סיימתי כל ספר בישיבה אחת. מבריק.

לצערי, לקח לי המון זמן לסיים אותה. לא רק זה, אלא גם סיימתי אותה לפני המון זמן. רק עכשיו התעוררתי לכתוב סקירה, והי, אני מרגישה כאילו סיימתי לקרוא אותה אתמול. הסיבה שהקריאה שלי נמרחה היא שהסדרה הזאת אמנם מוכרת מאוד בחו"ל, אבל לא בארץ. הפסיקו לתרגם אותה אחרי הספר החמישי ולכן היה לי אתגר בכל פעם למצוא את הספר הבא בסדרה. הייתי צריכה לגשש ואני שמחה שהתעקשתי לסיים אותה.

הסדרה מכילה 13 ספרים, בכל ספר 13 פרקים - לסמל את המזל הרע של האחים בולדלייר, גיבורי הסדרה. הכתיבה של סניקט ייחודית, האיורים של הלקוויסט מתאימים באופן מושלם לאווירת הסיפור הגותית, הספר קטן וחמוד, כאילו מיועד לילדים ולכפות ידיהם הקטנות.

לא הבנתי לאן הוא חותר במשך כל הסדרה, ובכל ספר וספר, כשהעניינים המשיכו להסתבך, פשוט נאנחתי והמשכתי. את הספרים הראשונים אהבתי יותר, הם חידשו לי כל הזמן. בהמשך, העניינים התחילו קצת לחזור על עצמם, אבל יכולתי לראות את שלושת האחים בולדלייר מתבגרים איתו. אפילו את סאני, התינוקת, לומדת לאט לאט מילים חדשות. ובכל זאת, גם כשהרגשתי שהעלילה קצת פחות תופסת אותי, הכתיבה שלו עוררה אותי ועשתה לי נעים כזה בבטן.

ההומור של סניקט שנון ומקורי, הוא כביכול מיועד לילדים, אבל יש בו תחכום שמבוגרים יכולים לגמרי להתחבר אליו. הוא מעלה את ספרות הילדים לרמה חדשה לגמרי. הנה דוגמא, כי אי אפשר לדבר על סניקט בלי כמה ציטוטים: "אם אתה אלרגי לדבר מסוים, עדיף לא לשים אותו בפה. במיוחד אם מדובר בחתולים."

או למשל, כשהוא מלמד את הילדים על אופטימיזם: "אם תנין היה נושך את היד השמאלית של אופטימיסט, יכול להיות שהוא היה אומר בקול נעים ורווי-תקווה, 'זה לא נורא כל כך. לפחות אף אחד לא ישאל אותי יותר אם אני ימני או שמאלי', אבל רובנו היינו אומרים משהו יותר כמו 'אההה! היד! היד!'"

או כשהוא מנסה ללמד אותם שאסור לגנוב: "גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא-מנומסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו."

כשהוא הולך על זה עד הסוף ומעביר מסר נוקב: "אם סופרים היו כותבים עם אותה רשלנות שבה אנשים מדברים, אז דגכחשדג שדגכלךח[גכ]] וטררקדגשדג."

כשהוא נותן לנו במטאפורה: "ניסים הם כמו כדורי בשר, כי אף אחד לא לגמרי בטוח ממה הם עשויים, מאין הם הגיעו וכל כמה זמן הם עלולים להופיע."

כשהוא מספר לנו אמיתות חיים: "אחת מאמיתות החיים המרות ביותר היא ששעת השינה מגיעה לעתים קרובות דווקא כשדברים מתחילים להיות מעניינים."

ואפילו כשהוא מספר משהו שכולנו כבר יודעים: "אין בעולם צליל גרוע מזה היוצא ממי שלא יודע לנגן בכינור, אך מתעקש לעשות זאת בכל זאת."

אפילו ההקדשות שלו בתחילת כל ספר נהדרות, לאישה דמיונית שהפכה מוחשית ככל שהתקדמה הסדרה. אהבתי במיוחד את הקטעים בהם סניקט "חוזר למציאות" אפשר להגיד. למשל, כשהוא מדבר על הבית שלו, שיש בו אקורדיון מלא אבק, הסיפורים של האחים בולדלייר מפוזרים על שולחן הכתיבה והתמונה של ביאטריס, האהובה. הוא כביכול נותן לנו הצצה לתוך החדר שלו ממש בזמן שהוא כותב.

איזה כיף לקרוא סיפור קליל ומהנה שעדיין גורם לך לחשוב בצורה עמוקה. כשיהיו לי ילדים, הם מה זה הולכים להקשיב לי מקריאה להם את החרא הזה כל ערב לפני השינה.

