עובד שם, רופא השיניים שלך שם, אתה עובר שם בדרכים לפעמים, זה מרחק של 50 דקות מכאן. לא עברתי רחוק בכוונה, כי אמא לא רצתה שאגור רחוק אז נשארתי בצפון בשבילכם. אבל למה באף אחת מהפעמים האלו לא עצרת לראות אותי? אני תמיד באה לקראתכם, בכל דבר, ובחיים לא דרכתם בדירה שלי. אני לא צריכה שתתקן לי את המזגן או שתתקין לי נברשת, אני רק רוצה להכין לך כוס קפה. גם אם תלך אחרי עשר דקות, זה יעשה לי את היום. אף פעם לא ביקשתי ממך לבוא כי ידעתי שאתה עסוק, חיכיתי שזה יבוא ממך. גם עכשיו לא הייתי מדברת, אבל שאלת אותי מה מפריע לי, מה קרה לי שהתפרצתי עליך, אז הנה. זו הסיבה."
"לא היה לי מושג שככה את מרגישה."
"כי אף פעם לא שאלת." אמרתי. "אם היית שואל, הייתי אומרת ואתה היית יודע."
"את יכולה להגיד לי בלי שאני אשאל."
"זה לא יעבוד," אמרתי, "אתה לא זוכר שהיתה לי הפסקת חשמל והתקשרתי אליך כדי לשאול מה אפשר לעשות אם כל המפסקים למעלה והכל נראה בסדר אצל השכנים, ואתה אמרת, 'נשמע שהכל תקין. תחכי קצת ואם לא יחזור תחזרי אליי'. אתה זוכר בכלל שזה קרה? כי לא התקשרת לשאול אותי אם הכל הסתדר, ואני יודעת שאני לא חזרתי אליך. אם היה אכפת לך אפילו קצת, היית מתקשר. אם הייתי לקוחה שלך, היית מתקשר. לא ביקשתי שתיקח את האוטו ותבוא, רק תראה שאתה זוכר."
"מה קרה בסוף?"
"השכן עזר לי." אמרתי, "זה משנה עכשיו? החשמל הזה כבר אפילו לא שלי. הוא בוזבז ונגמר ושולם."
"מה את רוצה שאני אעשה?"
רק בשלב הזה התיישבתי מולו והנחתי את הקפה על השולחן. רציתי שלא תהיה לו ברירה אלא להסתכל עליי. "אתה זוכר שגרתי בכרמיאל?" שאלתי. הוא הנהן. "זה היה אחרי תקופה של שנתיים כמעט שלא התראינו. כנראה שאז, רף הגעגועים שלך היה גבוה. טעיתי לחשוב שאני הדבר הכי חשוב לך בעולם, כי כמעט כל שבוע היית לוקח את האוטו ונוסע אליי, עד כרמיאל, רק כדי לשבת איתי באיזה בית קפה ולדבר. אתה - שבחיים לא יוצא מהבית אם זה לא בענייני עבודה או לבית הכנסת. באת במיוחד בשבילי."
"אני זוכר, זה היה נחמד."
"זה היה נפלא!" אמרתי, חיוך ענק נפרש לי על הפנים והתאפקתי לא לבכות מולו, "הייתי מחכה לימים האלה. כשהיית מתקשר ואומר, 'אני אגיע ביום שלישי', הייתי מחכה, סופרת בדקות לאחור, מתי יגיע יום שלישי ואבא יבוא וניסע ביחד לבית קפה, וכל העולם מסביב יעצר והוא יספר לי על החיים בבית ועל העבודה ואני אספר לו על מה שקורה איתי. חיכיתי לך והייתי משריינת את היום כדי שלא אהיה עסוקה. וכשהיית מתקשר לבטל, הייתי מתרסקת. הייתי נכנסת לכזה דיכאון, שאפילו לא הייתי מצליחה להסתיר אותו, וע'(אישתו של דודי שאצלם גרתי באותם ימים) היתה מצטערת בשבילי."
"אני לא ידעתי שזה היה כל כך חשוב לך."
"למה לא? חשבת שאני רוצה את הקשר איתך כדי שתיתן לי עצות פיננסיות ושתעזור לי עם כסף? בשביל זה יש לי בנקאי. אתה יודע שאני עצמאית, תמיד הייתי. לא ביקשתי שתפנה לי כמה שעות בשבוע, לא ביקשתי שתיסע אליי ותישב איתי כמו פעם, אם יש לך עבודה אז תעבוד, זה בסדר. אני פשוט רוצה להיות הבת שלך, ומבקשת שכשאני כאן אז תראה אותי, וכשאני מדברת אז תשמע."
ובשלב הזה אני חושבת שהוא הבין. על אבי, אף פעם לא רואים חיצונית איך הוא מרגיש; אבל אני יכולה להבטיח שהעיניים שלו התלחלחו והחלטתי שהקשיתי עליו מספיק, אז איחלתי לו לילה טוב והלכתי.
אנשים מתאמצים להיות בקשר עם הילדים שלהם אבל לילדים שלהם אין זמן אליהם, הם עסוקים עם עבודה וילדים וסידורים. אצלנו זה הפוך. אני מתאמצת להיות בקשר איתם והם תמיד נראים עסוקים מדי. אבל אני לא צריכה להיות זו שמתאמצת לקשר, אני הילדה.
עם אמי המצב די אבוד. הקשר בינינו לעולם לא יהיה קרוב כמו הקשר שלה עם אחיותיי. אבל אבא, מאז השיחה, נראה שהעיניים שלו כבר פחות חופרות באדמה למפלט משיחות, הן מביטות בי. הוא משתדל. אני אוהבת אותו.
אני אבודה לגמרי. אני בשלב של מעבר דירה, ביום ראשון אני כבר צריכה לפנות את הדירה לדיירים החדשים ואין אפילו דירה אחת שאהבתי מספיק כדי לצמצם אפשרויות.
תמיד כשעברתי דירה, עברתי עיר. הפעם אני לא רק נשארת באותה העיר, אני גם נשארת באותה השכונה. קשה לי להיפרד כי עוד לא מיציתי את המקום וכל החברים שלי גרים קרוב. ואין לי רכב. כשאתה רגיל שכל החברים שלך קרובים והרחוב שאתה מבלה בו הוא במרחק עשרה צעדים, קשה להתרחק מכל זה. אז אני בררנית הפעם - מחפשת מקום באזור, ושיהיה זול ונעים לחיות בו, עם מרפסת או לפחות אדן רחב שיאפשר לחתולה שלי לנשום וכמובן תנור, כדי שאוכל לחזור לאפות.
זה הכל - זה הרבה לבקש? אולי.
אבל רוב הדירות הזולות הן גם בגודל של קופסת נעליים. כמו לחיות בבונקר. גרתי שנה ומשהו בתוך קרוון קטן ליד ההורים רק כדי לרצות את אמא. אני מדברת על קרון בגודל של שני מטר על שני מטר. הכנסתי מיטה ולא היה לי מקום ללכת. זה היה זוועתי והשאיר אותי עם טעם מר מאוד בפה ממקומות דחוסים. אני לא רוצה שוב לחיות כמו סרדין אף פעם - אני רוצה מרחב. אני מוכנה להוסיף עוד מאה-מאתיים לארנונה, אני מוכנה אפילו להתפשר על רהיטים או מכשירי חשמל - רק תנו לי קצת מרחב. שאוכל לחצות את הדירה ביותר משני צעדים לכל כיוון!
דיברתי היום עם ס' בטלפון. הוא לא הגיע לבקר מלא זמן, כי התחיל לעבוד בחווה בדרום. נשמע כמו כיף אמיתי. כשדיברנו, הציע כבדרך אגב, "אולי תבואי לעבוד פה איתי?"
"מה פתאום," אמרתי, "עכשיו?"
ואז אחרי שניתקנו את השיחה, פתאום חשבתי על זה... כן. עכשיו. איזה זמן יותר מתאים? אני בין דירות, לא חתומה על שום חוזה, חופשיה כמו ציפור, אין שום סיבה שאסרב! מה יותר נעים מלעבוד את האדמה באזור חקלאי פתוח?
ישבתי בקפה וסיפרתי על זה לאחת מעמיתיי לעבודה, והיא אמרה בדיוק את מה שחשבתי, "תראי, זה נשמע כמו הזמן המתאים בדיוק. עזבי הכל, שום דבר חשוב באמת לא יברח תוך שבוע. נסי את זה, אם לא יתאים לך - תחזרי. את לא חתומה על שום חוזה שיקרקע אותך לכאן."
סימסתי לו שאני באה, ושיסמס לי את המספר של האחראי, אבל הוא לא ענה. אני מניחה שחזר לעבוד. כשנדבר שוב, אבקש את מספר הטלפון של מנהל החווה ואם יסכים לקבל אותי, אסע לעבוד שם שבוע, שבועיים, שלושה... כמה זמן שארצה. אם ימצא חן בעיניי ממש, אולי אפילו אשאר לזמן בלתי מוגבל.
את כל הארגזים שלי אאחסן בינתיים אצל מישהו שבטוח נשאר לזמן מה במקום. אולי אצל י', אולי אצל א', אולי במכולת אחסון. פאק, אני אתגעגע אליהם... אבל נו, אהיה עם ס' אז יהיה איתי פרצוף מוכר וידידותי.
כשאחזור ואצטרך דירה, אזרק בינתיים אצל מישהו, כל אחד שיהיה אפשרות שהיא לא הבית של ההורים שלי, ואחפש שוב, בנחת. עד אז יהיו הרבה דירות חדשות בשוק ואולי אמצא אחת בלי הצורך להתפשר. אמן על זה.
אני מרגישה שאני מתחילה סוף סוף להבין את החלום האמריקאי - פאק יט, גם ישראל היא ארץ עם אפשרויות בלתי מוגבלות! אבל אתם יודעים מה אומרים... כל העניין של החלום האמריקאי הוא שאתה צריך להיות ישן כדי להאמין בו. חה חה. בין כך או כך, מי יגיד לי מהו המוצא של החלום שלי?
זה קרה לפני כמה חודשים והיום נזכרתי בזה וחשבתי, "איך יכול להיות שלא כתבתי על זה בבלוג? זה סיפור גאוני." - אז הנה אני כותבת.
תנו לי לספר לכם על הציפור הכי חכמה שפגשתי.
הגעתי יום אחד הביתה אחרי סוף שבוע אצל ההורים. מהסלון שלי יש כניסה גדולה למרפסת, וביניהם יש שתי דלתות שנפתחות עם מסילה לשני הצדדים. משהו משך את מבטי, אני מסתכלת על המסילה העליונה ופתאום קולטת משהו שחור. זו היתה ציפור, אני די בטוחה שעורב, יושב מקופל שם.
ט', השותפה שלי, ישבה במטבח, הפנים שלה כלפי המסילה, ועבדה על המחשב.
"ט', יש ציפור על המסילה." אמרתי, "תראי."
"כן, ראיתי." היא ענתה.
"כמה זמן היא שם?"
"לא יודעת, מאז שנכנסתי."
"היא פצועה?"
"לא יודעת."
לא ציפיתי שתקפוץ ותביא ערכת עזרה ראשונה, כי ט' תמיד היתה קצת מתה בפנים, אבל הבנתי שממש, ממש לא מזיז לה אז לקחתי כיסא ועליתי לראות אם היא בחיים. העיניים שלה מצמצו לאט. רואים שהיתה עייפה, אומללה, רעבה וצמאה. ירדתי מהכיסא, מילאתי כלי קטן במים וחתכתי פרוסת לחם ועליתי בחזרה. הנחתי אותם מול המקור שלה, ממש לאט כדי שלא תיבהל, וירדתי כדי שלא תפחד לאכול ולשתות.
אחרי שעה בערך חזרתי וראיתי שהיא לא נוגעת בהם. החלטתי שהיא צריכה מוטיבציה להמריא. היא כנראה לא מנסה בכלל כי היא מפחדת מאיתנו והיא בתוך בית של בני אדם. אז לקחתי מגבת ובשקט בשקט התקרבתי אליה, מנסה להרים אותה. רציתי להניח אותה במרפסת כדי שתפחד פחות ואולי תמצא את הכוח לעוף. לא ידעתי מה עוד לעשות.
היא כנראה נבהלה מאוד, מן הסתם, ופתאום החלה לנופף בכנפיה בפראות. היא התרוממה קצת, אבל מיד צנחה ונחתה מאחורי הספה.
גם אני נבהלתי, אבל לא כמוה. הורדתי את המים והלחם והנחתי לידה מאחורי הספה, והלכתי לחפש וטרינר לביקור בית. חשבתי שאולי צריך לחבוש לה את הכנף או משהו, אני לא יודעת, אני לא ציפור ולא וטרינרית.
מצאתי וטרינר ושלחתי לו הודעה שאני צריכה שיגיע לביקור בית כמה שיותר מהר. והלכתי לישון. לא לפני שדאגתי כמובן שכל החלונות והדלת למרפסת יהיו פתוחים כדי שאם תצליח לעוף, לא יהיה לה קשה למצוא את היציאה.
למחרת התעוררתי מוקדם לעבודה. לפני שבכלל פתחתי את העיניים, הלכתי להציץ מאחורי הספה. המים והלחם היו שם, בדיוק במצב שהשארתי אותם, אבל העורב נעלם.
פאק, סיננתי לעצמי. יש רק שתי אפשרויות: או שמצא את הכוח ועף, או שנחת על האספלט ומת לפני שהספיק להתרחק. רצתי למרפסת, מסתכלת מסביב על הרצפה כל הדרך, וסקרתי למטה את הכביש. לא ראיתי שום סימן לגופה של ציפור. אבל שוב, הוא היה שחור, אולי לא ראיתי אותו, ואולי הצליח להתרחק קצת לפני שהתרסק אל מותו.
מלאה הרהורים, הלכתי לשירותים. מה אני רואה שם... בתוך האסלה, שוכב לו עורב שחור, לא נע.
גם אז היו שתי אפשרויות: או שהוא מת וט' זרקה אותו לאסלה אתמול בלילה, או שהיה כל כך צמא שחיפש מקור מים וזחל בעצמו לכאן. האפשרות הראשונה לא היתה הגיונית, כי ט' בחיים לא היתה מסוגלת להרים ציפור ועוד לזרוק אותה דווקא לאסלה, אין כאן שום היגיון. חוץ מזה, היא היתה אדישה לגמרי למצב של היצור המסכן הזה. האפשרות השניה היתה גם היא לא סבירה, אבל לא היה שום הסבר אחר. הלכתי להשתין במקלחת, וכשאני חוזרת אני מסתכלת מקרוב, מנסה להבין האם היא מתה או חיה.
פתאום היא זזה. הכנף שלה נעה ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה. הראש שלה מסתובב שמאלה וימינה, למטה ולמעלה, הכנף השניה. הרגליים. הציפור החלה לזוז בקצב ולעשות לעצמה פיזיאותרפיה. עמדתי ובהיתי בה, המומה, לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.
אחרי בערך רבע שעה של בהייה, בה העורב הניע כל שריר בגופו הלוך וחזור, הלכתי להתלבש ויצאתי לעבוד.
חזרתי אחרי הצהרים ומיד הלכתי לשירותים, לראות מה עם העורב.
הוא כבר לא היה שם ולא היה שום רמז אליו בבית.
"ראית בבוקר את העורב?" שאלתי את ט' שהיתה בחדר שלה.
"לא."
"לא ראית ציפור באסלה בבוקר?"
"לא."
גם לוטרינר לא היה שום זכר.
ס' תמיד אמר שאין ספק שחיית הטוטם שלי היא עורב. גם כי טען שיש לי הרבה תכונות "עורביות" וגם כי בהמון סיפורים שלי, המון, מופיע באיזשהו שלב עורב. לא בכוונה, בחיי. ואני קיבלתי את זה כמחמאה כי עורבים הן ציפורים חכמות ויפות ויש להן כל כך הרבה תכונות מופלאות. אבל אחרי התקרית הזאת... אני גאה להגיד שזו חיית הטוטם שלי.
העורב הגאון הזה הצליח איכשהו לזחול על גחונו ולחפש מקור מים, ידע למצוא אותו בתוך האסלה ואיכשהו להיכנס לשם לגמרי לבד עם כנף שבורה, לעשות לעצמו פיזיאותרפיה, להתרפות ולעוף דרך החלון.
אם אלה לא פלאי הטבע במלוא הדרם, אני לא יודעת מה כן.
התפטרתי מהקפה. התפטרתי ביחסים טובים עם הבוס שלי, בלי יותר מדי דרמות, ולפני שהלכתי נתתי התראה של שבוע ואמרתי לו שאם יצטרך עזרה, תמיד יוכל לקרוא לי. הוא היה בהכחשה וכמעט הכניס אותי לסידור העבודה של השבוע שאחרי, אבל התעקשתי שלא.
הסיבות? - אציין אותן מהקטנה אל הגדולה: קודם כל, האווירה בעבודה הפכה פחות נעימה משהיתה קודם והרגשתי שפחות כיף לי להגיע. דבר שני, הבוס שלי הרים עלי את הקול מול הלקוחות שלי בלי לאפשר לי להשחיל מילה, וכל זה כשהוא מנסה להתנצל על תקרית ה"וואטסאפ" שסיפרתי עליה בפוסט הקודם מבלי שבכלל ביקשתי התנצלות. ודבר שלישי והכי חשוב, אני באמת חייבת לצאת ממסעדנות ולתת לעצמי צ'אנס בכתיבה, אם זה עיתון, מגזין, סיפורת נטו או כתיבת צללים. אבל אין לי מוטיבציה לעבוד קשה כשיש לי הכנסה אחרת ולכן הייתי צריכה את ה"פחד" ההוא שצ'נדלר מחברים דיבר עליו.
אבל הבוס שלי לא משחרר. הוא לקח את הנחמדות שלי צעד אחד קדימה ואת ההצעה שלי לעזור מתי שצריך כהבטחה למשרה מלאה עד אפס מקום.
עוד לא מצאתי עבודה אחרת וה"פחד" השתלט עלי, אז כרגע אני עוזרת בשמחה. צריכה את הכסף. שבוע הבא אני עובדת כמעט כל יום, זו ההתפטרות הכי לא התפטרותית שהיתה לי. גם ביום חמישי נתתי לו משמרת. הוא שמח לראות אותי אחרי שבוע שלם של שרשראות אסמסים בבקשות לחזור שעניתי להם במילה או שתיים וסיפר לי שחלם עלי שתי לילות ברציפות. קריפי? כן. שאלתי, "חלום טוב?" והוא ענה, "טוב מאוד! אבל אני לא יכול לספר!" והחלטתי שאני לא רוצה לדעת.
בערב ביום חמישי, אני מתארגנת לקראת סגירה וס' מתקשר ומודיע שהוא בדרך אליי והוא יבוא לקפה לקחת את המפתח. אמרתי שסבבה והוא הגיע בסביבות 7. שעה וחצי לאחר מכן, אני חוזרת הביתה. ס' יושב לי על המיטה עם המחשב ומרים אלי את המבט כשאני נכנסת.
"יש לך בלוג?"
נעצרתי. "פאק." סיננתי, והוא צחק.
"למה לא סיפרת לי?"
"כי זה סוד." אמרתי, "אף אחד לא יודע."
"סליחה, זה היה פתוח על המחשב." הוא אמר. הוא היחיד שיודע את הסיסמא שלי ולא ידעתי שיגיע באותו יום וגם שכחתי שהבלוג פתוח.
"קראת?"
"לא, רק את הכותרת."
אני לא זוכרת שהרגשתי מבוכה או משהו כזה. עשרות פעמים אנשים הציעו לי, "את צריכה לכתוב בלוג, ג'אם. את צריכה לכתוב לקהל. אולי זה יעשה אותך בלוגרית מפורסמת." ואני רק הייתי צוחקת ואומרת, "כן, אולי יום אחד..." ולא מעיזה לספר שכבר יש לי אחד שלוש שנים וחצי.
אז הנה. ס' יודע. הוא לא יקרא אם לא אאפשר לו, אני יודעת את זה, ולכן לא מפריע לי שהוא יודע. בו יש לי אמון מלא. אבל זה עדיין מוזר לי שחלק ענק ממני ששמרתי בסוד כמעט ארבע שנים פתאום מתגלה ונאמר בקול על ידי מישהו אחר, קרוב אלי כמה שיהיה. יש לי בלוג.
אני לא בטוחה, כי אף פעם לא הייתי מאוהבת לפני כן. אולי חשבתי שאהבתי מישהו פעם, האקס המדובר פה בבלוג, אבל מלבד זה לא הרגשתי אף פעם משהו אמיתי. והנה עכשיו צץ בחור אחד, נכנס לחיי ולא יוצא לי מהראש. טוב, אולי יהיה מדויק יותר לומר שאני נכנסתי לחייו.
פגשתי אותו בג'ם שיש כל שבוע, סיפרתי לכם עליו. היינו מתראים כל שבוע ומנגנים ביחד. בפעם הראשונה שהתראינו הוא הציג את עצמו והיה נראה לי כמו בחור נחמד ותו לא. קוראים לו י', הוא חזר לפני כמה חודשים מטקסס אל עיר הולדתו, אל הרחוב בו גדל, שהוא רחוב אחד מעליי; המרחק בינינו אולי... חמישים צעדים.
בפעם השנייה שראיתי אותו, הוא פתאום היה נראה לי נאה הרבה יותר.
בפעם השלישית - ואוו. פתאום הרגשתי שאני מנגנת עם הבחור הכי יפה עלי אדמות, והוא כל כך נחמד ולא מפסיק להביט בי ולסמן לי איזה אקורדים יתאימו למקצב כשאני עוקבת אחריו.
ס' בא באותו יום לשבת איתנו בג'ם, וכשראה אותו בפעם הראשונה התגובה שלו היתה נורמלית. נעים מאוד, ס'. בפעם השניה, הפנים שלו הציגו בדיוק מה שקרה לי בפנים, הוא עשה פרצוף המום ואמר לי בלי קול, "ואוו!"
הוא לא יפה בסגנון "הוליווד", לא בצורה רוק-סטארית כלשהי וגם לא "פריזן-פריטי". יש ביופי שלו משהו שמתגלה רק בפעם השניה או השלישית שפוגשים אותו. ואז הוא לא סתם יפה, הוא "ואוו". אני חושבת שזה הכל ביחד, ההתנהגות, הדיבור, ההליכה, הנחמדות, הנגינה, הקול שלו, אולי כל אלה, אחרי שלומדים להכיר אותו קצת, נהיים מוצקים ומתגבשים בצורה מושלמת זה עם זה.
אני אשקר אם אומר שלא רציתי אותו. רציתי שיראה אותי, שיבחין בי. לא ידעתי אם הוא בכלל נשוי או אם יש לו חברה, רק ידעתי את שמו ושהוא מנגן בגיטרה. זהו. כשעברתי בשכונה הזאת, לא רק בישיבות בג'ם אלא גם במקרה, ראיתי אותו מדי פעם. היינו אומרים שלום, משוחחים קצת וזהו. אני לא יודעת איך לגרום לגבר להבין שאני רוצה אותו, עד לא מזמן לא היה לי מושג בכלל שאני משדרת לסביות כלשהי, עד ששמתי לב שלסביות מתחילות איתי על ימין ועל שמאל בלי לשאול אם אני אולי סטרייטית, כי הן חשבו שאין ספק בכלל.
אבל רציתי אותו. לא חשבתי על זה לעומק, בהתחלה רק רציתי שיבחין בי. ואז יום אחד הוא התיישב לידי בג'ם ודיברנו וחלקתי איתו את הסיגריות שלי וקנינו בירה ונהנינו. לפני שהלך, אמר לי, "זה לא הגיוני, ג'אם, אנחנו שכנים ואף פעם לא היית אצלי. צריך לשבת לנגן יחד."
