יש לי סופשבוע פנוי הפעם כי החלטתי לא לנסוע להורים.

אני צריכה להתחיל לארוז ולהיסגר על דירה, אולי לראות עוד כמה לפני שאגיע להחלטה; אני צריכה למצוא עבודה שניה כי שכר הדירה שלי הולך לעלות בהרבה; ואני צריכה להיות מודאגת מאמא שלי כי אני מתכוונת להגיד לה שאגיע הרבה פחות לביקורים עכשיו כשיש לי פחות זמן פנוי והיא הולכת לבכות על בטוח -

כל זה, ומה שמדאיג אותי זה שאני לא מצליחה לכתוב. הנה ישבתי היום ועבדתי על הרומן שלי, הגעתי לנקודה מסויימת ופתאום - הפלא ופלה, מצאתי את עצמי בבלוג. מוציאה תסכולים.

מצאתי את עצמי גם עורכת את קורות החיים שלי ושולחת אותם לשני מקומות עבודה. מה לא בסדר איתי...

לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם סופר שאמר שהוא כותב כל יום. אם הוא לא מצליח להתקדם ברומן שלו, אז הוא כותב משהו אחר. העיקר שהוא כותב. אז אני מניחה שזה מה שאני עושה כאן.

אולי במקום זה, אני צריכה לצאת לסיבוב ולהתאוורר. לשתות משהו או לעשן קצת. לשרוף עוד כמה תאי מוח.

אני מרגישה שהיום הזה היה קצת בודד. פעם הייתי רגילה להיות לבד ולכתוב כל היום, אבל בחצי השנה האחרונה הייתי מוקפת באנשים משום מה, במשך רוב היום אם לא בכולו. אני מניחה שכשמתרגלים לאנשים, הבדידות נהיית בולטת יותר.

אני חושבת שאלך לשבת באיזה בית קפה.

בשבוע הספר הזה קניתי שמונה ספרים. בשבילי, זה אומר שלא "חגגתי" את שבוע הספר כפי שהוא אמור "להיחגג". בדרך כלל אני נוסעת לתל אביב, מעיינת בדוכנים ומפנקת את עצמי. השנה, עשיתי את מה שאני עושה בכל שבוע אחר שאינו מוקדש ספציפית לספרים - נתקלתי בחנות ספרים, נכנסתי, קניתי.

יש מצב שהספריה שלי מתחילה לקרוס.

לפני כמה ימים העפתי מבט בספריה שלי והגעתי למסקנה שהיום אני יודעת שהיתה מוטעית. חשבתי שאולי אני קונה יותר מדי ספרים, שהרי את רוב הספרים שלי עדיין לא קראתי. אני יודעת שהעובדה שאני אספנית מצדיקה את העניין במובן מסוים, אבל בין היתר אני קוראת, לא רק אוספת... וחששתי שאני מתחילה לאבד את הפואנטה.

למזלי, נאסים טלב ציין את הטעות שלי: "רק אדם שלא מבין ידע נכנס לתוך ספריה של מישהו ושואל, 'האם קראת את כל הספרים האלו?'"

אפשר לומר שספריה טובה מלאה בעיקר בספרים שעוד לא נקראו. זה כל העניין.

קראתי פוסט בבלוג אמריקאי מעניין בשבוע שעבר, ונכתב שם שהסופר אומברטו אקו הוא הבעלים של ספריה אישית ענקית (המכילה 30 אלף ספרים), ומפריד מבקרים לשתי קטגוריות:

אלה שמגיבים ב"ואוו! סניור פרופסור דוקטור אקו, איזו ספריה יש לך. כמה מהספרים האלה קראת?" והאחרים - מיעוט מזערי - שמבינים שהפואנטה היא שספריה פרטית היא לא תוספת לחיזוק האגו אלא כלי למחקר. הספריה צריכה להכיל כמה שיותר ממה שאתה לא יודע שהאמצעים הכלכליים שלך מאפשרים לך לשים שם. אתה תצבור יותר ידע ויותר ספרים ככל שתזדקן, והמספר הגדל של הספרים שלא נקראו על המדפים יביטו בך באיום. אכן, ככל שאתה יודע יותר, כך גדול יותר מספר הספרים שלא נקראו.

אנשים שמביטים באוסף הספרים שלי מניחים שאו שאין לי חיים או שאני קוראת ממש מהר. אין שאלה שאני נשאלת יותר מ"איך את מוצאת את הזמן לקרוא כל כך הרבה?"

כשאני מציינת שיש לי חיים ואני ממש לא קוראת מהר, השאלה הנשאלת היא: אז איך?

טוב, ראשית, פשוט מאוד, מציאת זמן לקרוא מסתכם בבחירת ניצול הזמן שלך.

בשבוע טוב, אני מסוגלת לקרוא שני ספרים. זה לא נחשב הרבה, אני קוראת לאט ביחס לתולעי ספרים אחרים. כמובן שלרוב, פחות. אני מניחה שאני קוראת ממוצעת.

בעודו מהנה להפליא, את 'הערפד ארמאן' לקח לי לקרוא מעל שבוע, הייתי איטית מאוד בקריאת 'עריסת חתול' ואפילו איטית עוד יותר ב'מאדאם בובארי'. אלה ספרים שאני לא רוצה למהר איתם.

מצד שני, אני יכולה לעוף בקריאת משהו כמו 'כמעין המתגבר', למרות שהוא עבה פי שמונה מ'מאדאם בובארי'. לא יכולתי להניח אותו. כשאני קוראת את 'על הכתיבה' (שהוא בין הבודדים שנקראו מעל פעם אחת), אני מסמנת פסקאות, שואלת שאלות ועושה השוואה מול דברים אחרים שקראתי פה ושם. אני משתמשת בהכלאה של קריאה וכתיבה ל"אוניברסיטה" האישית שלי בספרות.

לאחר שאני מסיימת ספר, אני נותנת לו להזדקן לפעמים בשבוע או שניים, לפעמים בשנה או שנתיים, לפעמים בעשור - ואז פותחת אותו שוב. מעלעלת, קוראת פסקאות שאהבתי ואפילו מסמנת ציטוטים טובים.

בואו נסתכל על זה בדרך אחרת. במקום להגיד מה אני עושה, אספר לכם מה אני לא עושה:

1. אין לי טלוויזיה.

2. אני צופה במעט מאוד סרטים, ולרוב בקולנוע.

3. אני לא טיפוס של "שופינג".

4. אין לי חשבון בשום מדיה חברתית.

5. הטלפון שלי ישן ואין בו שום דבר מעניין ששורף זמן.

הבחירות האלה אפילו לא מכוונות. אני לא אומרת לעצמי, "אנתק את הכבלים כדי שלא אצפה בטלוויזיה" או "אשבור את כרטיס האשראי כדי שאפסיק לצרוך", אני פשוט לא עושה את זה. אין לזה חלק בחיים שלי.

אני גרה בשכונה קטנה אבל לא רחוק מהכביש הראשי. אני יכולה לקפוץ ברגל למכולת או לסופר, לקנות כל מה שאני צריכה ולחזור בתוך 20 דקות.

אם אתם מניחים שאדם ממוצע יושב 3-4 שעות מול הטלוויזיה ביום, שעה או יותר על מדיות חברתיות, ועוד שעתיים או שלוש בשבוע על קניות, אלה בערך 25 שעות בשבוע במינימום!

25 שעות. אלה 1,500 דקות. זה המון. אם אתה קורא עמוד בדקה, אלה 1,500 עמודים לשבוע!

לקרוא זה לא משהו שעושים פעם בשבוע כדי לסמן וי, זה משהו שעושים כל יום. לאן שלא אלך, יש לי ספר בהישג יד. הוא יכול להיות ספר שמע או ספר פיזי, אבל הוא יהיה קרוב ומושג.

מציאת זמן לקריאה זה קל. מחכה לאוטובוס? תפסיק לבהות במורד הרחוב וקרא. מחכה למונית? לרכבת? לטיסה? קרא. באוטובוס? ברכבת? במטוס? קרא. בתור לבנק? לרופא? לפסיכולוג? קרא. מחכה לכביסה במכבסה האוטומטית? לחבר בבית קפה? למנתח שיבוא לספר לך את מצבו של סבך לאחר ניתוח לב פתוח? טוב, באפשרות האחרונה אולי יהיה קשה להתרכז. אבל כשספר תופס אותך אתה בכלל לא צריך לחשוב על זה - אתה מחפש את הרגעים האלה!

ומה שאני קוראת, תלוי בנסיבות.

אם אני יודעת שיש לי רק כמה דקות, אני לא הולכת לקרוא משהו שדורש הרבה פוקוס. אקרא משהו פשוט, משהו כמו 'לרוץ עם מספריים' או 'מה עובר על גילברט'.

לחכות זה גם זמן מעולה לקרוא מגזינים או בלוגים אינטלקטואלים של אנשים חכמים, כמו הבלוג הזה (מי השוויץ? אני? לאאא...) - הם בדרך כלל קצרים (אמרתי בדרך כלל), חד פעמיים, ומתעכלים בקלות.

מוקדם בערב, נגיד בסביבות 8 או 9, אני אמזוג לי כוס יין ואשקע לתוך ספר יותר רציני, כמו 'האישה בלבן' או 'תמונתו של דוריאן גריי'. משהו שאני רוצה לקרוא ללא הפרעה. לילות מסויימים אקרא אחרי חצות, ולילות אחרים אפסיק לקרוא בסביבות 10 או 11. זה גם תלוי כמובן אם אני יוצאת לאנשהו באותו לילה. ברוב הלילות, אני נרדמת עם הספר כפיות. ככה אוכל לעכל את התוכן תוך שקיעה בשינה.

כשאני לא קוראת, אני מנסה לחשוב על מה שעכשיו קראתי. לעתים קרובות יותר, על משהו שאני כותבת באותה תקופת זמן.

הבעיה הכי גדולה פה היא הכסף.

ספרים הם יקרים. אבל אני כבר החלטתי מאז שידעתי שאגרנות ואספנות ספרים הם הקטע שלי, אני לא דואגת יותר מכסף שיוצא על ספרים. אני לא מאבדת את הצפון, אבל זה ה"ניקוטין" שלי. אני לא מוציאה על שוקולדים או בגדים - הרעל שלי הוא ספרים.

זה לא קל, ותאמינו לי שחייתי מהיד לפה במשך תקופה ארוכה מאוד, אבל על ספרים לא ויתרתי. כמובן שבחיי אספתי ספרים נטושים ברחוב או גנבתי ספרים כשהנסיבות איפשרו. אני לא נגד, להיפך. אם יש דבר אחד שאפשר לצאת ממנו בשלום - זו גניבת ספרים. והאופציה הכי טובה - חנויות עצמאיות יד שניה; הן זולות, ענקיות ועם אינספור אפשרויות. מנצחות כל סטימצקי או צומת ספרים בעיניים עצומות.

יש אנשים שקוראים לשם הנאה. אחרים קוראים כדי לרכוש ידע. יש שלשם שני הדברים.

עבורי, קריאה היא יותר סוג של תזונה. אני קוראת כי בלי המילים אני רעבה, אני קוראת לשם הנאה, לשם רכישת ידע וכן, גם לשם מחייה. אני קוראת כדי למצוא משמעות, למצוא את הנוסח הנכון למחשבות שלי, להבין יותר טוב אחרים ואת עצמי. אני קוראת כדי לגלות. לפעמים כדי לשפר את חיי, לפעמים כדי לברוח מהם ולפעמים כדי להעשיר אותם. אני קוראת כדי לעשות פחות טעויות וכדי שאם אעשה, אדע ללמוד מהן.

אם להשאיל מילים מדיוויד אוגילבי, קריאה יכולה להיות "הזדמנות יקרה 'לרהט' את דעתך ולהעשיר את איכות חייך".

אנחנו מעבירים ידע דרך ספרים כבר המון זמן. משמעות הדבר היא שאין הרבה חדש שאפשר להגיד, אלא יותר למחזר. הסיכויים הם שלא משנה על מה אתה עובד, מישהו איפשהו, מישהו שחכם ממך, כבר חשב על הבעיה שלך וכתב אותה בספר.

כשאני מגיעה לדיונים עם אנשים על מנהגי קניית הספרים שלי, הם לעיתים קרובות שואלים למה אני לא פשוט משאילה מהספריה. תחשבי על כל הכסף שתחסכי, הם אומרים.

האמת היא שאני כן רשומה לספריה וכן משאילה ספרים, פעם הייתי משאילה כמעט כל יום, היום הרבה פחות מפעם, והסיבה היא שתמיד קשה לי להחזיר את הספר. אני רוצה לשמור אותו, לחזור אליו, לא להיפרד. אני שומרת את רוב הספרים שאני קוראת ואוהבת, ואם השאלתי מהספריה והייתי חייבת להחזיר, בדרך כלל חיפשתי אותו וקניתי. אם לגלות סוד, קרו מקרים שעברתי לגור בעיר חדשה והחלטתי לשכוח להחזיר את הספרים לספריה, כי רציתי. כי מי יחפש אותי. כי יכולתי להעניק לספרים האלה בית חם.

אמנם לא בלתי אפשרי, אבל קשה לנהל שיחה עם ספר מושאל. אתה לא יכול לשלוף עיפרון ולכתוב בשוליים, להדגיש שורה עוצמתית, ואז יום אחד לעיין ולראות שוב את השיחות האלו. לנסות ולעורר שוב את אותם רגשות רדומים, לבחון האם אתה עדיין רואה את הדברים באותו האור. אתה יכול כמובן לעשות את כל הדרך לספריה כדי לעיין בספר שהתגעגעת אליו, או לחפש ציטוטים באינטרנט - אבל זה לא מספיק. זה לא כמו הדבר בכבודו ובעצמו שיושב לך על המדף ועסוק כל היום בלהיות רק שלך.

לכבוד שבוע הספר שהיה ונגמר, ויש כבוד, אקריא לכם את אזהרות היצרן לתולעי ספרים באשר הם:

אזהרה!

תופעות לוואי של קריאה מוגברת עלולות לכלול:

הגברת אינטלגנציה. יש אנשים חכמים שאינם קוראים, אבל קריאה בלי ספק מגדילה את הידע הכללי שלך ועושה אותך חכם יותר. כמובן שלא צריך להיות יהיר בנוגע לידע הכללי שלך, כי זה מיד יכבה אותך ויהפוך אותך לחרא קטן ומתנשא, אבל אם אתה קורא ספרים, סביר להניח שיש לך גם אינטליגנציה רגשית שלא תיתן לך להיות כזה.

הגברת סקסיות. מחקרים מוכיחים שלהיות חכם זו תכונה מושכת שאי אפשר לעמוד בפניה ואחת מהתכונות הסקסיות ביותר בעיני אישה, ואני מקווה שגם בעיני גבר.

סבירות גבוהה להפיכת העולם למקום טוב יותר. הקריאה היא הדרך ללמידה על העולם האמיתי הרבה יותר מבית-ספר או אינטרנט והרבה יותר משאתה יכול לדמיין לעצמך. זה חושף את הקשיים של העולם שאתה חלק ממנו ופותח לך את העיניים. זה מעניק לך רגישות לצרות של אחרים וכושר הקשבה טוב יותר, וכמובן, אמפתיה לצרות שאפילו לא התנסית בהן.

הפחתת הסיכוי לחלות באלצהיימר או דמנציה. תירגול עוזר לך לשמור על הגוף שלך בכושר נפלא. קריאה היא גם תירגול שעוזר לגרות את המוח ואנשים שיש להם תחביבים שמגרים את המוח וגורמים להם לחשוב נוטים פחות למחלות במוח כמו אלצהיימר או לקות מוחית.

לי אישית יש זיכרון נוראי ואני קוראת, אבל אני מאשימה בזה את הוויד ששרף לי תאים במוח במשך שנים. שיבורך.

יכולת מופלאה להיכנס לנעליים של מישהו אחר. ראה הוזהרת, קריאה מוגברת תהפוך אותך לרגיש יותר לסביבה, ולאחרים זה יגרום להם לרצות להיות בחברתך כי הם מרגישים שמישהו מבין אותם, מה שיהפוך את החיים לקלים יותר לסובבים אותך, בעיקר היום, בעידן האני-אני-אני-תנו-לי-לייק. יהיה לך סיכוי גבוה יותר להבין את מצבו הנפשי של אדם אחר, אתה תוכל לעבור בין הסיפור הבדיוני לחיים האמיתיים בקלות - תקשר בין המצב הנפשי של הדמויות (אלה שאתה מתחבר אליהן) עם מערכות היחסים שבחיים שלך. תחשבו על זה, כל אדם חי רק פעם אחת, אבל קורא הספרים חי אלפי חיים שונים וראה את העולם מאלפי נקודות מבט שונות - הוא כביכול בעל ניסיון הרבה יותר גדול מאדם שחי רק את חייו שלו. אין כמעט סיטואציה שהוא לא חווה.

קליטת שפות חדשות. אני לא באמת מבינה בזה, אבל קראתי שכאשר אתה קורא באופן קבוע, יותר חומר לבן מיוצר במוח וזוהי רקמה שמשחקת תפקיד מרכזי בלמידה, ומחקרים מצאו שבעיקר בלמידת שפות חדשות.

עשוי לגרום תחושה תראפיותית הדומה להקשבה למוזיקה או צפיה בסרט. בנאדם שעובר זמנים קשים יכול לעבוד על הבעיות שלו בהבנת דמות אחרת שעוברת בעיות דומות. לכן, קריאת ספרים עוזרת לך לעבור קשיים בעזרת פרספקטיבות חדשות. גוד טיימס.