למעוניינים בספויילרים, הנה סרטון משעשע שמעביר את הסדרה כולה ב120 שניות:

                            "כולנו רוצים לדעת מה קורה בחדר הזה שם, שבו אדם יושב וכותב".

זה היה ב19 בנובמבר 2014, היום של הצגת הבכורה וגם היום בו נמכרו העותקים הראשונים. קראתי אותו באותו יום ורק היום חשבתי לעצמי כמה משונה זה שלא כתבתי עליו ביקורת עד היום.

נכנסתי לתוך אולם חשוך וראיתי את שהרה בלאו עומדת עם טיץ כחול ושמלה שחורה על במה עליה פרוש שטיח אדום, ליד שולחן שעליו מונחים לפטופ, כוס קפה, ניירת ומנורת שולחן. מצדה השני עמדה בימה קטנה. כמו בחייה, גילמה בלאו סופרת שכותבת ספר בשם 'יתד' ובו היא פורשת את סיפור חייה. הצגת היחיד היתה מרתקת, מסוג ההצגות שמהפנטות את העיניים וכשהן מסתיימות אתה לא יודע איך לסכם אותן. אני לא אומר עוד מילה אחת על המחזה כי אני רוצה שתחוו אותו בעצמכם, ומומלץ לכם מאוד לחוות.

לאחר סיום ההצגה, יצאתי דרך הדלת הצדדית עם שאר האנשים בקהל והנה הספר הזה, עומד באינספור עותקים על השולחן ומחכה לקוראים. הספר הגמור של הסופרת.

יתד מספר את סיפור חייה של שהרה בלאו בצורה מעט שונה מביוגרפיות אחרות. אחד הדברים שתמיד הערצתי בבלאו היה העובדה שהיא לא מפחדת לצאת מה"קומפורט זון", היא מרשה לעצמה לנסות דברים חדשים ולהתרחק מהרגיל והמוכר. זו פעם ראשונה שהיא נכנסת לתחום התיאטרון ועוד ללא פחות מהצגת יחיד - אחד הדברים הקשים ביותר לבצע בתחום התיאטרון. לעמוד לבד על במה ופשוט לרתק את הקהל לכיסא במשך כמעט שעה לגמרי לבד כשכל העיניים עליך. רק המחשבה על זה עושה לי עור אווז.

כל תוכן הספר החזיר אותי אחורה אל ההצגה. דברים שאמרה, שפת הגוף, זיכרונות ששיחזרה על הבימה הקטנה בצד ימין של הבמה, ציטוטים, רגעים מהעבר, אנשים שהזכירה... הכל הופיע שם. הספר קטן ודק, בין השורות יש הרבה אוויר לנשימה והמילים מחושבות אחת אחרי השניה, אבל נלגמות כמו מים אחרי ההצגה, כמו במדבר צחיח.

לכו על זה. לכו להצגה, קראו את הספר כשיחכה לכם בחוץ ותראו על מה אני מדברת.

לפני שאני מתחילה, אציין שהבלוג היום בן 3, הוא נגמל מחיתולים והופך לילד גדול :) אז מזל טוב לכולנו!

שיזכה לעוד שנים ארוכות של אושר וחשאיות, ואוה גוד לורד - שלא ייגמרו לי הרעיונות... אמן על זה!

ואחרי שזה צויין, אני יכולה להמשיך ולבקר ספרים להנאתי P:

 מאוד התרשמתי מהאנתולוגיה הזאת ולא ציפיתי להתרשם. אני קוראת את קינג מגיל צעיר יחסית אבל מעולם לא יצא לי לקרוא אפילו אחד מסיפוריו הקצרים. אני שמחה שקראתי אותו.

כפי שכל קורא אמור לצפות, רוב הסיפורים אפלים, לפעמים עם מסקנה ולפעמים בלי, וכמה פעמים עם טוויסט בסוף. כמה מהם היו מדהימים וכמה מהם פחות דיברו אליי.
אהבתי את העובדה שלמרות שלפעמים הרגשתי תבנית מסוימת, כל סיפור היה עדיין שונה מהאחרים. זה לא טבעי לשמור על גיוון כשאתה עוסק בז'אנר מוגדר אחד, מה שמראה כמה קינג מסרב להיות מוגדר על ידי הז'אנר המזוהה איתו.
הוא ריגש אותי, הפחיד אותי וגרם לי לצחוק. הוא מדבר על פחד, מערכות-יחסים, התמכרויות, מיסתורין, אהבה, סכנה, פשע; הוא נותן טעימה מכל דבר, וזה עושה חשק להתקדם לסיפור הבא.
אני מניחה שזה לא מפתיע במיוחד שכל סיפור פה זכה לאדפטיישן לסרט או לסדרה. מאז קארי, שהפך רב מכר מיד עם צאתו, כמעט כל ספר שהוציא קינג, חוץ, אולי, מהעמדה, הפך לסרט.
התחלתי ממש לאט, קראתי סיפור אחד כל כמה שבועות. לא התלהבתי יותר מדי לקרוא את זה, כי עם כמה שנהניתי מהמבוא הנהדר של ג'ון ד. מקדונלד ועם כמה שאני אוהבת את הרומנים של קינג, היתה לי הרגשה שלא אהנה מזה... אולי מכיוון שמעולם לא התנסיתי עם קינג בסיפורת קצרה; אבל ככל שקראתי, יותר התאהבתי. גיליתי שזה ממשיך להפתיע אותי ולקחת אותי למקומות חדשים בראשי, ואני אוהבת את ההרגשה הזאת.