באושר ועם הכי קור רוח שיש אמרתי לו, "אז תתקשר אליי."
ידעתי שאין לו את המספר שלי, אבל אמרתי את זה בדיוק בשביל להוציא ממנו את המשפט, "אין לי את המספר שלך."
והבאתי לו.
הוא לא התקשר והתחלתי להאמין ששום דבר אף פעם לא יקרה בינינו. עד שישבתי יום אחד בג'ם והוא התיישב לידי. דיברנו קצת והיה לי כל כך כיף שאפילו כשהיה לי פיפי ממש דחוף, לא קמתי. פתטי, אני יודעת. אבל הוא שותף נהדר לשיחה, אנחנו אוהבים את אותו סגנון מוזיקה והוא חכם ומצחיק ויודע להתבטא. זה סוג של תקשורת שנדיר למצוא אצל אנשים.
ואז סיפרתי לו שאני נוסעת להופעה של דיפ פרפל בראשון לציון והוא התרגש נורא לשמוע ושאל אם הוא יכול להצטרף.
"ברור!" אמרתי, "תבוא."
ש', הלקוח שלי מהקפה, הזמין אותי. לא חשבתי שישנה לו אם אזמין חבר נוסף שיצטרף אלינו.
אחרי כמה ימים, הוא סוף סוף התקשר. הוא שאל על משהו בקשר להופעה ואז הזמין אותי אליו.
באתי. ישבנו יחד, עישנו ודיברנו. הוא היה עצבני באותו יום. מעולם לא ראיתי אותו כועס, כי הוא היה תמיד רגוע כשראיתי אותו. אבל אז, אפילו כשכעס הוא היה נראה לי חמוד כל כך.
הוא סיפר לי שהוא גנן מתחיל וכבר יש לו שני כישלונות לרשימה. שאלתי כמה עבודות היו לו עד כה והוא אמר, "שתיים."
"כולם התחילו מכשלונות," אמרתי לו, "בלי טעויות לא תצליח. טוב שזה קורה עכשיו ולא כששמך הולך לפניך." הוא הסכים איתי.
באיזה שלב השיחה הגיעה לסירות, אני לא זוכרת איך, ובעודי מעט מסטולה אמרתי לו, "אתה יודע שאיבדתי את הבתולים שלי על סירה?"
"באמת?" הוא אמר, "Show me yours and I'll show you mine."
הוא לא היה צריך לומר יותר. בתנועה חלקה אחת, הורדתי את החולצה. לא לבשתי חזיה באותו יום.
הוא היה המום, לא ציפה לזה. אפילו אני לא ראיתי את זה בא, זה כאילו לידיים שלי היו חיים משל עצמן. הוא בהה בי עם פה פעור כמה זמן ו"באם!" - התנשקנו.
"את מדהימה..." הוא לא הפסיק ללחוש לי באוזן, ואני, עדיין המומה מהצעד הזה שעשיתי ומהאומץ שהייתי צריכה בשביל זה, הורדתי גם את שלו. יש לו גוף גברי אמיתי. הוא חלק, חסון - יש לו גוף של חקלאי. אפילו נדף ממנו מעט ריח של טחב, שזה כמו להסניף ספר. תענוג.
כשחזרתי הביתה למחרת בבוקר, ס' ישן לי במיטה. הוא נשאר אצלי באותם כמה ימים ובאותו בוקר הייתי צריכה לצאת מוקדם כדי להעיר אותו. הוא היה אמור להתעורר כי רצה ללכת לאיזה טיול מאורגן של גברים הומואים, סוג של טיול היכרויות.
כשחזרתי הביתה, ס' התעורר מהדלת הנפתחת והדבר הראשון שאמר לי כשראה אותי נכנסת עם אותם בגדים מאתמול היה, "את כזאת זונה..." וחיוך ענק וישנוני מתנוסס על פניו.
סיפרתי לו מה קרה והוא היה המום, "איך העזת! אני בחיים לא הייתי מעיז. אני צריך אומץ אפילו בשביל להוריד חולצה בחוף הים." ס' מאוד חרד, אז בשבילו מה שעשיתי עם י', במיוחד כי גם הוא היה דלוק עליו, היה דבר מטורף.
באתי אליו גם למחרת ודיברנו קצת ושוב מצאנו את עצמנו במיטה. אני לא זוכרת איך אבל הגענו איכשהו לנושא של בייבידול וסיפרתי לו שיש לי אחד.
"מה זה בייבידול?" הוא הפתיע אותי בשאלה.
"אוה י'... יום אחד אני אראה לך."
לפני שהלכתי, אמר שאם יבוא לי עוד קפה, אני יכולה להביא את ס'.
כשהגעתי הביתה ס' היה המום, "חיות שניכם," הוא אמר, "כל היום מתגפפים." - זה הצחיק אותי. אבל כן, הרגיש נהדר להיות חיה. מאז שנפרדתי מש' לפני 6 שנים, לא היה לי שום קשר אמיתי ואם להיות כנה, התגעגעתי לזה.
וחזרתי עם ס' לקפה. החבר של י' היה אצלו, נקרא לו נ'. בחור חמוד, קצת חנון ועם המון ידע כללי. הם שתו קפה ועישנו גראס והצטרפנו אליהם. פתאום לס' התחשק ללכת לים. אמרתי שזה נשמע כיף והזמנו את י' וגם לו התחשק. אמרנו שנלך להתלבש וניפגש בעוד כמה דקות ליד האוטו של י'. הלכנו לים והיה מדהים. הייתי עם שני האנשים שהכי כיף לי איתם בעולם. ס', החבר הכי טוב שלי, וי', בחור שנכנס לחיי כמו מכת ברק. רציתי להישאר איתם באוטו ופשוט לנסוע עם שניהם להרפתקה מסביב לעולם. אבל ירדנו בחוף הים. הבאתי את הגיטרה וניגנו ונכנסנו למים ועישנו קצת. אחר כך, בסביבות 5, התקשרה אלי מישהי מהעבודה והתחננה שאגיע לסגור את הקפה במקומה כי היא, "חייבת לרוץ". התבאסתי נורא, אבל הסכמתי כי אני אדם נחמד, והתקפלנו מוקדם יותר משרצינו והלכתי לעבוד. זה לא כיף לעבוד פיזית אחרי יום בים. היה לי קשה - רק רציתי להיכנס למיטה ולחרופ!
למחרת י' התקשר ושאל אם בא לי לקפוץ אחרי העבודה. אמרתי שכן ובערב התקשרתי להגיד שאני מגיעה עוד מעט. הוא אמר שהוא עם נ' שבדיוק איבד את העבודה שלו וצריך לדבר עם מישהו. שאלתי אם להניח להם לדבר ולא להגיע והוא אמר שכן אבוא, כי החבר לא יישאר עד מאוחר.
אז באתי. הוא היה עם נ' ועם עוד חבר שלהם וכנראה שהשיחה נגמרה כי הם ישבו עם גיטרה ויוקלילי וג'מג'מו קצת. היה נהדר, נשכבתי על הספה ופשוט הקשבתי. החברים שלו ממש נחמדים ומאוד מוכשרים. הם שתו יין והתחילו לדבר על יין פורט. אמרתי שמעולם לא שתיתי יין פורט אבל קראתי על זה בהרבה ספרים.
"מחר תטעמי," אמר לי י', זה היה יום לפני יום העצמאות, "תבואי איתי לחבר'ה ונשתה יין פורט."
היה תענוג לשמוע אותו, כמו גבר אמיתי, מציין עובדה ולא שואל אם בא לי. ומאוחר יותר, שמחתי לשמוע אותו אומר להם, "טוב, לכו הביתה."
"מה, לא כזה מאוחר." אמר נ'.
"כן, אבל... יש לנו דברים לעשות." הוא התכוון אליי, "אז יאללה, לכו הביתה."
הלב שלי חייך חיוך ענק. הוא רוצה להיות איתי, נו ברור - בחורה מסטולית שזרוקה לו על הספה או שני חברים שתויים? אחרי שהלכו, הלכתי לשירותים והורדתי את השמלה. מה שלא סיפרתי לי' זה שמתחתיה לבשתי את הבייבידול שהוא לא ידע מה זה. יצאתי משם, זרקתי את השמלה באיזו פינה ועמדתי בכניסה לחדר השינה.
הוא בדיוק סידר את הסדינים כשאמרתי, "זה בייבידול."
העיניים שלו התרוממו להביט בי. הפה שלו נפער והוא עמד ובהה בי במשך דקה בלי לזוז. ואז הוא התקרב אליי ואמר, "ואוו. א - את -" ולא הצליח להגיד יותר מזה. הוא נישק אותי, זרק אותי על המיטה החצי מוצעת ואהב אותי.
כשסיפרתי על זה לס' הוא כל כך התלהב, הוא אמר לי, "שיט... זהו, את המלכה שלי." ובאמת הרגשתי קצת מלכה על שהצלחתי לגרום לגבר שרציתי לא רק לרצות אותי בחזרה, אלא להדהים אותו.
בערב יום העצמאות, יום המחרת, ישבנו על הגג של החברים שלו. חברי ילדות שכנראה גדל איתם. צפינו בזיקוקים ושתינו יין פורט. זה היה מתוק מדי ואני החלטתי להישאר נאמנה בינתיים למרלו הקלאסי והאהוב שלי. אחרי כמה זמן על הגג, החברים של י' החליטו ללכת לאיזו מסיבה באחד הבתים בעיר. הלכנו איתם ונכנסנו, אבל הדיירים, מארגני המסיבה, שאלו אותנו ועוד איזה שני חבר'ה אם הבאנו משהו.
"היינו צריכים?" שאלנו.
החברים של י' כבר נעלמו בפנים ומסתבר שאם אתה לא מביא איזה משקה או משהו, אתה לא יכול להיכנס.
"בואי נעוף מכאן," אמר לי י'. הרגשתי הקלה. לא באמת רציתי ללכת למסיבה הזאת, רק רציתי להיות עם י'. כשהוא אמר לי שנלך, שמחתי. אולי גם הוא רק רוצה להיות איתי, אם נטש שם את כל החברים שלו בלי להודיע כלום ופשוט לקח אותי והלך. הלכנו לעיר וסתם הסתובבנו ברחובות. יום העצמאות, כל העולם חוגג ושותה ואנחנו מוצאים לנו ספסל רחוב ומתיישבים. דיברנו קצת והוא סיפר לי שהוא טס בקרוב, חוזר לטקסס לעבוד בחווה, שיש לו הרבה בלגן בראש ושזו תקופה ממש עמוסה בשבילו. קיוויתי שהוא לא מנסה להקדים התנצלות על חוסר יחס עתידי. שאלתי לכמה זמן.
"חודש."
לא רציתי להראות כמה אני עצובה כדי לא לגרום לו חוסר נוחות, אז רק הנהנתי ואמרתי בחיוך, "נשמע כמו כיף לא נורמלי."
הלכנו אליו לדירה בערב ונשארתי לישון.
באתי אליו כמעט כל ערב. לפעמים הוא הזמין, לפעמים התקשרתי. פעם אחת הוא גם בא אליי ונתן לי הדרכה איך לעזור לעציצים שלי לפרוח (הם די גוססים). רציתי כל הזמן רק לראות אותו, להיות איתו. כשניפגשנו בג'מים, הוא היה מתיישב לידי, מה שחימם לי את הלב. פעם, ש' הלקוח, אמר לי שישנו סימן אחד לדעת אם אתה באמת נהנה עם מישהו. שאלתי מה והוא ענה, "אם לדוגמא הוא יושב אצלך וצופה בטלוויזיה, ואת לידו על הספה, שוכבת, נשענת עליו, או סתם יושבת וקוראת ספר, כל אחד עסוק בשלו ואין ביניכם אפילו מילה או מבט - אבל את עדיין מרגישה שהכי כיף לך בעולם עם האדם הזה, זה אומר שאתם באמת נהנים ביחד."
זה נכון. וככה זה עם י'.
יום אחד הוא החליף חבר בעבודה באיזה קפה-פאב שכונתי. הוא הזמין אותי לבוא ובאמת באתי. הוא נראה מופתע שהופעתי, כנראה לא האמין שבאמת אגיע. הצטרפתי אליו ואל חבר שלו ודיברנו ואז נכנסה קצת עבודה והוא נאלץ לקום. לא כזה הפריע לי, תכלס, החבר שלו היה נחמד. הוא אמר שזה החבר הכי טוב שלו מילדות, והיה נחמד להכיר אותו. בחור אנרגטי, פטפטן, מהיר וחשדן, כמו באגס-באני אנושי. הוא הציע שאחכה איתו לכמה חברים ואסע איתם ביחד הביתה כי הם לוקחים מונית. הסכמתי.
החבר שהצטרף היה סקטר נחמד, הוא בא עם הסקייטבורד, יש לו את כל האלמנטים של סקטר; קעקועים, ראסטות ומגינים על הברכיים באופן קבוע. החבר השלישי הוא אופנוען עם כל האלמנטים של אופנוען; גדול, מקועקע, עם שיער נפוח ומתולתל, אחד שהייתי מסתתרת מאחוריו אם היה תוקף אותי קרנף.
הסקטר היה נחמד ומסתבר שהכיר את החבר'ה האלה רק לפני כמה ימים. האופנוען התברר כמגדל פלפלים מקצועי, והוא נתן לי לטעום פלפל שקיבל מקום שלישי בחריפות שלו בכל העולם, מסוג צ'ילי. טעמתי והרגשתי שאני הולכת להישרף. ואוו. אני חייבת לציין שהיד שלי שהחזיקה את הפלפל, בכל פעם שקירבתי אותה לפה או לעיניים, זה שרף. אחרי הרבה זמן. אני מדברת על שבועות.
נפרדנו מי' והלכנו לכיוון הכביש. תפסנו מונית ואיש הפלפלים נסע אחרינו. ישבנו קצת בבית של החבר של י', הבאגס-באני. שמענו מוזיקה, שתינו, וביקשתי מהסקטר ללמד אותי לרכב על סקייטבורד והוא הבטיח שילמד. כשיצאנו, הוא באמת קיים את ההבטחה ואמר, "את הדרך הביתה נעשה בסקייטבורד."
הוא גר רחוב אחד מעליי, איפה שהג'ם מתקיים כל שבוע, ובדיוק השאיל מבאגס-באני סקייטבורד שלו שהצירים שלו לא כל כך טובים ואמר לי שאני אקח את הטוב והוא יסע בסקייטבורד הלא טוב, כדי ללמד אותי. איש הפלפלים נסע אחרינו ושמר שמכוניות יאטו לפני שידרסו אותנו למוות.
ונסעתי. היה כל כך כיף. בירידות התלולות איש הפלפלים לקח אותי עם האופנוע והסקטר החזיק מאחורה ורכב אחרינו, אבל בירידות המתונות עליתי על הסקייטבורד והתאמנתי והתאמנתי עד שהצלחתי לרכב. אבל לא הייתי כל כך טובה בלעצור. כשרוכבים בירידה, הסקייטבורד מאיץ ומאיץ והגעתי למצב שנלחצתי ולא ידעתי לעצור אז פשוט קפצתי ממנו. עיקמתי את הקרסול, כמובן. המשכתי לנסות אבל זה כאב מדי אז כבר עליתי על האופנוע ונסעתי עם החבר'ה הביתה.
לא הלכתי הביתה, הלכתי לי'. הוא כבר היה בבית וחיכה לי, שאל מה לקח לי כל כך הרבה זמן ואז כשראה שאני צולעת, נלחץ ושאל מה קרה. אהבתי שהוא דואג לי וסיפרתי לו והרגעתי אותו שהכל בסדר ושמחר יעבור.
"את כזאת אמיצה." אמר לי.
"למה?"
"לצאת עם חבורה של אנשים שאת לא מכירה ולבלות איתם חצי מהלילה, זה אמיץ." הוא אמר, ואז דיבר על החבר שלו, הבאגס-באני, "הוא בדרך כלל לא אוהב אנשים כל כך מהר, הוא מאוד קשה וביקורתי. אבל נראה שאותך הוא אהב."
י' סיפר לי הרבה על עצמו ועל המשפחה שלו, על הילדות שלו והחיים שהיו לו באמריקה. הוא גדל בקרקס וידע לעשות ג'אגלינג ולרכב על חד אופן ולעשות כל מני פעלולים. זה נשמע סקסי בטירוף, ומה שיותר מדהים זה שכשהייתי קטנה היה לי חלום לעבוד בקרקס ואפילו כתבתי באותה תקופה ספר על ילד שגדל בקרקס. קראתי לרומן הזה, "קרקס ארוול" - על שם הסופר. הייתי בערך בת 12, והספר חובבני אבל היתה לי תשוקה לחיות אותו וזה מה שגרם לו להישמע כל כך אמיתי. לצערי, הוא אבד עם שאר ספריי.
סיפרתי לו על עצמי, אבל לא הרבה. אני לא יודעת למה, אבל איתו אין לי חשק לדבר, רק להקשיב. אני באמת פשוט רוצה לדעת עליו עוד ועוד, לשמוע אותו מדבר, מרים את הטון בחלקים המקוממים, מדבר במוזיקה כמו שקורה לו לפעמים, עם קצב משלו, מדבר פתאום באנגלית ואחרי רבע שעה שוב חוזר לעברית.
אבל הטיסה באה והתקרבה וי' נהיה עסוק, וכפי שחששתי, היה לו פחות ופחות זמן לתת לי. לא רציתי להיות לנטל ורציתי להבהיר לו שאם הוא לא רוצה שאקפוץ, אני לא אעלב. אז כשאמר לי בטלפון שהוא גמור, שאלתי בעדינות, "אתה רוצה ללכת לישון? שלא אבוא?"
והוא ענה בחשש, "נראה לי שלא כדאי... לא הלילה."
"בסדר, אני מבינה." אמרתי, ומדוכאת ברמה של בקבוק יין שלם לפני השינה, הלכתי לישון לבד.
הוא התקשר להודיע לי, יומיים לפני ההופעה, שהוא כנראה לא יצטרף. "אני צריך לנסוע לתל אביב לאסוף את הדרכון שלי," הוא אמר, "וגם אין לי כל כך כסף כרגע לכרטיס. מצטער."
זה היה מצער, אבל יכולתי לסמוך עדיין על ש'. או שלפחות חשבתי שאוכל. כשראיתי אותו באותו יום של ההופעה בקפה, שאלתי מתי נפגשים כדי לנסוע יחד.
"אני לא נוסע." הוא אמר בפרצוף חמוץ.
"משהו מפריע לך היום?" שאלתי, כי ראיתי שהוא מצוברח מהרגע שהגיע.
"כן, יש לי בעיות."
הוא היה צריך סכום ענק של כסף והיה צריך להשיג אותו ממש מהר, לא רצה לתת לי פרטים למה ומה קרה, אז שחררתי.
באותו יום לא ידעתי, אבל יום אחרי ההופעה הסתבר לי שש' כן נסע, הוא פשוט החליט לא לספר לי כי נעלב שהזמנתי בחור אחר ובנוסף נעלב שקניתי כרטיס לבד ולא הסכמתי לו לקנות לי. אמרתי לו שבתור לקוח מהקפה בו אני עובדת שמבוגר ממני בשלושים שנה, אין לו שום זכות להיעלב. אבל נו, זה כבר ש' והדרמות שלו.
הצטערתי גם שש' לא מגיע, אבל נסעתי לבד. נשכבתי שם על הדשא עם הבירה שלי והצ'יפס, מרגישה כמו האדם הכי בודד בעולם כשמסביבי כולם יושבים עם משפחה או חברים על שמיכות, אוכלים ושותים וצוחקים ומדברים על מוזיקה.
עד שהופיע מולי בחור נחמד, "סליחה, אכפת לך לזוז טיפה כדי שאני ובן דודה שלי נוכל לשים פה את השמיכה שלנו? פשוט יש שם בחורה עם כיסא והיא מסתירה את הבמה."
"בטח, שבו." אמרתי, וזזתי הצידה. הם התבררו כשני גברים מקסימים. ישבנו יחד כל ההופעה, דיברנו, הם הזמינו לי בירה וכיבדו אותי בשקדים ואני כיבדתי בצ'יפס שלי. הם אפילו היו נחמדים עד כדי כך שברגע שההופעה נגמרה, הם עשו ביחד איתי מרתון לאוטו שלהם כדי להקפיץ אותי לתחנת הרכבת של ראשון, וכשפספסתי אותה, לקחו אותי עד תל אביב כדי לתפוס את הרכבת של נתב"ג. הוא גר בנתניה וגם ככה היה צריך לנסוע דרך איילון, אבל היה נחמד מצדו לקחת אותי. בחורה שלא יפגוש שוב לעולם.
אנשים טובים באמצע הדרך.
אז הייתי אמורה להגיע עם שני גברים ובסוף הגעתי לבד ועזבתי עם שני גברים אחרים. החיים שלי בנויים כמו רומן של למוני סניקט.
בחזרה לי'. מאז היום של ההופעה, הלכו והתרבו הימים שבהם לא התראינו. בכל פעם שהתקשר שמחתי וחשבתי שאולי יגיד לי לבוא. פעם אחת כשהתקשר, אמר, "אני יכול לראות אותך היום?"
"אני עובדת עד הערב," אמרתי, "אבל אני יכולה לקפוץ אחרי."
"אני נוסע הלילה." הוא אמר, והלב שלי זינק, "אני רוצה לשבת איתך קצת לפני שאני נוסע. אקפוץ אליך לקפה."
והוא בא, וישב ודיבר, ואמר שהוא כל כך מתבאס מהעובדה שדווקא עכשיו הופעתי בחייו, כשלא היה לו את הזמן שרצה להעניק לי, שהיה רוצה לתת לי הרבה יותר. שהוא מקווה שלא נפגעתי מכך שנעלם ושהוא מעריך כל כך את העובדה שנתתי לו את הזמן ולא נעלבתי. שהוא בהחלט מתכוון לחזור מהטיסה ולהמשיך מאיפה שעצרנו.
איך הייתי צריכה לשמוע את זה... הרגשתי שהוא נשפך לי בין האצבעות כמו מים ושאין לי שום דבר לעשות בעניין. רציתי שישאר אבל גם לא רציתי שירגיש לחץ ממני. לא ידעתי אם הוא מרגיש אותו הדבר או שהוא חושב שאולי אני רק פלינג של איזה שבועיים, שאולי יפגוש בטקסס איזו בחורה סקסית ויחליט להישאר או שפשוט סתם ישכח ממני לגמרי. אבל השיחה הזאת הבהירה לי שלא - הוא רוצה להמשיך איפה שהפסקנו. הוא רוצה לחזור אלי.
"אני אחכה לך." אמרתי.
"לא... אל תחכי."
פאק. "אתה לא יכול לבקש ממני דבר כזה."
הוא חייך.
אמרתי לו תודה על הדברים האלה ושאלתי אם הוא רוצה לשתות עוד משהו והוא אמר שהוא חייב לסיים לארוז, אבל שהערב, מיד אחרי הג'ם ולפני שיצא לרכבת שיוצאת ב1 בלילה, אבוא אליו ונשתה משהו ונשב ביחד לפני שהוא נוסע. ברור שעניתי בחיוב.
סיפרתי לס' על השיחה הזו ושאלתי למה לדעתו הוא אמר לי לא לחכות. האם גם הוא לא מתכוון לחכות לי? האם התכוון שלא אשב ואחכה כדי שלא אסבול, או שהתכוון שאם אמצא גבר אחר, אלך איתו? לא אכפת לו?
ס' לא ידע בהתחלה מה להגיד ואז אמר, "אולי גם וגם. אבל הוא רוצה אותך, אני בטוח שהוא לא רוצה שתלכי עם אחר. פשוט אל תנתחי את זה יותר מדי."