תפקוד מוח טוב יותר. מחקר באוניברסיטת אמורי חשף שקריאת ספר טוב יכול לגרום לחיבור בין המוח לבין השינויים הנוירולוגיים, מה שדומה למה שהזכרון-שריר עושה. החיבור הזה נמשך לפחות חמישה ימים אחרי הקריאה, מה שאצל הקורא הקבוע נחשב נצח.

לנשים בהריון: מערכת יחסים בריאה יותר עם ילדיך. להקריא סיפורים לילד שלך ולייצר את הסביבה החברותית הזאת מביסה את כל הדרכים האחרות להתחבר אל הילד שלך כמו למשל לצפות בטלוויזיה, וקריאה מייצרת מערכת יחסים של הורה-וילד שנשארת לעולמים.

עלול לפתח שאיפות למטרות ברורות יותר. כמה שהקורא מתחבר יותר לדמות חיובית בספר, הוא יפעל בהתאם בחיים וילך בעקבות מטרותיו. לקרוא על איך מישהו יוצא מבעיות ומכשולים בספר מעודדת את הקורא לעשות את אותו הדבר בחיים האמיתיים.

לחוזרים למוטב: עשוי לגרום שיקום פלילי. אסירים שהשלימו קורסים בספרות מאחורי הסורגים נמצאו 30% פחות סבירים לביצוע פשעים נוספים שוב מאלה שלא לקחו את הקורס.

קבלת תרבויות. הקרן הלאומית לאומנויות מצאה במחקר שאלה שקוראים סבירים יותר להשתלב בתרבות אחרת והם יותר סבירים לקבל ולהשתתף בתרבויות שונות מכיוון שקריאה נותנת לך הזדמנות ללמוד הרבה דברים מרתקים ופותחת אותך לעולמות שלא היית מנחש שקיימים, וההתנסות הקטנה הזאת מבעד למילים מגבירה את השאיפה לרצות לנסות עוד ועוד.

פתיחות מחשבה. קוראי ספרים מתורגלים יותר בסופים בלתי צפויים ולכן מוכנים יותר להתמודד עם הבלתי צפוי.

התמודדות מול לחץ. קריאה מרגיעה יותר מהקשבה למוזיקה או הליכה. קריאה מביסה לחץ בכמה דקות.

ירידה בדיכאון. קריאת ספרי עזר-עצמי בתקופה קשה עוזרת להתמודד מול דיכאון בכל רמה. כמובן שגם סיפורת, שכן צרת רבים תמיד היתה חצי נחמה, ופה אתה יכול ממש לראות ולהיות מישהו אחר שחווה קושי.

שינה שקטה יותר. אור בהיר הוא צורה של אות שמעביר למוח שלך שהגיע הזמן להתעורר. קריאה באור עמום מעביר למוח שלך מנוחה ונותן לך לישון יותר טוב.

יכולות כתיבה מוגברות. אם את קורא כרוני, אתה הופך לגנב. לא מילולית, כמובן. כותב בחיתולים לעתים קרובות לא יכול להימנע מלהעתיק את הסגנון של סופר אהוב. אני חיכיתי את סגנונה של אן רייס במשך תקופה ארוכה בילדותי, ומשם התפתחתי לבד ויצרתי לי קול משלי. זה דומה לדרך שבה שמיעת מוזיקה מגבירה את היכולות המוזיקליות אבל ההשפעה ניכרת לפי מה שאתה שומע.

 

ולמרות כל תופעות הלוואי המזעזעות האלה, אני עדיין ממליצה לכם לכבות את הבלוג החרא הזה ולפתוח ספר טוב :)

חג ספרים שמח, תולעים קטנות!

באופן טבעי, ביליתי זמן מה באריזה בחודש האחרון. הדבר השנוא עלי ביותר במעבר דירה הוא אריזה. אני אוהההבת לפרוק, שונאת לארוז. קורה לפעמים שבזמן שאורזים, עולות בראש מחשבות, כמו, "מתי לעזאזל הספקתי לאגור כל כך הרבה זבל?" או "חיפשתי את זה! הייתי בטוחה שזה אבוד לנצח."

בשנה האחרונה גרתי בקרוון בעיר הולדתי, צמוד לבית הוריי. זה קרוון קטן אבל הוא מספיק לי ואהבתי לגור בו. הוא כמו הבאט-קייב שלי. אני כותבת סיפורת ותמיד טוב שיש מערה לברוח אליה.

הכתיבה שלי פשוטה וסיפוריי תמיד נחשבו מעט מוזרים. מאחר וטריילר זה דבר קטן וחייתי בו שנה ומשהו, עם הזמן הוא נהפך מבולגן יותר ויותר - המיטה אמנם רוב הזמן מסודרת, כי זה משהו שההרגל שלי לא מאפשר לי להזניח. אבל - וזה אבל גדול - ברגע שתרימו את השמיכה תגלו עשרים טון ניירת מתחתיה, כי אני כותבת לפני השינה ואני כותבת כשאני מתעוררת, אם זה חלום שחלמתי או רעיון לסיפור, אם סתם יש לי השראה ואם אני רוצה לצייר. ספרים יש בכל פינה. אם זה במחבוא שמתחת לשמיכה, מתחת למיטה, על מדף הספרים שכמובן קטן מדי, על השידה, על  שולחן העבודה, בארון, במגירות, במטבחון - בכל מקום. ספרים זה חשוב, הם צריכים להיות בכל מקום ולהעניק לי מילים כמו שפרחים פרושים ברחבי כדור הארץ כדי להעניק לנו חמצן.

חוץ מזה, בקרון הקטן שלי תמצא מאפרות, בדרך כלל מלאות, מפוזרות בכל פינה. בקבוקי יין וכוסות, מאגים של קפה בכל חור אפשרי שעוד לא עשו דרכם אל הכיור, נעליים שכשאני מגיעה הביתה אני בדרך כלל פשוט מורידה וזורקת לאיזו פינה, לרוב קונברס (יאפ... תמונת פרופיל) או נעלי בית. בקבוקי שתיה, בגדים, עיתונים, כל מני שקיות ואריזות של משלוחים, ציורים תלויים על הקיר, פתקיות של אאוטליינים על הקירות, ציטוטים כתובים בטוש על הקירות, בלגן בלגן בלגן.

בתחילת החודש, התחלתי לארגן את הדברים כדי לקחת מה שאני רוצה (הקרון נשאר עומד ואני ישנה בו כשאני מבקרת אצל ההורים, אז אשאיר הרבה מאחור. כאמור, אני שונאת לארוז) - ומצאתי את עצמי נסחפת ומתחילה לבחון את הניירת או למצוא את עצמי קוראת במקום לסדר.

אני לא חסרת מודעות עצמית. אני יודעת שאני אוגרת. חוסר היכולת שלי להתמודד עם הכאב של להרפות מחפצים טמון במקום שאני עוד לא מוכנה לשחרר. ירשתי את זה מאבי היקר, שהמשרד שלו והמחסן שמאחורי המשרד שלו מצליחים להכיל פחות ופחות חמצן עם השנים החולפות. ולא קשה לי לשחרר רק מחפצים, אלא גם מרגשות, זיכרונות, ריחות. כמו הבושם שקיבלתי ליום הולדתי כשהייתי בת 14, ומאז הוא עוד אצלי. הוא יקר מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותו, אבל הוא היה אצלי כל כך הרבה זמן (ככה זה כשאת תפרנית ומתיזה שפריץ אחד בלבד באירועים מיוחדים) שהריח שלו מזכיר לי את העבר ואני נהנית לפעמים להסניף קצת את הפקק שלו רק כדי להתמלא ב'פעם' הזה.

אבל למרות שאוגר נראה כמי שיכול לחוות טראומה יותר בקלות מכל אדם אחר, אני דווקא חושבת שהוא גם בעל רגישות מוגברת לפיתוי של חפצים, מעין מזג אמנותי. אז אולי אנחנו לא חלשי אופי כפי שתופסים מאיתנו, אולי אנחנו לא חסרי משמעת עצמית או לא פרקטיים, אלא יותר סנטימנטליים מאחרים, ויכולים "לסבול" יותר חוסר-סדר ואפילו נגיעה של אבק.

חלק אולי יטענו שתחומי העניין שלי, שברובם הם תחומי אמנות, הם רק עוד דרך להשתהות, כמו ניסיון להדוף את המציאות הקשה והמשעממת - ושהרגשנות המנויירת שלי, עם ריח הטחב ותחושת הביתיות שהיא נושאת איתה, היא בריחה.

כך או כך, אני אוגרת. כן. אבל אני מתחילה להאמין שחלק מהאנשים, בדיוק כמו שיש להם הרבה חפצים סביבם, הם רגישים יותר לסביבה. ואולי המקום שלא נתפס על ידי ניירת או חפצים בני שנים רבות, מתמלא במחשבות שרק אמן יכול להעלות בתוך חדר סגור.

במהלך המסע שלי של מיון וסדר "פונקציונלי" של חפצים, הפכתי סקרנית לגבי לאיזה כותבים וסופרים אחרים יש בעיות של אגירה. מענק ספרותי של בלגן. 

עשיתי את המחקר שלי, כמו כותבת מן השורה, והגעתי למספר מקורות מידע שנתנו לי איזושהי תמונה (קצת מבולגנת) על האנשים שחיים את המילים. הנה קטע מכתבה משנת 2000 שהקדימה ראיון עם מאיר שלו:

"הפגישה בין מאיר שלו וביני נקבעה ב"בית ידיעות אחרונות" בירושלים. בחדרו שולחן, ועליו מחשב לא ממש חדיש, כורסה ועליה נח מחשב אחר שפרש לגמלאות, שני כסאות, ארון ספרים (די מבולגן) ולוח שעם, בו תקועים בסיכות פתקים, המיועדים מן הסתם להקל על מלאכת התכנון של הרומן הבא. החוש המוסרי המשונה שלי אומר לי שלסקור את חדר עבודתו של סופר - זה "בסדר", אבל קריאת תוכן הפתקים - זו ממש חדירה לתחום אסור. למרות הפיתוי אני נמנע מלקרוא. על הקיר ממול יש לוח ענק, ועליו תמונות של עשרות פרים בני גזעים ומחוזות שונים. מאוחר יותר, לשאלתי, הוא מראה לי מי הוא ז'אן ולז'אן מרומן רוסי."

הכתבה המלאה כאן.

אז הפתקים האינסופיים שתלויים לי על הקירות לא יוצאים דופן. טוב לדעת, למרות שזה משהו שיכולתי לנחש מאחר והרעיון לכתוב אאוטליין בצורה של פתקים הגיע אלי דרך סדנת כתיבה שעברתי בגיל 17, והרעיון הגיע אל המדריכה שלי מהסרט "Stranger Than Fiction" - סרט שבהזדמנות זו אמליץ עליו ביותר, גם למי שלא מעוניין בכתיבה אבל בעיקר למי שכן. יש שם סצנה שבו רואים את העוזרת האישית של הסופרת מסדרת את הסצנות של הספר בצורת פתקים על הרצפה. השיטה הזו נראתה לי עוזרת והלכתי על זה - ועד היום, שמונה שנים לאחר מכן, אני עדיין עובדת איתה.

וירג'יניה וולף לעומת זאת, היא עולם אחר לגמרי.

"חדרה של הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף, מחברת הספר 'חדר משלך', מאופיין בפשטות והוא חף מקישוטים. השולחן ממוקם במרכז החדר בעל הקירות העירומים, כשממול משתקפת הגינה הירוקה שלה."

הכתבה המלאה כאן.

אני בטוחה שאין שום קשר לשוני במין ובתקופה, הרי יש אנשים מבולגנים היום כמו שהיו אז וזה לא משנה מה המין שלהם, הגזע או המיקום.

אז הקירות של וולף ריקים, בניגוד לשלי, ואין לה הרבה מדפי ספרים וניירת. הדבר המשותף היחיד שיש בינינו הוא האהבה לריהוט עתיק ולנוף טבעי. אני יושבת כרגע וכותבת את הפוסט הזה על שולחן עבודה שדומה מאוד לשלה, ואולי אפילו בן אותו הגיל, והוא עומד ממש ליד הדלת הפונה אל המרפסת, שלרוב היא פתוחה.

ומה עם אתגר קרת?

הייתי נותנת לו את התואר "אוגר" על סמך הכתבה הזו:

"קרת גר עם אשתו ובנו הקטן בדירה שקטה בצפון מרכז תל אביב. יחד עם הספרייה המרשימה, ניתן למצוא אוסף לא פחות מרשים של גוגואים (הוא יודע את שמו של כל אחד מהם), בובות מלאות הבעה ועוד צעצועים."

הכתבה המלאה כאן.

גם לי יש שטויות. לא בובות או גוגואים, למרות שהייתי שמחה למצוא את אלה מילדותי שבטח מסתובבים אי שם בעולם, במקום שבו מתחבאים הצעצועים של פעם, אבל יש לי הרבה זבל מסוגים שונים שמישהו אחר כבר מזמן היה נפטר ממנו. אז הנה, זה לא סוד שאני לא היחידה עם ספריה מגוונת, אבל אני גם לא היחידה שאוגרת דברים שאין לי בהם שימוש ולעולם לא יהיה - אלא רק לשם הסימפתיה. ואימרו אמן.

ואחרון חביב - אמנון ז'קונט. הוא לא מתפשר והולך על הקלאס.

"להיכנס לתוך ביתו של הסופר אמנון ז'קונט זה במידה מסוימת להיכנס למקום האולטימטיבי ביותר עבור סופר; מרכז תל אביב, דירת גג, אלפי, אם לא עשרות אלפי ספרים מלווים אותך בכל צעד ושעל, מוזיקה קלאסית מרחפת ברקע, וחדרים ומרחבים שונים גם בשבילו וגם בשביל אשתו ורדה רזיאל ז'קונט."

הכתבה המלאה כאן.

כשאני כותבת, אני שומעת מוזיקה ללא מילים. לפעמים זו מוזיקה קלאסית, לפעמים גיטרה אקוסטית, לפעמים חשמלית ולפעמים פסנתר או כינור. זה תלוי במצב הרוח שלי. אם אשמע שירים שאני אוהבת, עם מילים והכל, לא אוכל להתרכז כי אתחיל לשיר עם האמן. אני קלה להשגה. אז הנה עוד משהו שיש לי במשותף עם אחד משותפיי לתחום הכתיבה.

כמובן שמעולם לא התיימרתי להשתוות לאף אחד מהסופרים האלה. אני בטוחה שהדוגמאות שנתתי הן אינדיבידואליות לכל כותב ובכלל, לכל אדם. אבל עדיין עמוק בתוכי אני מוצאת את עצמי משווה, כמו שאני עושה בזמן האחרון. לאחרונה אני קוראת שני ספרים. נשים קטנות (שאני לוקחת איתי לכל מקום) ומאדאם בובארי (שאני קוראת בזמן המשמרת בקפה, כי הספר נמצא לנו למכירה על מדף פינתי ואני היחידה שקוראת אותו כל היום כשאין מה לעשות). הזכרתי את הספר הזה בפוסט הקודם. אני מתקדמת איתו מאוד לאט מאחר ואני חוזרת כל הזמן אחורה, משתי סיבות: 1. אין לי רמת ריכוז גבוהה במיוחד ואני צריכה לקרוא ולהיות ערנית ללקוחות מסביב באותו הזמן, אז בעקביות שמפתיעה גם אותי, אני מוצאת את עצמי קוראת שוב ושוב את אותה הפסקה, ו - 2. הספר כתוב כל כך יפה, שבכל פעם שאני קוראת פסקה עוצרת נשימה בליריות שלה, אני קוראת אותה שוב. וזה קורה הרבה. עקב זה, קורה לי שאני חוטפת תסמונת טולסטוי, וזו לא בעיה שכדורים יכולים לפתור לצערי. אני פשוט רואה כמה מדהים האיש הזה כותב (גוסטאב פלובר) ולא יכולה להאמין כמה עלובה השפה שלי לידו; הכתיבה שלי לא לירית. לי אין דימויים ציוריים. אני לא מצליחה לתאר פרטים קטנים כמו הצל הנע על הפנים שלה בזמן שהיא מדברת או זבוב שמטפס על דופן של כוס סיידר על שולחן פינתי. אני לא יכולה להפוך משפט כל כך פשוט כמו, "היא שוחחה איתן", למשפט כל כך פואמי כמו, "היתה מגלגלת איתן בדל של שיחה קלה". הלוואי והיה לי הספר לידי להעתיק לכם פסקה מלאה, בחיי. אקנה אותו בבוא הזמן, כמובן. בינתיים נחמד לי שיש לי ספר שיושב בקפה ולא הולך לשום מקום, כמו אוצר קטן שמחכה לי בשעה שאני מבזבזת את זמני על פרנסה.

אני מניחה שכל המלמולים האלה ששפכתי לפניכם אמורים להכיל פואנטה כלשהי. אל תכעסו, אבל אני לא מצטערת לומר שהם לא. כתבתי את אשר על לבי ואני מקווה שהנעמתי את זמנכם :)

בהשראת מגזין  והשטויות שלו, לקחתי את הכתבה "30 שאלות 'מה עדיף' הקשות ביותר" והחלטתי שיהיה משעשע לנסות ולענות עליהן כאן בבלוג. הנה הלינק.