ועכשיו אפרט בנוגע לכל סיפור בנפרד, לכל המעוניין:

Jerusalem's Lot - מצמרר. אחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שקראתי. הסיפור הזה הוא לא קל לקריאה כמו סיפורי קינג 'רגילים', אבל הסגנון הזה משרת לבניית האווירה המצמררת. מחווה לה.פ. לאבקראפט.

Graveyard Shift - זה סיפור שהייתי מקווה שלא קראתי. שנאתי אותו אבל אהבתי אותו, זה קורא לי לעתים קרובות עם קינג.
באופן כללי, הסיפור הזה הוא ניצול הגועל הכללי של האדם מחולדות, עטלפים ושאר מזיקים. אם חולדות הן החולשה שלך, הסיפור הזה נכתב לך באהבה. אם לא... טוב, הוא עדיין די מזעזע.

Night Surf - סיפור פוסט-אפוקליפטי.
אחרי שני הסיפורים הראשונים באוסף, זה היה קצת מאכזב.

I Am the Doorway - מדע בדיוני אימה. קינג לוקח אותנו לונוס ובחזרה עם תוצאות מפחידות.
קריאה נחמדה, קצת מטרידה והסוף ממש ממריץ.

The Mangler - מכונת-כביסה עם דיבוק שמונעת על ידי תאוות-דם.
זה היה כמו לצפות בפרק של Supernatural מ-1978, רק בלי האחים ווינצ'סטר. הם היו צריכים להיות שם, הם מקצוענים P:

...לפעמים.

The Boogeyman - כתוב היטב ומרתק. טוויסט בסוף שאני חושבת שקצת הוזיל את הכתיבה הטובה.
בעודו לא לגמרי עדין, יש בו סוג של קסם מקאברי.

Gray Matter - קבוצה של חבר'ה מקומיים בחנות משקאות הולכים לבדוק מה עם ריצ'י, לקוח שיכור, שלפי בנו המבועת, 'משנה צורה' לאט.
זה היה מטורף. הסוף הפתוח השאיר אותי מתוסכלת עם תחושת אי-נוחות בבטן, ובאופן מוזר, עם חשק לפתוח בירה קרה.

Battleground - ריינשו, מחסל מקצועי, מקבל חבילה במשלוח מיוחד לביתו, שמכילה חיילי ג'י.איי.ג'ו ויאטנם. למרבה השמחה, החיילים הזעירים מתחילים לתקוף אותו.
משעשע, אבל קצת טיפשי מכדי לקחת ברצינות או להפחיד מישהו.

Trucks - די אותו רעיון כמו בBattleground (כאן התחלתי לראות דפוס קבוע כלשהו), רק שפה במקום חיילי ג'י.איי.ג'ו אלה סמי-טריילרים ובמקום המחסל ישנה חבורה של זרים במזנון דרכים על דרך מהירה. תענוג.

Sometimes They Come Back - ג'ים נורמן מפחד מהגריזרים שתקפו אותו כשהיה בן 9 ואת אחיו בן ה12 לפני 17 שנים.
מאוד מותח, כל כמה פסקאות יש תגלית חדשה או זיכרון מסקרן מהעבר. אהבתי את זה. אולי אפילו האהוב עלי באוסף.

Strawberry Spring - אביב חדש הגיע, ואיתו ספרינגהיל ג'ק לוקח עוד קורבן בקמפוס הבדיוני בקולג' של ניו-שרון.
לסיפור הזה יש וייב מפחיד ופסיכולוגי שהחזיק אותי ממש על קצה המושב, והשורה האחרונה עשתה לי עור אווז. פאק. מי.

The Ledge - פושע אכזר, מנהיג, מחזיק בסטן נוריס, האדם שניהל רומן עם אישתו. הוא מציע לו אולטימטום בתמורה לחופש שלו, 20,000 דולר והאישה.
אהבתי את העובדה שהנרטור לא יכול היה לשלוט במה שקורה לו, ושמתי לב במיוחד ל'תפאורה', שעשתה אותי מאוד עצבנית. דימויים נהדרים בתיאור על החציה של הבניין ואהבתי גם את הדיאלוג.