באותו ערב, לקחתי מהעבודה עוגת גבינה, קניתי בקבוק יין ובאתי לג'ם. רציתי לשבת איתו עם עוגה ויין לפני שילך, להפתיע אותו. הוא היה שם, וישבנו יחד, והוא שוב שבר לי את הלב, בפעם האחרונה לפני שהוא נוסע. הוא אמר שכנראה הרכבת יוצאת ב12 ולא ב1 כמו שחשב אז לא יהיה לנו זמן לשבת.
והוא נתן לי חיבוק, לקח את כתובת המייל שלי, והלך.
"יש עוגת גבינה במקרר, בתוך שקית קרטון. תביא לי בבקשה." אמרתי לק', הבעלים של המקום בו אנחנו מג'מג'מים. באופן חד פעמי, לא התחשק לי להישאר עד סוף הג'ם. רציתי ללכת הביתה, לשתות את כל היין לבד, לקנח בג'ין נקי וללכת לישון, שקועה ברחמים עצמיים על העובדה שעד שמצאתי גבר שאני אולי אוכל לאהוב, אחרי 6 שנים של בדידות, הוא נוסע. כן כן, רק לחודש, אבל באותו רגע הייתי דרמטית.
"באמת? עוגת גבינה?" הוא אמר, "גבינה זו העוגה האהובה עליי."
יש לי לקוח קבוע בקפה, נקרא לו ש'. הוא בחור מקסים ומדבר הרבה, אבל לא באופן פטפטני וחסר טעם; הוא יודע לדבר ויש לו מה להגיד. כל פעם שאני יוצאת להפסקת סיגריה והוא נמצא, אני יושבת איתו ומוצאת את עצמי נסחפת ומעשנת חמש סיגריות ברצף. הוא בחור מבוגר, חולה בסוכרת ועוד כל מיני מחלות שהוא מעדיף לא לדבר עליהן ובעל מוסר עבודה שלא ראיתי כמותו. נשמע מוזר, בחור שיושב בבית קפה ברוב שעות היום ובעל מוסר עבודה, אבל כן.
יום אחד ישבנו ושוחחנו והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
"את כל החיים מתכננת לעבוד בבית קפה או שיש לך תכניות גדולות יותר?"
"אני רוצה לכתוב." אמרתי בלי לחשוב, "לחיות מהכתיבה."
"נו, זה חלום יפה," הוא אמר, "אבל יש מרחק גדול בין לרצות ללעשות. מה את עושה עם זה?"
"פרסמתי כבר שלושה סיפורים קצרים באנתולוגיות, אני שולחת כל הזמן, אבל הרומן שלי עוד לא גמור." אמרתי, ואז נשענתי קדימה כממתיקת סוד והוספתי, "יש משרד של עיתון שאני רוצה להתקבל אליו כדי להתחיל במשהו שבאמת קשור לכתיבה, אבל אני לא מוצאת את האומץ לפנות לשם."
"למה לא?"
"אני מפחדת," הודיתי, "אני שונאת לפחד לעשות דברים אבל אני באמת מפחדת."
"ממה יש לפחד?"
"שאם אני אומר משהו לא נכון או אפגין בורות בתחום העיתונות, מה שסביר להניח שיקרה, אני אשרף בעיתון הזה, וזה עיתון גדול. הזדמנות גדולה."
"ולמה את רוצה דווקא עיתון?"
"אני לא רוצה דווקא עיתון, אבל עיתון זה דבר שמאפשר לך ללמוד לכתוב, ללמוד לחקור את העולם, לראות הכל בבת אחת אבל גם לפרק לגורמים. אני אשפר את יכולות הכתיבה שלי וגם אקבל על זה תשלום, מה רע?"
ש' הסתכל עלי כמה רגעים ואז אמר, "את יודעת, כשהייתי צעיר הייתי מת מפחד לדבר עם בחורות."
"אתה לא נראה כזה." אמרתי, כי ש' נמצא בקשר טוב עם כל המלצריות בקפה ולא רק איתי והמילים שלו יודעות לעשות את דרכן בין משפטיהן של נערות צעירות.
"אני יודע, אבל פעם הייתי מאוד פחדן. פחדתי שבחורה יפה שאני אתחיל איתה תגיד לי לא, בכלל לא ידעתי מה להגיד ואיך להגיב לדחייה, חשבתי שאין סיכוי בכלל לקבל כן. במשך שנים הייתי מתאהב בבחורות בשקט, מהצד, ולא אומר להן. עד שחבר טוב שלי אמר לי, 'ש', ממה אתה מפחד? אם הבחורה הזאת תגיד לך לא, יש בחורות אחרות. אז תתחיל עם אחת והיא תסרב ותתבייש ותרגיש רע, ואז תתחיל עם הבחורה הבאה והיא גם תגיד לא, ועם עוד אחת ועוד אחת. בסוף יהיה לך אוסף ענק של דחיות - אבל אתה יודע מה? מישהי מהן באיזשהו שלב תגיד לך כן, והמישהי הזאת מחכה, אבל אתה לא תגיע אליה אם לא תעבור את כל הדחיות קודם. כל דחיה מקרבת אותך אליה.'" ש' שתה את האספרסו הארוך שלו והסתכל עליי בצדקנות, "וניסיתי, והלכתי, ואמרתי לבחורה שאני רוצה לצאת איתה לקפה והיא סירבה. ועשיתי את זה שוב ושוב ושוב. עד שהגעתי לאישתי שהרסה לי את החיים אבל זה כבר סיפור אחר. הבנת את הפואנטה?"
"זה סיפור יפה ונכון, אבל השאלה היא מאיפה מצאת את האומץ לפנות אל הראשונה?"
"פשוט פתחתי את הפה ודיברתי. לא חשבתי על זה יותר מדי וזה נהיה פשוט יותר ככל שהמשכתי. פשוט לכי לראיון, ואם העיתון הזה ישרוף אותך, יש עוד מלא עיתונים בעיר. ואם כל העיתונים בעיר ישרפו אותך תעברי למקום חדש ותנסי שם, ואם כל העיתונים בישראל ידחו אותך טוסי לחו"ל, תנסי שם. פשוט תמשיכי לנסות, הכי חשוב זה לא להיכנע ולהגיד, 'זהו, זה לא הולך', כי המישהו הזה שיגיד לך 'כן' נמצא אי שם, אחרי כל הדחיות, ואת צריכה להגיע אליו."
"ש', אני עושה לך עוד אספרסו." אמרתי, לא יודעת איך עוד לבטא את התודה שלי על המילים המשמעותיות האלה.
"תעשי לי ותעשי גם לעצמך," הוא אמר, "ואז תספרי לי על מה הספר הזה שאת כותבת."
הי חבר'ה, אני מקווה שאתם לא כועסים שנעלמתי. לא, לא בלעה אותי האדמה - אבל כן בלע אותי החור השחור בו חיים הסמורים והסנאים ואיילים וכל אלה שאין להם אינטרנט. כפי שעדכנתי אתכם, עברתי לדירה חדשה, אבל ברוב חכמתי שכחתי לציין שאין לי אינטרנט ולכן איעלם לזמן מה. מאז עברו ימים על ימים, עלים נשרו מהעצים, רוחות פיזרו ענני אבק על הכבישים ועל מרזבי הבתים... ולבסוף התחברתי. הפלא וופלה, ג'אם נכנסת לעניינים. שוב.
האמת שהיה לי חודש לא קל. עיר חדשה, אין לי כאן עדיין חברים וכל המכרים שלי די נעלמו מהאופק. ס' עדיין נמצא בחווה בדרום ויחזור רק בעוד שלושה שבועות, א' לא מדבר איתי כבר מלא זמן ועסוק עם העניינים שלו והוריי לא כל כך מדברים איתי. הייתי די בודדה. אני אמנם גרה עם שותפה, וכן, היא קאוצ'רית במקצועה, אבל אם כל הקאוצ'רים היו מרוכזים בעצמם וחסרי רגש לסביבה כמוה - המקצוע היה הופך לא חוקי. בנוסף על כל זה, לא היה לי אינטרנט אז לא היתה לי דרך לשתף בבלוג.
כתוצאה מזה, קראתי המון ספרים כדי לברוח קצת וכמובן, כתבתי בעיקר לעצמי.
הרבה כבר לא רלוונטי או חשוב כמו שהרגשתי שהיה כשהיה טרי, כי עבר זמן, אבל השבוע האחרון היה מוזר.
בפוסט האחרון סיפרתי לכם על בעל הבית שלי. הוא באמת בחור מקסים אבל שלשום הוא בא לבקר ואמר לי, "ג'אם, אני לא אוהב שקרים ולא אוהב ללכת סחור-סחור אז פשוט אומר לך את הדברים כמו שהם: התאהבתי בך."
לא, זה לא איזה סיפור אהבה זול מאיזה ספר אירוטיקה על בעל בית שמתאהב בדיירת - שמעתי על הקלישאה הזאת בארוטיקה אבל לא חשבתי שתקרה לי. הבחור בן יותר מחמישים, אולי כמעט שישים, אני לא יודעת בדיוק. יש לו ילדים בני שלושים פלוס, יש לו נכדים... ולא רק זה - הוא נשוי. הוא אמנם שונא את אשתו, אבל זה לא מבטל את העובדה שהוא נשוי.
והוא המשיך, "את בת 25 בגיל, אבל אני מרגיש שאת מבוגרת יותר. שעברת דברים בחייך שבחורות מבוגרות ממך לא עברו כל החיים. מעולם לא הייתי מאוהב בעבר, אפילו לא באישתי. זה אף פעם לא קרה לי, מה שקורה לי איתך. קשה לי להיות במחיצתך. אני יודע שהרגשת בעצמך איך אני מרגיש כלפיך."
הרגשתי. בהחלט. אני לא עיוורת, וגם אם הייתי זה היה עדיין ברור לי. הוא נתן לי המון דברים בחינם, כמו שולחן ותמונה וכיסא נדנדה קלאסי ותיבת שיש גדולה לאחסון דברים ואלה דברים שאפילו לא ביקשתי, הוא מגיע המון לבקר, יותר משהוא צריך, כי הוא בודד נורא. הוא מסתכל עלי בדרך שמישהו שרוצה אותך מסתכל עליך, לפעמים אפילו סורק את הגוף שלי באופן די בוטה. לא ציפיתי לשמוע "התאהבתי בך", חשבתי יותר בכיוון של: "אני מרגיש אליך משהו, לא בטוח מה" או, "אני נמשך אליך", אבל כן, הרגשתי. רק שלא הצלחתי להגיד לו את זה; ישבתי שם, כוס הקפה מחממת לי את היד עד כוויה ואני בוהה בו. אם היו מצלמים אותי ושמים את התמונה בעיתון, אנשים היו חושבים שזו כתבה על איזה מרכז לאנשים עם פיגור.
"אני אוהב בך הכל ורק רוצה לחבק אותך, את נכנסת ללבי. את כל הזמן בראש שלי, אין לך מושג עד כמה. כל הזמן. בכל רגע שהראש שלי פנוי, את נמצאת בו. יש בעיניים שלך עוצמה שאת לא מודעת אליה, וזה כובש. כבשת אותי."
והוא המשיך ככה, להגיד עוד ועוד דברים מהסוג הזה. עד ששתק. וכמובן, באופן טבעי, ציפה לתגובה שלי.
הבנתי שאני מאובנת ומיהרתי להגיב, "אני לא יודעת מה להגיד."
"את לא צריכה להגיד כלום."
אני שונאת שבנאדם ממתין לתגובה, וכשהתגובה היא שלא יודעים מה להגיד הוא טוען שאין צורך להגיב. אם אני לא צריכה להגיד כלום, אז קום לי מהספה ולך לדרכך. סיימת לדבר. למה אתה מחכה? לטרמפ?
אבל הוא לא סיים. הוא התחיל לספר לי על אשתו, שאמנם כבר סיפר עליה בעבר ועל כמה שהוא שונא אותה אבל תמיד אוהב לחזור לנושא הזה. הוא סיפר לי על הילדים שלו ועל הנכדים והראה לי תמונות בטלפון. הוא גם הראה לי כמה שיחות משפחתיות שלא כל כך רציתי לראות.
למחרת (אתמול) הוא שלח לי אסמס, ואף על פי שהבהרתי לפניו כבר כמה פעמים שאני לא טיפוס של אסמסים ושאין לי סבלנות לטלפונים הוא ממשיך לסמס ומצפה ממני לתשובות מפורטות בתכולה הקטנה שהגרוטאה שלי מאפשרת לי לכתוב בה. לעזאזל עם העובדה שבשביל להקליד את האות ג אני עדיין צריכה ללחוץ שלוש פעמים.
האסמס היה, ככה, בלי פיסוק חלילה - למי יש זמן לזה: "לא אכלתי היום עדין אפשר להזמין אותך".
כתבתי לו שאני בעבודה ולאחר חפירת-סימוסים הוחלט שהוא יבוא לאכול בקפה. אהה לא סיפרתי לכם? - מצאתי עבודה זמנית בקפה קטן, לא חשוב.
הוא הגיע אחרי שעתיים. הייתי בטוחה שלא יבוא בסוף כי היינו כבר לקראת סגירה. הקפה הזה סוגר מוקדם, 8 בערב אנחנו כבר נועלים את הדלת הראשית. אבל הוא הגיע ואכל, ישבתי איתו בחוץ, לעשן סיגריה ולדבר, והוא אמר שהוא ב"חופשה מאשתו". בחשש מה, שאלתי מה זה אומר. כנראה שהיא נסעה ליומיים למשפחה שלה והוא נשאר לבד. במילים אחרות, אין מי שישגע אותו והוא באופוריה. הוא משתף אותי הרבה מעבר למקובל. סיפר לי שאתמול בלילה ישן באוטו כי הם רבו, ושאם היא תמות לא יהיה לו אכפת. הוא מאוד הזכיר לי את שארל בובארי מהספר "מדאם בובארי" של פלובר, לאחר שאישתו מתה וכולם ניחמו אותו אבל עמוק בפנים הוא היה מאושר. בדיוק באותו היום קראתי את הפרק הזה אז זה היה רלוונטי.
לאחר שסיים לאכול לא הלך הביתה. בהתחלה לא שמתי לב אבל לאחר כשעה אני פתאום רואה שהוא עדיין יושב בחוץ, מעשן את הסיגריה המי-יודע-כמה וכנראה מחכה. למי? למושא אהבתו, מסתבר, לקחת אותה הביתה.
כשעלינו לאוטו הוא שאל האם אני פנויה מחר וסיפרתי לו שאני עובדת ברדיו ושאצטרך להגיע לאנשהו (לא לתחנה הפעם, למקום אחר. הופעה חיה) ואני בלי רכב אז אצטרך לברר איך להגיע. הוא חשב רגע ולבסוף הציע לקחת אותי.
אני חייבת לציין כאן שאני לא אדם טיפש. אני מזהה חיזור כשאני רואה אחד, וזה, ספציפית, לא חיזור רגיל שאת פשוט רואה אותו מתקרב לעברך בעדינות מכיוונו של בחור נחמד ומפנה את הדרך בחינניות. לא... זה חיזור שמסתער עליך בלי מודעות ומזנק בכל רגע שהוא חושב שיש לו הזדמנות ו"מותר" לו. זה חיזור עם טלפיים ושיניים ולשון שמתנפנפת החוצה עם טיפות של רוק שניתזות וממלאות אותך בסוג של גועל מהול ברחמים. את מרגישה חסרת אונים כי את רוצה להיענות לו, לבחור המסכן, לרצות אותו... אבל את גם רוצה שיעזוב אותך לנפשך. אני לא יודעת לדחות גברים בלי לפגוע בהם. אני יודעת או לדחות את הגבר ולפגוע בו - או לא לרצות אותו אבל לשמור את זה בלב ולתת לו להמשיך לנסות כדי שלא ייפגע. ואני יודעת שבשני המצבים הגבר נפגע בסוף, אבל אני תמיד מקווה שאולי עם הזמן הוא יפסיק, ירצה משהו אחר, יתייאש. אולי כבר לא יאהב אותי.
אמרתי לו שאשמח אם יסיע אותי בתנאי שאשלם על הנסיעה. חשבתי לעצמי שאם אני משלמת על הנסיעה, זו לא טובה אלא סוג של שירות. אחרי הכל, הוא רוצה לבלות קצת יותר זמן איתי, אני זקוקה לטרמפ כי יש סיכוי שלא יהיה לי איך לחזור הביתה אחרי העבודה ברדיו ואהיה תקועה. נשמע ששנינו זוכים - אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שאולי אני נותנת לו תקוות שוא. אולי הוא חושב שכשאני נענית בחיוב זה בא מכיוון של התלבטות מצדי או אהבה הדדית שאני עדיין לא מכירה בה. אולי אני חיה בסרט והוא בסך הכל רוצה להעניק, ולמי יותר כיף להעניק אם לא לאדם שאתה אוהב? אבל אני עדיין חושבת שבכל יום שעובר, יום שבו הוא חושב עליי "בכל רגע שהראש שלו פנוי" - יהיה לו יותר קשה כשאגיד לו, "לא. זה לא יקרה בינינו אף פעם. שכח מזה. יש לך קצת ריר, נגב את זה."
וזה לא שלא ניסיתי. אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו באותה הדרך ושאני רק פוגעת בו. על זה הוא רק אמר, "אני יודע. אבל גם אם ייקחו לך 3 שנים להיענות לי, אני אמתין לך. ואת לא פוגעת בי, את לעולם לא תפגעי בי."
אני רוצה לסיים עם הסרט סטודנטים הזה שאני חיה בו. בכנות, אני מגנט לאובססיבים. אני נשמעת יהירה עכשיו, אני יודעת, אבל אני כבר יוצאת מדעתי. כל מי שמסתכל עליי תמיד מתגלה כאובססיבי ותלותי ולפעמים מסוכן, אבל מי שאני שמה עליו עין אף פעם לא יפנה אפילו מבט לכיווני. נמאס לי לחפש דרכים חדשות לדחות בלי לפגוע, ואז למצוא את עצמי פוגעת בכל מקרה כי כבר נשבר לי ונאלצתי להיות קשה ולשים לזה סוף. כמו שקרה לי עם ש' וכמו שקרה לי עם א' ועם כל מיני גברים אחרים שנאלצתי לפגוע בהם. וזה לא שאני לא רוצה מערכת יחסים - אני דווקא מתגעגעת לזה. אני רוצה משהו אמיתי, אבל למה, למה לא יכול לרצות אותי פעם אחת מישהו שאני רוצה בחזרה?
ואיתו זה אפילו קשה יותר. הוא בעל הבית שלי, יש לי חוזה איתו. לשנה. הוא לא הולך לשום מקום ואני לא יכולה "לעקור" אותו מחיי כמו שעשיתי עם ש'. אין לי עם מי להתייעץ ואני מתביישת לספר את זה לאנשים שרק עכשיו פגשתי, כמו עמיתים לעבודה למשל. אני לגמרי לבד. ובחיי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
הוא בא בעוד שעה לתקן את מכונת הכביסה ואז להסיע אותי להופעה ברדיו. ואני? עדיין לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון שכך שאני נותנת לו להסיע אותי ולא בורחת לתחנת האוטובוס הקרובה ומשאירה אותו עם חור בלב.
זוכרים את ט'? היא ואני בדיוק חתמנו על חוזה לשנה. שני חדרים, לכל חדר מרפסת צמודה, מטבח, סלון, שירותים... דירה חמודה ולא יקרה (באופן יחסי כמובן). מאחר ולשתינו אין רכב, ווידאנו שהדירה תהיה במקום מרכזי, אז אנחנו נמצאות במרחק של כ7 דקות מהשדרה, ויש הרבה בתי קפה וחנויות באזור.
אני אוהבת את ט' למרות שאנחנו שונות מאוד. היא אדם מאורגן ומחושב והיא חייבת שכל צעד שלה יהיה מתוכנן - אני לעומת זאת, פועלת הכי גרוע כשאני חושבת יותר מדי. אני מעדיפה לעשות את הדברים מתוך אינסטינקט. היא נוהגת לנתח אנשים מבחינה פסיכולוגית (אבל לא בקול, תודה לאל) - ואני רואה את העולם כמקור השראה לדמויות ומקומות ואירועים שאפשר להפוך לסיפור. היא נהנית לדבר על העתיד ולנתח אותו - ואני מעדיפה להימנע מדיבורים על העתיד ולהשאיר אותו לדמיון, אחרת זה מערער לי את הקארמה וגורם לזה לא להתגשם. אני רואה בה אדם חפרן וזה קשה כשלה יש חשק בלתי נגמר לפטפט ולי בא רק לשכב על הגב ולשמוע מוזיקה. היא לא שומעת את המוזיקה, היא טוענת שהיא למדה לסנן קולות חיצוניים ולהתרכז בשיחה - אבל היא שוכחת שלפעמים הצד השני לא רוצה לדבר אלא רק להקשיב למוזיקה. אני מגלה את כל זה רק עכשיו, בימים הראשונים שלנו בתור שותפות. אני לא זוכרת שהיא היתה ככה לפני כן. מוזר, לא?
קשה לי איתה אבל היא חברה טובה ואנחנו מסתדרות.
בעל הדירה בחור טוב. כבר היה לי ניסיון בעבר עם בעלי דירות שהיו חארות אמיתיים. אני יודעת דבר או שניים על בעלי דירות ולכן סמכתי על האינטואיציה שלי בנוגע אליו. כשישבנו לחתום על החוזה, מצאנו איזה בית קפה קטן והזמנו לשתות והוא ישב איתנו כמעט שעתיים וברבר. אם הדבר אפשרי, הוא יותר פטפטן מט'. הוא מספר-סיפורים מוכשר ויש לו הרבה מהם, והסופרת שבי היתה מרותקת; אם לא הייתי עייפה מיום ארוך של חיפושי דירות הייתי יכולה להישאר גם עוד שלוש שעות ולהקשיב. הוא סיפר על אמא שלו שמתה בזרועותיו כמה דקות לאחר ששיקר לה ושמאז לא העיז לשקר. הוא סיפר לנו על אישתו, שאינו סובל ושתמיד לוקחת את רהיטי הענתיקה שהוא אוהב לאגור וזורקת לו אותם מהבית. על המשפחה שלו ועל שאר הדירות שלו ודיירים מוזרים שהיו לו. הוא בחור מצחיק, כזה מהסרטים.
שאלנו אותו איך הוא מרגיש בנוגע לחתול בדירה.
"בסדר," אמר, "אבל כשאני אגיע תוציאו אותו כי אני אלרגי לחתולים."
ט' שאלה אם יפריע לו אם היא תצייר על הקיר.
"תציירי כמה שאת רוצה, אבל אם אני לא אוהב את זה, את אחראית לצבוע את הקיר."
שאלתי איך הוא מעדיף שנשלם.
"איך שתרצו."
רואים שהוא לא סתם איזה בחור שסבא רבה שלו השאיר לו דירה אז הוא החליט לעשות מזה כסף, הוא קונה ומשכיר דירות כבר יותר מעשרים שנה. זה מה שהוא עושה.
בהתחלה, היו בחדרים רק בסיסי מיטות, אז שאלנו אותו איפה הוא יכול להמליץ לנו לקנות מזרנים זולים יחסית. הוא אמר שהוא יראה לנו מקום שבו נוכל למצוא מזרנים חדשים לגמרי, בסך הכל ב250 שקלים. שאלתי על הובלה והוא אמר שהוא יסדר לנו את ההובלה. מה עוד אפשר לבקש?