אני מתנצלת מראש אבל קחו בחשבון שהרבה מהשאלות האלה ממש מגעילות, אז אם יש לכם קיבה רגישה אני לא ממליצה לכם לקרוא את הפוסט. עברתי עליהן והשאלות ממש קשות ואין לי מושג מה אני הולכת לענות אז אני פשוט אתן לריפלקסים שלי לתקתק את התשובה.

עוד משהו - כאן יופיעו רק 27 שאלות כי היו שתי שאלות, אחת לבנים ואחת לבנות, שדילגתי עליהן, וגם על השאלה האחרונה אני לא עונה כי היא היתה דוחה מדיייי ואני לא רוצה אפילו לחשוב עליה.

שאל ווי?

מה עדיף:

1. שיער-ערווה בתור שיניים או שיניים בתור שיער-ערווה?

איכס.

מעולם לא חשבתי שאכתוב משפט כזה, אבל... אני מעדיפה שיער ערווה בתור שיניים. זה דוחה, אבל לפחות אוכל להסיר אותם ולעשות השתלת שיניים. מה עושים עם שיניים בוג'יינה? מסכן הבחור שיצטרך לפלס דרכו פנימה ועוד יותר מסכן התינוק שיצטרך לפלס דרכו החוצה.

(כשאתם מדמיינים את זה... נכון זה נראה כמו הקראקן משודדי הקריביים...? יאקק!)

2. להשתמש בנייר זכוכית בתור נייר טואלט או בחומץ בתור טיפות עיניים?

נראה לי שנייר זכוכית בתור נייר טואלט, מהסיבה הפשוטה שעדיף שיכאב לי שם למטה מאשר שאתעוור לכל החיים. חוץ מזה, לנייר זכוכית יש צד אחד פחות מחוספס, אז אפשר להתחכם ולומר שאשתמש בצד הפחות מחוספס.

3.  לחרבן לבנים או להקיא שבלולים?

שום דבר שעולה למעלה לא בא בחשבון... עדיף לחרבן לבנים. כאבי תופת, נכון, אבל לפחות שום דבר לא עולה לי במערכות. ראיתי את רון וויזלי עושה את זה וזה לא מראה מלבב במיוחד.

4. להיות בלי ברכיים או בלי מרפקים?

בלי מרפקים. בלי ברכיים אני לא אוכל ללכת ברחוב, לשבת או להתכופף. בלי מרפקים עוד אפשר לחיות איכשהו, אני מניחה.

5. לאכול קערה של חרא פעם אחת או לשלשל לשארית ימיך?

מאאן אמרתי לכם שהשאלות קשות. עדיף לשלשל מאשר לאכול חרא... אבל לשארית ימיי?? מאאן. אני מניחה שלאכול חרא אם ככה. אם גברת הילי ב"העזרה" עשתה את זה ואפילו לא הרגישה, גם אני יכולה. השאלה לא פירטה האם צריך לאכול את זה נקי או לא, אז פשוט אשתמש בו בתור תיבול לעוגת שוקולד, אעצום עיניים ואוכל בניסיון נואש לשכוח מה שמתי בפנים.

6. שיהיה לך משהו בעין או שתצטרך להתעטש ולא תצליח, למשך שנה?

שאצטרך להתעטש. מיי גוד, כשיש לי משהו בעין אני לא יכולה למצמץ אפילו וזה מטריף אותי על דעתי, אבל כשיש אפצ'י תקוע אפשר לפעמים לשכוח ממנו אם מתעסקים במשהו אחר.

7. להיות דרקון או שיהיה לך דרקון?

אני רוצה להיות דרקון כי זה נראה כיף לעוף ואף אחד לא מעיז להתעסק איתך... אבל מצד שני שיהיה לך דרקון זה גם מגניב. כשאני חושבת על זה, בתור דרקון לא אוכל לתקשר או לכתוב, אבל בתור בעלים של דרקון אוכל לעשות את זה וגם אוכל לרכב על גבו ולעוף ובנוסף, אף אחד לא יתעסק איתי. אז החלטתי. שיהיה לי דרקון.

מצטערת שהתלבטתי בכתב, אבל זה משעשע אז אני לא מוחקת. חה חה.

8. לעשות סקס עם עז, אבל שאף אחד לא ידע על זה או לא לעשות סקס עם עז, אבל שכולם יחשבו שעשית?

לא לעשות סקס עם עז. מה אכפת לי מה יחשבו? שיחשבו.

9. להיות ממש שעיר בגוף שלך בלי אפשרות לגלח או להיות בלי שיער בכלל בשום מקום?

זה ממש מדכא אבל אני מעדיפה שום שיער בכלל מאשר שעירה בכל הגוף. יש פיתרונות לקרחת ולריסים וגבות... אפשר להשתיל או לצייר, אבל להיות שעירה בכל הגוף זה גם מרתיע וגם לא אסטטי. וגם משפיל.

10. להיות עשיר ומכוער או יפה ועני?

יפה ועני. אני יודעת שכסף יכול לקנות יופי, אבל אני מעדיפה את הטבעי וחוץ מזה אני לא יודעת לנהל כספים אז סביר להניח שאפשוט את הרגל די מהר ואז אהיה גם עניה וגם עשויה מפלסטיק. לא תודה.

11. שתמיד תצטרך להגיד כל מה שבראש שלך או שלא תוכל לדבר שוב לעולם?

לא לדבר שוב לעולם. אני לא רוצה שכולם ידעו על מה אני חושבת ואני גם ככה לא דברנית גדולה. תאמינו לי, אני חפרנית רק בכתיבה.

12. את האפשרות להיות בלתי נראה או לעוף?

לעוףףףף!

13. להיות מטר אחד נמוך יותר או 3 מטרים גבוה יותר?

נראה לי נמוך יותר. כי גבוהים תמיד בולטים בחברה וזה לא נעים לבלוט מלמעלה ולראות את הראשים של כולם, לעומת זאת אם אתה נמוך מאוד יותר קל להשתלב עם ההמון או לבלוט פחות. חוץ מזה, אוכל להיות שחקנית, בהוליווד אוהבים גמדים. או להצטרף לפריק-שואו בקרקס!

14. לבקש משאלה אחת שתוגשם עכשיו או 3 משאלות שיתגשמו רק בעוד 10 שנים?

משאלה אחת עכשיו. למי יש כוח לחכות, הרבה יכול להשתנות ב10 שנים ואני לא רוצה להגיע לזמן שהמשאלה שלי תתגשם ולהגיד, "אוף, הייתי צריכה לבקש משהו אחר..." לכן אני חושבת שעדיף אחת, אבל אקטואלית.

15. ללקק בית שחי של אדם מסריח או ללעוס את ציפורן הבוהן הרקובה שלו?

גאאאד אף לא אחד מהם. מצטערת, בשלב הזה אהיה חייבת אפשרות שלישית.

טוב טוב... זה הרעיון של המשחק, אז אני מניחה שללקק. לפחות לא אצטרך לנגוס בשום דבר ואוכל לגרגר אחר כך 90% אלכוהול כדי לחטא. מי לעזאזל כתב את השאלות האלה?!

16. להיקבר בחיים או להינטש בים?

להינטש בים. לפחות אוכל לנוע, לזוז, לנסות להינצל. בקבר אין מה לעשות חוץ מלצעוק עד שנגמר לך האוויר. חוץ מזה, זה הרבה יותר משפיל למות כי קברו אותך בחיים מאשר למות בלב הים.

17. לראות את העתיד או לשנות את העבר?

לשנות את העבר. אני אוהבת שהעתיד שלי מסתורי אחרת החיים היו נורא משעממים, ועשיתי המון טעויות שדורשות תיקון. המון. ה-מ-ו-ן.

המון.

18. לדבר בכל שפה בעולם באופן שוטף או להיות הכי טוב בעולם בתחום אחד לבחירתך?

אני רוצה את שניהההם... אוף... טוב, להיות... הכי טובה ב... כתיבההה.

19. לשבת 5 שנים בבידוד בכלא ולהפוך לעשיר או לעולם לא לשבת בכלא אבל גם לא להיות עשיר?

לשבת בכלא ולהפוך לעשיר. למזלי אני עוסקת בכתיבת ספרים, ובחמש שנים בכלא אוכל לכתוב כמה ספרים ועוד לצאת ולהיות עשירה? שווה לגמרי!השאלה הכי קלה עד עכשיו.

20. לומר תמיד את האמת או תמיד לשקר?

טוב, אני שונאת שקרנים אז זה יהיה צבוע תמיד לשקר, אז אומר תמיד את האמת. או לא אומר כלום בכלל, זה יהיה פשוט יותר.

21. לחיות בעולם של הארי פוטר או בעולם של פוקימון?

 של הארי פוטר! ברור! כל הילדות שלי חיכיתי למכתב מהוגוורטס, זה יהיה חלום שהתגשם...

22. להיות עירום באנטרטיקה או ללבוש חליפת שלג במדבר?

ללבוש חליפת שלג במדבר. אפשר... להתפשט. פשוט.

23. לשבת 5 שנים בכלא על משהו שלא עשית או 10 שנים על משהו שכן עשית?

10 שנים על משהו שכן עשיתי. אם אשב בלי לעשות כלום אהיה מה זה ילדת כאפות בכלא, אבל אם אשב על משהו שעשיתי 10 שנים (10 שנים זה חייב להיות פשע פלילי רציני...) אז לפחות אקבל כבוד מהאסירות האחרות.

24. למצוא תרופה לסרטן או לגלות אחת ולתמיד האם יש אלוהים?

למצוא תרופה לסרטן. ברור.

היו מלא נביאי שקר בעולם אז מי יאמין לי שאני אומרת אמת? אהיה סתם עוד ברברנית ישו-וואנאבי שמסתובבת בעולם ומפגינה את ההכרח להלביש לה כתונת משוגעים. אני גם ככה לא עד כדי כך סקרנית ואני לא מכניסה את הראש עמוק מידי לעולם התיאולוגי כי לעולם לא תהיה תשובה חד-משמעית ואני אצא מזה לא יותר ממאוד מתוסכלת. הייתי מעדיפה להציל אנשים מסרטן מאשר לדעת את ה'אמת' ולעמוד ולברבר על צמתות דרכים.

25. להיות תמיד לבוש מהודר מדי או מרושל מדי?

מרושל מדי. לפחות יהיה לי נוח, איפה שלא אהיה.

*תודה לכמו מניפה שתיקנה את התרגום שלי.

26. שיהיה לך רובה ציד קצוץ-קנה או להביור באפוקליפסת הזומבים?

להביור! איזה אדיר זה יהיה... אני ארסס את הזומבים האלה כאילו היו ג'וקים קטנים.

27. להשתין על עצמך בציבור או לחרבן על עצמך בפרטיות אבל לחכות 3 שעות כדי לנקות את זה?

להשתין בציבור. זה אולי משפיל, אבל זה הרבה פחות דוחה. חוץ מזה, אוכל להעמיד פנים שאני מפגרת ואז אף אחד לא ישפוט אותי.

אוקיי, זה היה פוסט אינטנסיבי, תאמינו לי, גם בשבילי. אני לא מבינה עד עכשיו למה לקחתי על עצמי לענות עליהן, אבל חשבתי שזה ישעשע אתכם.

מקווה שצדקתי, אחרת עשיתי את כל זה לשוא... אבל נו, אני מודה שבסוף זה היה די מהנה.

היי כולם, כאן ג'אם, נאבקת בתושיה כנגד כל הסיכויים בכאבי גב איומים, רק כדי לכתוב לכם. כי אני שפחתכם הנאמנה. ואני גם יודעת שהרבה מכם התחילו ללמוד היום, או המשיכו ללמוד, אם זה בית ספר או מכללה או לא משנה מה.

לי אישית אין ניסיון מעבר לשנות הלימוד הדלות שלי - אז החלטתי לשתף אתכם בנסיון, (ספרי לנו, סבתא!) ואתן לכם את העצות הכי אמיתיות שלי לקראת בית-הספר. אספר לכם סודות מקצוע שלא ידעתי לפני כן והלוואי שמישהו היה מספר לי אותן כשאני הייתי תיכוניסטית.

אז דבר ראשון:

די עם סקול-דרמה.

כשאתה בבית הספר, כל דבר נראה כמו הביג דיל הכי ענק בעולם. זה טבעי, אתה בגיל ההתבגרות, שטויות אמיתיות הופכות לסוף העולם וסוף העולם הופך לעלילה של סרט שהיית רוצה לצפות בו. אין לכם קנה מידה אמיתי לצרות - אני לא מנסה להרגיז, במלוא הכנות, גם אני הייתי בגיל הזה ואני גם לא כזה רחוקה ממנו, אני רק בת 24, ותאמינו לי, גיל ההתבגרות אמנם הסתיים אצלי בסביבות גיל 15 אבל אני עדיין זוכרת אותו מצויין והשתמשתי ביתרונות שבו עד ההזדמנות האחרונה (בהמשך תבינו למה אני מתכוונת).

לא כל דבר הוא תוספת לרשימת הסיבות שלך להתאבד.

"נכשלתי במבחן! וועעע!"

"לא התקבלתי לעיתון בית-הספר! וועעע!"

"הפלצתי באמצע השיעור! וועעע!"

מה שאתה עוד לא יודע (אולי. אני לא מכירה אותך כזה טוב) זה שכל זה זמני. אין מה להלחץ בגלל זה. ואני יודעת שאתה תהיה מבואס וזה באמת מבאס, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שאל תיתן לזה להרוס לך את היום. או את הסמסטר. או רביי מוזס, את השנה. כי אני מבטיחה לך שבעוד כמה שנים אתה אפילו לא תזכור את זה. זה לא ידגדג לך.

פשוט תהנה מהזמן הזה כי יום אחד, אני מבטיחה לך במלוא הרצינות - אתה תתגעגע לימים שהיית תלמיד בית-ספר.

תהיה קנאי לחפצים שלך.

אם אתה משאיל למישהו איזה עיפרון או מחק - אתה לא תראה אותו שוב. ואם לא תלמד את הלקח הזה מהפעם הראשונה, זו אשמתך הארורה בלבד! כי כשתלמידה באה אליך, יפה כזאת עם בלונד גולש ותשאל בתשוקה:

אתה תתכופף לבדוק בתיק שלך ותמצא שם עט חדש לגמרי, מלא בדיו, 0.5, קורץ לך באהבה. אתה יודע מה אתה עושה ברגע כזה? - אתה משקר! - "עט? אין לי עט! אף פעם לא היה לי עט! אסור לי לרכוש עטים, עט זה נגד הדת שלי!"

ואתה יודע מה? החיים שלך יהיו קלים בהרבה. זה נשמע כמו משהו קטן וגם כמו משהו שילד כאפות יעשה ("לא עכשיו, אני שומר את זה לאחר-כך!"), אבל תאמינו לי, אחרי כמה שבועות של השאלות אתה מוצא את עצמך עם קלמר ריק לפני מבחן שהתכוננת אליו שבוע, בלי כלי כתיבה - שומע את חריקת העפרונות סביבך ומתפלל לאלוהי ההשכלה שסוף-סוף תצליח לכתוב בעזרת כוח המחשבה. נחש מה? - לא משנה כמה התאמנת, עט יהיה חיוני.

אל תיתן לשיברון לב לקחת לך את הנערות.

במשך תקופת בית הספר, הלב שלך הולך להישבר עשרות פעמים. החבר הכי טוב שלך יעזוב את בית הספר או יעבור דירה ולא תראה אותו יותר, בת הזוג שלך תבגוד בך, בחורה תדחה אותך או תצחק עליך עם החברות שלה, המורה שלך לספרות תזלזל בסיפור שכתבת (זה לא מניסיון אישי. באמת, פשוט נכנס לי משהו לעין...) זה הולך לקרות גם לך, זה קורה לכולם.

באופן ספציפי, מבחינת מערכות יחסים - אתה לא צריך להיות בלחץ בגלל אותה בחורה (או בחור), אל תתחיל להרוס לעצמך את החיים, לזלזל בלימודים, להכשל במבחנים, להבריז משיעורים (את זה עושים נטו בשביל העונג האלוהי של ההברזה. לא בגלל דיכאון. אל תכתימו את שם ההברזה לשוא) או כל מיני חרא כזה. אתה צעיר מאוד ויש מיליון דגים בים, אחי. אתם לא רומיאו ויוליה ואם אתה באמת רוצה לדעת - סוד מקצועי - שייקספיר לא כתב את הסיפור הזה בז'אנר הרומאנס אפילו לרגע. זה סיפור טראגי על בני נוער שאם שייקספיר היה מתבטא בעברית הוא היה אומר - טיפשים. בני נוער טיפשים, כן, אמרתי את זה. כל הרעיון של רומיאו ויוליה זה לזלזל בבני נוער שחושבים שאם הבחורה שלהם לא איתם אז סוף העולם הגיע. נחשו מה? הוא לא. הכדור ממשיך להסתובב ואפוקליפסת הזומבים עדיין מתקרבת אלינו. כי תנו לי להגיד לכם משהו - כולם, ואני מתכוונת כולם, מסתכלים על העבר שלהם וחושבים - "מה לעזאזל חשבתי?!" כי אתה אולי יוצא עם מישהי שאתה מאוהב בה מעל הראש עכשיו ואולי הלב שלך יישבר, אבל בעוד כמה שנים מעכשיו, כשאני כבר אהיה זקנה ואתה תשכיר את הדירה השלישית או הרביעית שלך, הבחורה ההיא תראה כמו דונטלה ורסצ'ה אחרי הבוטוקס. אתה באמת רוצה לצאת עם זה?? ואז אתה תהיה בטלפון עם חבר שלך ותגיד לו, "אחי, אתה זוכר שיצאתי עם הפקצה המטומטמת הזאת?" והחבר שלך יגיד לך, "אחי... מה עבר עליך?" ואז אתה תגגל ותחפש ותחזור לפוסט הזה, ותעשה את הדבר הבא:

תודה רבה. תודה.