The Lawnmower Man - אחרי תאונה טרגית, הארולד פארקט שוכר מכסח-דשא, אבל הבחור מתגלה כסוכן של האל הפגאני 'פאן', והוא רק נראה חברותי... כמו כל המפלצות.
קצר ומאוד מוזר.

Quitters, Inc. - ריצ'רד מוריסון מחליט להפסיק לעשן. הוא נכנס לתכנית גמילה מעישון, ובואו רק נגיד שזה לא כולל מדבקות ניקוטין.

סיימתי את זה עם רצון עז לעשן, אני באמת לא יודעת למה, זה לא היה מגרה אפילו קצת.

I Know What You Need - אליזבת' רוגן מבינה שהחבר החדש המושלם שלה הוא אדם אפל הרבה יותר ממה שהיא חשבה.
בסיפור הזה יש הרבה אלמנטים עכשוויים. ידעתי שמשהו לא בסדר בבחור הזה, מה שהפך את הקריאה לכל-כך מתסכלת.

Children of the Corn - ברט וויקי נוסעים לקליפורניה כדי להציל את הנישואים שלהם. במקום זה, הם מסתבכים עם חבורת ילדים שמקריבים מבוגרים.
זה הסיפור המי-יודע-כמה שבו שמתי לב שכל הנשים בסיפורים של קינג הן עד כה תמיד בכייניות, מפונקות או פשוט מעצבנות.

לא כולנו דרמה-קווינס, סטיבי!

The Last Rung On The Ladder - סיפור מאוד אמוציונלי על שני אחים.
הסיפור הקטן הזה הוא ההוכחה שלקינג אכן יש לב של ילד קטן, ולא רק בתוך צנצנת זכוכית על שולחן הכתיבה שלו.

The Man Who Loved Flowers - הדרך שבה הסיפור הזה כתוב היא מהפנטת. זה משך אותי לתוך עולם של אהבה ושלום ואז הכה בי חזק בפטיש.
מסיבות כלשהן, זה העיר את המוזה שלי כבר מההתחלה.

One for the Road - עדיין לא קראתי את Salem's Lot (אני יודעת... בווווז!), ואני מניחה שזו סוג של בעיה, כי כמו הסיפור הראשון, הסיפור הזה הוא סוג של מיני-המשך לרומן. אבל אני מתכוונת לקרוא אותו ואז לקרוא שוב את הסיפורון הזה. למה? כי אני מעריצה למופת.

The Woman in the Room - סיפור עצוב מאוד, אבל אני מצטערת, קצת משעמם. הלוואי שהוא לא היה האחרון.

זו היתה התנסות נפלאה. אקרא עוד אנתולוגיות של קינג בעתיד, זה בטוח.
אני ממליצה בחום לכל סוג של קורא, ובעיקר לכותבים שאפתנים. This is how it's done.

 הניצוץ מצליח לקמבן בניה איטית בעקביות, ומתח מהפנט. יש פה רקע כל-כך אינטנסיבי, שזה כמעט מתעלה על כל שאר הדברים ברומן – מלון האוברלוק.

ג'ק תורנס, סופר נאבק, אבא ואלכוהוליסט לשעבר, לוקח עבודה בתור איש-התחזוקה למשך תקופת הפגרה של מלון האוברלוק בקולורדו, ולוקח את אשתו וונדי ואת בנם דני לחיות שם איתו למשך העונה; הזדמנות אחרונה להרוויח כסף, לרפא את הפצעים שהביא על משפחתו, לסיים את כתיבת המחזה שלו ולהוכיח את עצמו כאיש בעל ערך.

ג'ק, וונדי ודני תורנס הם לא רק משפחה שמתמודדת מול האיום המשולש של אלכוהוליזם, גירושים וטירוף פוטנציאלי, עכשיו הם גם משפחה שמבודדת מכל קשר אנושי על-ידי קילומטרים של שלג – והם חיים בתוך מלון רדוף שרוצה להשמיד אותם.

מלון האובלוק הוא ליבה של כוחות רעים שכולאים את כל מי שהם יכולים, אבל בעיקר את המבקרים בעלי ה"קרינה" (Shine), שיש להם יכולות מופלאות לראות מעבר לגלוי לעין, להעביר את מחשבותיהם לאנשים אחרים ש"מקרינים" ולראות את העתיד.