למחרת הלכנו איתו למקום ההוא. דירת חדר קטנה של איזה נגר שכנראה עובד איתו כבר הרבה שנים, והוא סידר לנו הרבה דברים, חלקם בחינם וחלקם כמעט חינם. הוא לא הסתכל רק על דברים בשבילנו אלא גם בשביל דירות אחרות שלו, וט' חשבה כל הזמן שהוא קונה בשבילה ואמרה, "אנחנו לא צריכים את זה." "אנחנו לא רוצים את זה." - לחשתי לה שזה לא קשור אלינו והיא התעצבנה שהוא מבזבז לה את הזמן בלקנות דברים לעצמו במקום לטפל בה כדי שתוכל ללכת. היא לא הפסיקה לזרז אותו כאילו שיש לה דברים חשובים יותר לעשות, "נו?" "סיימנו?" "אפשר ללכת?" והרגשתי איך הוא מסתכל עליה כאילו שבא לו להחטיף לה אבל הוא מתאפק. היתה לי הזדהות. אחרי שהם סיימו איתנו, הם עמדו ופיטפטו, אז אני ואח של ט' עישנו בחוץ והיא החלה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תוקע אותנו כאן כבר איזה שעה, קנינו מה שרצינו, שיגיד לנו אם אנחנו יכולים ללכת."
"הבנאדם עושה לך טובה," אמרתי, "תני לו לנהל את העסקים שלו, את פה בדיוק 10 דקות." ובחיי, לא היינו שם בכלל הרבה זמן.
"אבל הוא לא צריך אותנו פה, סיימנו!"
"את יכולה ללכת, הוא לא מחזיק אותך." אמרתי. זה לא שהיינו תלויים בו או משהו, היה לנו האוטו של ההורים של ט'.
"אבל הוא עדיין מדבר איתו."
הלכתי אליו ואמרתי, "אז אצלנו הכל סודר?"
"יש עוד משהו שאתן צריכות?" הוא שאל.
חשבתי וכשהבנתי שלא אמרתי, "לא, אני חושבת שהכל בסדר. אנחנו בידיים טובות איתך."
הוא חייך אלי. החיוך שלו היה מלווה בהקלה - יכולתי לראות את זה.
סימנתי לה שהיא משוחררת וחזרנו לאוטו, אבל גם באוטו, ט' המשיכה להתלונן, "אני לא מבינה למה הוא תקע אותנו שם שעה."
כשאמרתי לה שהוא עשה לנו טובה ולא היה חייב לבוא איתנו בכלל או לחכות לנו שנגיע, אח שלה התערב ואמר שאני נאיבית.
"אתה מערבב בין נאיביות לטאקט," אמרתי לו, "להיות אסיר תודה זה לא נאיבי, להבין מה מגיע לך ומה לא זה לא נאיבי - ולהתלונן שמישהו מבזבז את זמנך בכך שהוא עוזר לך - זה פינוק."
העמדה שלהם נראתה לי מגוחכת. זה כמו שמישהו יבקש ממני עזרה במציאת איזה ספר בחנות ספרים, אני אבוא ואעזור לו ולאחר שנסיים, אחפש ספר לעצמי כעשר דקות לאחר שהוא כבר שילם. הוא יכול ללכת אבל הוא בוחר לעמוד ולחכות לי. איזו זכות יש לו להתעצבן?
הם התווכחו איתי ומיד הבנתי כמה מפונקת היא ט'. היא וגם אחיה - הם אחרי הכל מאותה משפחה. לא ידעתי את זה עליה לפני כן. למשל, היא אמרה שלא התחשק לה לראות איזה ידיד שלה שהתקשר כי גם ככה אין לו רכב והיא היתה צריכה רכב באותו יום. אמרתי לה שאם לפי זה היא בוחרת עם מי לצאת אז היא תהפוך לאדם מאוד בודד ומאוד מהר. אח שלה מיד התערב שוב וטען שרק "אינטרסנטים" מצליחים בחיים. "יפה מאוד," הוא אמר, "ככה צריך." אני מניחה שהיא שמחה שהוא מצדד בה ולכן העיזה לעמוד מולי, כי בדרך כלל אין לה כל-כך עמוד שדרה וכשאנחנו מתווכחות היא די מתקפלת. לא תמיד, אבל לרוב. היא ליקקה לאח שלה כמו שלא ראיתי אותה עושה מעולם וזה היה ברור למה: הם לא דיברו יותר משנתיים ורק עכשיו השלימו. כנראה פחדה שהם לא ידברו שוב. אל תבינו לא נכון, אני מאוד שמחה בשבילה שהשלימה עם אחיה, אין כמו משפחה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתנהג לידו כאילו שכל מילה שיוצאת לו מהפה שווה זהב. הקשבתי לו מדבר, הוא לא כזה חכם.
אבל הייתי צריכה לנחש, כי זה לא המעשה המפונק היחיד שלה. בדיוק אחרי שחתמנו על החוזה, ט' התקשרה אלי, נרגשת, "נחשי מה!"
"מה?"
"ההורים שלי אמרו שהם יסדרו לנו מצנם, טוסטר, קומקום חשמלי, צלחות, כוסות, סט סכו"ם ועוד כל מיני דברים - כמעט לא נשאר לנו מה לקנות!"
"איזה חמודים!" אמרתי לה, "תגידי להם תודה ממני."
"כן, וזה לא הכל - הם משלמים את החצי שלי על שכר הדירה בחודש הראשון!"
"איזה כיף לך," אמרתי לה, "זה יחסוך לך המון כסף."
"נכון!" היא אמרה, "אז חשבתי לעצמי... אם אני מביאה כבר את כל מכשירי החשמל והכל, אולי את המיקרוגל תקני את."
שתקתי לרגע ואז אמרתי, "אמרנו שניקנה אותו חצי-חצי."
"כן, אבל אני מביאה את שאר הדברים..."
"את לא משלמת עליהם."
"אבל ההורים שלי מביאים אותם." היא אמרה, לא מזכירה את העובדה הברורה שגם ההורים שלה לא משלמים על המכשירים האלה - הם קיבלו אותם בחינם כי אמא שלה עבדה בעבר בחנות למכשירי חשמל, ועכשיו החנות נסגרה אז הם מביאים לה הרבה דברים בחינם.
"ואחרי שתעזבי את הדירה הם יכולים לקבל אותם בחזרה." אמרתי, "אני לא חייבת לך שום מיקרוגל, ט'. אני אפילו לא צריכה מיקרוגל, אני חיה כבר הרבה זמן בלי. אל תפילי עליי הוצאות." לא מספיק שההורים שלה חסכו לה שכר דירה ראשון ומיליון מכשירי חשמל שרובם לא הכרחיים בכלל ואת רובם לא רציתי ולא תכננתי לקנות - היא עוד רוצה לקבל גם מתנה ממני? על מה? על האישיות המקסימה והסבלנית שלה? על עצם קיומה המלבב בחיי האפלוליים? על הקטע הסוציופתי שלה שמתבטא בתאווה לעוד ועוד חפצים ודברים חינמיים שהיא בכלל לא צריכה ולא עשתה דבר שגורם לה להיות ראויה להם?
כשסיפרתי לבחור אחד שעובד איתי ברדיו, י', אחד האנשים האהובים עלי, שאני עוברת דירה, הוא שאל מה חסר לנו ואמרתי לו שיש רק ארון אחד ואנחנו צריכות עוד אחד אבל נקנה אותו בהמשך ובינתיים נסתדר.
"אני יכול להשיג לך ארון בחינם." הוא אמר. מסתבר שהבוסית שלי בדיוק זרקה את הארון שלה ושאלה אותו אם הוא רוצה אותו ואין לו צורך בו אז הוא יכול לתת לי אותו בחינם. הודיתי לו וסיפרתי לט'. היא שמחה - וראו איזה פלא - לא דרשתי ממנה לקנות לי משהו אחר בתמורה! לא אמרתי לה, "מאחר ואני השגתי לנו ארון חינם, את צריכה לקנות לי ספה למרפסת ולשלם לי על אתרי פורנו למשך שנה." ולמה לא? כי אני לא ילדת שמנת שחושבת שרק מעצם קיומה מגיע לה לקבל דברים. כשנותנים לי אני אומרת תודה, ולא מחפשת לקזז מכל כיוון.
תמיד ידעתי שלט' יש קטע מפונק, אבל עוד לא נחשפתי אליו באופן כזה.
אחרי שאמרתי לה שאני לא קונה שום מיקרוגל, היא אמרה, "אהה טוב... בסדר."
אני שמחה לעבור כי כפי שרובכם, קוראיי הקבועים, יודעים: אני שונאת את העיר הזאת.
אמרתי לחבר'ה ברדיו שאני אמשיך לעבוד כי אני אבוא לבקר הרבה. ההורים שלי גרים חצי שעה נסיעה מהרדיו ובטח אבוא סופי שבוע אז אבוא גם לעבוד. למה לא, עוד כסף מהצד. הם שמחו בשבילי.
אמא שלי, לעומת זאת, לא. היא סיפור אחר לגמרי. היא ממש בכתה על זה שאני עוזבת וביקשה שאשאר. אפילו עד עכשיו, כשכבר חתמתי חוזה, היא מקפיאה אותי. בקושי מסתכלת עליי, בקושי מחליפה איתי מילה.
מה שמכעיס אותי זו לא התגובה שלה, כבר התרגלתי למי שהיא. מה שמכעיס אותי זה שלפני שבאתי לגור בקרון, השבעתי אותה, ואני זוכרת כל מילה - אמרתי לה שאני אחזור לעיר בתנאי שכשאעזוב, וגם אם זה יהיה אחרי חודש וגם אם זה יהיה אחרי יום, היא לא תעצור בעדי ולא תעשה סרטים. והיא נתנה לי את המילה שלה. שעכשיו אני יודעת שלא שווה כלום, כי היא לא יכולה לעשות יותר סרטים משהיא עשתה. ולא נשארתי יום וגם לא חודש - נשארתי שנה!
אז אמרתי לה שעכשיו אני יודעת לא לסמוך על שום מילה שלה גם אם תישבע בחייה. אני לא נופלת באותו פח פעמיים.
היא אמרה שלאחר שאעזוב היא לא תהיה מסוגלת לראות אותי יותר או לדבר איתי. כמובן שכאב לי לשמוע את זה, אבל אני די בטוחה שזה פשוט הקלף האחרון שנותר לה לשחק כדי לעצור בעדי מלעזוב.
בינתיים אני מנסה שלא לחשוב על זה. יש לי התחלה חדשה להתחיל, ואני אוהבת התחלות חדשות. זה מה שעושה לי טוב. היו לי משהו כמו מיליון בחיי, ואני לא מתכננת לעצור. מי יתן וחיינו יהיה מלאים בהתחלות על גבי התחלות של אושר.
הייתי בטוחה שאתם בעניינים, אבל בדקתי ליתר ביטחון ומסתבר שלא סיפרתי לכם על בן דוד שלי שעכשיו הוא בת דוד שלי, אז תנו לי לתת לכם רקע לפני שאני מתחילה לברבר:
קוראים לה ל' והיא טרנסג'נדרית בת 29, מרוכזת בעצמה, מכורה למחשב, גיימרית טיפוסית, אספנית מנגות ופיגרים, חולת אנימה ומאוהבת קשות בכל מה שקשור לתרבות יפנית.
בכל פעם שאני קופצת לבקר היא אפילו לא מרימה מבט, במקרים מסויימים היא אפילו לא פולטת את ה"היי" העלוב שלה. לאחרונה ההתנהגות שלה דוחה אותי אז אני לא טורחת לנסות.
היא התחילה את השינוי לפני שנתיים. הראשונה שהיא סיפרה לה היתה אמא שלה. היא גרה אצל ההורים עד גיל 26 בערך ואז אבא שלה התעקש שתצא מהבית ותלמד משהו, אז עכשיו יש לה דירה בת"א. היא גרה בה 3 ימים בשבוע כשהיא לומדת, בשאר השבוע היא עדיין אצל ההורים, לפחות פיזית. תכלס היא בעולמות פנטזיים כלשהם אי שם בעולם הוירטואלי. בכל מקרה, לאמא שלה היה קשה, באופן טבעי, אבל היא היתה תומכת כמה שיכלה.
יום אחד יצאנו לסיבוב (מדי פעם הייתי משכנעת אותה להתנתק מהמסך ולצאת לסיבוב, חשבתי שזה יכול רק להועיל למידה 7 שלה במשקפיים) ואז היא אמרה, "ג'אם, אם את חושבת שאת עשית רעש במשפחה, חכי ותראי מה אני עומדת לעשות בקרוב..."
לא חקרתי כי הבנתי שהיא לא מתכוונת לספר אלא רק רוצה לסקרן. מה שאני עשיתי היה לברוח מהבית בגיל 18, לנתק את הטלפון ולא לספר לאף אחד איפה אני למשך שנה, אבל מעולם לא התכוונתי לעשות רעש במשפחה. בשבועות הראשונים בכלל לא ידעתי כמה רעש עשיתי, בטח שלא התכוונתי להתחרות איתה מי עושה יותר דרמות - אתן לה את הכבוד בכל יום.
אחרי כמה ימים היא אמרה לי, "ג'אם, יש לי משהו ממש גדול לספר לך..."
מתוך הלצה, אמרתי, "אתה הולך לעשות ניתוח לשינוי מין?" דיברתי אליה כאל זכר כי היא היתה אז גבר כמובן.
"כן." היא אמרה, "איך ידעת?"
"מה?" אמרתי, "פאק, זה היה בצחוק!"
"צדקת."
ודווקא תמכתי בה. אמרתי לה שאני שמחה בשבילה ושנראה שזה עושה לה טוב.
אחרי שהיא סיפרה לי היא סיפרה לאחים שלה. האחות הקטנה קיבלה את זה באושר, ("תמיד רציתי אחות גדולה!") והאח האמצעי קיבל את זה רע, (התחיל ללכת לפסיכולוג מאז). כמה חודשים לאחר מכן היא תפסה את האומץ לספר על זה במכתב לאבא שלה, שקיבל את זה יותר קשה מכולם והוא ואישתו עד היום הולכים לקבוצת תמיכה פעם בשבוע. אחרי שהוא ידע על זה, היא סיפרה לכל החברים וההמכרים שלה.
כשהיא סיפרה למשפחה, זה אכן עשה הרבה רעש. אמא שלי למשל ניסתה לשכנע אותה לחזור בה וללכת לקבוצת תמיכה שתוציא אותה מזה, דודה שלי אמרה שהיא מוזמנת אליה לבית רק אם תתלבש כמו גבר ובת דודה שלי אמרה לה שזו החלטה לא נכונה ושהיא דופקת לעצמה את החיים.
נראה היה שכל הצומי שיעשע אותה לזמן מה, אז לקחתי את ההזדמנות ושאלתי אותה אם היא נמשכת לגברים או לנשים.
"לא יודעת." היא אמרה.
"אין לך שום הימשכות לשום צד?" שאלתי.
"לא יודעת..."
ואז הבנתי... "את בתולה?"
"כן." היא אמרה, "היתה לי רק חברה אחת ולא שכבנו."
"ואוו, לא היה לי מושג," אמרתי, "ואת לא נמשכת לאף מין?"
"אני לא חושבת."
"אבל אם תתחתני עם אישה, מה יותר טוב מללדת את הילד שלכם ולא איזה ילד של אדם זר?"
"אני לא אשתמש בזרע אז אני לא מקפיאה וזהו." היא אמרה בעקשנות.
עזבתי את הנושא, למרות שזה הטריד אותי. לא הבנתי על מה היא מתעקשת. הניחוש היחיד שלי זה שהיא כנראה חוששת שאם היא תביא ילד עם הזרע שלה הוא תמיד יזכיר לה שהיא היתה גבר, אבל למי אכפת... את אישה עכשיו. לא?
בערך שנה לאחר מכן, המשפחה המורחבת מצד אמי פתחה קבוצת וואטסאפ משפחתית. כל הדודים והבני-דודים נרשמו אליה ויכלו תמיד לעדכן זה את זה. אני לא הייתי חלק מזה כי יש לי טלפון ענתיקה, אבל היו נוהגים לעדכן אותי מדי פעם. כמובן שהזמינו גם את ל' לקבוצה ואת כל המשפחה שלה. ההודעה הראשונה שלה היתה תמונה של עצמה עם שמלה.
אף אחד לא הגיב על התמונה, אז כדי לחמם את האווירה, בת דודה אחרת שלי שלחה תמונה של עצמה. גם לה לא הגיבו, אבל ל' עדיין נעלבה. היא המשיכה לשלוח הודעות בגוף שלישי, "ל' התעוררה, בוקר טוב לכולם!" או, "ל' שתתה כבר 3 כוסות קפה היום" ואפילו "ל' מסדרת גבות".
על ההודעה השלישית למשל, דודה שלי הגיבה, "לא צריך לשתף." וכשל' נעלבה גם מזה, בן דוד שלי כתב, "זה כמו שאני לא אספר שחירבנתי עכשיו גוש חרא גדול." - תכלס.
התחיל שם ויכוח מאוד ארוך מסתבר, שהפך לריב רציני, ולא טרחתי לקרוא את הכל אז ביקשתי מאחותי לתמצת לי. היא אמרה לי שאחרי הויכוח הזה, ל' עוד העיזה להגיד על הלוויה של סבא שלי (שלנו) שהיא היתה ביזיון. זה קומם אותי.
"מה הביזיון?" שאלתי את אחותי.
"כנראה שאמא ור' בכו על הקבר ולא רצו ללכת." היא אמרה.
ובלוויה באמת היתה שבירה. אחיות שלי הגיעו מאוחר ללוויה, אבל אני הייתי שם והייתי צריכה להחזיק את אמא שלי כל הזמן כי היא היתה היסטרית ובקושי עמדה על הרגליים. היא ואחותה רצו להיות קרובות לגופה כשצעדנו איתה לבית הקברות ואחותה שנגעה באלונקה בטעות הפילה אותה. הן ממש קרסו גם אחרי הטקס, והיא ואחותה השתטחו על הקבר ולא נתנו להם לכסות אותו. כמו שסיפרתי בפוסט זה נגמר, אני זוכרת שלא יכולתי לעזוב אותה כדי שלא תיפול והיא צרחה ובכתה כמו שלא ראיתי אותה מעולם... וראיתי אותה בוכה הרבה פעמים.
"זה לא היה ביזיון," אמרתי, "הביזיון היה אם היינו עומדים כולנו קרים כמו בריטים, לוגמים תה ומצקצקים בלשון. הבנות שלו כואבות על אובדנו - זה ההפך מביזיון!" אחותי כמובן הסכימה איתי, ואז נזכרתי שכשיצאתי מבית הקברות, עמדתי ליד בת דודה שלי, ל' ואח שלה התקרבו אלינו (ל' היתה אז לבושה כגבר כי היא רק התחילה את התהליך), ופתאום אח שלה סיפר לנו בדיחה. כן כן, רגע אחרי שקברו את סבא שלנו, האידיוט החליט שזה הזמן הראוי לספר בדיחה. קוראים לזה טאקט, אין לו כזה. אני ובת דודה שלי היינו המומות ולא ידענו מה להגיד, והמטומטם זרק את הפאנץ' ליין בהתלהבות. אחריו, ל' הוסיף עוד כמה שורות משועשעות על הבדיחה ואני משכתי משם את בת דודה שלי והלכתי לעשן באיזו פינה.
"זה ביזיון!" הזכרתי לה את הסיפור, "לספר בדיחה מיד אחרי שקוברים את סבא שלך - זה ביזיון!"
הוא עשה גרוע מזה. דודה שלי העירה לה שחבל שהיא מוותרת על האפשרות להביא ילדים ולהקים משפחה, ל' כעסה על זה, כמובן, כי זה מה שהיא עושה עכשיו במשרה מלאה, כועסת על כל מי שמעיז להגיד משהו, וכתבה הודעה אישית לדודה שלי, שהבת שלה התחתנה שנה לפני כן ועדיין לא הצליחה להיכנס להיריון, וההודעה היתה בערך ככה: "אם את חושבת שהבת שלך תביא ילדים, אז אל תצפי ליותר מדי." - הרשע בהתגלמותו. דודה שלי אמרה את זה כי אכפת לה ממנה, אבל ל' רק אומרת דברים כדי להכאיב! מי אומר לאם שהבת שלה לא תביא ילדים? מי אומר את זה?! רק מפלצת.
אחרי כמה חודשים, התפרסמה כתבה בעיתון שלא אזכיר את שמו מטעמי פרטיות על מצבה של ל'. דיברו שם בכתבה על השינוי שעברה ועל מה שעובר על המשפחה שלהם וגם היו תמונות שלהם והכל. הם דיברו על דודתי בריאיון, "היא אמרה שאם תראה אותה עוברת מעבר לכביש לא תסתכל עליה ותעמיד פנים שהיא לא מכירה אותה." ועל אמי הם אמרו, "יש לו דודה חרדיה שאמרה שהוא לא שייך יותר למשפחה."
כל זה כמובן היה מסולף לגמרי. או שהעיתון רצה רייטינג וסילף את הדברים או שהם שיקרו, אני באמת לא יודעת. דודה שלי אמרה שהיא בכלל לא התכוונה לזה אלא אמרה, "אם אראה אותו מעבר לרחוב יהיה לי קשה להסתכל". בסדר, קשה לה. לגיטימי לעזאזל.
אמא שלי מעולם לא אמרה שהוא לא שייך למשפחה. היא אוהבת את אח שלה וכואב לה על מה שהוא עובר והיא רק ניסתה לשכנע את ל' ללכת לקבוצת תמיכה שאולי תשנה את דעתו אבל היא מעולם לא אמרה משפט כזה. אני מכירה אותה והיא לא תדבר ככה.
אמי קיבלה טלפונים אחרי התקרית הזאת, כי במשפחה שלנו היא היחידה שנחשבת "חרדיה" ואנשים כעסו עליה, "קראנו בעיתון," הם אמרו לה, "איך אמרת דבר כזה לאחיין שלך?!" - זה שבר אותה.
אני באמת מאריכה את הסיפור, כי יש לו רקע ממש ארוך, אבל הנה מה שקרה בסוף השבוע:
לדוד שלי (זה שהבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן), יש יומולדת בעוד כשבועיים. כל המשפחה המורחבת רוצה להיפגש וחשבתי שזה רעיון נהדר. הרבה זמן לא היה לנו מפגש משפחתי כזה.
אמא שלי דיברה איתי ואמרה לי שהם רוצים להזמין גם את ל' ומשפחתה אבל יש בעיה. סבתא שלי לא יודעת על זה כמובן, ואמא שלי וכל האחים שלה טוענים שאם היא תדע על זה היא תיפול במקום ותמות, ולכן הם מסתירים ממנה את העניין. כמובן שסוד עדיף על מוות, באופן טבעי. העניין הוא שאם הם יזמינו את ל' היא בטח תתתעקש לבוא עם שמלה וסבתא תקבל איזה התקף לב. אז אמי ביקשה ממני, "מאחר שאת עם הקשר הכי טוב איתה ואת קיבלת אותה מההתחלה, אולי לך היא כן תקשיב. תגידי לה שהיא מוזמנת, אבל שתבוא כמו גבר כדי שסבתא לא תבחין."
הסכמתי, אבל מרחתי את הזמן כי זו לא היתה שיחה שמאוד רציתי לנהל. בכל האירועים האחרים היא כעסה שביקשו ממנה את זה ובסוף לא באה, אבל חשבתי שעדיף להזמין למרות שיודעים שהיא לא תבוא כדי להראות שאף אחד לא מנתק אותה מהמשפחה, חוץ מזה שאחרת היא תתבכיין.
ביום שישי, ישבתי ברדיו והיה לי הרבה זמן פנוי אז החלטתי שאתקשר.