אל תהיה רשע.

אני מתכוונת לזה, אני לא רק אומרת את זה כי זה ממש אבל ממש מעפן ולא מושך ולא בוגר להיות מרושע לאחרים, אלא כי בעוד שנים רבות מעכשיו - אתה לא יודע איפה האנשים שהיית רשע אליהם בתיכון יהיו. וסמוך עליי כשאני אומרת, הם עשויים להיות ממש מצליחים וממש פריקינג מגניבים ואתה תתחרט על זה. מי יודע, אולי הם אפילו יהיו בלוגרים מצליחים וסופרים ממש מפורסמים ואתה תגיד, "אוף יכולתי עכשיו להיות חבר שלה ולהיכתב בתודות בסוף ולקבל עותק חינם ולהיות עשיר."

א-ההמממ.

תלמד.

לא, אני לא מדברת על ספרי לימוד, עזוב את החרא הזה, זה באמת לא יהיה יעיל אפילו לרגע בחיים שלך. אני מתכוונת לניסיון. תתנסה ותלמד. כי הרשו לי לומר - השיעורים הכי טובים שלמדתי היו בבית הספר, כי בית הספר לימד אותי איך לרכוש חברים, איך להיות סוציאלית (טוב, הוא קצת נכשל בזה), איך להיות בעלת ביטחון ואיך לנסות דברים חדשים ולהתגבר על קשיים. כמובן שגם החיים מחוץ לבית הספר חשובים ויש צרות כאלה וצרות כאלה, אבל בתמונה הכוללת, זה מלמד אותך הרבה, גם אם אתה לא רואה את זה. וכן, גם אם היית אאוטסיידר כמוני. אז תפסיקו להכניס את האף לתוך ספרי הלימוד ולחשוב שזה כל מה שמשנה, מה שבאמת חשוב זה לחיות וללמוד מטעויות. טעויות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, בגידות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים, אהבות נכזבות כן יהיו לך לתועלת בעוד כמה שנים. הבנתם את הפואנטה.

תתנסה ותעשה מה שבראש שלך ותצבור ניסיון וחוויות וזה בסדר גמור לפשל, ועל זה דיברתי כשאמרתי שהשתמשתי ביתרונות של גיל ההתבגרות עד ההזמנות האחרונה: זה בדיוק הגיל לפשל - אתה בגיל ההתבגרות, אז כל טעות שאתה עושה אנשים יגידו, "נו, זה גיל ההתבגרות. הם בזמן של פורקן. זה זמני. תנו להם." - אז תעשו מה שאתם רוצים! סחטו מהגיל הזה כל טיפת תירוץ לטעות. כי אתם עדיין לא יודעים, אבל בעתיד, אם תעשו שטויות, יגידו לכם, "מה נסגר איתך, אתה בגיל ההתבגרות?!" ויותר מזה, זה בסדר גמור להיות מפסידן בבית הספר, נצל את זה לעשות את כל הטעויות בעולם שיכולת לעשות, כי בעתיד גם ככה לא תראה שוב אף אחד מהחבר'ה האלה! הטוב משני העולמות.

תפסיק לחפש.

הרבה בני נוער חושבים שהם חייבים לדעת עכשיו מה הם רוצים לעשות בעתיד. זה לא חייב להיות ככה.

אם אתה כבר יודע מה אתה רוצה להיות ודוהר לכיוון הזה, נהדר. לך על זה. אבל אם אתה עדיין לא יודע - אל תיתן לזה להדאיג אותך כל-כך. אם לא תמצא את מה שיתן לך את התשוקה, זה כנראה בדרך וזה יגיע אליך. לפעמים כשמחפשים ונואשים למצוא, נתפשים על הדברים הלא נכונים וחושבים שזה מה שחיפשת. זה יכול לגרום לך לעשות טעויות רציניות כמו ללמוד משהו שתתחרט עליו או לא לשים לב שהמקצוע שבאמת מעניין אותך חולף לך מול העיניים. פשוט תן לזמן לעשות את שלו, אל תחשוב על זה יותר מדי ותראה שתגלה לבד בסוף מה עושה לך את זה.

אל תשנה את עצמך.

אם אתה קורא את הפוסט הזה, אני מניחה שבאמת אכפת לך; אולי אתה רוצה עצה אמיתית לבית-הספר, אולי סתם משעמם לך באוטובוס ואולי אתה ממש רוצה לשמוע תובנות ממישהי שעברה את אותו חרא. אני רוצה שתעיף מבט במראה ותגיד לעצמך, בשיא הכנות, כמה אתה מרוצה ממי שאתה? האם אתה באמת מרוצה מכך שבחרת דווקא במסלול עיצוב גרפי ולא ציור רק כי כל החברים שלך לומדים שם, למרות שהתשוקה האמיתית שלך היא ציור, או שאתה נהנה מהבחירה שלך? האם בחרת להירשם לסדנת פסיכולוגיה כי זה מרתק אותך, או שרצית בכלל ספרות אבל כל החנונים הולכים לשם? האם אתה לא נפרד מהחברה שלך למרות שאתה שונא אותה רק כי כל החברים שלך חושבים שהיא כוסית, או שאתה באמת אוהב אותה? האם אתה מתלבש כמו שאתה מתלבש כי ככה אתה אוהב להסתובב או שככה החברים שלך אוהבים לראות אותך? האם אתה זורק הערות עוקצניות בכיתה כי נחמד לך שחברים שלך צוחקים מזה או שאתה פשוט זקוק נואשות לתשומת לב בעקבות הזין הקטן שלך? האם אתה מבלה עם החברים שאיתם אתה מבלה כי הם פופולארים וממש נחמד להסתובב עם הפופולארים ולהרגיש שגם אתה כזה, או שאתה ממש רוצה בכלל לשבת בפינה עם ספר ביד? האם אתה נרשם לעיתון בית הספר כי התשוקה לכתוב ולהביע את דעתך בוערת בך, או שאתה שם כדי להרשים את ההורים שלך? כל השאלות האלה ועוד מיליון אחרות יראו לך אם אתה באמת שומר על הזהות שלך או נותן לחברה (הדבר הכי גרוע שקיים ברוב המסגרות, ולא רק בבית-הספר) להכתיב לך מי אתה? חבל, אתה יכול להיות אדם מדהים ולשנות את עצמך למישהו שאתה בעצמך היית שונא רק כי ככה כמה חברים שלא תראה שוב לעולם יכתיבו לך להיות. תישאר עצמך, אתה הכי טוב שיש לך ואין עוד אף אחד כמוך - זו לא סתם עוד קלישאה, זו אמת. אמת לאמיתה. לא אמת שנויה במחלוקת כמו הציצי של גוון סטפני - אמיתי או מזוייף? לא. באמת באמת אמת.

תהנה.

זה בית ספר. הרבה דברים מעצבנים יקרו לך, וגם הרבה דברים טובים. העצה שלי? - תהנה מהנסיעה. כי אני מבטיחה לך, ואני יודעת שבטח שמעת את זה מלא, ותגיד, "זה בחיים לא יקרה לי." - זה כן יקרה לך! אתה תתגעגע לבית-הספר יום אחד. מאוחר יותר בחייך, כשתצטרך לשלם חשבונות, לטפל בילדים, לקום מוקדם לעבודה שאתה אולי אוהב ואולי שונא אבל אסור לך לאבד, אתה תגיד לעצמך, "לעזאזל, איך בא לי לחזור להיות נער בבית-ספר, שם יכולתי להבריז בלי חשבון ולשקר למורה שלי בלי לפחד שהיא תבעט אותי מכל המדרגות. כשהצרה הכי גדולה שלי היתה שלקחו לנו את המגרש."

אז תעשה מה שבני-נוער עושים הכי טוב - תהנה.

לפרוש?

אם אתם אפילו טיפה כמוני, אתם תגידו באיזשהו שלב, "די, אני פורש מבית הספר. אני אתפרנס ממכירת סמים. נמאס לי מהחרא הזה, אני לא מאמין במסגרת חינוכית ובשיבוץ, אני לא מאמין בנתינת ציונים, אני רוצה להיות חופשי." - וזה בסדר. זה אומר שיש לך ראש טוב, אני אוהבת אותך. אבל אל תעשה את זה, יודע למה? כי אתה כרגע תקוע בבית הספר, שההורים שלך (אלוהי החינוך יודעים למה) שילמו אלפי שקלים כדי שתלמד בו (טוב, תלוי איפה אתה לומד) ואתה תרצה לנצל את זה. כי בעתיד, אם תרצה לעסוק במשהו שתרצה לעסוק בו, אתה לא תרשים אף אחד עם 7 שנות לימוד וכמה ציוני 30-40. זה לא יקדם אותך אל החלום שלך, תאמינו לי. וגם אם תרצה לתקן את העוול וללמוד, זה אמנם לא מאוחר, אבל זה יעלה לך המון כסף. המון! ה-מ-ו-ן! חבל למשכן את הבית והאוטו בשביל משהו שיכולת לסיים בתקופה שגם ככה היתה מתבזבזת על זיונים ומסיבות, לא?

מצד שני, אם אתה שואף לעסוק באמנות ויודע במאה ושמונים אחוז שזה מה שאתה עומד לעשות, כי אתה תילחם על זה עד הסוף ואתה מוכן למות בשביל להגשים את זה ומוכן לחיות בעוני ובמסכנות בשביל זה - אם אתה בכל נימי נפשך יודע שאתה רוצה לצייר/לנגן/לכתוב/לרקוד/לשיר/לפסל למחייתך ואתה שואף להיות מישהו שלא זקוק לתעודה ארורה כדי לעסוק במה שהוא אוהב - הו אז אני אומרת לך - תפרוש! תפרשי, ציפור קטנה שלי! פרשי כנפייך וצאי מארבע קירות אלו שלא ראויות לאמן דגול כמוך!!!

ואם שואלים אותך - לא אני הכנסתי לך את הרעיון לראש. זה בלוג חינוכי.

לסיום, שתהיה לכם שנת לימודים פורה ומוצלחת (דמיינו אותי אומרת את זה בקול של מורה, זה יעשה לכם חשק ללמוד!) אל תשתוללו יתר על המידה, תהנו מהיותכם צעירים וחופשיים, (ברצינות, אתם מדמיינים קול של מורה?) ואל תעשו בעיות להורים שאוהבים אתכם ורוצים שתלמדו ותתפתחו. אהה, ותמיד. תמיד. תורידו את הרגליים מהשולחן.

אלא אם כן אתם בבית-הספר.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אדם מאוד שמח, מוכשר וחברותי, אני אוהבת לעבוד קשה וגם לבלות ואני מחרבנת קשת בענן, אבל יש דברים שקשה לי בהם ושגורמים לי לעשות כל-כך - אוווההה - כל-כך הרבה טעויות.

כולנו טועים, אני יודעת, טעויות זה דבר טוב, אפילו נהדר, כי אם לא נטעה לא נלמד, לא נשתפר ולא נעריך את ההצלחה. אבל היום החלטתי לשבת ולמנות את הדברים שגורמים לי לטעות, כי הם לאט לאט מקרבים ולוקחים אותי אל הפחד הכי גדול שלי בחיים: כישלון.

אני בטוחה שאני לא האדם היחיד בעולם שמפחד מכישלון, אבל איפשהו אני עדיין מתקדמת לשם בצעדי ענק... והנה הסיבות למה.

יש לי את כישורי הריכוז הכי גרועים בעולם.

בואו נגיד שאם מחשבות היו גברים - אני הייתי זונה. אני אשכרה זונת מחשבות.

הרשו לי לתת לכם דוגמא: אני יושבת מול המחשב ואומרת לעצמי, "טוב ג'אם, הגיע הזמן לעשות את העבודה הזאת, זה כבר מאוחר ויש לך דדליין." אני אתיישב מול וורד ואפתח את המסמך ופתאום תקפוץ לי תמונה של אישה יפה עם עור פנים מושלם מול הפרצוף, "איך תדאגי לעור הפנים שלך?" אני מסתקרנת ובלי לחשוב לוחצת על המודעה. באם! - נותנים לי עצות למסכת פנים טבעית חדשה, אני לוחצת על זה בהתרגשות ו...באם! - רשימת מצרכים. לפני רגע הייתי מול המחשב וכמעט התחלתי לעבוד...? - באם! - עכשיו אני בסופר, קונה דבש, לימונים ואבוקדו.

דבר אחד משתנה בתוך הראש שלי לדבר אחר כל-כך מהר שאני אפילו לא שמה לב!!! למשל עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת שלפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי אמורה להתחיל את העבודה שלא עשיתי אתמול! מאאן!

כשאני מתארת את זה ככה, אני יודעת, זה נשמע כמו ראש של גאון, לא? כמו שתדמיין את לאונרדו דה וינצ'י שמרוב סקרנותו מלא מחשבות ולא ישן בלילה, או את איינשטיין מפוצץ בניירת וקופץ מדבר אחד לאחר מרוב מחשבות... אבל זה לא שאני מגיעה להישגים בעקבות זה כמו הגאונים האלה, אפילו לא קרוב! מבחוץ אני נראית ככה:

אם המחשבות היו מביאות אותי ליצירה זה היה נהדר, אבל לפעמים כדי לברוח מהן קצת אני בוחרת לברוח לתוך ספר או סרט או שינה עמוקה. אבל את האחרון אני לא מצליחה, כי תכלס אני לא נרדמת, כי יש לי מלא מחשבות...

אם לא אלמד לסדר את המחשבות שלי ומהר, לשלוט בהן, אני יודעת שאכשל בחיים, כי הן מושכות אותי בחוטים מכאן לשם עד שאני כבר לא יודעת מה רציתי לעשות. גם הרומן שאני כותבת נראה ככה - מלא בקצוות פרומים של חוטים שעוד לא חיברתי לשום מקום מרוב שהראש שלי עמוס.

יש לי משמעת עצמית של כלב רעב בלול תרנגולים.

אני אף-פעם לא מצליחה להתיישב ולעשות משהו עד שכבר ממש מאוחר, ואין לי הרבה זמן לסיים את המשימה. למשל, כשלמדתי בבית הספר והיה לי מבחן ביום למחרת, אתם חושבים שהייתי לומדת?

לא, הייתי עושה כל דבר חוץ מללמוד. הייתי מציירת, קוראת, מנגנת, מבלה עם חברים, רואה סרט, כותבת, יושבת בפארק עד שממש מחשיך, חוזרת הביתה, מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב ואז באיזה 11 בלילה, מחליטה לשבת ללמוד. אבל אז אני כבר עייפה... אז אני אומרת לעצמי, "יאללה, ללמוד מהר ולישון." אבל אני לא באמת מצליחה, אני נשכבת במיטה (טעות גדולה!) ובוהה בתקרה ושמה שעון מעורר לעוד עשרים דקות כדי לא להגזים. ואז קורה מה שקורה בכל בוקר טיפוסי בחיי: שעון מעורר, נודניק, עוד נודניק, נודניק שלישי... ואז מתחילות ההערות שכתבתי לעצמי בלוח השנה שבטלפון, "קומי!!!" "ג'אם, את חייבת לקום!" "נו קומי כבררר!" "יש לך מבחן מחר ואת נוחרת." "אם לא תקומי ימות גור חתולים!" - דברים כאלה. השעות חולפות, אני במיטה ו...

אופס.

מחר הגיע.

אם תהיה באמת אפוקליפסת זומבים בקרוב, אני אהיה האחרונה שתקום ותעשה משהו בנידון, תהיו בטוחים.

זומבים ילכו ברחובות העיר, יתנדנדו וירחרחו אחרי מוח אנושי, ואני אשכב במיטה עם אוזניות ואקשיב למוזיקה; הם ידפקו בדלת לבניין וכל השכנים שלי ינסו להחזיק אותה ולעצור אותם, ואני אחליט שבא לי לצפות בפרק של Supernatural; הם יפרצו לבניין ויטפסו במדרגות ויאכלו אנשים והשכנים שלי יהפכו גם הם לזומבים וידפקו לי בדלת, ואני אשב בסלון שלי ואסמס לס', "בא לך לעשות משהו?" אבל הוא יהיה מרוסק באיזה חדר מדרגות אחר, המוח שלו בקיבה של איזה זומבי. אני לא אעשה אשכרה כלום עד שהזומבי יעמוד ממש מולי מוכן כבר לאכול לי את המוח, ורק אז אני אשלח את היד לעבר סכין מלוכלכת מהכיור במטבח, אבל עד שאצליח לאחוז בה, חצי מהגוף שלי כבר יעלם.

וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, אני פשוט מפגרת. אין לי משמעת עצמית. ס' היה תמיד אומר שהוא מת להיכנס לי לראש אבל הוא מפחד שהוא ילך לאיבוד ויטבע ולא יוכל לחזור שוב לעולם. מעניין מה יקרה אם זבוב ייכנס לי לראש, מי יסבול יותר - אני מהזמזומים או הוא מהמחשבות, והאם הוא יוכל לקרוא את המחשבות שלי...? אמל'ה. האמת שכשהייתי בת איזה 5 או 6, הרגשתי שנכנס לי זבוב לאוזן. ואוו, איך נבהלתי. כמה ימים אחרי זה עדיין דמיינתי שמשהו מזמזם לי בראש... עד היום אני תוהה האם באמת נכנס לי זבוב לאוזן או שדמיינתי.