בניצוץ יש מספר מוגבל יחסית של דמויות, ורקע מאוד ממוקד, שמאפשר לקינג לתאר את הדמויות הראשיות שלו בדרך אמינה במיוחד ולבחון עומקים חדשים של אפיון דמויות: ג'ק הוא אבא אוהב, אבל באופן ברור יש לו בעיות; הוא רדוף על ידי אביו השתיין, ונמנע מלשתות ולהחליש את הנחישות שלו. אשתו, וונדי, היא למודת-סבל אבל עמוק בתוכה אוהבת את בעלה ורוצה שהנישואים שלהם יעבדו; היא מפחדת להפוך לאימה השתלטנית. דני לא רק "מקרין", אלא מקרין חזק יותר מכל מבקר אחר שהמלון אי פעם ידע; הוא חכם אבל נאיבי, כמו ילדים מבריקים בגילו, וההבנה הטלפתית שלו בנוגע למערכת היחסים של הוריו מחצה לי את הלב. הוא ילד מפותח בטרם-עת אבל אוהב, ומעונה על ידי היכולות שלו. וכמובן, דיק הלורן, הכושי הקסום שהתאהבתי בו מאז שהופיע לראשונה.

האוברלוק ישמח להיות ניזון מהכוחות של דני, אבל כדי לעשות את זה, דני חייב למות. המלון מבין את זה והדרך שבה הוא מנסה לקצור את הכישרון של דני היא אבא שלו, ג'ק. בשלבים מאוחרים יותר של הרומן, כל זה עזר לי לראות את ג'ק לא בתור מטורף רצחני, אלא בתור קורבן של כוחות גדולים שמנצלים אותו בשביל המטרות שלהם. אפילו בשיא טירופו, הרגשתי צביטה של אמפאתיה כלפיו.

קינג בוחן גם עומקים חדשים של "תמונות" או "סצנות", וזה היה מרתק: המילה המסתורית "רד-רום" (Redrum), החבר הדמיוני של דני, חיות המשוכה, חדר 217, השעון, חדר הנשפים הראשי, טבעות הבטון, ג'ק יושב בבר הריק, הצרעות הרצחניות... אבל בסופו של דבר, הדייר המפחיד ביותר במלון הופך להיות ג'ק עצמו.

יש דבר אחד שאני יכולה להגיד על אלכוהוליזם, בתור ברמנית ובתור מישהי שהיתה קרובה לשם פעם: זה הרגל אנוכי שיכול להשתלט עליך, ובשלב מסוים, מפסיק להיות בחירה והופך להתמכרות, מתפשט כמו וירוס ומשפיע על כל מי שמסביבך. נראה היה לי שהמלון מתפקד באותו אופן ויראלי, נתפס על בנאדם אחד לפני שהוא מפיץ את ההשפעות המרושעות שלו מסביב.

הספר הזה בהחלט מראה איך השדים של אדם אחד לאט לאט משמידים אותו ואת משפחתו. ממש כמו האופן שג'ק חייב לזכור לרדת לחדר הדוודים ולסובב את השסתום כמה פעמים ביום כדי למנוע ממנו לפוצץ את כל המלון – המטאפורה המושלמת לתסכול ההולך וגובר של ג'ק. עוד דבר שמראה למה קינג נתפס בתור מאסטר מספר-סיפורים.

לא היה שום דבר באמת "מפחיד" בשבילי, אבל יש כמה רגעים שהם קצת קריפי. קשה להניח את הספר הזה. הוא שואב אותך פנימה ואתה רוצה לדעת מה קורה הלאה.

ובכל זאת דירגתי אותו 4 ולא 5 כוכבים.

למה?

בעיקר בגלל הסגנון הלא-שווה של הכתיבה שקצת ניתק אותי ואפילו הרתיע אותי. יש רגעים שבהם הפרוזה שלו היא קסם ספרותי, ואז יש רגעים שהפרוזה שלו נופלת ונהיית מוזרה, עם טון אקסצנטרי שפשוט בלבל אותי. אני בטוחה שחלק מזה זה התרגום (שהיה מאוד בעייתי ועם מלא טעויות דפוס מרגיזות), אבל הרגשתי פה שגם לקינג היה חלק גדול בהם. בנוסף, הספר לא הדהים אותי כמו שציפיתי שיהיה, אבל אם להיות פירית, הציפיות שלי ממנו היו יותר מדי גבוהות בגלל כל המהומה סביבו. חייבת. להפסיק. לצפות.

אני לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לדרך שבה הרומן הסתיים. יש פה תחושה של גאולה ושל קלוז'ר, אבל משהו עדיין חסר. הוא כל-כך גאון כשזה מגיע לבניית דמויות ועלילות, הוא לוקח את הקורא למסע רציני, אבל לפעמים הוא לא מעולה במציאת יעד סופי. אני מתכוונת, השיא יכול להיות כמו ערבוביה של רעיונות מקאברים ופשוטים מדי, ואז הסיום סוטה במסלול הזה לתוך טריטוריה בנאלית שלא נראית קשורה בשום אופן.