"ל', סיפרו לך על היומולדת של (דוד שלנו)?"
"לא..."
"אנחנו חוגגים לו שבוע הבא וכולם רוצים שגם אתם תגיעו."
"יופי."
"אבל את יודעת שסבתא לא יודעת עליך עדיין, אז המשפחה שלחה אותי להתקשר אליך ולהגיד לך שחשוב להם שתבואי עם מכנסיים וחולצה כדי שסבתא לא תיבהל."
"אז אני לא באה."
"למה לא?"
"אני אבוא כמו שאני ואם לא מקבלים אותי כמו שאני, אני לא באה!"
"ל', אני לובשת עכשיו ג'ינס וטריקו, ובפעם האחרונה שבדקתי אני בוודאות אישה, זה באמת לא ביג דיל."
"אם אתם לא יכולים לספר לסבתא, אני אעשה את זה!"
בדיוק באותו רגע, מישהו קרא לי ושאל אותי משהו ולרגע התבלבלתי, אז פשוט קראתי בטלפון, "אל תספרי, ל', אני רצינית!" אבל הכלבה ניתקה לי בפרצוף.
אחרי שדאגתי לעניין ההוא בעבודה, מיהרתי להתקשר שוב אבל הכלבה סיננה אותי, ולמרות הסינונים היא סימסה לי משהו כמו אלף אסמסים. אין לי סבלנות לשיחות באסמס, אז התקשרתי לאחותה הקטנה.
סיפרתי לה על מה שקרה וביקשתי שלא תיתן לה לספר לסבתא. היא אמרה שלה היא לא תקשיב אבל נתנה לי לדבר עם אמא שלהן. אמא שלה הגיבה בדיוק כמוה, וחירטשה לי את כל החרא הזה של "תפסיקו להגיד לה להתחפש, היא תבוא איך שהיא רוצה."
בסוף נגמרה לי הסוללה ונאלצתי לעזוב את העניין, אבל ל' לא הפסיקה לסמס לי מיליון הודעות ארוכות שלא הצלחתי לענות על אף אחת מהן כיוון שהיה עליי לעבוד, חוץ מזה שהיא מסמסת מהר מדי והטלפון שלי ישן ולי לוקח הרבה יותר זמן לכתוב. אני לא יכולה לכתוב וקרוא הודעות באותו הזמן וזה בלתי נסבל. אוי כמה שההודעות הכעיסו אותי... למשל:
# "אין למשפחה את האפשרות לבקש ממני דבר כזה אחרי שלא היה להם אכפת ממני בשנה האחרונה. לא שמעתי התנצלות אחת אחרי מה שקרה בוואטסאפ לפני שנה." - היא תמיד אומרת דברים בסגנון, "לא התקשרתם לשאול אותי אם הכל בסדר ואם אני צריכה עזרה," או "אף אחד לא בא לבקר אותי או לשאול לשלומי." - אבל למה צריך להיות להם אכפת? בחיי, היא לא התקשרה אפילו פעם אחת אחרי שאחותי ילדה והיא גם לא באה לברית של התינוק, ואם נלך יותר אחורה... אחרי שכבר היה להם את המספר שלי זמן מה אחרי שברחתי מהבית, גם היא לא התקשרה 'לשאול לשלומי', למה הכל סובב רק סביבה? למה כשאת יוצאת מהארון הטרנסג'נדרי כולם צריכים להתחרפן ולרוץ אחריך ולהתקשר כל היום אבל כשלאחרים יש עניינים משלהם את אפילו לא טורחת חלילה להרים את הראש ממשחקי היריות שלך?!
# "רוצים שאגיע? בלי להציב תנאים." - כן, כי תהי כל-כך חסרה לנו. אם לא תבואי, מי יעמוד בצד ויספר בדיחות? מי יעמוד שעה ארוכה ויספר לנו על איזו סדרת אנימה שאף פעם לא שמענו עליה ותדבר במשך אותו זמן שהסידרה משודרת בלי לתת לאף אחד להשחיל מילה על שום נושא של החיים האמיתיים? מי לא יגיד שלום לסבתא או לדוד במקומך ואפילו לא יסתכל עליהם בעיניים במשך כל הערב? - גו פאק יורסלף, הזמנתי אותך מתוך נימוס, ביץ'.
# "תקחו את סבתא לשיחה ותספרו לה כמו אנשים בוגרים, בלי הסתרות ושקרים. פוחדים שיקרה לה משהו? תזמינו אמבולנס שיהיה קרוב." - מצחיק שהיא מדברת על אנשים בוגרים כשהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת. אני בכלל צריכה להגיב על זה?... זו ההודעה הכי דוחה שקראתי, ועכשיו כשאני חושבת על זה, הני חייבת למחוק את הזבל הזה מהטלפון שלי. אני לא אדם שלוקח מהר ללב, אבל ההודעות האלה העלו לי את לחץ הדם למהירות האור.
# "אני מקווה שאבא שלי יודע שהמשפחה שלחה אותך, אם לא, תתכונני לעוד דרמה משפחתית. כי אבא שלי יכעס שפנו אלי מאחורי הגב שלו" - אוקיי, לא ידעתי שאני מדברת עם ילדה בת שש ושאני צריכה אישור מאפוטרופוס בשביל לדבר איתה. למה זה צריך לעבור דרך אבא'לה שלה בדיוק? אני לא מבינה את זה.
# "אוקיי, אני בלימודים עד שלישי בערב. אם אף אחד לא יספר, אני אלך לסבתא ברביעי, אספר לה ונסיים עם הסיפור." "ואת יודעת שאני רצינית. אם את רוצה שאני לא אלך לסבתא, שאמא שלך תתקשר אלי מחר ב11:00 בבוקר ונדבר. לא אכפת לי ששבת." - כן, ברור. אמא שלי הדוסית תתקשר אליך ביום שבת בצהרים. עד כמה חשובה את חושבת שאת? ועד לפני רגע דיברת על "לקבל אותך בלי תנאים", איזו מן דוגמא את נותנת לי עם כל התנאים האלה? "שהדוסית תחלל שבת או שאני יורה" - לא רחוק מזה.
# "נדבר על זה ברביעי אחרי שאספר לסבתא" "יש לכם עד רביעי להכין אותה" "בהצלחה" - אסמסים אחד אחרי השני, הכיס שלי רוטט ואין לי זמן לענות. הייתי צריכה לשתות הרבה, ה-ר-ב-ה וויסקי כדי לשכוח ממנה.
# "להטיל עלי איך להתלבש זה לא יפה, בעיקר אחרי מה שקרה שנה שעברה ואף אחד מהמשפחה לא התנצל. אז נסגור את הבעיה עד רביעי. אני או המשפחה. מישהו יספר, בחירה שלכם מי ואיך." - זו רק אני, או שנראה שהיא כאילו אדם זר שמאיים על סתם איזו סבתא, ולא נכדה שמדברת על סבתא שלה? ולא סתם סבתא, האחרונה שנשארה לה. וחוץ מזה, למה כ-ל המשפחה צריכה להתנצל בפניה? בדרך כלל כשאני במיעוט, אני מנסה לעשות חושבים האם אני באמת בצד הצודק, ואני לא מתכוונת כשיש נגדך איזו תעמולה, אלא אדם מול אדם, באמת. בתוך המשפחה.
סיימתי לעבוד מאוחר, זה היה ביום שישי וההופעה התארכה ועד שהייתי במיטה כבר היתה כמעט זריחה. לא הצלחתי להירדם... התהפכתי במיטה לפחות עד 7 בבוקר. פחדתי שהיא באמת תספר ואם יקרה משהו לסבתא ארגיש אחראית לזה כי אני היא זו שהעירה את הדרקון.
כשהתעוררתי אחרי איזה שעתיים, קיבלו את פניי עוד עשרות אסמסים חסרי מעצור:
# "בוקר. עוד 4 ימים רביעי, מספיק זמן לספר לסבתא, אחרת אני אספר בדרך שלי. אני רצינית בנושא. אם מישהו ינסה להתקשר אלי שאני לא, באותו הרגע אנתק ואלך לסבתא לספר. נדבר רביעי בערב, אחרי שאספר לסבתא." - היא לא רואה הרבה סרטי גנגסטרים אבל היא בהחלט יודעת לתת שורות קלושות. התעוררתי והכנתי לי קפה לפני שישבתי לקרוא את השיירה שהיא הספיקה לכתוב לי בינתיים:
# "אני רוצה שיפסיקו לשחק משחקי שקרים" "שלחו אותך להיות השליחה, תספרי לסבתא הכל" "את עושה לי מניפולציות רגשיות 'סבתא תמות', זה בסדר? אבא שלי יודע שאת התקשרת אלי לגבי זה מאחורי הגב שלו?" "תתקשרי עכשיו ספרי לו הכל" "יאללה עוד דרמה בגלל שמפחדים לספר לסבתא משהו קטן" "אתם לא מסוגלים לספר לסבתא? ותרו על המסיבה וכל אירוע משפחתי" "או שתעשו את האירוע ותדעו שאני וכל המשפחה שלי ואולי אבא לא נגיע."
וכמובן משפט המחץ - "ברגע שאומרים לי איך להתלבש אני אתעצבן, אני לא ילדה קטנה."
אתם מכירים איך זה כשילדה בגיל ההתבגרות אומרת לאמא שלה, "אני לא ילדה קטנה, אני כבר בת 15!!!" וטורקת את הדלת בכעס? אז תמיינו את זה, רק ילדה בת 15 עם בגדים של חשפנית, בלי ציצי ובלי תחת, צועקת את אותו דבר ומוסיפה, "את לא תגידי לי איך להתלבש!" - ככה בדיוק האסמס הזה נקרא. מי שמתעצבן שאומרים לו איך להתלבש יכול להתעצבן, אם זה אדם שמפלים אותו ולא נותנים לו ללבוש גלביה או כיפה במדינה מסוימת, או אישה שהלבוש המסורתי שלה לא מקובל במדינה גזענית - אז מותר להתקומם. אבל ילדונת שלא רוצה ללבוש מכנסיים כי, "אני רוצה ללבוש שמלה! שמלההה!" בגלל איזה ערב אחד, כשהסיבה היא נטו החיים של סבתא שלה - זו באמת, באמת, ילדה קטנה. המשפט הראשון בהודעה סותר לגמרי את המשפט השני.
היא כתבה לי גם, "את מתקשרת לאחותי שתגיד לי לא ללכת לסבתא? את רוצה לגרום לריב ביני לבין אחותי?" - תנוחי, ילדה. את סיננת לי את הצורה, אז התקשרתי לאחותך, כן.
והיא המשיכה - "תתמודדו עם האמת." "את באמת רוצה שאלך עכשיו לספר לסבתא, נכון?" "ואתם לא תדעו מה יקרה כי שבת!!" "ואף אחד לא יתקשר." - כן, תתמודדי עם זה שהמשפחה שלך דתית אז אף אחד לא יתקשר. אולי כדאי שתקחי את העצה של עצמך ו"תתמודדי עם האמת" גם כן. ולמה לעזאזל העובדה שהם לא יתקשרו בשבת מראה שלא אכפת להם מסבתא? את רוצה לעשות 'דווקא' ולספר למישהו שאת אמורה לאהוב משהו שעלול להרוג אותו, את מותק, משולה לרוצח שמכניס למישהו סכין ללב ואז מאשים את הנוכחים שהם לא מזמינים אמבולנס. זו לא מתמטיקה מורכבת.
היו עוד הרבה הודעות, אבל האחרונה שקראתי היתה - "את אמרת 'המשפחה שלחה אותי' איך אבא שלי עדיין לא יודע מזה?? מסתירים ממנו שוב? שהוא יתעצבן שוב?"
סגרתי את ההודעות הארורות והתקשרתי באותו הרגע לאבא שלה. סיפרתי לו ה-כ-ל ואמרתי לו בזעם שיגיד לבת שלו, מאחר ומסתבר שכל מה שאני אומרת לה צריך לעבוד דרכו, שתפסיק לשלוח לי הודעות איום מטומטמות אבל תסנן אותי, זו פחדנות. הרמתי את הטונים ואמרתי לו שזו לא רק סבתא שלי ולא רק לי צריך להיות אכפת, אלא גם לה. שהיא מאיימת עלי שתרוץ לספר לסבתא בכל שורה שניה ונובחת אבל לא באמת נושכת, ושזה מטריד ומעצבן ושהיא מתנהגת כמו נערה מתבגרת ולא כמו בחורה בת או בן עוד מעט 30, מה שלא תהיה. שגם אני לפעמים לובשת בגדים נורמלים כדי להרגיע את סבתא, שמאז שהיא העירה לי שהיא שונאת שאני הולכת עם ג'ינסים קרועים, ("מה זה, זה קרוע, תקני חדש!" חחח חולה עליה) התחלתי לבוא אליה הביתה בלי ג'ינסים קרועים - וזה אפילו לא עניין של חיים ומוות, אני בסך הכל רוצה שתהיה שמחה! אמרתי לו שלא יזיק לה להפסיק לחשוב רק על עצמה ושתחשוב גם על אחרים, ולא מעניין אותי שההורמונים שלה משתוללים! שאם היא כועסת שתשתה כדור ושלא תוציא את זה מהמערכת בלהרוג את סבתא שלה!
תאמינו לי, גם אני עברתי את זה. הייתי ילדה חילונית שצריכה להתלבש כל יום לבית הספר בבגדים צנועים שלא אהבתי. אם יש מישהו שמבין אותה זו אני - ועלי היא מוציאה את הרגרסיות?
באמצע שדיברתי, שמעתי אותה ברקע, היא בכתה ואמרה, "תגיד לה שאני מספרת לסבתא הכל!"
"שתספר!" אמרתי לו בטלפון, "תגיד לה שתספר, שתלך ותספר ותחזיק לה את היד לפני שסבתא תיפול ותמות ונראה אותה מסתכלת לך בעיניים!"
דוד שלי היה מאוד מבולבל ואישתו לקחה את הטלפון וניסתה להרגיע אותי.
לפעמים צריך לאבד את הסבלנות ולשבור את הכלים כדי שאנשים יתנהגו כמו בני אדם ויבינו שהם מתחו את כל הגבולות.
הייתי אחרי לילה ללא שינה, כעסתי, היה לי הנגאובר מכל הוויסקי ששתיתי ברדיו וגם לא היה לי מישהו בצד שלי לדבר איתו על זה!
חבל שהדבר היחיד של' לא מבינה זה שאף אחד לא נגד השינוי שלה, כולם מקבלים אותה. מה שאף אחד לא מקבל זה את ההתנהגות הדוחה שלה. כאילו שההורמונים מכילים מן סוג של תרכיז ביצ'יות. לאף אחד לא אכפת מה היא, אלא מי היא. וכרגע, היא מפלצת הורמונלית.
כמובן שאחרי השיחה ואחרי פאקט סיגריות הלכתי לבית של ההורים שלי וסיפרתי להם על תוצאות השיחה שהם ביקשו ממני לבצע. הם היו המומים לאן מסוגל אדם להגיע כדי ללבוש שמלה.
יש בחור שעובד איתי ברדיו, בהגברה, הוא בא לבקר הרבה בבר ומשוחח איתי. קוראים לו א'. הוא חמוד מאוד, ביישן אבל ישיר. תמיד כשהיה מגיע לבר ורואה אותי היה מחייך אלי אבל נראה מבוייש.
יום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה לקחת איתו תמונה. הסכמתי והוא צילם את שנינו. הוא אמר, "אני אגיד לך בהזדמנות אחרת למה..."
"עכשיו סיקרנת אותי, יש סיבה?" שאלתי.
ואז הוא התוודה, "האמת שסיפרתי לחבר שלי שנדלקתי על איזו בחורה והוא רצה לראות במי מדובר."
אני אוהבת גברים ישירים אבל ממנו לא ציפיתי לזה. כמובן שעדיף להגיד את הדברים כמו שהם מאשר לשמור בבטן ולחכות שמישהו אחר יתפוס את האדם שאתה רוצה, אז ראיתי את זה בעין יפה.
הוא הזמין אותי לדייט ויצאנו באותו ערב, אחרי העבודה. ישבנו בפאב ודיברנו והיה די נחמד, הוא היה ג'נטלמן והחזיר אותי עד לבית. לא הייתי ב"דייט" המון זמן, אם בכלל. היה לי רק חבר אחד רציני וזה לא כלל דייטים עד כמה שאני יודעת, אז זה היה זר לי אבל נחמד. הוא אמר לי שהוא נדלק עלי מהרגע שראה אותי ועוד כל מני פיסות מתסריטי הוליווד.
למחרת בערב הוא התקשר והציע לי לצאת שוב ביום המחר, אז הסכמתי.
כשהתלבשתי לקראת הדייט, קיבלתי טלפון מהאקס, מיודענו מפוסטים קודמים, ש'. הוא התחיל לדבר איתי וידעתי שחפירה בדרך, אבל אמרתי לו שנדבר מחר כי אני בדיוק צריכה לצאת.
"לאן?" הוא שאל.
"לפגישה."
"דייט?"
"כן."
"עם מי?"
"אתה לא מכיר."
ואז היתה שתיקה. כשש' שותק זה יכול להיות גם רבע שעה של שקט בטלפון, כאילו שאין לי מה לעשות כל היום חוץ לשמוע אותו נושם באפרכסת. שאלתי אותו אם יש בעיה והוא אמר, "לא... תהני."
ניתקתי ואחרי כמה דקות הוא שוב התקשר. זה לא קל להתאפר ולדבר בטלפון באותו זמן אז אתם יכולים להבין למה התעצבנתי.
"כן?" עניתי.
"אני חייב לספר לך משהו." הוא אמר. ואז, בתזמון הזה מכל אלפי התזמונים האחרים שהיו לו בעולם, הוא החליט להתוודות שהוא עדיין אוהב אותי ורוצה שנחזור להיות ביחד.
באמת ש'? עכשיו הזמן לדבר על רגשות עמוקים, כשהדייט שלי עוד רגע על מפתן הדלת ואני מאופרת רק בעין אחת?
"אז למה כשניפרדתי ממך ושאלתי אם אתה מרגיש אלי משהו אמרת שלא?"
הוא ענה, "הרגשות האלה לא היו לי אז, הם התפתחו שוב עם הזמן."
בולשיט מאמא. ידעתי שהוא עדיין אהב אותי גם אז ולא רצה להגיד כדי שלא אנתק ממנו קשר. אהבה זה לא משהו שבא והולך כמו יויו. וזה בסדר, אני לא באה בטענות, להיפך, זה מחמיא. אבל אחי, מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה עכשיו?
בנימוס, בחיי שבנימוס, אמרתי לו, "טוב, זה לא הזמן לדבר על זה, אני חייבת לזוז. נדבר על זה מחר."
שוב שתיקה של עשרים שנה ואז הוא אמר טוב וניתק.
אני וא' יצאנו לפאב הבית שלי. בדרך כלל, אני לא יוצאת לפאב הבית עם גברים, כי אם זה לא הולך והם מתגלים כקריפים או סטוקרים, אני לא רוצה שידעו איפה לחפש אותי. אבל מאחר ואני עוברת דירה בקרוב, אמרתי לעצמי שזה לא יהיה נורא.
הוא סיפר לי שהוא טס לתאילנד, ומאחר שאין לי סמארטפון, לא תהיה לנו שום דרך תקשורת. לפעמים זה מעצבן שאני לא יכולה לתקשר עם אנשים בחו"ל אבל לעתים קרובות יותר זה משמח אותי. לא כי אני לא מתגעגעת, אלא כי זה נחמד להיפרד לפעמים ולהתגעגע. זה חלק מהחיים.
לא שתיתי הרבה, רק שתי בירות. אני לא מתכוונת להשתכר בדייט כמובן, אני לא אעשה את זה לבחור המסכן. אבל היה לי ראש טוב, ומאיזו סיבה נישקתי אותו.
מיד אחרי הנשיקה הוא פלט, "אני אוהב אותך."
סיי וואט...?
התאבנתי. וואט ד'פאק, מי מתוודה על אהבתו בדייט שני? מי בכלל מתאהב בבחורה תוך שני דייטים? חשבתי שאולי הוא פלט את זה בטעות וחשב לזרום עם זה, אבל לא ידעתי מה להגיד. אני לא לוקחת קשה דברים כאלה בדרך כלל, כשגבר אומר "אני אוהב אותך" זה נחמד לשמוע. אבל במקרה הזה זה היה הרבה יותר מדי מהר.
כבר אמרתי לכם שהוא בחור ישיר, והוא אמר שהתגלח היום אקסטרא-טוב למקרה שנתנשק. זה הצחיק אותי. זיפים אף פעם לא הפריעו לי.
נפרדנו לאותו ערב ועכשיו הוא בתאילנד, לא מעשן כי הוא ילד טוב, אז רק אלוהי החופשות יודעים מה הוא עושה שם. הוא יחזור עוד שבועיים.
שבוע שלם לאחר מכן ניסיתי להתקשר לש' כדי לדבר איתו והוא לא ענה. הוא אשכרה סינן אותי שבוע שלם. ש' אף פעם לא מסנן אותי, להיפך, קשה לי להיפטר מהשיחות איתו. חשבתי שהאפשרויות היחידות זה או שהוא מת, ואני רצינית, או שהוא ממש אבל ממש כועס על זה שיצאתי לדייט. כמובן שאין לו שום זכות לכעוס, אנחנו אקסים כבר 5 שנים.
עד אתמול. אתמול הוא התקשר כהרגלו בטיימינג הכי גרוע שיכל למצוא, כשהייתי באמצע משמרת ברדיו. היתה מלא עבודה ואמרתי לו שאין לי זמן לדבר, אבל הוא החליט להתחיל לחפור על הרגשות שלו ועל איך שהוא מרגיש אלי. הוא אמר שאני צריכה לתת לנו עוד הזדמנות ואמרתי לו שאין לי סיבה לתת למשהו שאין לו סיכוי להצליח עוד הזדמנות. שאני לא אוהבת אותו ושאני לא רוצה לעבור את זה שוב. אבל הבחור הזה עקשן, הוא לא קיבל לא. אני לא יודעת איזה מן גבר ירצה לצאת עם בחורה אחרי שהתחנן אליה שתצא איתו, זה לא מראה על הרבה ערך-עצמי.
כל זה קרה ביום חמישי. כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא לא שלח לי שום מאמר לכתוב (הוא הרי איש הקשר שלי בעבודת המאמרים) והלכתי לישון רק בשלוש, אז הבנתי שהוא כבר לא ישלח והלכתי לישון, גומרת בהחלטה שאעשה את זה בבוקר אם ישלח. דיברתי על זה עם ס' במיטה לפני השינה והוא אמר לי, "ג'אם, יש לבחור הזה משהו לא בסדר במוח."
ס' תמיד ידע לנסח את הדברים נכון.
כשסיפרתי לו שא' אמר לי "אני אוהב אותך" אחרי הנשיקה, הוא היה המום. הוא אמר, "אני אומר לך את זה בתור בחור שאומר 'אני אוהב אותך' מאוד מהר - מה לעזאזל...? אפילו לי יש יותר טאקט."
בלילה, חלמתי על ס'. אולי כי דיברתי איתו בטלפון דקה לפני שנרדמתי, אבל גם אתמול חלמתי עליו. ואז באמצע החלום הגיע ש' והתחנן בפני לחזור אליו. כשאמרתי לו לא, הוא התיישב על סלע והרבה אנשים ובעיקר נשים עטפו אותו והתחילו לנחם אותו. זה הזכיר לי משהו שקרה לנו פעם במציאות והתעצבנתי והלכתי משם עם ס'.