ראיתם?

ראיתם מה עשיתי עכשיו? שהתחלתי לדבר שטויות במקום לכתוב את הפוסט?

והכי גרוע זה שאני לא יכולה להימנע מזה. כי אני מטומטמת! ולפעמים, אם להיות כנה, אני אפילו לא מנסה.

אני אוהבת כשהGIFים שלי קשורים לבלוג! יאיי!

אני שונאת טלפון.

לדבר, לסמס, להשאיר הודעה קולית או לקבל או כל דבר שקשור בטלפון נייד. יש לי ניידופוביה.

כשמישהו מתקשר, אני מתרגזת! אני שונאת כשהטלפון מצלצל, ממש ככה. אני מסוגלת לזרוק אותו לקיר ולקלל! אני גם עושה את זה לפעמים, אבל זה נשאר בינינו.

זו גם הסיבה שיש לי רק כמה חברים קרובים ושהרבה אנשים שהיו חלק מחיי, יצאו מהם - כי קשה לשמור איתי על קשר. למרות שזה גם דבר טוב, כי זה אומר שמי שכן הצליח להישאר בחיי הוא חבר אמיתי ולא סתם מישהו.

אני שונאת כל דרך תקשורת נפוצה, וזה לא שאני לא בנאדם סוציאלי... טוב, אני קצת, אבל אני לא אנטי-אנשים או משהו כזה, ואנשים גם כועסים ומבקשים ממני לפתוח פייסבוק או להיות יותר סוציאלית, ואין לי סבלנות! אין לי! אז אני מבלה עם הקצת חברים שלי, יש לי אולי שלושה ממש טובים, וזה מספיק לי; אם לומר את האמת, רוב החברים שלי לא כזה אוהבים טלפונים והם בקושי משתמשים בשלהם. אני מתכוונת חברים קרובים ולא מכרים. ידיד טוב שלי, ש', פעם התקשר אליי בהתלהבות, "ג'אם, את לא מבינה, החלפתי טלפון!"

"באמת? מה קנית?"

"משהו חדש יותר, עם צבעים!"

אפילו בשבילי זה היה קורע מצחוק. "ואוו, צבעים..." אני צוחקת לו בטלפון, "ויש בו מצלמה?"

והוא ענה לי במלוא הרצינות, "נראה לי שכן!"

אמנם צחקתי, אבל אני בעצמי בכלל לא רחוקה משם. אני לא בעניין בכלל, אין לי סבלנות לכל סוג של מדיה חברתית והמחשבה שבעתיד, כשהספר שלי יצא לאור, אני אהיה חייבת לתת לזה צ'אנס (פייסבוק וכל הדברים שבז'אנר הזה) כדי לפרסם את הספרים שלי, מחרידה אותי. למען השם, מה קרה לסופר המתבודד?

קשה לי להתעורר.

בבוקר או בכלל, בשבילי, לצאת מהמיטה זה סיוט. גם אם השעון המעורר בסוף מצליח להעיר אותי אחרי עשרים נודניקים, אני אקום קצת ואצנח בחזרה לצד השני. ואחרי רבע שעה של עוד ניקור, אתקלף מהמיטה ואתנדנד לשירותים כמו שיכור עם פיג'מה. אני אשן באוטובוס בדרך, אפספס את התחנה שלי בעשרים תחנות, אישן בהליכה וגם תוך כדי עבודה. עד הקפה השלישי, לפחות, אין על מה לדבר. אני לא טיפוס של בוקר. אתה יכול לשאול אותי מה נשמע, לשאול אם אני רוצה עזרה במשהו, להציע לי עוגיה ואני אבהה בך ככה -

אני יודעת שציינתי שאני לא אנטי-אנשים, אבל זה לא כולל את הבוקר... נכון?

יש לי ADD.

אני יודעת שזה לא תירוץ לכישלון ושלכל אחד יש את הבעיות שלו, אבל... נו, פאק איט, זה כן תירוץ. ולא, ADD זה חרא אמיתי וכבד, זה לא משהו שאנשים המציאו כדי לתרץ את העצלנות שלהם כמו שהרבה חושבים. מה שמעצבן אותי זה אנשים שבאמת מעמידים פנים שיש להם את זה רק כדי לתרץ את העצלנות שלהם, או מניחים שיש להם את זה רק כי קשה להם ללמוד או משהו כזה.

זה יותר מסובך משזה נשמע, התסמין הזה, ואני לא מדברת רק על הבדיחה הזו, שמדברים, ואז פתאום דעתך מוסחת ואתה עובר למשהו אחר, בערך כמו מה שאני עומדת לעשות עכש - הי, תראו, יש לי פרפר ענק על הקיר! ואוו.

אם מישהו מציג את עצמו בפני, שניה אחרי שעשינו הכרות, שכחתי איך קוראים לו. וזה לא כי לא הקשבתי, זה פשוט ברח לי מהראש. כמו פרפר. הי, פרפר! או שאתה קורא ספר ואחרי איזה 20 עמודים של קריאה אתה מבין שאין לך מושג מה קורה. ב-כ-ל-ל. או שבזמן שמישהו מדבר איתך אתה לא באמת מקשיב כי בראש שלך קורים דברים אחרים. אם זה משהו שקורה מאחוריו, או משהו שפתאום חשבת עליו. אני מנסה להפסיק לפעמים ולהקשיב, לרוב אני מצליחה, אבל זה מאוד קשה וקורה לי הרבה שאני מאבדת את הבנאדם באמצע ופתאום הוא אומר לי, "חחחחהחההחה, כן, אז זה היה מצחיק... מה, לא הבנת?" ואני תוקעת בו מבט ריק ושואלת, "אהה?"

כשאני מבלה עם אנשים, אני צריכה להזכיר לעצמי לחייך, כי אני לא תמיד איתם, לפעמים אני נמצאת עמוק בתוך מחשבות שלא שוות חיוך ופתאום אני מגלה שכולם צוחקים ביחד מאיזו בדיחה ומזייפת חיוך אבל בעצם חושבת על שימפנזים חולים באפריקה.

אני לא יודעת אם יש לי ADD או ADHD אבל אני גם נוהגת לזוז כשיש מוזיקה, אני לא יכולה שלא. אני חייבת. לדפוק ברגל על הרצפה או להזיז את הראש, אפילו לתופף באוויר. וגם כשאין מוזיקה, אני מוצאת את הרגל שלי זזה מעצמה קדימה אחורה, או שאני משחקת באיזו גומיה ביד כבר שעה. אני לא מסוגלת לשבת בשקט. וזה כולל כמובן שיחות טלפון, אני חייבת ללכת מפה לשם, לשחק במשהו ביד או לדפדף באיזה עיתון, הכל חוץ מלשבת בשקט.

אני נוסעת בזמן. אני יכולה לעשות הפסקה של 10 דקות מהעבודה, לחזור לעבוד ולגלות שעברה שעה! הזמנים היחידים בהם אני באמת פעילה זה כשאני חייבת לסיים משהו בעל חשיבות גבוהה, אני בשיאי כשאני תחת לחץ. אני לעולם לא מסוגלת לסיים משהו כי אני קופצת מדבר אחד לאחר, בעיקר אם פתאום יש לי רעיון למשהו ואז אני לא אהיה רגועה ולא אוכל לסיים את מה שאני עושה עד שלא אתחיל עם הרעיון החדש שהרגע קפץ לי לראש. לדוגמא, אם אנקה עכשיו את הדירה (וואלה זה רעיון טוב), ותוך כדי עבודה אני פתאום אחשוב שממש מתחשק לי לצייר ברבור. אני לא אוכל להמשיך לנקות. זהו. אבוד לי. עד שלא אצייר ברבור, חיי עומדים מלכת. זה חייב לקרות. אני אזרוק את המגב ואלך לצייר ברבור.

אם אשכח את הטלפון שלי במטבח, אקום לקחת אותו, ואמצא את עצמי חוזרת עם כוס מים ביד אחת, חתול ביד השניה וחטיף צ'יפס מתחת לבית השחי. בלי טלפון. נהדר. והכי גרוע זה שמאה פעם ומאתיים פעם ואני עדיין לא אלמד שאם אני מדברת עם מישהו בטלפון, כנראה שהטלפון נמצא לי באוזן ואני צריכה להפסיק לחפש אותו.

אכנס לחדר ודקה אחר-כך אשכח למה באתי לשם, אפתח את המקרר ואז אשכח מה רציתי לקחת משם ועמוד שם שעה כמו מפגרת, מנסה להיזכר. אעשה גרעפס ואזכר מה אכלתי בצהרים. אם ישאלו אותי על מה אני חושבת, כל המחשבות שלי יתנפצו פתאום ואני אחשוב על מה חשבתי אז המחשבה שלי תהיה על מה אני חושבת, מה שגורם לי לא לחשוב על מה שהייתי אמורה לחשוב עליו.

אין מצב שאני אסמס ואקשיב למישהו שמדבר איתי באותו הזמן, כי אני בסוף לא אצליח לא להקשיב ולא לסמס. ואם אצטרך לזכור מספר טלפון ואשנן אותו מהר מהר בראש, שניה אחר-כך, כשאצטרך לחייג אותו, כל המספרים פתאום מעורבבים לי ביחד.

אני מסיימת חמש עשרה בקבוקי שמפו בשבוע כי אני לא זוכרת אם שמתי שמפו או לא ופשוט שמה שוב. אם לא אמות מסרטן מהסיגריות, אמות מלחץ דם גבוה כי שכחתי אם כבר הוספתי מלח לסיר או לא ומוסיפה עוד ליתר ביטחון, ואז האוכל יוצא מלוח ממש. עאלק יתר ביטחון, אולי יתר נתרן בגוף.

קשה לי לעבוד בצוות, כי אז יש מלא רעיונות באותו הזמן בחדר וזה מסיח את דעתי מהרעיונות שלי. אני מיד כותבת תזכורות לעצמי כשיש משהו חשוב שאני צריכה לזכור, כי אני יודעת בוודאות שאם זה לא יהיה כתוב לי מול העיניים, אני אשכח. בטוח.

לפעמים אני יכולה לדבר עם מישהו ואז פתאום, באמצע השיחה, לשכוח מה רציתי להגיד, ואז יש מן שקט מביך כזה כי אני מנסה להיזכר מה רציתי להגיד, ועד שאני זוכרת מה רציתי להגיד... יש מן כזה... יש מ - אממ, אהה...

מצד שני, לפעמים כל העניין הזה גם יכול להיות לתועלת, למשל, כל פעם שעולה לי רעיון לפוסט חדש אני מיד כותבת אותו. כן, אני קראתי ספר והפסקתי באמצע כי עלה לי רעיון ולא יכולתי לעצור, הייתי חייבת לכתוב פוסט על "למה אני נכשלת". האמת, הייתי צריכה להסתכל עכשיו על הכותרת, כי שכחתי על מה הפוסט באמצע שכתבתי אותו... המצב קשה. מה שמזכיר לי להמשיך הלאה, באמת.

יש לי נטייה להתמכרויות.

שלום, קוראים לי ג'מאיה ואני מכורה לסיגריות, קפאין, אלכוהול וספרים. אני מעשנת מריחואנה לעתים קרובות, שותה משקאות אנרגיה וישנה רק לעתים רחוקות. אני ישראלית פטריוטית, בעד איכות הסביבה ונגד ניסויים על בעלי חיים. יש בי אהבה והיא תנצח.

על מה דיברתי...?

אהה, כן, אני מכורה להרבה דברים, כל דבר חדש שאני נדלקת עליו אני מתמכרת, גם דברים שאינם ממכרים. בחיי, מעולם לא התמכרתי לקוקה קולה נגיד. יש בזה חומר ממכר ולא התמכרתי לזה, לעומת זאת לספרים אני מכורה. אם אני הולכת ברחוב ואני יודעת שבדרך אעבור ליד חנות ספרים, אהיה חייבת להתקין על עצמי סכי עיניים כדי לא להתפתות ולהיכנס ואז לצאת משם עם חמישה-עשר ספרים חדשים ובוקס-סט של מחזור כישור הזמן.

מה שאני כן יכולה להיות גאה בו הוא שמעולם לא התמכרתי לסמים כבדים. היו לי התנסויות, אבל לא הגעתי למצב שאני מכורה, וזה רק בגלל שכל ההתנסויות שלי היו על חומרים ששווים לזבל ושנקנו בטאבה. יאק. כמובן שאנשים שוכחים שזה לא משנה אם סם הוא חוקי או לא חוקי, הוא עדיין סם. קפאין זה סוג של סם, סיגריות הן סם, אלכוהול הוא סם. החוק טיפשי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

האמת שתמיד אהבתי קפה אבל התמכרתי לזה בעיקר בתקופה שעבדתי בשתי עבודות במשרה מלאה באותו הזמן ולא היה לי זמן לנשום. חייתי על קפאין, בלעדיו הייתי נופלת בדרך ולא קמה לעולם. הוא היה שם בשבילי בזמנים הכי קשים, עוד לפני שלמדתי את אמנות הקפה והתאהבתי בו לגמרי. בתקופה הזאת נראיתי כמו נרקומנית כבדה. הידיים שלי רעדו, העיניים שלי סביר להניח היו אדומות (האמת שבתקופה הזאת גם היה לי עפרון אדום לעיניים וחשבתי שזה נראה מגניב אז שמתי אותו ואמרו לי שזה מפחיד. אבל כן, בלי קשר, עיניים אדומות.) כי בקושי ישנתי בלילה, וכשהייתי מתעייפת הלב שלי היה מתחיל לדפוק מהר והייתי חייבת עוד שאט של אספרסו במיידי.

כל עניין ההתמכרויות אמנם מקצר לי את החיים אבל זה לא מפחיד אותי בכלל. אני במילא אשמח להצטרף למועדון ה27, ואם לא אספיק לשם, אני לא רוצה לעבור את גיל 50. זה נראה לי מספיק ואני לא רוצה למות זקנה עם חיתול בגיל 90. מה שזה כן עושה, זה לוקח לי המון אנרגיה וזמן. אם לא הייתי מכורה לקפה הייתי ישנה טוב יותר בלילה וקמה ערנית לעבוד. אם לא הייתי אלכוהוליסטית היו נחסכים לי כל בקרי ההנגאובר. ושלא אתחיל בכלל לדבר על הסיגריות... ההתמכרות החיובית היחידה שלי היא הספרים. יאמי.

מצטערת על האורך, אני חושבת שקצת נסחפתי בפוסט הזה. נו טוב.

בכל מקרה, לא אתן לאף אחת מהסיבות האלה להשתלט עלי. אני חולמת לכתוב למחייתי ולחיות לכתיבתי. אני רוצה להיות סופרת, לכתוב ספרים, קומיקסים, אולי איזה תסריט לסרט הוליוודי. אני רוצה להתפרנס מהמילה הכתובה, ועם או בלי כישורי ריכוז או שליטה עצמית, עם או בלי מדיה חברתית, בקרים או ADD, עם או בלי התמכרויות, אעשה את זה.

אני בטוחה שיש לי עוד שפע תסביכים שלא ציינתי אבל כבר גם ככה בזבזתי מספיק מזמנכם. לכו. עופו לכם, פרפרים שלי. ואני אתגבר על עצמי ואלך לעשות סוף סוף משהו יעיל, כמו לשכב במיטה עם רגל על הקיר ולשמוע מוזיקה.

תארו לעצמכם שיום אחד תגלו שכל מה שחייתם עד היום היה חלום אחד ארוך בחיים אחרים לגמרי שאתם לא זוכרים כי אתם בתוך חלום...? או שתתעוררו פתאום בבית חולים ויגידו לכם שהיתם בקומה ואתם תגלו שהחיים שלכם היו עד היום הזיה של קומה מאיזה גיל 6. או תארו לכם שהמציאות שאנחנו עכשיו חיים בה היא בסך הכל עולם שאליו מגיעות נשמות שחולמות מעולם אחר ויש אנשים שמסתובבים בינינו שאינם אמיתיים...?

פאק, עכשיו הלחצתי את עצמי.

בני אדם, בעלי חיים, אולי גם צמחים, מי יודע, כולנו חולמים. זה הדבר הכי כיף שיש בעולם, אם אתה ישן או ער - לחלום. אבל יש גם חלומות לא נעימים ויש התעוררויות לא נעימות ויש... יש סוגים עיקריים של חלומות שלכולנו היה, ואם לא היה... יהיה.

1. חלום הנפילה:

זה אולי סוג החלום הנפוץ ביותר בעולם, שבו אתה חולם לך להנאתך ואז פתאום אתה נופל ולכל הגוף שלך יש התקף פאניקה, אתה מרגיש שהלב שלך יצא מהחזה ואתה מתעורר מזיע ומבוהל. זה בדרך כלל חלום קצר שיש בו תוכן כמו שלי יש ביצים. אתה לא יודע למה קפצת ולפעמים בכלל לא קפצת, אין עלילה ברורה, אין סיבה שתתאבד או שתיפול. אין קלוז'ר! יש חורים בעלילה!!! למה אין פה היגיון? מה, אני פאקינג מריו שנפל כשהוא ניסה לקפוץ מעל צמח טורף??? ולמה יש פה כל כך הרבה סימני קריאה ושאלה?!!

2. חלום מרדף.