לא צפיתי בסרט של סטנלי רובריק עדיין, אבל אני מתכננת לצפות בו בקרוב. שמעתי עליו הרבה ואני מתפוצצת מסקרנות.

סך הכל ספר מעולה. החזיק אותי מחוץ לשירותים למשך הרבה זמן עד שכמעט השתנתי על עצמי. אמבטיות מפחידות אותי עכשיו עד להודעה חדשה.

אווירה: 9/10

דמויות: 10/10

סגנון: 4/10

עלילה: 8/10

קצב: 7/10

דירוג: 4 מתוך 5!

 הבאתי את חיי אל סופם הצבעוני וקניתי חוברת צביעה למבוגרים... אני יודעת, טעות גדולה.
ישבתי וצבעתי כשאני שומעת את האאודיו בוק הזה ברקע, כשהופ - אני מגלה שחלפו שלוש שעות והבטן שלי מקרקרת. זו תרפיה אמיתית, אבל קשה לעצור. והסיפור...? לא בדיוק עזר לי לקום ולהמשיך בחיי, זה אמנם ספר ילדים, אבל הוא הצליח ללכוד אותי ממש בקלות ומההתחלה. הסיפור ברקע והצביעה הרפטיטיבית (של ציורים פסיכדליים ומנדלות) ממש הפנטו אותי.

אז מכשפות הן אמיתיות, כולנו יודעים את זה, והן המסוכנות ביותר מכל היצורים החיים על כדור הארץ. אין שום דבר שעולם שהן שונאות יותר מילדים. נשמע כמו כמה מבוגרים שאני מכירה, אבל להן יש סימני זיהוי מיוחדים וצריך לשים לב טוב טוב... הנרטור חסר-השם שלנו מקשיב כל הזמן לסיפוריה של סבתו על מכשפות - אבל שום דבר לא הספיק כדי להכין אותו ליום בו הוא פגש מכשפה אמיתית, וליום בו הוא נכלא בפגישתן השנתית של המכשפות. הוא שמע את תכניתן המרושעת להיפתר מכל הילדים בעודו מתחבא, והוא וסבתו המקסימה והקסומה-משהו בעצמה, מחליטים לעצור אותן.

תמיד ידעתי שהספר הזה מוחרם בכמה ספריות באנגליה ואף פעם לא ידעתי למה. אחרי שקראתי אותו, התעוררה סקרנותי וגיגלתי את זה. גיליתי שהוא מוחרם בגלל הכפשת נשים.

הסיבה?
מסתבר שדאל כתב שמכשפות יכולות להיות רק נשים (סלחו לי, אין לי את הציטוט בעברית):

"A witch is always a woman. I do not wish to speak badly about women. Most women are lovely. But the fact remains that all witches are women. There is no such thing as a male witch."

אני לא מבינה... מה הביג דיל? קודם כל, בהמשך , הוא מוסיף:

ודבר שני, אתם אתם יודעים מה? בתור אישה, אני לוקחת את זה כמחמאה. תודה, דאל.

אל תשפטו אותי, אבל מעולם לא קראתי ספרים של רואלד דאל לפני כן. ראיתי את הסרט "צ'ארלי בממלכת השוקולד' שמבוסס על ספר שלו לפני הרבה זמן, וזהו זה.
זה לא היה מאוחר מדי לקרוא את זה, אני אמנם כבר לא ילדה, ועדיין, מצאתי את הכתיבה מתוחכמת, וזה תפס אותי לגמרי כמו עכביש ברשת. אהבתי את העובדה שיש בו ציורים והגעתי למסקנה שלכל הספרים, גם לקלאסיקות הכי כבדות, צריכים להיות תמונות או ציורים פה ושם. זה מוסיף כל כך הרבה וזה נחמד, לא רק ילדים אוהבים קשקשת D: (אמרה הבחורה שישבה וצבעה שלוש שעות ברצף...)

סיפור מהנה ומשונה, עם מוסר בסוף:

"It doesn't matter who you are or what you look like so long as somebody loves you."

אווירה: 8/10

דמויות: 6/10

סגנון: 8/10

עלילה: 7/10

קצב: 8/10

דירוג: 4 מתוך 5!

 טאנה פרנץ' מאוהבת בגיבור שלה, אבל לא מהססת להשניא אותו על הקורא כשהעלילה דורשת את זה.