חוץ מזה, באמת יש לי חלומות ממש מוזרים, ארוכים ומורכבים לאחרונה. מזל שיש לי מחברת חלומות אז הם לא הולכים לשום מקום ואני תמיד משחזרת אותם בבוקר.
סימסתי לש' היום בבוקר, "למה לא שלחת לי מאמר אתמול?"
הוא שלח לי בחזרה, "זה מצחיק שאת שואלת עכשיו ולא אתמול בלילה."
"אתה מוכן לענות על השאלה?" שלחתי, משתדלת להתאפק מלשבור את הטלפון על הקיר. אני גם ככה שונאת לדבר באסמסים, אז למה להתחכם?
"תסתכלי בהודעה של אתמול." הוא שלח.
הוא לא שלח לי שום אסמס אתמול חוץ מ"אני בשיעור" כשהתקשרתי.
כל-כך כעסתי... סימסתי לו, "יודע מה? לא אכפת לי. לך תזדיין. ושלח לי את הכסף שלי." - כי הוא חייב לי משהו כמו אלף שקלים על מאמרים קודמים.
הוא התקשר מיד אחר כך ואמר שהוא שלח לי אתמול הודעה שהבחור שעושה את המאמרים נמצא בחו"ל ולא יהיה מאמר. אמרתי לו שהוא יכל פשוט להגיד את זה.
"אבל סימסתי לך את זה אתמול."
"לא קיבלתי, יש לי בעיות בטלפון. יש לך עוד משהו להגיד לי? כי לא בא לי לדבר איתך."
"ביי." הוא אמר וניתקנו.
כצפוי, הוא סימס לי מיד שוב, ואני מעתיקה את זה עם שגיאות הכתיב והכל, "אם כול הכבוד. כזאת הודעה לא מגיע לי !!!"
אז דוד שלי הבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן.
הוא קצין תעבורה במקצועו וכפי שאני מכירה אותו, אם הוא מבטיח הוא מקיים. אני גם יודעת שהוא לא יקנה לי גרוטאה זמנית, הוא עשה את אותו הדבר עם עובד שלו שהפסיק לעשן וקנה לו רכב בשווי 55 אלף שקל. אני אחיינית שלו - לא שכירה. רק המחשבה... זה כל כך מפתה שבא לי להוריד עכשיו את הסיגריות באסלה, וגם את החבילה החדשה שקניתי, אבל משהו עוצר אותי... אפילו כשרכב יושב על המאזניים! רכב! רע יותר לסביבה - טוב יותר לריאות שלי. רכב! אני מנסה להבין איך זה עובד, ההתמכרות. הרשו לי לברבר לכמה זמן על המסך הלבן והיפה הזה.
אני בחורה עם נטיות התמכרותיות, זו האמת. אני יודעת שלכל אחד יש את החולשה שלו, אבל אצלי זה קטע. אני מתמכרת לכל מה שאני נוגעת בו ונהנית ממנו. התמכרתי לאלכוהול מהוויסקי הראשון שלי, בלי להסס. אומרים שזה טעם נרכש, אבל אצלי זה פשוט עבר מלגימה ראשונה ללגימה שניה ו'באם' - תן לי את הבקבוק, אני אטפל בזה. התמכרתי לקפה מהניחוח הראשון - בחיי, עוד לפני שטעמתי קפה בפעם הראשונה, רק הריח שלו כבר לקח אותי לממלכות אחרות שרק מכורים מהלב מכירים ולא רוצים לעזוב. אני לא טיפוס של מתוק אז אני אוהבת שוקולד אבל מעולם לא הייתי מכורה לזה, אבל אני מאוד אוהבת מלח. חוץ מהעובדה שחסר לי נתרן בגוף, הוא פשוט טעים לי. אם זה לא היה הורג אותי, הייתי יכולה פשוט לשבת ולאכול מלח גס בכפית. חוץ מקוקאין שהסנפתי כמה פעמים (אבל נראה לי שזה היה זבל כי ההשפעה של זה היתה די עלובה), אני חוששת מסמים ממכרים. אם אי פעם אגע בהרואין - אני יודעת שזה לא יסתיים בטוב.
בזמן האחרון מעירים לי על זה הרבה, אני לא יודעת מה נהיה. אנטי-עישון. אנשים שונאים את זה ושואלים אותי על זה, זה כמו תעמולה. מתרגלים לכל הדברים האלה בסופו של דבר, זה מאוד טריוויאלי. ידיד שלי, ס', לא אוהב סיגריות אבל הוא מאוד אוהב את השימוש בהן. כלומר, הישיבה עם סיגריה, התנועה, השאיפה, הנשיפה... הוא היה מעשן ממש בקטנה פעם למרות שבן זוג שלו (מ' ז"ל) היה שונא את זה ומרחרח אותו כל הזמן לבדוק, ועד לא מזמן היה מעשן מריחואנה באופן קבוע, אבל עכשיו הוא קנה סיגריות צמחיות, הרבל. זה לא ביג דיל, אלה סיגריות כהות ויקרות יותר, העתק מדהים של הסיגריות המקוריות והטובות. אבל ככה זה, גם אם הממשלה תתעורר בוקר אחד ותחליט להוציא את הסיגריות מהחוק, זה לא יעזור. אם כבר, אנשים ירצו לעשן יותר. כשזה מחוץ לחוק, זה נראה הרבה יותר מפתה. דילרים יוסיפו גם סיגריות לתפריט שלהם, ומה יקרה אחרי כמה שנים? פקחי הממשלה יימצאו מתים בתעלות, מכוסים כוויות סיגריות.
אנשים נהנים ממה שרע בשבילם. זה תמיד היה ככה, אין מה לעשות. מעולם לא שמעתי על מישהו שהתקשר לBBB או לכל המבורגריה שהיא ב4 לפנות בוקר ואומר: "יש לכם סלט? אני חייב צנון. אני פשוט... אני צריך אחד. תביאו לי צנוןןןן..."
זו הסיבה שלעולם לא אעיז לגעת בהרואין, הוא עושה לך את זה. אני מעשנת סמים קלים מדי פעם, מריחואנה תמיד היתה האהובה עלי. ועדיין, אתה חושב לעצמך כמה זה יכול להיות פשוט - אם אתה רוצה היי, פשוט קום מהכיסא ממש מהר כשאתה לא מצפה לזה.
אנשים מתחרפנים קצת לדעתי, בעיקר בערים הגדולות, כי שם הכל תמיד לחוץ. עומסי תנועה, גם בכבישים וגם במדרכות... אנשים נהים מוזרים. הם עושים כל מיני דברים שהם חושבים שטובים להם, כמו חדר כושר, יוגה, קבוצות תמיכה וכל הפעילויות האלה שהופכות לדרך חיים, כי ככל שהעולם מתקדם, יש יותר רעל, וככל שהרעל מתרבה, יש עוד ועוד רעיונות ודרכים לנטרל אותו, וגם אם הם בולשיט, אנשים עדיין ישלמו בשבילם ויחיו לפיהם, כי הם מפחדים מהרעל שמסביב.
כמו כל ספרי העזר-עצמי המטומטמים האלו, כמו, "איך להצליח בחיים?" או "מי הזיז את הגבינה שלי?" או "איך לגרום לאנשים לחבב אותך ב-90 שניות למרות שאתה בכלל לא רוצה לדבר איתם מלכתחילה?" או "להעיר את הפוטנציאל האלוהי שלך" - הנה, זה אחד רע. זה רעיון ממש ממש רע. אתה צריך להתרחק מהפוטנציאל שלך. אתה תקלקל את זה - זה פוטנציאל, תעזוב את זה בשקט! זה כמו חשבון בנק, תמיד יש לך הרבה פחות ממה שאתה חושב. אם אתה לא מסתכל ובודק - לא תדע. תעזוב את זה בתוך סוג של דלת בתוך עצמך. ככה זה צריך להיות, כי אז, לפחות בתוך הראש שלך, ה'פנים' תמיד נראה מפואר, כמו שמוצאים טירה גדולה ומתקרבים אל שער הכניסה ובדרך אתה מדמיין רצפות שיש בוהקות, וילונות רקמה, חלונות גדולים עם אדן פנימי... נפלא. משרת אישי מגיש כריכונים, ברמן מוזג משקאות מבעבעים, פסנתרן בפינה, גברים ונשים אלגנטיים שמחליפים ביניהם שנינויות... אתה נכנס ו - באם! חושך, רצפת עץ חורקת, חתול אפור זעיר ומורעב יושב בפינה על מיטת ברזל חסרת מזרן עם העיניים הענקיות שלו, מיילל אליך.
זה הפוטנציאל שלך!
תסתכלו על האנשים שמשתמשים בו, שנותנים לו הכל... האתלטים הגדולים, הבקהמים, הרוי קינים של העולם - אנשים מתאמצים, רצים למעלה ולמטה במגרש, מקללים וצועקים אחד על השני. האם הם מאושרים? לא! הם הורסים את עצמם. אתם יודעים מי כן מאושר? האיש השמן והאמפיזמטי שטוחן שטוחים ושותה בירה, מרוח על הספה וצופה בהם בשידור חי... הוא מאושר. וככה זה נדמה לי לפעמים, ואני אמנם אדם שמשקיע הרבה באמנות - נרשמתי לקורסים, למדתי לפסל, לכתוב, לברמן, לצלם... אני אוהבת להתעסק בדברים האלה ואני אוהבת להיות טובה בהם. אני כותבת ורוצה 'לנצל את הפוטנציאל' הכתיבתי שלי, לשאוף לכוכבים כמו שאומרים. מה יצא לי מזה? זה סיכוי של פיפטי פיפטי: או שאצליח ולא אוכל לישון בלילה מתוך הפחד לאכזב ולא לעלות על הציפיות, או שאכשל ואהיה בדיחה מהלכת שאנשים מצביעים עליה ברחוב. יש לי רק מה להפסיד, ואני עדיין רודפת אחרי זה. לפעמים נראה שמי שלא מתאמץ לממש את עצמו וחי חיים פשוטים חסרי שאיפות עם פוטנציאל חבוי - מאושר יותר.
ועישון? אתה מנסה שלא לחשוב על זה יותר מדי, כאילו שזה לא שם. אם למישהו יש בעיות נפשיות, הוא לא יכול פשוט להחליף מוח - הוא חייב ללמוד לחיות עם זה. אז המעשן שולף את הסיגריה באופן כל כך אוטומטי שהיא הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו, איבר נוסף שבלעדיו הוא קטוע. קצת נסחפתי, אבל הבנתם את האנלוגיה... לא?
אז קישקשתי באופן לגמרי אינסטינקטיבי, אין שום היגיון בדברים שכתבתי ולא הגעתי לשום מסקנה. מעניין איך אני תמיד מצליחה למלא פוסטים שלמים בלי להפיק מהם כלום P:
דיכאון עמוק נמצא ממש בדרך אלי ובדרך כלל אני לא יודעת איך לבלום אותו. במצבי דיכאון כאלה, אני מוצאת את עצמי מבטלת תכניות ושוכבת במיטה כל היום. זה אפילו כבר התחיל, הייתי בספריה ואחר-כך הייתי אמורה ללכת לקנות כמה דברים ולא התחשק לי ללכת, אפילו שזה במרחק הליכה. עכשיו אני אומרת לעצמי לצאת לפני שיסגרו לי את החנויות, ואני פשוט לא זזה. זה רע, אני יודעת, אפילו יותר רע מתמיד מאחר ששבוע הבא יש לי יותר מדי דברים לעשות, שאני ממש לא רוצה לבטל.
קודם כל, אני צריכה לעזור לט' עם הדברים ולנסוע איתה לנתב"ג ביום ראשון, לתפוס את המטוס שלה לאפריקה.
מאוחר יותר באותו ערב, אני הולכת למפגש של NaNoWriMo בירושלים. אני לא יודעת למה, אני לא באמת שייכת לקהילה הזאת ומעולם לא השתתפתי בזה, אבל חשבתי שיהיה נחמד לפגוש כותבים אחרים פה בארץ.
ולמחרת, יש לס' מופע באיזה מועדון גייז, דראג שואו, ואני לא מוכנה לפספס את זה בחיים. אני מתה על מופעי דראג, בטח כשס' שר בהם.
ועכשיו משהו אוכל אותי מבפנים... אני לא יודעת מה זה, זה כאילו שלא בא לי לעשות כלום. בקושי ששכנעתי את עצמי לכתוב לבלוג, אבל אמרתי לעצמי שאם יש משהו שיש לו סיכוי לשחרר את זה זה לכתוב...
ודווקא הייתי בסדר עד אתמול בערב. היה יום בחזרה-לעתיד אתמול ודווקא ישבתי לראות את הסרטים, זו היתה נוסטלגיה נחמדה. אני עדיין מחכה להובר-בורד שלי. רק בסביבות 10 בלילה, באמצע שכתבתי, היה לי משבר והתחלתי לבעוט בקיר מרוב תיסכול. הרגשתי פתאום שהספר שלי הוא הדבר הכי נורא שנכתב מעולם ושחייבים לשרוף אותו בדחיפות כי אין לו סיכוי להיות משהו שהוא יותר מבדיחה ספרותית שתרדוף אותי עד המוות. ככה הרגשתי, וקורה לי שאני מרגישה ככה לפעמים, בעיקר כשאני מגיעה למקומות מסוימים שקשים לכתיבה או אחרי שאני קוראת ספר ממש טוב. זה כאילו כל משפט בספר שלי נשמע כאילו נכתב על ידי ילד בן 6 וכל המוטיבציה שלי לכתוב צונחת כי... מה הטעם?
באשר לשבוע הבא, אני מקווה שאצליח להרים את עצמי מהדיכי ולנסוע, אני שונאת לבטל תכניות בגלל מצב רוח, זו הסיבה הכי עלובה כי גם ככה זה דבר שמשתנה כל הזמן וכשהוא עובר אתה מתחרט... ואני שונאת להתחרט... אפילו המילה עצמה 'חרטה' היא פשוט מגעילה אותי.
הייתי מנסה לישון את זה ולהגיד לעצמי שמחר ארגיש יותר טוב... אבל יש לי מאמר לכתוב. זה יהיה נס אם אצליח לכתוב אפילו פסקה.
שאלתי את ס' אם הוא בכלל רוצה שאגיע למופע ושאם הוא לא רוצה, שיגיד.
הוא שאל, "אני רוצה, אבל איפה תשני?" - כי אין אוטובוסים בשעה כזאת. אמרתי לו שש' סידר לי דירה ריקה של חבר שלו והוא אמר, "ש'?! אמרתי לך לא להגיד לש' שאת באה, ג'אאאאם."
"אבל לא היתה לי ברירה, ס', אתה ישן אצל איזה מישהי ולי אין איפה להיות, אני לא נשארת עד הבוקר ברחוב לבד, בטח לא עם מה שקורה בימים האחרונים." - הגאון היה באשראם עד לא מזמן ועדיין רגיל למדבר השקט.
"אבל למה דווקא מש' ביקשת עזרה...?"
"מה, אתה כל-כך שונא את ש'? הוא לא יבוא להופעה או משהו, אין לך מה לדאוג."
"לא אכפת לי אם הוא יבוא להופעה," הוא אמר, "אכפת לי בגללך... אני לא אוהב שאת איתו, הוא לא טוב בשבילך." שמעתי רעשים ברקע, "טוב, אני אחזור אליך אחרי המשמרת."
זו השיחה שהתנתקה בינינו לפני כמה רגעים, ואני לא יכולה לשקר ולומר שהיא לא הכניסה אותי אפילו ליותר דיכאון. תמיד הגדרתי את ס' בתור החבר הכי טוב שלי, ועכשיו לא רק שהוא לא הזמין אותי למופע אלא אני הזמנתי את עצמי, אלא שהוא גם לא חשב על זה שאולי אבוא ולא סידר מקום לשנינו לישון בו, כמו שתמיד היה עושה בעבר. אני לא אדם קנאי, אבל רק פה בבלוג אני מוכנה להודות שאני קצת מקנאה... הוא פגש הרבה חברים באשראם ויש לי הרגשה שהוא קצת מתרחק ממני. ס' תמיד היה מאוד חשוב לי, ואם יש משהו שיכניס אותי לדכאון, זה לאבד אותו. אנחנו חברים כבר 6 שנים וזה הכי הרבה זמן שידידות החזיקה לי מעמד, בהתחשב בכל מעברי הדירה שלי.
אז עכשיו אני מחכה לשיחה ממנו שאולי תגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, ובמקום לנסוע לט' לכל הסופ"ש וללוות אותה ביום ראשון, אני אסע רק ביום ראשון. יש לי הרגשה שאני צריכה את היומיים האלה לעצמי.
מצטערת על הפוסט המבולבל והחרטשן - אני לא כל כך עצמי היום. אוהבת אתכם 3>
אז הנה אני מוציאה את השד מהבקבוק... לא בטוחה למה. אני לא חושבת שזה בגלל שסוטים מסויימים היו שמחים להיכנס לי למכנסיים, אבל תנו לי להגיד לכם שאם זה המקרה, אני אמנם לובשת ג'ינס של גבר ברגע זה ממש, אז יש שם מספיק מקום לשנינו - העניין הוא שאני לא זונה.
אלא אם כן זה בשביל קורט קוביין, מה שהופך אותי לנקרופילית אז... תשכחו שאמרתי את זה. ההמ? מה?
בנוסף אני חייבת לציין שהרשימה הזאת היא שלי באופן ספציפי, ג'אם, אז יכול להיות שיש שם בחוץ הרבה בנות נורמליות שהרשימה שלהן תכלול ורדים ושירי אהבה והליכות על החוף, נשיקות ומזמוזים כל אחר הצהריים על מפרץ באי קאריבי כלשהו - אני? נהאהה. כאילו, אני לא אתנגד לקפיצה לקריביים עם בחור חמוד, להיפך, יאמי. אבל זה לא מה שיעשה לי את זה. אני לא אצא לקריביים עם שמוק גם אם ישלמו לי. טוב... אולי. אם הוא ישמור את הידיים שלו לעצמו.
העניין שהוא שסבתא שלי העירה את השד הזה, כשבאתי לבקר אותה בחג היא פגשה איזה ידיד שלי ואמרה, "תראי איזה חתיך! ג'ינג'י! למה לא תתפסי אותו לפני שיברח לך?"
כן, ככה היא מדברת. וכשהיא נדלקת על גבר זה אבוד להוציא לה אותו מהראש.
"סבתא, אני לא מסתכלת עליו ככה." אמרתי, "אני לא מעוניינת בו."
"הוא לא מעוניין בך!" היא התעצבנה, כאילו העלבתי את הבן שלה ולא בחור זר שאני מכירה יותר ממנה, "הוא גם ככה טוב מדי בשבילך!"
הייתי שוברת לסבתי את הלב ומספרת לה קצת על הפרצוף האמיתי שלו, אבל היא מאוהבת כל כך ב"גבר המודרני" שאני לא רוצה לשבור לה את הלב, למרות שאני מחזיקה את עצמי לא להסביר לה שבניגוד לפעם, הגברים של היום שורקים לבחורות כמו לפודל ומדרגים אותן לפי מראה חיצוני. גם אם אעשה את זה, זה לא יגיד לה כלום, היא בעצמה מדרגת בחורות לפי יופי, "ש' הביא לי מנקה חדשה, ראית אותה? מכוערת, נכון?" - אין לה אלוהים. תזכי לחיים ארוכים, סבתא. לא, אבל ברצינות. את האחרונה שנשארה לי מהסבים.
בכל אופן, אני חורגת.
אני בטוחה במליון אחוז שיש אי שם בעולם גברים מושלמים בשבילי, אבל הם לא נמצאים בחיי. ברצינות, מתחילים איתי ערסים בתחנות מרכזיות, זקנים בתחנות דלק, שמוקים בפאבים ובבתי קפה, אבל אף פעם לא התחיל איתי גבר שבאמת רציתי. למה זה? למה? תגידו לי למה?!
אני כל-כך כועסת על ההחלטות שהיו לי בחיים עד עכשיו, ורחמים עצמיים נשפכים לי מהאוזניים. וואאאעעעע. (זו היתה צרחת תסכול קלאסית, למי שלא הבין.)
הסדר של הדברים לא מורכב לפי חשיבות אלא באופן רנדומלי לגמרי, מוכנים? יצאנו -
יופי.
כן כן, אני רוצה גבר יפה. ואל תבואו לי עם הבולשיט הזה שמה שאני אומרת זה רדוד כי זה לא. מי שאומר לכם שמראה חיצוני לא משנה - משקר! הוא כן משנה. מאוד. עם זאת, אני גם לא אומרת שיש חוקים מסויימים ליופי. זה עניין של טעם - נטו! אז אם הוא שזוף או חיוור, גבוה או נמוך, שמן או רזה, זה עניין של טעם ולא של חוקים חברתיים. אני למשל יכולה להימשך בקלות לגבר שמן, זה לא מפריע לי בכלל, להיפך, יש איפה להתכרבל. רק כדאי שהוא יהיה עדין כי אני לא רוצה למות מחנק במיטה. זו לא דרך מכובדת למות בה.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי סטנדרטים רדודים לאיך גבר צריך להיראות, זה פשוט נראה לי חשוב שגבר ישקיע במראה החיצוני שלו, עם מה שהטבע העניק לו, ולא ייראה כמו ערימה של חרא בכל פעם שאנחנו נפגשים ועוד יצפה ממני לגלח מתחת לבית-השחי.
עוד משהו - חשוב לי לציין שגם גבר ממש מכוער יכול להיראות יפה בעיניי. כי גם אם מבחינה חיצונית יש לו המון חסרונות, ברגע שלמדתי להכיר אותו והוא בחור מדהים מכל בחינה אחרת, אז הוא יכול להיראות בעיניי, באופן אוטומטי ובלי לנסות בכלל, הבחור הכי יפה עלי אדמות.
ביטחון עצמי.
למען השם, ביטחון!!
תקשיבו לי טוב כשאני אומרת, גברברים: אין דבר שיושב יפה יותר על גבר, מאשר שכבות של ביטחון עצמי.
אם אפשר להיות כנה איתכם - אני לפעמים מוצאת את עצמי נמשכת לשמוקים אמיתיים, ואני אומרת לעצמי, "ג'אם, מה לעזאזל - ?!" ולגברים תמיד יש את האמירה הזאת ש"גברים נחמדים תמיד נשארים בFriend zone, בנות פשוט אוהבות שמוקים." - האממ.. לא! אולי מה שאנחנו באמת אוהבות זה את הביטחון שמגיע עם השמוק, ואם לחבר שלנו שנמצא בFriend zone היה את הביטחון הזה, הוא כבר היה מגיע לאזורים טובים יותר, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
קחו לדוגמא את קראולי מSupernatural. הוא לא גבר מושך. אני אראה אותו ברחוב בלי להכיר אותו ואני לא אמשך אליו בכלל. הוא נראה כמו אומפה-לומפה עם זקן וחליפה. והוא בן זונה, כולם יודעים את זה. כלומר, הוא מחליף צדדים כמו תחתונים, הוא רצח מלא בני אדם בלי למצמץ וגם שדים ומלאכים, הוא בגד בקאסטיאל, חטף את קווין טראן, יורד בלי סוף על האחים ווינצ'סטר והוא שמוק אמיתי. שמוק עאלק - הוא מלך הגיהנום, לא פחות!האם הייתי יוצאת איתו? - אממהמממ, יאמי. כן. הייתי יוצאת עם האמ-אמא שלו. כי כשהוא יוצא לך פתאום מן האפלה עם הגבה למעלה, זורק שורות מחץ חלקלקות באוויר בביטחון כזה, והקול הסקסי שלו... כמו שמלך אמור להתנהג. איך אפשר לא לרייר?
תודה מותק.