אתה בורח ממישהו שרודף אחריך, אלוהי-החלומות יודעים למה, ומשום מה אתה לא מצליח לרוץ. קראתי על זה (כי זה קרה לי. פאקינ'. מלא.) ומסתבר שכשאתה חולם שאתה רץ ואתה נמצא במיטה, אתה מנסה בגוף הפיזי שלך לעשות תנועה של ריצה אבל לא מצליח בגלל שאתה במיטה והיא עוצרת אותך ולכן אתה לא מצליח לרוץ גם בחלום. זה חרא מתסכל, את יודעים, כי הבנאדם מאחוריך, סוגר עליך, ואתה מנסה לרוץ אבל זה כאילו הרגליים שלך כבדות מדי ואתה נופל כל רגע ומנסה להתקדם אבל אתה רץ ל-א-ט! זה סיוט!

3. החלום האסור.

זה חלום ש"אסור" לך לחלום, אבל התת-מודע שלך כאילו מנסה לשגע אותך, ואחרי שאתה מתעורר יש לך עסקה עם עצמך שאף אחד לא צריך לשמוע אי-פעם על החלום הזה! לעולם!

שכבת עם האקס, שכבת עם בן הזוג של החברה הכי טובה שלך, נגעת בתחת של מישהו שאת לא אמורה להימשך אליו, בגדת, עשית משהו ממש מביך אפילו לחלום או שיחקת במלפפון עם עצמך. את מתעוררת מופתעת עם פרצוף WTF טיפוסי ומתחילה לשאול את עצמך שאלות בראש:

"רגע, זה היה חלום, כן?"

"יש מצב שמישהו ראה את החלום שלי...?"

"רגע, למה חלמתי את זה? מה נסגר איתי?"

"אני אדם רע."

והכי גרוע זה כשאת פוגשת את האדם עליו חלמת ואת נהיית נבוכה ורוצה למות, והוא לא מבין למה את מתחמקת ממנו.

4. חלום בוליוודי.

אלה החלומות שאתה לא יכול להסביר, כי הם פשוט מוזרים. אתה קופץ ממקום אקראי אחד לאחר, אנשים אקראיים מופיעים ונעלמים דרך דלתות שלא ידעת שקיימות, תופעות טבע הזויות, הבגדים שלך משתנים פתאום... מוזר.

פעם חלמתי שהלכתי ברחוב ופתאום ראיתי גל צונאמי מתקרב מרחוק. התחלתי לרוץ אך אז מצאתי את עצמי עומדת בדירה שלי עם פיג'מה והשותף שלי ישב בסלון וקרא מגזין ספורט. הצונאמי הגיע לשם. רק שם הוא היה, בתוך הסלון שלנו, ואני נבהלתי והוא נשאר אדיש, ממשיך לקרוא, והגל שוטף אותו ואני צורחת שיברח והוא ממשיך לשבת שם בלי להתייחס, ואז הגל שטף גם אותי וסוף סוף התעוררתי שטופת זיעה. (הבנתם מה עשיתי שם...? יהה בייבי).

והיה לי חלום אפילו יותר מוזר, שאני וחברה שלי תופסות טרמפ עם כנופיית אופנוענים, ותוך כדי שאנחנו נוסעות איתם העולם הופך לאט לאט לפלסטלינה. ואז נכנסנו למן מנהרה תת קרקעית שעשויה מפלסטלינה, אפילו המים, והם עשו לנו סיור במנהרה שלהם ואמרו לנו שאין לנו מה לדאוג כי גם אנחנו בקרוב נהפוך לפלסטלינה. זה היה החלום הכי מאדאפאקינ' מוזר שהיה לי בחיים.

מה נסגר עם החלומות האלה?? מי ביים אותם, מיילי סיירוס? ואתם יודעים מה מוזר אפילו יותר..? - שבשבילך, בזמן שאתה חולם, הכל כל-כך הגיוני. זה מדהים אותי.

5. חלום ריאליסטי.

אלה חלומות שאתה לא תמיד בטוח אם הם אכן היו חלומות או שהם קרו במציאות. זה גם בדרך כלל חלום משעמם, לדוגמא שאתה שולח איזה אסמס או שאתה עושה מבחן במשהו או שאתה קונה בננות. ואז אתה מתעורר בבוקר ואתה תוהה, "איפה הבננות שלי?!"

אין שום בננות. את במיטה עם ריר על חצי פרצוף ויש לך צפצוף באוזן שבהמשך הבוקר מתגלה כשעון מעורר.

6. חלום עוגת שכבות/בצל.

אלה חלומות שיש להם כל כך הרבה שכבות, כמו בצל (או עוגת שכבות. לא! בצל!) שאתה בטוח שהתעוררת אבל אתה מגלה שבעצם התעוררת לחלום חדש ואתה עדיין ישן בכלל. כמו למשל שתחלום שאתה בלב האוקיינוס ואתה טובע ואתה מפחד ואז פתאום אתה מתעורר, "פיווו... תודה לאל, חזרתי בשלום לקופסת הנעליים בה אני גר. רגע... אני לא גר בקופסת נעליים. אוי לא... היא נהיית קטנה יותר? היא מתקטנת?.. אמאל'ה, היא מתקטנת! הצילו! הצילו! אההה..."

ואז אתה שוב מתעורר.

"התעוררתי, תודה לאל. מה זה הבלאגן הזה שיש לי בשירותים? אני חייבת לסדר כאן. איפה יהיה הדרקון הזה, אין לו מקום לשבת! ומה וולדמורט עושה כאן? היי וולדי."

ועד שאתה מתעורר באמת בחדר שלך, אתה כבר בקושי מאמין, אתה בודק דברים, צובט את עצמך, שואל אנשים שאלות מאמתות וחשדניסט כל הבוקר.

7. חלום פיפי.

אוקיי, תשארו איתי. אלה חלומות שאף אחד לא רוצה להודות שיש לו אבל לכל אחד בעולם היה את זה לפחות פעם אחת. אתה נמצא בחלום באיזה מקום ואתה צריך להשתין ממש דחוף, אבל ממש. אתה מוצא שירותים ורץ לשם, משתין, מתמלא הקלה, דיצה ומשוש, ואז אתה מתעורר במיטה... ומגלה... שהשתנת.

לכולנו זה קרה לפחות פעם אחת, אוקיי? אל תשקרו!!!

המממ... דמיינו איך אנחנו נראים בזמן שאנחנו משתינים במיטה. פחחח. ואז הרגע הזה שמתעוררים ומגלים את האימה...:

ואז מגיעים הרחמים העצמיים: כל החברים שלי עושים עכשיו תואר, מתחתנים, קונים מכוניות או בתים, ואני יושבת כאן במיטה ומשתינה על עצמי. החיים שלי בזבל.

8. חלום ארץ-הפלאות.

זה החלום שבו אתה השפוי היחיד וכולם מוזרים. פעם חלמתי שמפלצת רודפת אחרי. הייתי בת 6 וזה חלום שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ואמא שלי רואה אותי מהמרפסת ומנופפת לי ואני צועקת, "אמא, הצילו! מפלצת רודפת אחריי!" והיא ממשיכה לנופף לי ואומרת, "יופי מאמי, תסיימו ובואי לאכול."

וחברה סיפרה לי שהיא חלמה שאמא שלה שמה לה גופה של איש מת בחדר והיא אמרה לה, "מה זה, למה הוא חייב להיות פה, תקברו אותו!" ואומרים לה, "לא, זה רק לכמה ימים. אל תדאגי." והגופה נרקבה לה בחדר. תענוג.

ובחלומות האלה, אתה היחיד שמבין שמשהו לא בסדר וכולם מסביבך כאילו כבר שנים חיים ביקום המקביל המוזר הזה ולא מופתעים מכלום ולא מבינים שאתה חדש כאן וצריך כמה רגעים להסתגל.

9. חלום מוות.

חלמתם פעם שאתם מתים?

אני מעולם לא חלמתי שאני מתה אבל שמעתי על הרבה שכן וזה נשמע מפחיד. חברה סיפרה לי שהיא ראתה את עצמה מתה והרגישה שהיא הנשמה של עצמה שיוצאת מהגוף ועולה למעלה. אחותי חלמה שהיא עוד בחיים ויוצאת מהגוף של עצמה ופעם מישהו סיפר לי שהוא חלם שהוא בלוויה של עצמו ואנשים צחקו עליו ובכלל לא התאבלו. איזה באסה.

אם אי-פעם אחלום על הלוויה שלי, אני רוצה שזה יהיה משהו רציני, מתים רק פעם אחת. אז אם איפשהו בעולם, גמדי חלומות, מלאכים או מורלוקים למיניהם קוראים את הפוסט הזה, Get the party started! - אוקיי?

10. חלום חיים.

זה החלום הכי טוב כי זה חלום שאתה חי אותו, כשהחלום שלך מתגשם!

כן, אני יודעת, רימיתי אתכם. מועהעהעה... אבל מה יותר כיף מלחיות את החלום שלך, את מה שתמיד רצית להיות?

אני מאחלת את זה לכולכם.

נשיקות ולילה קסום, אהוביי 3>

"כל מה שאנו רואים, או מה שנראה, אינו אלא חלום בתוך חלום."

- אדגר אלן פו

אזרוק ניחוש פרוע ואומר שהרבה מהקוראים שלי מגדלים חתול. מי כמוני יודעת, וסביר להניח שחלקכם גם, איך זה להיות בעלים של חתול, אם הוא שלך, של החברה, של ההורים או של הרחוב - אבל אף אחד מאיתנו (אני מקווה לפחות) לא יודע איך זה להיות החתול.

אני כבר נכנסתי לדמות וברשותכם אכתוב את הפוסט הזה בתור חתולה.

ג'אמיאאווו...

אני יודעת שעמוק בפנים, תמיד רציתם להיות חתול. אתם קוראים את הבלוג שלי, מה שאומר שאתם כמוני - שונאים לקום מוקדם בבוקר, נמאס לכם לשלם חשבונות, לעשות כלים, לבשל לעצמכם, נמאס לכם מרגשות האשמה בכל פעם שאתם נרדמים בצהריים. אז נסו להירגע, עצמו עיניים - או שבעצם אל תעצמו עיניים כדי שתוכלו להמשיך לקרוא את הפוסט - אבל דמיינו שאתם עוצמים עיניים, גרגרו, גרדו את האוזן, כנסו לדמות.

ברכותיי > אתם חתולים.

אז במיוחד בשבילכם, חתלתוליי היקרים, הקדשתי מזמני הסופר-יקר להדריך אתכם בכל הצעדים הנדרשים כדי להיות חתול, כי אני חתולה. אני... פוסי-ג'אם. (חה! גאוני! ממש עכשיו קפץ לי לראש.)

אז... איך להיות חתול?

1. ברגע שמישהו קם מהמקום, קפוץ לשם ותתנהג כאילו שאתה שם כבר המון זמן.

2. תישן, תישן, ואז תישן עוד קצת. ככל שתישן יותר, תהיה חמוד יותר.

3. בשקט בשקט, תשב ותבהה בבנאדם שלך כשהוא ישן.

4. תתנהג כאילו אתה נואש שירימו אותך ויתנו לך יחס וברגע שמרימים אותך, תיאבק להשתחרר.

5. שב על בני אדם.

6. לפני נסיעה, תמיד תנסה לארוז את עצמך בתוך המזוודה עם הבגדים.

7. לקק את הבנאדם שלך ב3 לפנות בוקר, כשאתה משועמם.

8. כשהבנאדם שלך קורא לך, אף-פעם, לעולם, אל תגיב! רק סגור את עיניך קמעה, הזז את אוזניך לכיוון מקור הקול. והישאר. רגוע.

9. שב לבני האדם שלך על הברכיים בכל הזדמנות, בעיקר כשהם על האסלה. הם אוהבים את זה ומוצאים את זה נוח ואף עוזר, ולא מביך בכלל.

10. חשוב מאוד להקיא בסביבות 4 לפנות בוקר לפחות פעמיים בחודש. עדיפות רבה למשטח מחוספס וסופג כגון שטיח, ולהקאה בקול רם שתעיר את הבנאדם שלך.

11. תתנהג כאילו אתה מת מרעב, ואחרי שהבנאדם שלך נותן לך אוכל, תתנהג כאילו שאתה לא מתכוון לאכול את זה גם אם זו הארוחה האחרונה שתקבל בחייך.

12. תתעלם מכל הצעצועים שהבנאדם שלך קונה לך, ובמקום, שחק להם בגרביים.

13. כשהבנאדם שלך עוטף מתנה, חשוב מאוד שתעזור לו בכך שתשב על העטיפה. הם אוהבים את זה.

14. לעולם אל תיתן לבנאדם שלך לאכול לבד, תמיד כשהוא אוכל - שב איתו.

15. המטרה העיקרית של שיער בני האדם הוא להיות צעצוע.

16. תהיה דיווה.

17. ברגע שהבנאדם שלך פותח מגירה, זה מאוד חשוב להיכנס פנימה ואז לסרב לצאת.

18. כשהבנאדם שלך מתלבש, אל תהסס לצפות בו. זה רק מנומס.

19. לנסות לפתוח מגירות בחדר השינה של הבנאדם שלך באמצע הלילה זה טקס חשוב כדי שיקום עירני ביום למחרת.

20. תמשיך לנסות לקפוץ ממקום אחד למקום אחר אפילו אם זה בלתי אפשרי להגיע לשם ואפילו אם אתה מפיל בדרך את כל הבית. זה מראה על נחישות וכוח רצון.

21. תלווה את הבנאדם שלך למקרר ותיילל בעצבות עד שיפתח אותו.

22. בכל פעם שהבנאדם שלך מחליף מצעים במיטה, שב במרכז המיטה. הוא יודה לך על כך שאתה עוזר לו לשמור על סימטריה. בנוסף, השתמש בכל האמצעים שלרשותך כדי להוסיף את דוגמת כפות רגליך לעיצוב. עדיפות לכפות רגליים בוציות.

23. תתעלם מהתינוק של הבנאדם שלך כשהוא ער, אבל אל תשכח לעשות איתו כפיות בכל רגע נתון כשהוא ישן.

24. תיילל כדי שיורידו אותך מהעץ, וברגע שהבנאדם שלך מוריד אותך, רוץ וטפס לשם בחזרה.

25. כל חטיף שוקולד בשביל הבנאדם שלך - משמעותו חפיסת נייר חדשה ללקק ולרחרח בשבילך.

26. אם הבנאדם שלך מעיר אותך, תראה לו כמה זה מטריד אותך ותעשה את פרצוף הWTF החתולי המפורסם, אבל אל תהסס להעיר אותו בעצמך. לבני האדם לא אכפת, באמת, הם אוהבים את זה.

27. לעולם אל תיתן לבנאדם שלך ללכת לשום מקום בזמן. ברגע שהוא רוצה לצאת מהבית, תשב על התיק שלו ותסרב ללכת. עדיפות לשריטות ויללות. אם זה לא עובד, תמיד כמה רגעים לפני שהוא יוצא מהבית, תפוס נקודה נוחה על הגג של האוטו ולך לישון.

28. תשנא מים בכל נימי גופך, אבל ברגע שהברז נפתח, עלה על השיש ותבהה בו מקרוב. זו אחת ההתנסויות המרתקות בחיים.

29. אם הבנאדם שלך בונה מגדל קלפים, חכה עד שהוא כמעט יסיים, ואז פשוט שים ריצה ישר אל האמצע. אחר-כך תיצמד אל הקיר ותעמיד פני מופתע.

30.  א) לחכות לקופסא.  ב) לארוב לקופסא.  ג) להיכנס לקופסא.  ד) להשמיד את הקופסא.  ה) לחכות לקופסא חדשה.

31. כאשר הבנאדם שלך עושה משהו מעניין או יוצא דופן, הטה את ראשך מעט הצידה ותבהה בו.

32. דרוש ליטוף בכל הזדמנות, לבנאדם שלך זה לעולם לא יהיה לא-מתאים. גם באמצע התעמלות בהליכון או סקס.

33. כשהבנאדם שלך מנסה לעבוד במחשב, תרגיש חופשי לקחת תנומה ספונטנית על המקשים.

34. כדי לוודא שהבנאדם שלך ישאר לנצח שלך, תקדיש את חייך כדי להפחיד בני-זוג פוטנציאליים שבאים לבקר.

35. נסה להעיר את הבנאדם שלך באמצע הלילה רק כדי לודא שהכל בסדר, ולבדיקת אינסטינקטים שיגרתית, פשוט לך לו על הראש כשאתה מפגין אדישות.

36. כשהבנאדם שלך יורד במדרגות, תשתדל לעלות בדיוק מולו כדי לוודא שסיכוייו למעוד עומדים על המקסימום.

37. נסה לגעת במראה, ואם החתול השני מנסה לגעת בך חזרה, לך מאחוריה ותנסה למצוא אותו כדי לכסח לו את הצורה.

38. קפוץ על כל דבר שזז מתחת לשמיכה במיטה.

39. אל תתן לבנאדם שלך להעביר עמוד בעת קריאת ספר. חתולים קוראים לאט יותר.

40. כשהבנאדם שלך כותב, חשוב מאוד להילחם בעט.

41. תפתח בקרב אימתנים נגד נייר הטואלט עד שלא יישאר ממנו דבר, תפוס פינה ותתכרבל איתו עד שתתפוס תנומה. כשתתעורר, תעשה פרצוף חמוד. אם תעשה את זה כמו שצריך, תקבל שבחים על הפעולה הכל כך אינטלגנטית הזאת.

42. תאהב ספרים והתכרבל בהם בכל רגע נתון.

43. השתדל לשרוט רק רהיטים ולא את עמוד הגירוד שהבנאדם שלך קנה לך, שמיועד לכך. הוא רק בוחן אותך.