לעולם לא הייתי מנחשת שהמותחן המיסתורי-פסיכולוגי הזה הוא רומן ביכורים; פרנץ' היא כותבת מוכשרת מאוד וניתן להבחין בזה כבר מהשורות הראשונות שגורמות לך לשקוע כמו בבוץ' טובעני המכיל חומרים נרקוטים ממכרים. הפתיעה אותי שהכתיבה מקצועית ו'ותיקה' כבר מנקודת הזינוק שלה. הדמויות מפותחות ביסודיות ומגלות בהדרגה את כל השריטות שלהן ויכולות להיות לעתים מאוד לא אהובות.

הרומן הזה נפתח בתעלומה בת עשורים: שלושה ילדים בנוקנארי, קהילה במרחק כמה קילומטרים מדבלין, נכנסים ליער אבל רק אחד מהם חוזר. אדם ראיין. הוא נמצא צמוד לעץ, נעליו מלאים בדם שאינו שלו. אדם חוזר מעט קטטוני וזכרונו נמחק. 20 שנה חולפים, ואדם ראיין הקטן הוא עכשיו רוב ראיין, שוטר במחלק הרצח של משטרת דבלין שעברו נותר כערפל מאחוריו.
ביחד עם שותפתו קאסי מאדוקס, בלש רוב ראיין חוקר מקרה רצח בפרוורי דבלין: גופתה של קאת'רין דבלין בת השתים-עשרה נמצאה על אבן טקסית עתיקה באתר ארכיאולוגי, הממוקם במקרה בנוקנארי, העיירה שבה היה רוב קורבן לפני עשרים שנה.

מה שאני אהבתי במיוחד זה אפיון הדמויות. הן היו מולטי-מימדיות ומאוד דינאמיות. קאסי היתה דמות מבריקה. היא בחורה צעירה במחלקה משטרתית הנשלטת על ידי גברים. היא הוקצתה למחלקה כיוון שהיתה נועזת, חכמה ושנונה, בקיצור, הרוויחה את זה ביושר. בנוסף, היא חברה נהדרת, והיא ורוב הם זוג מאוד חמוד, הן כידידים והן כשותפים.
אהבתי במיוחד את או'קלי, מפקד המשטרה הסוער הקלאסי: ממורמר, קולני, חסר-סבלנות וחמום-מוח שנותן לאנשיו חיים קשים. חשבתי שהוסיף הרבה צבע לעלילה והיה משעשע לראות אותו מתעצבן.

יש אי שם אנשים שיגדירו את הספר הזה 'מדהים' ו'גאוני'. אני לא אתן לו את הכבוד להיכנס לקטגוריה הזו, אבל כן אהבתי אותו וחשבתי שהיה טוב.
לפרנץ' יש נטייה לפרט יותר משצריך ותחושת הגודש הזו הרסה לי קצת את הקריאה.
הדבר שהכי הרגיז אותי וגרם לי לגלגל את העיניים בהבעה 'פקצית' משהו היה באחד העמודים האחרונים, רוב אומר לקורא לא לשפוט אותו בחומרה רבה מדי כי "שיטו גם בכם".
ביץ' פליז. לא. אל תגיד לי מה אני חושבת.

אני די בטוחה שאמשיך ואקרא את הסדרה בעתיד, אבל לא הקרוב. הספרים הבאים בסדרה כתובים מנקודת מבטה של קאסי לפי מה שהבנתי, וזה מסקרן אותי מאוד.

הסיום לא עטף את כל העניינים והשאיר הרבה קצוות פרומים, כמו בחיים. וזה בסדר, לא זו הבעיה. הסוף הרגיש לי מאוד עצוב והותיר לי גוש בגרון. ועוד קראתי אותו עם בלוז איטי ברקע, מה שגרם לי להיכנס למיטה ולבהות בתקרה כמה שעות במבט מלנכולי.

אווירה: 8/10

דמויות: 8/10

סגנון: 8/10

עלילה: 7/10

קצב: 6/10

דירוג: 4 מתוך 5!

 אני מתנצלת מראש אם אתם מעריצי ספארקס, אבל לדעתי זה היה פשוט משעמם. אבל ממש.

ההתנסות היחידה שלי עם ספארקס בעבר זה רק סרט שמבוסס על הספר שלו, "המחברת", שהיה לדעתי קיטשי וצפוי. לא רע אבל גם לא משהו. מוערך יתר על המידה. הסתקרנתי לראות על מה כל הרעש והתאכזבתי.

לפני שבכלל נכנסתי לסיפור, המילים התאמצו נואשות לסחוף אותי ברגשותיהן העמוקים של הדמויות. אני לא מכירה אותן, לא יודעת מה הן רוצות או מי הן בכלל, מה הן אכלו לארוחת בוקר, ורוב הזמן הן פשוט דיברו זו עם זו על עצמן ועל רגשותיהן, על זכרונותיהן וחייהן, בלי לתת לי פאקינ'-סיבה אחת לשים זין.