בקיצור, אני חושבת שביטחון עצמי זה חשוב, אבל זה לא חייב להגיע בחבילה אחת עם שמוקיות או רוע-לב, אם אתה אדם טוב ואתה מלא ביטחון זה יהיה מושך באותה המידה. ביטחון עצמי באופן כללי זה דבר מושך מאוד.
ריח.
קרה לך פעם, אחותי, שהיית באיזה מקום וראית בחור ולא כזה נמשכת אליו, כלומר, הוא נראה לך סבבה, לא יותר. ואז, מסיבה כלשהי, את צריכה לחבק אותו. אם למשל הצגת את עצמך או משהו כזה, והבחור מריח כמו הריח שחלומות עשויים ממנו, ופתאום הוא הרבה הרבה יותר חתיך בעינייך?
זה.
אני צריכה בחור שמריח טוב. תמיד. גבר שמזיע לא מפריע לי, להיפך, אני נמשכת לגברים שמזיעים בצורה כמעט לא אנושית, אני אוהבת כשהם רטובים מזיעה - אבל לא כשהזיעה שלהם מריחה כמו אסון טבע! הרשו לי לספר לכם על האקס שלי - הוא היה מזיע כמו סוס במיטה, אבל גם כשהזיע, היה לו ריח טוווב. זה כאילו הוא מזיע אבקנים של פרחי קיץ, בחיי. הההמממממ....
על מה דיברתי?
אהה, כן. ריח גוף. היה לי פעם עמית לעבודה, ברמן, שהיה מתוק מאוד, לא הכי חתיך בעולם אבל גם לא מכוער, די חנון. אהבתי אותו מאוד והוא היה מעוניין בי, אבל כל פעם הוא הגיע למשמרת אחרי מקלחת, ותוך שעתיים, הוא הריח שוב כמו גופת מת. אני לא צוחקת, היה לו ריח טבעי נורא ואיום. כשהוא התקרב לחבק אותי, עם כמה שאהבתי אותו, הייתי צריכה לסתום את האף. זו הסיבה שלא נתתי לו אפילו הזדמנות.
מכירים את הפרסומות של בשמים לגברים, שמראים לכם אותם עומדים ושמים אקסים על עצמם כל הבוקר? - שימו אקס! ריח טבעי טוב זה הכי מושלם, אבל אם אין, תזייף את זה. לא אכפת לי.
שים אקס ולא תהיה האקס שלי!
חהחה עשיתי משחק מילים. אני מצחיקה.
דרמה.
השקר הכי גדול שנאמר אי-פעם על ידי מישהו למישהו אחר בעולם הזה הוא שנשים הן הכי דרמטיות במערכת-יחסים. לא ולא. גברים יכולים להיות דרמטיים באותה המידה אם לא יותר, ואני אישית? - לא בקטע.
אני אוהבת גבר ישיר, תכלס, אמיתי. אתה מצוברח? כן או לא - אם כן תגיד לי למה, תסביר את עצמך בכמה משפטים ונגמור את זה. האם אני מצוברחת? - כן. בוא נדבר על זה איזה חמש דקות ונמשיך בחיינו למען השם. כלומר, לעזאזל, יש מקומות שהיינו יכולים לטייל בהם עכשיו, סרטים שיכולנו להתמזמז בהם, יש צווארים שיכולנו לנשק.... ואנחנו נבזבז את הזמן והאנרגיות על להיות רגשי ולעשות סרט מכל דבר?! - ג'אם לא אוהבת. אין לי בעיה להתווכח, לריב כמה זמן, לקרוא אחד לשני בשמות, אחר-כך סקס השלמה - ונגמר הסיפור. בלי סצנות קנאה מוגזמות, בלי סרטים אם אני לא יכולה לפגוש אותך איזה יום, בלי דרמות מקורס דרמה זול. אם אתה לא יכול להיות קליל ולדרוך על הדרמות כמו על סיגריה גמורה - אז ג'אם היתה פה.
אכפתיות.
אוקיי בנות, תגידו לי אם זו רק אני פה או שזה משהו גלובלי: ממש חשוב לי שגבר לא רק מתוק אליי ועושה דברים נחמדים בשבילי, אלא שהוא גם מתוק לאנשים שאני אוהבת ועושה דברים נחמדים בשבילם.
אוווייי אני מתה על זה. זה ל-ו-ה-ט. כשגבר עושה משהו נחמד בשבילי אני נמסה, זה כיף, אבל אם הוא עושה משהו נחמד בשביל ההורים שלי או בשביל חברה הכי טובה שלי לדוגמא, ואוו. זה...
רגע, אני מרגישה מוזר... מה זה, משהו נשפך עליי? אהה לא. זאת אני.
יארררר....
גבריות.
אני לגמרי מבינה ומכבדת את זה שגבר רוצה להיות מאצ'ו, להיות בשליטה, החזק, הגבר, כי, טוב... הוא גבר. אני אף פעם לא נותנת לגבר שלי להתכופף, לא דורכת עליו ולא נותנת לו לשכוח שהוא גבר. אני גם אוהבת את זה. אם לא, אני אצא עם בחורה. זה מה שעושים כשאין גבר בסביבה, לא?... לא? ותאמינו או לא, אפילו את הבחורות שלי אני אוהבת בגרסא גברית.
אבל לפעמים, אם אני רוצה לשלם על הארוחה או לפנק אותך באיזה קינוח, אני לא צריכה שתדליק את הטוסטסטרון שלך על פול גז. אני לא צריכה גבר שירגיש מאויים עד כדי כך שהוא לא יכול לתת לאישה לשלם מדי פעם. בפעם הראשונה זה נחמד שאתה משלם, נחמד שאתה מפנק ואתה גם תקבל תמורה, אל תדאג, אבל אחי, תרגע, אני כולה מוציאה את כרטיס האשראי שלי מהארנק - למה הביצים שלך מרוחים על הרצפה? תנוח. אני אישה עצמאית ואני יותר ממסוגלת לדאוג לעצמי, אז אם זה מפחיד אותך, יקירי, אל תצא עם אישה אמיתית, כי אתה לא יכול להתמודד איתה. במקרה שלך, אתה צריך בובת חרסינה שתהיה בשלנית במטבח, פנטומימאית במשך היום ואקרובטית במיטה. ג'קי ברקהרט.
איזי.
אוקיי, זה ישמע מוזר, אבל אם אתם קוראים שלי אתם אמורים לדעת לצפות לזה. אני אוהבת כשגבר מתנהג כאילו הוא לא רוצה אותי.
רגע רגע רגע, לפני שאתם קוראים לפסיכולוג בשבילי - ד"ר פיל, תסתום רגע! - תקשיבו. אני חושקת בדברים שאני לא יכולה לקבל. זה לא קטע קטנוני של ילדה מפונקת, אלוהי הרחובות והעבודות המזדמנות יודעים שלא. למשל, כרגע, ממש אבל ממש מתחשק לי בן&ג'ריס - למה? כי אין לי.
אם אני רוצה גבר, אני מוצאת את זה מאוד מושך אם הוא משחק את הקשה להשגה. במידה מסויימת.
אני אומרת במידה מסויימת כי אני לא מתכוונת שכשאני מדברת איתך אתה תתעלם ממני ואז תלך להתמזמז עם החברה הכי טובה שלי. אממ לא. אני רק רוצה שזה יהיה סוג של אתגר לפתות אותך. תן לי מרדף מותק, אני לא רוצה שהעניינים יהיו כל כך קלים. אתה לא רוצה זונה? - נחש מה?... גם אני לא.
תלותיות.
אני לא יכולה לסבול גבר תלותי. אם אתה לא יכול לסבול להיות עם עצמך, לבד, באותו החדר, בלי להרים את הטלפון כל כמה דקות ולברר מה איתי ובלי להתחנן שניפגש כל חצי שעה - אני לא רוצה אותך. לא רק רומנטית - בכלל. אני לא רוצה אותך.
ואם אני מתעצבנת על משהו קטן ואתה ישר נכנס להיסטריה ומתנצל עשרים פעם - זה לא מושך!!! זה מגעיל.
אני לא יכולה לסבול תלותיות. הייתי שם, תאמינו לי, אני מעדיפה לשכב עם Xוניק ולהידקר מאשר לצאת עם גבר תלותי. לא צריך להתבכיין אם אני מסתכלת רגע על גבר אחר או מחמיאה לידיד שלי על השרירים, תרגע, אני לא הולכת לשום מקום. אני לא רוצה תינוק, את זה אפשר להשיג עם קצת חוסר אחריות וקונדום ישן וזול - אני רוצה גבר, בן זוג. זה חוזר כמובן לביטחון שדיברתי עליו.
רואים איך הכל מתחבר? זה בגלל שאני חכמה כזאת.
אני חושבת שזה בערך מכסה את הכל. כרגיל, לא רציתי להיסחף, אבל כרגיל... נסחפתי. סורי על זה.
אשמח אם תגידו לי מה אתם מחפשים בגבר/אישה ואם אתם מסכימים איתי :)
היה לי שבוע מטורף, מצטערת אם נעלמתי קצת. היתה הרבה עבודה ברדיו, עשיתי סופ"ש אצל חברה וגם סבלתי מכאבי גב נוראים. עכשיו הכל בסדר.
רבתי עם האקס שלי. אנחנו עדיין מדברים, כן, למרות שנפרדנו לפני חמש שנים. הסיפור שלנו מורכב ואפרט אותו בימים הקרובים בבואו נדבר היסטוריה. מבטיחה. אז תקבלו תמונה ברורה יותר, אם תרצו.
הוא אובססיבי ועכשיו בגלל הריב בינינו, אני מוותרת על עבודת הכתיבה שהוא השיג לי. אין מאושרת ממני לעבוד במשהו שאפילו קרוב לתחום שלי ואני ממש צריכה את הכסף וכואב לי, אבל אין לי ברירה. סיפרתי לכם לפני כמה פוסטים שאני עובדת בכתיבת מאמרים. הוא סידר לי את העבודה והוא איש הקשר ביני לבין ה'בוס' שלי, ולכן אם אני מנתקת איתו קשר אני חייבת לוותר על עבודה עם הכנסה יפה. אבל אני חייבת לעשות את זה כי אני רוצה להוציא אותו לגמרי מחיי. אני רוצה שהוא יעלם מהחיים שלי לנצח. זה נשמע שאני מחמירה אבל תאמינו לי, זה הכרחי. הוא משגע אותי.
הבחור מתקשר אליי עשרים פעם ביום ושולח אסמס בין כל שיחה שלא נענתה באורך של מגילת רות.
עכשיו בדיוק ניתקתי את השיחה איתו. הידיים שלי עדיין רועדות מרוב כעס ותאמינו לי, אני לא בנאדם שכועס בקלות. תשאלו את ס'. פעם סיפרתי לו שכעסתי על ש' (ש' זה האקס) והוא אמר, "מה?! אף פעם לא ראיתי אותך כועסת."
"ברור שלא," אמרתי, "כי רק הוא מצליח להביא אותי למקומות כל-כך אפלים." - יש משהו בבנאדם הזה שמצליח לגרום לי לאבד את השפיות. זה אותו אקס שסיפרתי לכם בעל דרמה ובקבוק בירה ריק. זה שזרקתי עליו בקבוק בירה. כן. לשם הוא לוקח אותי.
זה לא קורה לי עם אף אדם, שאני מגיעה למצב שהידיים שלי רועדות מרוב כעס. בדרך כלל אני אדם רגוע מאוד, תשאלו את מי שרק מכיר אותי. אני אפילו, כמו שאומרים לי הרבה פעמים, "אדישה מדי". אז תגידו לי עכשיו אתם - מי כאן הבעיה?
קודם כל, כשיש לי מאמר לכתוב הוא לפעמים עוזר לי בטלפון. זה נחמד מצדו אבל הוא לא עושה את זה בחינם. הוא מוכן, אבל אני לא מוכנה לתת לו לעזור לי בחינם - אני מפרישה לו כסף כדי לא להרגיש חייבת. ככה שבשבילו זו גם עבודה. הוא שולח לי את ההקלטות ואני צריכה להעביר אותן מעל-פה לכתב ואז לערוך. הבחור שמדבר בהקלטה מדבר עם מבטא כבד שהוא מבין ואני לא, ולכן לפעמים הוא מתרגם לי מה הבחור אומר. כשהוא מתרגם לי, זה בדרך כלל בטלפון, ולכן אני לא תמיד שומעת כל מילה ואני רוצה לדייק אז אני מבקשת שיחזור.
בפעמים האחרונות שהוא תרגם לי, ביקשתי שיחזור והוא התחיל להתעצבן, "אולי תקשיבי, ג'אם? את לא מרוכזת!"
"אני מקשיבה, רק תהיה ברור. אני לא רוצה לפספס שום מילה."
"במה את מתעסקת? מה את עושה שם שאת לא מקשיבה לי?"
שוכבת על חוף שמשי עם מוחיטו וג'וינט. נו באמת - שתי ידיים על המקלדת המורה, אלא מה?
חוץ מזה שהוא הרים את האף ונהיה חוצפן (וזו רק דוגמא אחת. קחו את המילה שלי, מכותבת לקוראים - הוא תפס תחת שאקירה אמיתי), הוא מנצל את העובדה שהוא סידר לי עבודה כדי להטריד אותי בטלפון כמו שהוא תמיד עושה ומתנצל, רק שהפעם הוא יכול לתרץ את זה.
לדוגמא, לפני כמה שבועות היתה עבודה לרגע האחרון בכתיבת מאמרים והוא התקשר להגיד לי. ישנתי ולא התעוררתי מהטלפונים עד שכבר היה מאוחר. הוא אמר שזו היתה עבודה של אלף שקלים. התבאסתי כל-כך... והוא ראה כמה אני מבואסת שפספסתי סכום כזה ושאל אם פעם הבאה שיש עבודה של הרגע האחרון, האם להתקשר. אמרתי שברור שכן.
"גם אם את לא עונה?"
"כן!"
"גם יותר מפעם אחת?"
"כן."
וזה מה שהוא עשה. היתה עבודה של הרגע האחרון לפני יומיים, והוא התקשר והתקשר. יותר מפעם אחת. ליתר דיוק, 6 פעמים. וזה בסדר, יחסית לימים אחרים...
בימים האחרים, בלי קשר לעבודה, הוא נוהג להתקשר אליי גם עשרים פעמים ברצף אם אני לא עונה. לפעמים זה כל-כך מרגיז אותי שאני זורקת את הטלפון לקיר. הוא יודע שלפעמים אני כותבת ולא יכולה לדבר, שלפעמים יש לי חיים ואני עושה משהו, שלפעמים אני מתקלחת או חלילה מבלה עם חברים. מה עובר לאדם בראש, כשהוא מתקשר ומתקשר?? - אלה שנות האלפיים! יש דבר כזה שנקרא, "שיחה שלא נענתה" ושם מצויין לי שם המתקשר ושעת השיחה, זה משהו משוכלל שחוסך הרבה כאב ראש - אז למה להמשיך להתעקש? כלומר, חשבת שבפעם העשרים שתתקשר אענה פתאום ואומר, "אהה, לא שמעתי את תשע-עשרה השיחות הקודמות. מזל שהתקשרת בפעם העשרים." - לא. זה לא יקרה.
בישראל, זה נקרא הטרדה. ויש לי אפשרות להוציא נגדו צו הרחקה אם אני רק רוצה, כי זה לא הדבר היחיד האובססיבי שהוא עשה לי, אבל כמו שאמרתי, על שאר הדברים אפרט בבואו נדבר היסטוריהכי זה פשוט ארוך מאוד ומתאים לשם הרבה יותר. בינתיים תצטרכו להסתפק במילה שלי - הוא אובססיבי. עד כדי כך שכשסירבתי לתת לו את הכתובת החדשה שלי, הוא רצה לשלוח לי מתנה בדואר ושכר שליח מיוחד ואמר לו לעבור בית בית באיזה רחוב עד שיגיע אלי ויתן לי את המתנה ביד! לא הבנתי מאיפה יש לו את הכתובת שלי והוא הסביר לי שזה מה שעשה, כי את שם הרחוב הוא ידע. אתם הייתם מצליחים להירדם בלילה אחרי זה? פאק.
אם לא נתתי לו את הכתובת, זו בדיוק הסיבה. הוא לא יודע לשחרר. הוא תלותי ואובססיבי וכפייתי ומיטה חולה. בין הסיבות שבגללן נפרדנו.
לבשתי את עור הפיל שלי, זה שכבר עולה עליי בול, ואמרתי לו, "ש', אני לא רוצה לעבוד יותר בכתיבת מאמרים ואני לא רוצה שתתקשר יותר. אני רוצה לנתק את הקשר." ככה. ישירות.
"אבל למה?"
"כי אתה מטרידן ומתנשא, זה למה! ואז אתה מתנצל שהטרדת ושהתקשרת כל הלילה, ואחרי כמה ימים עושה את זה שוב. ואז שוב מתנצל ואחרי כמה ימים - שוב! אני כבר לא קונה את ההתנצלויות שלך, ואת העבודה שסידרת לי אתה יכול לדחוף לתחת - זו עבודה טובה אבל היא לא שווה את המחיר. זו לא העבודה של חיי ולא קריירה, אני אחיה. אמצא עבודה אחרת. אני רק רוצה שתפסיק להתקשר לצמיתות."
"אבל את ביקשת ממני להתקשר!" הוא התגונן, "אמרת שאם יש עבודה של הרגע האחרון, שאני יתקשר. ולא הטרדתי אותך! התקשרתי רק שלוש פעמים בלילה ושלוש פעמים בבוקר."
"בסדר גמור. נגיד שעל זה שהתקשרת בשביל עבודה (ושלחת אסמס באורך מגילה בין שיחה לשיחה דרך-אגב), עוד אוכל לסלוח. אבל זה פשוט היה הקש האחרון. אני מעריכה את העובדה שסידרת לי עבודה וגם נתתי לך כסף על זה, אבל יש לך אופי של מטרידן אובססיבי ובשבילי זה בלתי נסבל, אז תמצא לך בחורה שאוהבת מטרידנים אובססיביים ואיתי תנתק כל קשר. אני לא רוצה יותר שנדבר. כבד את זה ותתגבר."
עכשיו הוא מעמיד פני פגוע. ואני חייבת להיות חזקה ולא לתת לו לסחוט אותי רגשית כמו בעשרות הפעמים האחרות שהוא איכשהו הצליח לזחול בחזרה לחיי.
אלא שיש בעיה אחת.
במחשב שלו יש כמה פרקים של הספר שלי שהוא קרא בעבר. אלה פרקים ממש ראשונים, לפני שכתוב, אבל הם עדיין פרקים שלמים. הוא היה קורא אלפא. היה, כי הוא לא ימשיך להיות. אני מניחה שגם יש לו כמה תמונות שלי או סרטונים, אבל זה פחות מלחיץ אותי.
ש' הוא אדם מאוד נקמן. הוא סיפר לי מה הוא עשה בעבר לאנשים שהוא שנא ותאמינו לי, הוא נקמן. הוא מסוגל להגיע רחוק עם מה שיש לו. גמרתי איתו את זה די מגעיל ואני חוששת שעכשיו הוא יעשה עם זה משהו.
אחרי שנפרדנו לפני חמש שנים, הוא די השתגע. הוא התחרפן לגמרי, כל עניין האובססיביות גבר לרמות חדשות - הוא הפך לסטוקר, עישן סמים כבדים והפך לשתיין, אמר למשטרה שאני דילרית כדי שיעצרו אותי וחיכה לי בכניסה לעבודה ובלילה בכניסה לבית. לכן, אני לא יודעת מה לחשוב שיקרה הפעם.
הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה לפרסם את הפרקים באינטרנט (שום עורך לא יקבל סיפור לא גמור אז אני לא דואגת בעניין הזה, אבל באינטרנט הוא כן מסוגל לפרסם). אני יודעת שזה נשמע פרנואידי, אבל אני מכירה אותו. הוא מסוגל.
אני ממש מקווה שזה לא יגיע לשם. תחזיקו אצבעות שאהיה מספיק חזקה לא לתת לו לחזור לחיים שלי ושהוא לא יהיה בן זונה וינקום, כי נגמרה לי מכסת הדרמות ליום אחד.
זה מוזר שבתור קוראת ספרים כרונית, בכל 24 שנותיי קראתי רק ספר אחד של ארנסט המינגווי ואם להיות לגמרי כנה, לא אהבתי אותו. קראתי את הזקן והים, ספר שהבנתי ששנוי במחלוקת ואתה יכול או לאהוב אותו מאוד או לשנוא אותו. אני מניחה שאני מהשניים. לא הבנתי את הרעש סביבו, הוא היה משעמם, אמנם מלא תובנות אבל זה היה נראה לי עלוב לכתוב ספר שכולו סובב סביב אדם שיושב ודג. בסדר, שידוג. זה לא עשה לי כלום. הכתיבה של המינגווי היתה יפה מאוד, כן, הוא כותב מוכשר מאוד, אבל לטעמי, כאן זה נגמר. הוא כותב נהדר אבל לא מספר-סיפורים מוכשר במיוחד. יש שיגידו שאני טועה ואשמח לדיון סוער אבל זו דעתי.
ואז משהו מוזר קרה. מצאתי את עצמי עושה שאלון באתר - What Famous Writer Are You? - quizfor.me.
נשמע כמו רעיון גרוע, אני יודעת, אבל ממש במקרה נתקלתי בו והייתי סקרנית, אז הלכתי על זה. ואז יצא לי כמובן החבר שלי, המינגווי.
וכך היה כתוב:
"אולי אחד התחביבים המוזרים שלך הוא להקשיב לאנשים כשהם מדברים אחד עם השני. בכל מקרה, זה ניכר בכתיבה שלך שהדקויות שבדיאלוג חשובות לך. גם לסביבה מוקדשת תשומת לב מיוחדת בסיפוריך, מה שמראה שבשבילך התפאורה חשובה באותה מידה כמו העלילה. ויש לך עלילות טובות. בעוד שאתה יכול להיות או לא להיות אדם בעל אמונה מסויימת, ישנו נושא בסיסי של טוב שמביס את הרע שנותן לעבודות שלך משמעו מיוחדת עבורך. אתה אדם מופנם בדרך-כלל, אבל הסיפורים שלך הם הדרך הטובה ביותר עבורך להביע את מחשבותיך לעולם."
Perhaps one of your peculiar hobbies is listening to people talk to each other. In any case, it is apparent in your writing that the nuances of dialogue are important to you. Surroundings are also paid special attention to in your stories, thus showing that for you setting is just as important as plot. And you do have good plots. While you may or may not be of a particular faith, there is an underlying theme of good overcoming evil that gives your work special meaning to you. You are a normally introverted person, but your stories are the best way for you to express your thoughts to the world.
הופתעתי אבל לא יותר, ועדיין נותרה בי מעט סקרנות והחלטתי לנסות אתר אחר ולראות מה יצא לי הפעם. מצאתי שאלון נוסף באתר buzzfeed-
Which Classic Author Is Your Soulmate?
ושוב להפתעתי הרבה קיבלתי: ארנסט המינגווי.
רביי מוזז, חשבתי לעצמי, מה קורה ליקום? אני ארנסט המינגווי והנפש התאומה שלי הוא ארנסט המינגווי?
כך היה כתוב:
"את צריכה גבר גברי. גבר שלא בורר במילותיו. גבר שיודע שאהבה נכונה ואמיתית יוצרת הפוגה מן המוות. את תצטרכי לפקוח עליו עין מכיוון שהוא די פופולרי בקרב הבנות, אבל את מבינה שעיניו הנודדות הן רק תוצאה של פחד מדחייה."
You need a manly man. A man who doesn't mince his words. A man who knows that love that is true and real creates a respite from death. You'll need to keep an eye out for him because he's pretty popular with the ladies, but you understand that his wandering eye just comes from a fear of rejection.