44. כשאתה מחרבן, שים לב שאתה מתיז חול לכל כיוון, אחרת מה שווה.

45. תעזור לבנאדם שלך בכך שתלקק את הכוס של היוגורט ותנקה אותה לגמרי. הם תמיד מעריכים את זה.

46. אם לבנאדם שלך נפרם השרוך, תעזור לו בכך שתרדוף אחרי השרוך המאיים על חייו במעידה פוטנציאלית והשמד אותו.

47. עקוב אחרי הבנאדם שלך לכל מקום ברחבי הבית, היא זקוקה לעזרתך.

48. חכה בכניסה לבית כשהבנאדם שלך מגיע, ותתחכך ברגליו לשם קבלת יחס. אם הוא עייף, טפס עליו ותן לכל החשקים שלך לשרוט מישהו, לצאת החוצה. אם הוא מסלק אותך, זה רק סימן שזה עובד.

49. בתור החתול הראשי בבית, זוהי חובתך הרשמית לספק כירבולים.

50. נקודת. הלייזר. חייבת. להיות. מושמדת.

רגע, עדיין אל תחזרו להיות בני-אדם! לסיום, רציתי לשמוע איתכם קצת ג'אז, ורצוי להיות חתול כששומעים ג'אז, כי חתולים יודעים לזוז.

כל אחד רוצה להיות חתול, כי רק יצור כמו חתול, מבין כל תעלול!

זה סתם חתול שתול P:

סופשבוע הגיע!!! איזה אושר, אושר ממש אמיתי, יוצא מהלב שלי, בועט לי בתחת, עושה לי לקפוץ... אוקיי, זה נהיה קצת מוזר.

איך היה יום העצמאות שלכם, ישראלים יקרים? אני מקווה שפתחתם עוד קצת את החור באוזון, כי אולי אני בנאדם ירוק שזה כואב אבל אני לא אהרוס לכם את יום העצמאות עם הירוקת שלי.

על מי אני עובדת - תרגיעו עם המנגלים!!! מסרייייח!

צוחקת צוחקת. בשר זה טעים.

אז... מה אני זוממת היום?

כבר נתתי לכם 10 דרכים להיפטר מבחור, 10 דברים שנשים יכולות להגיד וגברים לא ואפילו 10 מקרים בהם זה בסדר לכעוס על החבר שלך. אבל היום החלטתי לעמוד דווקא לצד הגברים. כי רובם, תכלס, חמודים. ונשים צריכות לאכול.

אז בפעם האחרונה שהשתנתי, אני לא זוכרת שהייתי גבר... ובכל זאת, הגברים שביניכם קוראים יקרים, יכולים להגיד לי עד כמה אני מדייקת.

אנשים תמיד שואלים מה נשים רוצות. אבל מה עם הגברים? אני בטוחה שהם יודעים טוב מאוד מה הם רוצים, רק שהם לא הופכים את זה לסצנת דרמה בכל הזדמנות.

אז טוב שאני, ג'אם, או בעברית ריבה, שפחתכם הנאמנה, נמצאת פה כדי להסביר בשבילכן מה גברים רוצים:

ציצי.

סתם סתם... כלומר, הם כן רוצים ציצי, אבל זה לא יהיה פוסט פמיניסטי טיפוסי שמנסה לגנות גברים או משהו כזה.

זה לא סוד שגברים אוהבים את הגוף הנשי. הסטרייטים לפחות. אבל אם כל מה שהם היו אוהבים בנו זה רק הציצי הגדול או התחת, הם לא היו משקיעים בנו כל כך כמו שחלק מהם באמת עושים.

קודם כל, גבר לא רוצה שתשני אותו. אל תעשי את זה. אם את לא אוהבת את מי שהוא, למה את יוצאת איתו מלכתחילה? אם חבר שלך אי פעם היה מנסה לשנות אותך את כבר מזמן היית עפה עליו, "אתה לא אוהב אותי כמו שאני!!! וועעע!"

הי! הלו! את ידעת מי הוא ומה הוא לפני שהסכמת לצאת איתו, אז למה את מנסה לשנות אותו עכשיו? זה הרעיון של דייטים: לצאת עם בחור, להכיר אותו ולהחליט אם יש ביניכם כימיה או לא. אם הוא מתאים לך או לא. אם את לא אוהבת את מי שהוא, למה יצאת איתו? במקום לשנות אותו, חפשי מישהו שיהיה יותר כמו שאת רוצה.

אם את מחפשת BMW מותק, אל תתפשרי על ריקשה ואז תנסי לחבר לה מנוע בנזין עם שישה צילינדרים. דונט.

גברים לא רוצים להיות איתך כל הזמן, הם צריכים לפעמים קצת זמן לעצמם, זמן איכות עם החבר'ה שלהם. אל תעשי לו סרטים על זה. את מתעצבנת כשהוא אומר לך דברים גסים או סוטים ואז את מתעצבנת כשהוא רוצה לעשות את זה עם מישהו אחר? הוא צריך להיות סוטה איפשהו.

ולא, אל תציעי לבוא איתו כל הזמן. את יכולה לדמיין איך היה אם הוא היה בא איתך בכל פעם שהיית יושבת עם חברה לשיחת בנות? ברררר רק המחשבה...

תחשבי על זה רגע. גבר לא יצא עם בחורה שהוא לא מחבב או מרגיש כלפיה משהו. תפסיקי עם חוסר הביטחון ותפסיקי לדרוש כל הזמן מילים טובות. תארו לכן שגברים היו בעלי דימוי עצמי נמוך כמו נשים?

אני יכולה לראות את זה: "תגידי, גילחתי טוב? יצא לי ישר?" "תגידי, מאמי, החבילה שלי נראית קטנה?" "בייבי, את אוהבת את הזין שלי?"

פעכס.

חוץ מזה, מה כל כך רע בלהחמיא לגבר שלך מדי פעם בפעם?

אגואיזם.

כולם יודעים כמה אנחנו אוהבות שמחמיאים לנו, שאומרים לנו כמה יפה השמלה שאנחנו לובשות וכמה היא מבליטה את העיניים הירוקות שלנו. תחשבי שלפני שהוא יצא מהבית הוא התקלח, התגלח, עשה שרירים. התבשם. מאוד חשוב לו להיראות טוב בשבילך, הוא שם גם מקלות ריח בתוך האוטו עם הניחוח שאת אוהבת ואז בא לאסוף אותך, וכל מה שהוא שומע בחזרה זה, "מאמי, איך השמלה הזאת יושבת עליי?" "אני יפההה?"

פחחח. תפסיקי להיות מרוכזת בעצמך! זה יהרוג אותך לעצור דקה לפני שאתם יוצאים מהבית ולהגיד לו, "בייבי. אתה נראה טוב היום. חתיך אחד."

זוכרת את כל הפעמים האלה שהוא יצא עם החברים שלך שהוא בכלל לא אוהב, צפה איתך בסדרות שמשעממות אותו או הביא לך את הג'קט שלו כשקר לך..? מה את חושבת, שלו לא קר? הפטמות שלו הפכו לכדורי שלג בשבילך אבל הוא מוכן לספוג את זה רק כדי שלך לא יהיה אפילו קצת קר, וזה רק בגלל שהוא אוהב אותך ואכפת לו ממך. אז זה יהרוג אותך לפעמים לעצור רגע באמצע תכנית טלוויזיה, לקחת את השלט ולהגיד, "מאמוש. בוא נצפה היום במשחק."

את תעשי לו את היום.

נכון, אני מסכימה, יש הרבה גברים מגעילים, חרמנים, דוחים, סקסיסטים וסוטים בעולם, אבל לא כולם כאלה. אם הגבר שלך מגעיל, חרמן, דוחה, סקסיסט וסוטה, אין בעיה, שימי מולו מראה ותגידי לו לעשות רוורס בבטחה בזמן שאת והווג'ייג'יי שלך עושים פרסה, אבל אם הגבר שלך הוא פשוט אדם מתוק ואכפתי ופשוט היה לו יום ארוך מאוד, למה שלא תתני לו לשבת, תנשקי אותו ותכיני לו סנדוויץ'?

אנחנו יצורים מלאי תשוקה, אנחנו יודעים לתת אהבה, אנחנו היחידים מכל הישויות שקיימות שיודעות לאהוב ולא רק לייצר ילדים באופן אוטומטי. אבל פאק, אנחנו גם היחידים שיודעים להיות אנוכיים וצבועים מאוד במקרים מסויימים.

את רוצה שהוא יפתח בשבילך דלתות? - תפתחי גם את דלת בשבילו מדי פעם בפעם.

את רוצה מסאז'? - תעסי אותו גם את לפעמים.

כי בואו נודה בזה, גברים רוצים בדיוק מה שאנחנו רוצות, הם פשוט לא עושים מזה עניין גדול. וזו רק אחת הסיבות שאנחנו אוהבות אותם כל כך.

טוב, אני חושבת שעבודתי כאן תמה. אני הולכת לאכול ומאחלת לכולם סופ"ש נעים. חולה לכם על התחת. פיס אאוט :)

קודם כל חשוב לי לציין שיש לי בעיות קשב וריכוז ואני מצהירה את זה למרות שמעולם לא עשיתי איבחון. גם אם פסיכולוג יבדוק אותי וגם אם לא, זו עובדה. יש לי את כל הסימפטומים ועם כמה שהחרא הזה לא נעים, צריך להשלים עם האמת.

דבר שני, לכל האנשים שגם הם סובלים מהפאק הזה, רציתי לכתוב את הפוסט הזה למענכם. כי למי מאיתנו לא נמאס לשמוע אנשים אחרים אומרים, "נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז, כי קשה לי להכין שיעורי בית וכאלה..." - בו הו! לכולם קשה להכין שיעורים, לקרוא מאמר, ללמוד. אתם לא מתרכזים כי אתם בגיל ההבגרות ואתם חרמנים, ברור? די לתירוצים. חסל סדר המצאת תסמינים לאנשים רגילים.

באתי לעשות סדר בבלגן!!! (אני יכולה לכתוב סרט דרמה, אני ממש בזבוז.)

אז ככה. אני עומדת לכתוב כאן כמה דברים שאנשים שבאמת יש להם בעיות קשב וריכוז, יבינו לגמרי. אם אין לכם את התסמינים האלו או רק אחד או שניים מהם - אתם בסדר גמור!

ואחרי שזה נאמר, אפשר להתחיל.

אם יש לך בעיות קשב וריכוז, אתה:

# נכנס לחדר מסויים בבית בהליכה החלטית, צועד פנימה ופתאום נעצר... "מה רציתי לעשות...?" - יוצא.

על אותו עיקרון - אתה קורא למישהו וכשהוא שואל מה רצית, שכחת מה רצית להגיד.

# מתחיל פרוייקט אימפולסיבי ומורכב בהתלהבות, ולעולם לא מסיים אותו.

לדוגמא, "אחי, אני הולך לבנות נורה שתידלק בעזרת כוח הכבידה. כשמישהו נכנס לחדר, האור יידלק. אני הולך להשתמש בכל ספרי המדע מהאוניבריסטה ולשדרג את כל הנורות בבית שלי. זה יהיה סטרטאפ מטורף."

 # תמיד מאבד דברים. אתה יכול לעמוד איתם לרגע, להניח אותם איפשהו בלי לשים לב וללכת. איפה שזה לא יהיה.

"ראיתם את המפתחות שלי?" "שיט, איפה הטלפון שלי?" "הממ... מה עשיתי עם הארנק שלי...?"

והאפשרויות של מקומות למצוא אותם... הן אינסופיות.

"זה בסדר, הוא היה במקרר." "מצאתי, הוא היה על הניאגרה בשירותים." "ראיתם את ה...? אהה לא משנה, הוא על החתול." ותמיד תמיד תמיד, אתה בספק... "לקחתי את האשראי מהמוכר בסוף?" "קניתי בסוף סיגריות או לא...? אהה, כן, הנה הן." "יש לי הרגשה ששכחתי משהו." "נעלתי את הבית?" "יש לי הרגשה שלא נעלתי את הבית..." "אני אלך לבדוק שוב אם נעלתי את הבית."

# עפיפון, אבל לא עפיפון רגיל כזה שמתפלסף עם עצמו על החיים, אלא אחד כבד. זה כמו ההבדל בין אחד שנהנה לעשן פה ושם לבין נרקומן. לדוגמא, אתה יושב עם ספרי הלימוד שלך ופתאום אתה רעב. אתה אוכל משהו, ואז מתיישב שוב, מחליט שאתה לומד, ופתאום נזכר שלא זרקת את הזבל. אתה הולך, משתין, מתעסק בעוד כמה דברים ועד שאתה סוף-סוף יושב לעבוד, אתה מוצא את עצמך חולם בהקיץ. או לדוגמא, אתה יושב עם המחשב בפארק אבל לא מתעסק איתו בכלל, אלא עסוק בלהסתכל מסביב. או למשל, כאשר אתה קורא ספר, מספיק שזבוב אחד יתעופף לידך כדי שתאבד לגמרי את עצמך.

# תמיד שוכח תכניות או פגישות או שעות עבודה. בודק בערך כל יום מתי אתה עובד ביום חמישי, כי שכחת. נזכר שתכננת להיפגש עם חבר בערך חצי שעה לפני, משקר ואומר שאתה בדרך ורץ לאוטו.

גרוע מזה - אתה מבטיח שתלך לאיזו מסיבה, ואז אתה מבטיח לבוא לאסוף מישהו משדה התעופה בדיוק באותה שעה. אתה לא זוכר את שניהם עד הרגע האחרון והדילמה חוגגת.

# לא מסוגל לצפות בסרט/סדרה/סרטון שלא מספיק מעניין אותך לפחות חצי דקה אחרי שהוא התחיל.

גרוע מזה - אתה מבקש ממישהו עזרה במשהו, ובזמן שהוא מסביר לך, אתה כבר שכחת מה שאלת ושכחת להקשיב.

# מעביר נושאי שיחה בקצב מטורף עד שאנשים לגמרי מאבדים אותך. (או נושאי כתיבה עד שהקוראים מאבדים אותך... ג'אם...)

אני חושבת שכיסיתי הכל. טוב, סביר להניח שלא הכל, אבל אני מתחילה באמת לאבד את הריכוז בעצמי... אני ה-דוגמא בשביל להמחיש את הפוסט הזה. אני צריכה להיות גאה בעצמי.

הממ... על מי אני עובדת...

שיהיה לכם סופ"ש מדהים ותנסו להתרכז רק בדבר הכי חשוב שיש: לעשות חיים.

הוא: "וועעע וועעעעע..."

היא: "ספר לי מה קרה, מאמוש."

הוא: "אני לא רוצה לדבר על זה, בייבי."

היא: "נו מה קרה, בייב?"

הוא: "לא! לא אכפת לך בכלל! וועעעע..."

הוא: "את רוצה לבוא אליי הביתה ולהתכרבל? אני לא רוצה להיות לבד."

היא: "מאמי, זה סרט שמח, למה אתה בוכה?"

הוא: "ה... ה... השמלה הזאת עושה לקייט ווינסלט תחת ממש שמן..."

היא: "אני רוצה המבורגר, שיהיה מדיום בבקשה."

הוא: "תביא לי שני סטייקים, וול דאן, וצ'יפס גדול. וגם רוטב בצד בשביל הצ'יפס. יש לכם גם בולגרית? פזר מעל. אבל מייד אחרי שיצא מהטיגון, שיימס מלמעלה."

היא: "אתה רוצה ללכת לים היום?"

הוא: "אוף, אני לא יכול, קיבלתי... איזה באסה, הם בדיוק פתחו ליד החוף מגלשת מים חדשה... נו אוף, החיים שלי בזבל!"

הוא: "את חושבת שאני שמן?"

היא: "לא."

הוא: "אני שמן! ואני גם מכוער! והזקן שלי נושר, אוףףף..."

היא: "איפה כל הגלידה? קניתי איזה שתי קופסאות בן&ג'ריס אתמול."

הוא: "הייתה לי דודא, בסדר?? מה את רוצה ממני?"

היא: טוב, סליחה."

הוא: "את אף פעם לא מבינה את הצרכים שלי."

היא: "אוקיי."

הוא: "אוקיי."

הוא: "בייבי, אמרתי לך לקנות לי את הפדים הירוקים עם הכנפיים! אלה ורודים! אני לא רוצה את הורודים, אוקיי? אני גבר! איך אני אמור להרגיש כמו גבר עם פדים ורודים?!"

הוא: "מי ינצח בקרב, אני או ברוס ווין?"

היא: "אתה, מאמוש."

הוא: "מבטיחה?"

היא: "כן."

הוא: "מבטיחה?..."

הוא: "מאמי, אני קם רגע ותסתכלי אם אני דולף, טוב...?"

הוא: "מאמי, אני לובש ספידו... את יכולה לבדוק אם רואים שיש לי פד?"

הוא: "ככה? ככה? סבבה, את לא מקבלת ממני אחרי שהשבוע הזה מסתיים! אני מחרים אותך!"

היא: "תרגע כבר."

הוא: "לא, אני לא ארגע! תרגע אומרים למישהו משוגע ואני לא משוגע! כל מה שאכפת לך ממנו זה סקס, את רק משתמשת בי בשביל הגוף שלי! את אפילו לא אוהבת אותי!"

הוא: "בייבי, אני צריך שתהיי כנה איתי רגע. תסתכלי עליי... החבילה שלי נראית קטנה?"

היא: "לא."

הוא: "את משקרת!!! תראי אותה, אני נראה כמו ילד בן תשע! תראי את הביצים שלי, זה כאילו הן נכנסו פנימה!"

הוא: "תפסיקי לגעת בי, אוקיי? אמרתי לך, לא הלילה."

הוא: "אחי, אני שונא נשים."

הוא: "כן, גם אני. הן גם מקבלות ציצי וגם יכולות להשתין בישיבה!"

הוא: "קנית M&M? למה? מה, את מנסה לעצבן אותי? את יודעת שאני בדיאטה!"

הוא: "אמרתי לך כבר, הבטן שלי כואבת! מה, אני מדבר לעצמי? הא?"

בואו נודה רגע, הישראלי מת על בתי קפה. הוא יכול לשבת שעות בבית קפה ולשתות עשרים כוסות ולא יימאס לו. אבל הבעיה האמיתית שלו היא שהוא לא מבין בקפה. ואני לא מתכוונת מכיר מקצועית את כל סוגי הקפה ויודע לדקלם את כולם, אני מתכוונת... שהוא לא יודע מה הוא שותה!

אז בתור בריסטה במקצועי (ובתור אחת שאוהבת את מה שהיא עושה... יאיי!) אני מרגישה מחוייבות אחת ולתמיד להסביר את הדברים שאנשים תמיד שואלים את עצמם אבל אין להם אומץ לשאול בקול בבית קפה כדי לא לצאת מטומטמים... ובצדק.

1. מה ההבדל בין קלייה קלה לקלייה כהה?

הקלייה היא לזמן ארוך יותר ועל טמפרטורה גבוהה יותר בקלייה כהה. זה למה הוא כושי כזה P:

2. מה ההבדל בין ערביקה לרובוסטה?

ערביקה ורובסטה הם שני גזעים שונים של קפה, וכל סוגי הקפה והמשקאות בכלל נופלים לתוך אחד משתי הקטגוריות האלה.

3. מה ההבדל בין אספרסו לפילטר?

אספרסו > טחון דק, לחץ גבוה, עם קרמה.

פילטר > טחון דק, בלי לחץ, בלי קרמה.

4. מה ההבדל בין קפה לאטה לקפוצ'ינו?

הקפוצ'ינו מכיל פחות חלב מוקצף ויותר קצף מלמעלה.

הלאטה מכיל יותר חלב מוקצף ופחות קצף מלמעלה.

5. מה ההבדל בין אספרסו לאקספרסו? 

אל תהיה מטומטם, תהיה מגניב. 

שיהיה לכם ערב מושלם, ממש כמו הלגימה הראשונה :) 

     כשאומרים: "מה נשמע?"

     מתכוונים: תכלס אין לי כוח לדבר, אני סתם מנסה להיות נחמדה.

     כשאומרים: "הכל בסדר."

     מתכוונים: אני בתחתית, החיים שלי כרגע הם ממש חרא... אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

     כשאומרים: "טוב, אני פורש לישון..."

     מתכוונים: טוב, אני הולך לשבת קצת על הפייסבוק, לראות משהו ביוטיוב ולבדוק מייל. אולי אני אקרא איזה ספר או אראה איזה סרט עד שאני אצנח וארדם. סביר להניח שאני אישן בעוד כ-4 שעות מעכשיו.

     כשאומרים: "וואי איזה פקק היה... נראה לי שהייתה תאונה."

     מתכוונים: ישנתי עד מאוחר. השעון המעורר צלצל וכיביתי אותו, הוא צלצל שוב וזרקתי אותו על הקיר. ידעתי שאני אאחר ובכל זאת בחרתי להמשיך לישון. ועכשיו הנה אני.

     כשאומרים: "סליחה שלא חזרתי אליך, הייתי באמצע משהו..."

     מתכוונים: הייתי באמצע שום-דבר. כלום. אני פשוט ממש לא רוצה לדבר איתך אז אני מסמסת שהייתי עסוקה כדי לדווח לך שהשיחה הזאת לא עומדת להתקיים, כשאני בעצם יושבת מול הטלוויזיה וטוחנת פרינגלס.

     כשאומרים: "אני לא יכולה היום, יש לי מלא דברים לעשות. אני ממש עסוקה."

     מתכוונים: אני לא יכולה לצאת. אני עסוקה בלשכב במיטה, לקרוא ספר מתח ולכרסם ציפורניים.

     כשאומרים: "זה לא אתה, זו אני."

     מתכוונים: זה לא אתה, זו אני. זו אני שלא אוהבת את מי שאתה.

     כשאומרים: "היי, בואו נעשה קבוצת לימוד!"

     מתכוונים: היי, בואו נלך כולנו למסעדה ונזמין מלא אוכל ונרכל. ואז נאכל מלא ונמשיך לדבר בזמן שאנחנו מחזיקים עטים ביד.

     כשאומרים: "אני מבטיחה שאני לא אספר לאף אחד."

     מתכוונים: אני מבטיחה שלא אספר לאף אחד. חוץ מלאמא שלי, לאחותי, לחברה הכי טובה שלי ולחבר שלי. אבל זה לא נחשב כי הם בעצם כאילו אני, אז כשאתה מספר לי... אתה בעצם מספר להם.

     כשאומרים: "חחח, אני סתם צוחקת!"

     מתכוונים: אני מה זה לא צוחקת, אבל חשבתי שאנחנו עושים את הקטע הזה שאני אומרת משהו בכנות ואז אתה אומר משהו בכנות ואנחנו מדברים פתוח בלי טינה... אבל עכשיו הגבת כל כך לא כמו שחשבתי ש... חחח ברור, סתם צוחקת!

     כשאומרים: "אחי, אני מתה עליך... באמת, אני ממש מעריכה אותך."

     מתכוונים: כן, אתה אחלה... ואני מחבבת אותך. אבל אתה יודע מה אוהב אותך אפילו יותר כרגע? - וודקה.

     כשאומרים: "LOL"

     מתכוונים: כן, קיבלתי את הסמס שלך והוא היה נחמד... אבל תכלס אני בכלל לא צוחקת בקול רם עכשיו, בכנות... אני אפילו לא מחייכת.

     כשאומרים: "כן, אני מבינה..."

     מתכוונים: לא, אני לא מבינה. אני שומעת מה שאתה אומר אבל זה נשמע לי כמו סתם קישקושים, "אוי אוי אוי, בלה בלה בלה..." ואני לא רוצה לשמוע יותר אז אני אומרת שאני מבינה כדי שתשתוק.

     כשאומרים: "מעניין..."

     מתכוונים: אין לי מושג מה אמרת עכשיו, אני בקושי מקשיבה לך ואין לי מה להגיב על זה, אבל אני לא רוצה להישמע מטומטמת אז... כן, מעניין.

     כשאומרים: "עם כל הכבוד..."

     מתכוונים: אני אומרת את זה בדרך הכי חצופה והכי חסרת כבוד שיש, ואני מקווה שזה ישרוף לך ויכאיב לך מאוד.

     כשאומרים: "אתה נראה עייף."

     מתכוונים: אחי, אתה נראה כמו חרא! תסתכל על עצמך, אתה נראה כמו שק של זבל! איך לעזאזל הרשית לעצמך לצאת ככה מהבית?

     כשאומרים: "זה מה שהתכוונתי לומר."

     מתכוונים: ואוו, מה שאתה אמרת נשמע כל כך הרבה יותר טוב ממה שאני אמרתי, אז אני פשוט אקח קרדיט על מה שאתה אמרת כדי שנוכל פשוט לשכוח מהדבר הטיפשי שאני הרגע אמרתי.

     כשאומרים: "אממ... יש לזה טעם... שונה."

     מתכוונים: איכס, יש לזה טעם של הקקי שיוצא לי מהחור של התחת. זה דוחה. מה לעזאזל נתת לי להכניס לפה שלי?! אין סיכוי שאני מסיימת את זה!

     כשאומרים: "טוב, יאללה,"

     מתכוונים: אוקיי, התחלת לחפור אז בוא נסיים את העניינים ונלך הביתה.

     כשאומרים: "כן כן, אני כבר יוצאת מהחנייה... אני מגיעה... רק כמה דקות... מה זה סליחה."

     מתכוונים: אני עדיין במקלחת ואתה עומד לחכות לי עוד הרבה זמן... אבל אין לי כוח להתווכח איתך עכשיו בטלפון כי בסוף אני גם ככה איראה פצצה ואתה תיסלח לי על האיחור. אהה, ואני לא מצטערת.

     כשאומרים: "אני אקח בחשבון את מה שאת אומרת."

     מתכוונים: את מדברת שטויות ואני כבר אחשוב לבד מה לעשות.

     כשאומרים: "לא לא, זה בסדר, אני משלמת."

     מתכוונים: תציעי פעם אחת שאת תשלמי, בת זונה. אני תמיד משלמת.

     כשאומרים: "לא משנה."

     מתכוונים: היית מספיק דביל לא להבין כשהסברתי לך בפעם הראשונה, למה שתבין עכשיו? אז לא חשוב.

     כשאומרים: "אתה מצחיק."

     מתכוונים: אין לי כוח אפילו לזייף צחוק, אז אני פשוט מעודדת אותך מילולית. אבל אתה היצור הכי משעמם ולא משעשע שאי פעם חי עלי אדמות.

     כשאומרים: "אני לא שיכורה."

     מתכוונים: אני לא שיכורה, אבל נראה לי אני עומדת להקיא ואז להתעלף קצת...

בזמן שהעיר הקטנה הזאת עסוקה בלישון, כל הרעש מת. אני הולכת ברחוב כדי לעצור את היבבות שלי, כי היא לעולם לא תשנה את דרכיה.

אל תשלי את עצמך, היא הייתה כאב לב מהרגע שהכרת אותה. הלב שלי מרגיש כל כך דומם בזמן שאני מנסה למצוא את הרצון לסלוח לה איכשהו. אני חושבת שאני כבר שכחתי אותה עכשיו.

האהבה שלה היא ורד חיוור וגוסס, משיר את עלי הכותרת שלו על ארץ לא נודעת. הכל מלא ביין. העולם לפניה היה פיכח בלי מקום ללכת אליו.

אל תשלי את עצמך, היא הייתה כאב לב מהרגע שפגשת אותה. הלב שלי קפוא בזמן שאני מנסה למצוא את הרצון לסלוח לה, איכשהו. היא אי שם בחוץ עכשיו.

הדמעות שלי זולגות בזמן שאני מנסה לשכוח. אהבתה הייתה בדיחה מהיום בו נפגשנו. כל המילים, כל הנשים שלה. כל הכאב שלי כשאני נזכרת. אני זוכרת את שיערה כפי שזרח בשמש, הריח של המיטה, כשידעתי מה היא עשתה. להגיד לעצמך שוב ושוב שאת לא תצטרכי אותה שוב אי פעם.

אבל אל תשלי את עצמך, היא הייתה כאב לב מהרגע שפגשת אותה. הלב שלי קפוא בזמן שאני מנסה למצוא את הרצון לסלוח לה, איכשהו. היא אי שם בחוץ עכשיו.

אוה, היא הייתה כאב לב מהרגע שפגשתי אותה. הלב שלי קפוא בזמן שאני מנסה למצוא את הרצון לסלוח לה, איכשהו. כי אני יודעת שאת אי שם בחוץ עכשיו.

1. חיים ארוכים מלאים בשולחנות בעלי רגליים באורכים שונים.

2. ישיבה ישרה, צלחת על הברכיים, כוס שתייה ביד והשלט של הטלוויזיה בקצה השני של החדר.

3. התחושה של 1000 אפצ'ים תקועים.

4. שיהיה לו את הבוילר הקטן ביותר בעולם.

5. כנ"ל לשלפוחית השתן.

6. מלא סרטים וסדרות שהפסקול מקדים או מאחר בו, בלי כתוביות.

7. שנושא השיחה תמיד יישתנה בין האנשים בדיוק כשיהיה לו משהו מחוכם להגיד.

8. שכל התמונות שהוא יתלה בביתו יהיו עקומות.

9. שינצחו בתחרות ויזכו בתפוסה לכל החיים של החטיף שהם הכי לא אוהבים/אלרגיים אליו.

10. שירוץ לאוטובוס שלושה רחובות ואז יגלה שאין לו כסף מזומן.

11. כשהם יירשמו לאתר חדש, כל השמות שהם רוצים כבר יהיה תפוסים והם יתקעו עם אות ומליון מספרים.

12. שהשליח של הפיצה תמיד ייאחר כשהם הכי רעבים.

13. שהם יסיימו מבחן בדיוק בזמן ואז כשהם ירצו להגיש אותו, הם יגלו שיש שאלות גם בצד השני.

14. שיירדמו באוטובוס ויפספסו את התחנה שלהם.

15. כשמשעמם להם אף אחד לא ייתקשר אבל כשהם עסוקים כל העולם ייתקשר ויסמס.

16. שהם יידלקו על שיר שהם שמעו ברדיו אבל לא ידעו את השם שלו או חלק מהמילים ולא ימצאו אותו לעולם.

17. שתמיד יבקשו מהם לעשות משהו בדיוק אחרי שהם ישבו.

18. שיכנסו למיטה, יתכסו, יעצמו עינים, ואז פתאום יהיה להם פיפי דחוף.

19. שהחברים שלהם יתכננו תכניות בלעדיהם.

20. שתרדם להם רגל אחת כשהם יקומו בדיוק כשהם מאחרים לעבודה.

21. שבטעות יקראו או ישמעו ספוילר על סדרה או ספר שהם אוהבים.

22. שהם מובכים מאוד ואז מישהו יקרא: "יאוו אתה מה זה אדום!" והם יהיו יותר מובכים.

23. שיהיה להם WiFi איטי.

24. שהם בטעות ייגעו באוכל רטוב כשהם שוטפים כלים.

25. שדווקא כשהם שיכורים במסיבה, הבחורה/הבחור שהם דלוקים עליו/עליה ידברו איתם.

26. שתמיד יגידו להם, "אתה פסדר... דווקא."

27. שתמיד ייזכרו שהם שכחו משהו בבית ויצטרכו להסתובב במבוכה 180 מעלות באמצע הרחוב ולחזור.

28. שלא יצליחו לקרוא את כתב-היד של עצמם.

29. שיספרו בדיחה ואף אחד לא יבין אותה.

30. שיחרבנו בשירותים ציבוריים והדלת תהיה בלי מנעול ואז הם יצטרכו לחרבן מהר עם יד על הדלת.

31. שמישהו מושך שהם דלוקים עליו יסתכל עליהם בדיוק ברגע שהם עשו פדיחה.

32. שהם ישירו שיר ודווקא כשהם ישירו את המילים הלא נכונות, הם יצעקו אותו בקול רם.

33. שיראו לחברים שלהם סרטון ביוטיוב שהם חשבו שהיה ממש מצחיק, ואף אחד לא יצחק.

34. שיתעוררו ראשונים במסיבת פיג'מות וישתעממו למוות עד שכולם יתעוררו.

35. שהחדר שלהם תמיד יהיה או קר כמו אנטרטיקה או חם כמו הגיהנום ואף פעם לא במעלות הרצויים.

36. שכוס הקפה האהובה עליהם תישבר והם יצטרכו לשתות בסתם כוס מכוערת.

37. שהשעון המעורר של השכן תמיד יעיר אותם שעה לפני הזמן.

38. שיצטלמו ויתלהבו ויעלו לפייסבוק ורק אחרי שכולם יראו את התמונה הם ישימו לב שמאחורה רואים את התחתונים שלהם תלויים על המעקה של המיטה.

39. שכל הכיסאות שלהם בבית יהיו גבוהים מדי.

40. שהמקרר שלהם תמיד ייתפס בוואקום בדיוק כשהם צריכים להוסיף קצת חלב לקפה.

41. שהם יחשבו על תשובה מתוחכמת בדיוק אחרי שהויכוח יסתיים.

42. שמישהו יחטט להם בסמסים בטלפון ויקריא אותם בקול לכולם.

43. שדווקא כשהם מביאים בחורה הביתה, אמא שלהם מתקשרת להגיד שהיא באה לביקור.

44. שהם יימעכו ג'וק ואז יילכו להביא נייר אבל כשהם ירצו לאסוף אותו, הוא פתאום לא יהיה שם.

45. שייקנו ספר חדש ואז ייגלו שכבר יש להם עותק כזה בבית.

46. שתיפול להם העדשה מעל הכיור ישר לביוב והם יצטרכו לראות רק עם עין אחת עד שהם יגיעו לאופטיקאי.

47. שתמיד יגידו "אותך" עם צרה במקום על קמץ ויחשבו שזו הצורה הנכונה להגיד את המילה.

48. שהם יישאלו מישהו "איך מגיעים לארלוזורוב?" והוא ייתן להם הדרכה לא נכונה.

49. שיזמינו פיצה עם דאבל גבינה ואז ייגלו שזו גבינה שהם לא אוהבים.

50. שיהיה להם פיפי הכי דחוף בדיוק כשהם לא מוצאים חנייה.

אם לכם יש רעיונות, אתם מוזמנים לכתוב אותם בתגובות :) בואו נעשה לאוייבים שלנו את המוות! מועהעהעה. יחי הרוע D:

1. אתה גולש עכשיו באינטרנט.

2. אתה גולש בישרא-בלוג.

3. אתה קורא את הפוסט שלי.

5. לא שמת לב שלא היה מספר 4.

6. עכשיו בדקת את זה P:

7. אתה מחייך עכשיו או אולי אפילו מגחך :)

סתם רציתי להעלות לכולם חיוך!

מקווה שהצלחתי. יום טוב :)