בנקודה הזאת הייתי מהורהרת וחשבתי שאולי הקארמה שלי עושה עליי תרגיל. ניסיתי בפעם השלישית, כי כולם יודעים ש-Third time's a Charm אז ניסיתי שוב, הפעם נכנסתי לאתר - quiztron.com בתקווה שהוא לא חלק מכל הקנוניה הזאת.
What writer are you like?
מה לדעתכם יצא לי? - ניחשתם נכון. בחיי, זה סיפור אמיתי, קרה לי לפני כמה ימים.
כך היה כתוב:
אתה כמו המינגווי. "ארנסט מילר המינגווי" (21 ביולי, 1899 - 2 ביולי, 1961) היה סופר אמריקאי, כותב סיפורים-קצרים ועיתונאי. מכנה עצמו "פאפא" בעודו בשנותיו ה20" וכו' וכו' כפי שניתן לקרוא בויקיפדיה.
You are like Hemingway. "Ernest Miller Hemingway (July 21, 1899 – July 2, 1961) was an American novelist, short-story writer, and journalist. Nicknaming himself "Papa" while still in his 20s, he was part of the 1920s expatriate community in Paris known as "the Lost Generation", as described in his memoir A Moveable Feast. He led a turbulent social life (married four times and allegedly had multiple extra-marital relationships over many years[citation needed]). Hemingway received the Pulitzer Prize in 1953 for The Old Man and the Sea. He received the Nobel Prize in Literature in 1954. During his later life, Hemingway suffered from increasing physical and mental problems. In July 1961, after being released from a mental hospital where he'd been treated for severe depression[citation needed], he committed suicide at his home in Ketchum, Idaho with a shotgun." - wikipedia
אז תנו לי להבין... אני המינגווי, הנפש התאומה שלי הוא המינגווי ואני גם כמו המינגווי??...
אל תבינו לא נכון, המינגווי בחור מושך וממה שקראתי עליו עד היום הוא גם אחלה גבר. הייתי יוצאת איתו וסביר להניח ששנינו היינו שותים את עצמנו עד מוות, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך אני כל-כך דומה לסופר שבכלל לא אהבתי את העבודה היחידה שלו שקראתי אי פעם??
משם החלטתי שאני חייבת לקרוא עוד ספר שלו, אולי פשוט קראתי את הספר הלא נכון. אתן לו צ'אנס נוסף, אולי יש בו יותר משראיתי אז. ואולי אני התבגרתי מאז, מי יודע.
רק כדי להסיר את הספק, ניסיתי אחד אחרון, כדי לשבור את השרשרת שעשתה לי לחץ דם גבוה. נכנסתי לאתר playbuzz.com ועשיתי את השאלות Which Famous 19th Century Writer Would You Have Been? - קדימה, הכל או כלום. שמונה חזק. שפשוף בבית-השחי. מה שלא צריך לעשות כדי לשבור את המזל.
נשמתי לרווחה כשראיתי את התצלום מול העיניים. אוסקר ווילד, אהובי משכבר הימים עמד שם והביט בי במבטו המהורהר, וכך היה כתוב:
"כמו ווילד את אידיאליסטית וראוותנית. את נהנית מהדברים היפים בחיים, למרות שאת לא עיוורת לגוונים הכהים והרציניים שבהם. את לא אוהבת להיות נשלטת או מנוהלת, שכן את הוגה דעות, ומאמינה שהממשל הוא רק בשביל אלה שלא יודעים להשתמש במוח שלהם או לשלוט ברגשות שלהם!"
Like Wilde you are idealistic and flamboyant. You enjoy the beautiful things in life, though you are not blind to its sometimes dark and serious undertones. You don't like to be governed or managed, as you are a thinker, and believe that governance is only for those who don't know how to use their brains or control their emotions!
סלחו לי בזמן שאפרוק קצת קיטור. נמאס לי מכל הכפייתיות הזאת לניקיון בכל מקום.
אמא שלי כל כך אובססיבית לניקיון, שאחרי 6 שנים שלא גרתי איתה וגם לא קרוב אליה, מוזר לי פתאום להיות שכנה שלה ולבקר כל יום. פתאום אני נזכרת בכל הסיבות שבגללן עזבתי מוקדם כל-כך את הבית.
קחו שאיפה עמוקה כי אני עומדת להדהים אתכם:
אמא שלי שוטפת את הבית פעמיים בשבוע ומרססת נגד תיקנים בכל הכניסות (ויש לה 5! זה בית קטן, אבל היא פתחה אותו מכל כיוון אפשרי). היא לעולם לא תשאיר דלת או חלון פתוח שמא ייכנס עכבר. היא לא משתמשת בכלים אמיתיים אלא רק בחד-פעמי כי היא נגעלת לשטוף ולאכול מהם שוב, לא שמא הם לא נקיים מספיק, אלא כי הם בודאות (בתפיסתה) לא נקיים נקודה. כן, קראתם נכון, פלסטיק תעשייתי נקי יותר מזכוכית מקורצפת לדעתה. בכלל לא אפצח בנאום ארוך על זיהום סביבתי ולא אפתח את עניין בזבוז הכסף, היא משתמשת בחד-פעמי להכל - צלחות, כוסות, סכו"ם, קופסאות פלסטיק ואפילו מגשיות לאיחסון במקרר. נראה לי שזה קטע של דתיים, לא? אין לי מושג. וכל זה לא רק כשהיא יושבת לאכול לבד, אלא גם כשאני אוכלת אצלה וגם כשיש לה אורחים.
חכו, אני רק מתחממת.
כשהיא מבשלת היא נראית כמו מנתח בפעולה. היא משתמשת בכפפות לטקס, כי היא לעולם לא תעיז להיכנס למטבח ולגעת בקודש קודשי הקודשים, כלומר, באוכל, בידיים חשופות; ולא רק זה, היא גם לא מסוגלת לדבר כשהיא מעל אוכל. אם היא עומדת מול הכיריים ומתחת לאף שלה יש סיר של פסטה, היא לא תדבר. היא אפילו לא תפתח את הפה. כשאני מגיעה ורואה אותה במטבח, אני אפילו לא מנסה לפתוח בשיחה. רוצים לשמוע למה? - כי אם היא תדבר, אז טיפות של רוק עלולות לעוף מהפה שלה ישר לתוך הסיר. כן כן, בחיי. והיא אומרת שאני חיה ב'עולם מדומיין'. מי שמדבר. אם בעלה, כלומר אבא שלי, יעבור במטבח וישאל אותה מה השעה, היא תתעצבן ותצעק עליו שהוא דיבר במטבח ותזרוק את כל הסיר שעמד על השיש במרחק מליון מטרים ממנו, לפח. לא רק את התבשיל - את כל הסיר!
כשאני אומרת שלאמא שלי יש מחלת נפש אני לא זורקת באוויר. היא מעולם לא עברה אבחון, אבל זו לא תעלומה גדולה. היא חולה בנפשה ובמקום להשלים עם זה שהיא חולה, היא טוענת שהיא פשוט בעלת "מודעות גבוהה". בולשיט מאמא.
זה לא הכל. אם מבקרים אצלה אורחים (וזה כולל אותי, אני נחשבת זרה כי לא גרתי אצלם הרבה שנים ומי יודע באיזו מחלה נדבקתי במשך הזמן הזה) והאורח משתמש בשירותים של הילדים (שפעם היה שלי ושל אחיותיי והיום שייך לאחותי האמצעית בלבד, ר'.) היא תלך לשם מיד אחרי שיצא ותרסס את מושב האסלה באלכוהול ותשפוך על הקרש אקונומיקה. מי יודע מה יש לאורח על התחת, אתם יודעים. זו הסיבה שאני גם לא משתינה ולא מחרבנת אצלם. היא נגעלת מזרים ואני כבר נחשבת זרה. כשאני מגיעה לביקור ואומרת לה, "תני לי לעזור לך, אני אורחת." והיא אומרת, "מה פתאום אורחת, זה הבית שלך." - ואני קצת סקפטית בנוגע לאמינות שבדברים כשאני מרגישה לא בנוח אפילו להשתין בשירותים הסטריליים שלהם.
אני בטח לא צריכה לציין, אבל אסור אצלה בבית לגעת באוכל בידיים. גם אם תרצה עוגיה מתוך צנצנת, אתה לא יכול להכניס את היד ולקחת, אלא רק להפוך את הצנצנת ולנער אותה עד שעוגיה ארורה אחת תצנח לך ליד. ואם נפלו 20, אין ברירה. תאכל את כל ה20 אבל לעולם אל תכניס בחזרה. אני רצינית, בחיי, הכל אמת. עדיין לא התרגלתי לכל זה, וזה גם לא היה חמור כזה ממה שזכור לי פעם. כלומר, היא היתה משוגעת, אבל לא ככה. זה ממש החמיר. שמתי לב שהיא גם קנתה פח גדול יותר והיא משתמשת בשקיות הזבל הענקיות והעבות האלה שמשתמשים במסעדות. הם שלושה נפשות בבית ורוב הזמן היא שם לבד! למה צריך כל כך הרבה מקום לזבל?! - והם זורקים את הפח שלוש פעמים ביום!!! כשעבדתי במסעדה, לא היינו זורקים שלוש פעמים אפילו את הפח של המטבח, מה נסגר?! היא לא מפרידה זבל, שמה הכל בשקית אחת ולפח. עד ששיכנעתי אותה לעשות פח נפרד לבקבוקי פלסטיק יצאה לי הנשמה, והיא כמובן לא שכחה להוסיף ולומר שאני אחראית לבוא אליהם ולזרוק את הפח לבקבוקיה כי היא לא תעשה את זה. אוקיי אמא, זו לא עבודה קשה כל כך, זה ממש ליד הפח הירוק, את יודעת. כשהיא היתה אצלי בטריילר פעם אחת, היא שאלה איך אני מצליחה להפריד 5 פחים שונים ואם זה לא עושה לי כאב ראש. אמרתי לה שמראש אין לי הרבה זבל כי אני היפסטרית ירוקה, ואני זורקת את הפח הקטן שלי רק פעם בכמה ימים.
מעולם לא קיבלתי נשיקה או חיבוק מאמא שלי. גם לא מאבא, אבל זה בגלל שהוא פשוט לא אדם חם במיוחד. אבל אצל אמא שלי הסיבה היא שיש לה גלי חום (הגיל...) והיא מרגישה שהיא מזיעה וזה מגעיל אותה לגעת באנשים כשהיא מזיעה. עד היום אני זוכרת שהייתי בת 5 או 6 ובאתי לחבק אותה, היא דחפה אותי, צועקת, "תתרחקי ממני! איכס!" וחשבתי שה"איכס" מכוון אליי ומאז לא התקרבתי אליה. גם היום, כשאני יודעת שהיא לא נגעלה ממני אלא מעצמה על כך שהיא מזיעה, אני עדיין מרגישה קצת רע בפנים ולא מעיזה לגעת בה. אפילו היחסים בינינו נהרסו בגלל השטויות האלה. עדיין מודעות גבוהה, אמא?
אני בקושי קופצת לבקר כי אני לא מרגישה שם בבית בכלל, ובגלל שאני לא רוצה לפתוח איתה את הנושא הזה, זה כל פעם מעצבן אותי כשהיא שואלת, "למה לא באת היום?" או, "למה לא ביקרת כבר כמה ימים?"
זה כמובן לא רק עניין הניקיון אלא גם העובדה שהיא תקועה בוואטסאפ שלה ולא מרימה אליי את העיניים וזו הסיבה שאני מבקרת אותה רק בשבתות (כי היא דתיה ובשבת הסמארטפון סגור תודה לאל) - אבל זה כבר נושא אחר.
וזו לא רק אמא שלי, אנשים. כולנו כאלה! נהינו רכרוכיים, פחדנים. תחשבו על זה, אנחנו מפחדים מחיידקים! חיידקים!!! כן כן, היצורים הקטנים האלה שמעולם לא ראינו אבל שמענו עליהם המון במדיה ובתקשורת. זה בכל מקום! נהינו אובססיביים להיגיינה גבוהה.
מאיפה הפחד הפתאומי הזה מחיידקים הגיע אל המין האנושי? נכנסנו לסוג של פאניקה והתחרפנו, מקרצפים פה ומרססים שם ושוטפים את הידיים שלנו בלי סוף ומבשלים את האוכל שלנו יותר מדי, מנסים להימנע מכל מגע עם חיידקים. זה מגוחך וגובל בטמטום. אבות אבותינו היו חיים באוהלים ובקושי התקלחו ונגעו בחיות מתות אחרי ציד ומעולם לא הרגישו שזה 'מלוכלך' או 'מלא בחיידקים' - לא כי לא היתה מודעות, אלא כי זה טבעו של המן האנושי! נוצרנו מהטבע ונולדנו להיות חלק ממנו, אבל עכשיו אנחנו רק בורחים ממנו כי הראש נכנס לנו לתחת.
פחד מחיידקים... פחחח. כולנו פחדנים - היום אי אפשר אפילו לאכול משהו טבעי. כל הסופר-מרקטים והמגאים והיינות-ביתנים וכל המאה ואחת האחרים מפוצצים רק בחרא. אם זה לא חטיף מלא שמן ורעל, זה חטיף-עאלק-בריאות מלא בחרא. אפילו עלי נענע או אשכול ענבים, אפילו כוס מים מהברז!!! - הכל עובר עיבוד. פאק. וגם אם תנסה לברוח מזה ותפסיק לקנות בסופרמרקטים ותחליט רק ללקט פירות בעצמך - הכל מרוסס! הכל מסביב מלא בכימיקלים שמונעים מחיידקים להיכנס לנו לאוכל ולגוף, ואנחנו שוכחים שמה שיותר מסוכן הוא הכימיקל ולא החיידק! תחשבו על זה רגע - הכימיקל הרג את החיידק! מי יותר מסוכן פה?! - אנחנו מעשנים טבק, שותים משקאות מוגזים בכמויות, מכסחים אוכל מטוגן - ומה שמפחיד אותנו זו תולעת מלאה פרוטאין על החסה? - בולשיט מאמא.
חוץ מזה, למה נראה לכם שיש לנו מערכת חיסונית? ליופי? למיקוד של הבגרות בביולוגיה? לעוד ערך באנציקלופדיה? - כל הרעיון של המערכת החיסונית זה להילחם בחיידקים רעים ולחסל אותם לפני שיחסלו אותך. אבל כדי לעבוד, המערכת החיסונית צריכה להתאמן על חיידקים אמיתיים. פחות ג'ל לחיטוי ידיים (מים זה פשוט לא נקי מספיק..?), פחות אוכל מרוסס, פחות מקלחות, והמערכת שלך מחסלת חיידקים קטנים. ככה, כשחיידק גדול יגיע, היא תוכל להיות מוכנה יותר נגדו. הגיוני, לא? אבל אם תיקח ויטמינים כל יום, תשטוף ידיים כל חצי שעה ותתקלח פעמיים ביום - לא תיתן למערכת החיסונית שלך הזדמנות לעבוד בכלל! כשיגיע חיידק, גם לא אחד מסוכן במיוחד, היא לא תדע מה לעשות עם עצמה. ואתם יודעים מה יקרה אז? - אתה תחלה, אתה תמות וזה גם יגיע לך כי אתה חלש ובגלל הפחדים הלא הגיוניים שלך, החלשת את כל המערכת החיסונית שלך. אבל נו, העיקר שהידיים שלך נקיות.
תנו לגוף שלכם לחסן את עצמו במקום להזריק לו חיסונים מבחוץ! הוא טוב מספיק לספק לעצמו הגנה! מצטערת על כל סימני הקריאה, זה פשוט מקליד את עצמו החוצה ממני!!!
תנו לי לספר לכם משהו. ב2011 הייתי הומלסית. הייתי ישנה בכל מקום אפשרי, אם זה על חוף הים, על פוף במטבח של פאב, על הרצפה בפינת רחוב או במיטה של חברים שהציעו עזרה ללילה. כמעט ולא התקלחתי, אכלתי בעיקר אוכל תעשייתי (לא היתה לי אפשרות להתפנק, יו נואו) והייתי חשופה לכל מזג-אוויר אפשרי. זה היה באילת והמעלות שם גבוהות מאוד ביום ונמוכות מאוד בלילה. אני מדברת על חום מפחיד ויבש וקור עומד וגבוה שאי אפשר לזוז. וככה הייתי כל יום. עבדתי והיה לי כסף, אבל לא היתה לי דירה. סיפור ארוך שאספר לכם יום אחד בבואו נדבר היסטוריה. ואתם יודעים מה? לא הייתי חולה בתקופה הזאת אפילו פעם אחת. 6 שנים שלא היה לי אפילו צינון קטן!
חזרתי לגור ליד ההורים - באם! אני חולה. פעמיים ברצף! אני לא אומרת שזה קשור, אבל בחייכם... שלא אחשוד?
אז אני אישית לא משתמשת בשום אמצעי זהירות נגד חיידקים. אני לא מכסה את מושב האסלה בחמישים טון נייר טואלט ואם יש לי דחוף אני עושה גם בשטח, אני לא מתרחקת מאנשים שמשתעלים, אני נוגעת במה שמתחשק לי ואם נופל לי אוכל על הרצפה אני מרימה ואוכלת אותו. ואני עדיין בסדר. גם כש"חליתי" לא מזמן, הייתי בסדר, היה לי חום נמוך יחסית שירד אחרי יום אחד. אמנם שתיתי כדור נגד כאבים, אבל לא בגלל החום אלא כי באותו היום גם קיבלתי מחזור, ואמנם כן, אני בת-זונה קשוחה, אבל יש גבול להתכווצויות הרגליים והבטן שאני מוכנה לספוג בלי לערב מדי פעם את הרפואה המערבית.
ותראו אותי, יש לי מערכת חיסונית קשוחה יותר משל כל כפייתי-ניקיון שאני מכירה. אני לא נדבקת מאנשים חולים, אני לא חוטפת מגרנות או בחילות ולא מקיאה מאוכל קצת נא מדי או מקולקל, והפעמים היחידות שיש לי חולשה או סחרחורת זה רק בגלל תת-תזונה או חוסר בנוזלים. כן, גם לי יש את הבעיות שלי (אל תדאגו, אני לא אנורקסית או משהו), אבל חוץ מזה, המערכת שלי חמושה בנשק ביולוגי, עם הגנה אוטומטית גבוהה של היקפי לייזר וראיית לילה, ולחיידקים הטובים שלי יש רובי סער צבאיים מודרניים והם לא מהססים להשתמש בהם. וזה רק בגלל שלמערכת שלי היו הרבה הזדמנויות להתאמן והיא כבר מיומנת ונמצאת בכוננות תמידית.
ובעניין המשפחה שלי? - שימשיכו למלא את העולם בפלסטיק מעובד לא-מתקלה ולהתלונן על התחממות כדור הארץ. מזמן הפסקתי לנסות לשנות אותם. אני מנחמת את עצמי בעובדה שעד שבני האדם ישמידו את כדור הארץ, אני והילדים שלי והנכדים שלי והנינים שלי והנינים שלהם - כבר לא נהיה פה. ואולי עד אז יהיו לנו צרות גדולות יותר על הראש - כמו אפוקליפסת הזומבים הממשמשת ובאה. אני מקווה שאתם מתכוננים לקראתה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
ג'אם כאן, כותבת לכם מבית סבתא.
הי חבר'ה, אני מקווה שאתם לא כועסים שנעלמתי. לא, לא בלעה אותי האדמה - אבל כן בלע אותי החור השחור בו חיים הסמורים והסנאים ואיילים וכל אלה שאין להם אינטרנט. כפי שעדכנתי אתכם, עברתי לדירה חדשה, אבל ברוב חכמתי שכחתי לציין שאין לי אינטרנט ולכן איעלם לזמן מה. מאז עברו ימים על ימים, עלים נשרו מהעצים, רוחות פיזרו ענני אבק על הכבישים ועל מרזבי הבתים... ולבסוף התחברתי. הפלא וופלה, ג'אם נכנסת לעניינים. שוב.
זוכרים את ט'? היא ואני בדיוק חתמנו על חוזה לשנה. שני חדרים, לכל חדר מרפסת צמודה, מטבח, סלון, שירותים... דירה חמודה ולא יקרה (באופן יחסי כמובן). מאחר ולשתינו אין רכב, ווידאנו שהדירה תהיה במקום מרכזי, אז אנחנו נמצאות במרחק של כ7 דקות מהשדרה, ויש הרבה בתי קפה וחנויות באזור.
הייתי בטוחה שאתם בעניינים, אבל בדקתי ליתר ביטחון ומסתבר שלא סיפרתי לכם על בן דוד שלי שעכשיו הוא בת דוד שלי, אז תנו לי לתת לכם רקע לפני שאני מתחילה לברבר:
יש בחור שעובד איתי ברדיו, בהגברה, הוא בא לבקר הרבה בבר ומשוחח איתי. קוראים לו א'. הוא חמוד מאוד, ביישן אבל ישיר. תמיד כשהיה מגיע לבר ורואה אותי היה מחייך אלי אבל נראה מבוייש.
אז דוד שלי הבטיח לקנות לי אוטו אם אני מפסיקה לעשן.
דיכאון עמוק נמצא ממש בדרך אלי ובדרך כלל אני לא יודעת איך לבלום אותו. במצבי דיכאון כאלה, אני מוצאת את עצמי מבטלת תכניות ושוכבת במיטה כל היום. זה אפילו כבר התחיל, הייתי בספריה ואחר-כך הייתי אמורה ללכת לקנות כמה דברים ולא התחשק לי ללכת, אפילו שזה במרחק הליכה. עכשיו אני אומרת לעצמי לצאת לפני שיסגרו לי את החנויות, ואני פשוט לא זזה. זה רע, אני יודעת, אפילו יותר רע מתמיד מאחר ששבוע הבא יש לי יותר מדי דברים לעשות, שאני ממש לא רוצה לבטל.
אז הנה אני מוציאה את השד מהבקבוק... לא בטוחה למה. אני לא חושבת שזה בגלל שסוטים מסויימים היו שמחים להיכנס לי למכנסיים, אבל תנו לי להגיד לכם שאם זה המקרה, אני אמנם לובשת ג'ינס של גבר ברגע זה ממש, אז יש שם מספיק מקום לשנינו - העניין הוא שאני לא זונה.
היה לי שבוע מטורף, מצטערת אם נעלמתי קצת. היתה הרבה עבודה ברדיו, עשיתי סופ"ש אצל חברה וגם סבלתי מכאבי גב נוראים. עכשיו הכל בסדר.
זה מוזר שבתור קוראת ספרים כרונית, בכל 24 שנותיי קראתי רק ספר אחד של ארנסט המינגווי ואם להיות לגמרי כנה, לא אהבתי אותו. קראתי את הזקן והים, ספר שהבנתי ששנוי במחלוקת ואתה יכול או לאהוב אותו מאוד או לשנוא אותו. אני מניחה שאני מהשניים. לא הבנתי את הרעש סביבו, הוא היה משעמם, אמנם מלא תובנות אבל זה היה נראה לי עלוב לכתוב ספר שכולו סובב סביב אדם שיושב ודג. בסדר, שידוג. זה לא עשה לי כלום. הכתיבה של המינגווי היתה יפה מאוד, כן, הוא כותב מוכשר מאוד, אבל לטעמי, כאן זה נגמר. הוא כותב נהדר אבל לא מספר-סיפורים מוכשר במיוחד. יש שיגידו שאני טועה ואשמח לדיון סוער אבל זו דעתי.
סלחו לי בזמן שאפרוק קצת קיטור. נמאס לי מכל הכפייתיות הזאת לניקיון בכל מקום.
כינוי:
Jemaya