זה היה אחרי שחזרתי מהאזכרה של סבא שלי והייתי ממש עצובה. החלטתי שרק לקרוא יציל אותי מלהשקות את עצמי למוות כל הערב, אז קראתי את הספר האחרון שקניתי, אחרי המלצה חמה של המוכרת בצומת ספרים. לא הלכתי הביתה אחרי האזכרה וזה הספר היחיד שהיה איתי, אז קראתי אותו.

בסביבות עמוד 150, אחרי קריאה רצופה, החלטתי שדי, סבלתי מספיק. בפעם הראשונה בחיי, הפסקתי לקרוא ספר באמצע; אני לא נוהגת לעשות את זה. זה אומר רק דבר אחד - ניקולס ספארקס הוא ממש לא בשבילי.

אם אתם נהנים מרומן קלישאתי וזול בזמנכם הפנוי, מלא בדמויות קטנוניות, שיחות עמוקות ורגשות צפויים, אולי תהנו ממנו. אני אישית, לא נהניתי.

אווירה: 2/10

דמויות: 2/10

סגנון: 3/10

עלילה: 1/10

קצב: 1/10

דירוג של 1 מתוך 5:

 שייבון עוד לא קיבל אצלי פחות משלושה כוכבים, כי גם אם הוא נכשל בקרקטריזציה, בקו עלילה או ברעיון כללי, הוא תמיד מפצה על זה בכתיבה שלו. אני אוהבת את הקצב שלו, ולמרות שמעולם לא הייתי מעריצה של משפטים ארוכים, הוא איכשהו ועל אף המסע הארוך שנדרש כדי לסיים אצלו משפט, עושה לי את זה.

הרעיון הכללי של הספר הזה הוא גאוני ולדעתי יכול היה להיות רומן באורך מלא מדהים, לא פחות. לצערי, אני חושבת שהוא לא השתמש בו כמו שצריך. הוא נתן לי את התחושה שבא לו רק לסיים לכתוב את הספר כדי לעבור לפרוייקט הבא כשאם הוא היה משקיע בעלילה קצת יותר, זה היה יכול להיות יהלום בקריירה הספרותית שלו.

דירוג של 3 מתוך 5 כוכבים :)

כשהייתי קטנה הייתי טומבוי. הייתי משחקת עם הבנים בשכונה בגולות, כדור, פוגים (זוכרים פוגים?) ובכל דבר שמלכלך. הייתי מתרוצצת מהרגע שנגמרו הלימודים ועד שהייתי צריכה ללכת לישון. או עד שאמא הייתה קוראת לי מהמרפסת, "בואי לאכול!"
כשבנות בשכונה היו מזמינות אותי ואת חברה שלי (שהייתה יותר טומבוי ממני) לשחק איתן בפיקניק עם בובות, היינו צוחקות וזורקות עליהן חצץ.

הייתה גם כנופייה של בנים, גדולים מאיתנו בערך בשלוש-ארבע שנים, שהיו נוהגים ללכת תמיד ביחד, לרסס על קירות ולאיים עלינו במכות אבל אף פעם לא לקיים, כי הם פחדו שה"אח הגדול" שלנו יבוא להרביץ להם. (לא היה לנו שום אח גדול אבל זה מכר מצויין.) ובכל זאת שיחקנו איתם כל הזמן. ילדים יכולים לריב ומיד אחר כך לשחק ביחד, איזה אדיר זה.

 אבל באופן מפתיע, בבית הספר (אני מדברת על תקופת היסודי) הייתי תלמידה טובה. למדתי לקרוא מהר מאוד. היה לנו שיעור כתיב-וכתב בכיתה א' ובו היינו צריכים לקרוא כמה שיותר ספרונים במשך השנה. אני סיימתי את כל הספרונים והתחלתי את כולם שוב מההתחלה. כשסיימתי אותם בפעם השניה נשארה לי עוד חצי שנה של שיעורי כתיב-וכתב והשתעממתי, אז התחלתי לכתוב סיפורים קצרים במחברת ריקה שהייתה לי. אבל אז מאוד כעסתי כשהמורה שלי פתחה את המחברת, ראתה שכתבתי סיפור, סימנה V וכתבה "יפה מאוד". אני זוכרת שמחקתי את זה בטיפקס וכשהיא שמה לי מדבקה גירדתי אותה. אמא שלי שאלה למה ולא ידעתי להסביר במילים שזו לא עבודה לבית הספר, זה סיפור. כתבתי אותו מתוך רצון לכתוב, מתוך הנאה, תשוקה, והמורה הזאת הפכה את זה למן סוג של מבחן או שיעורי בית. או משימה מחורבנת. זה הרס לי.

לעולם לא אבין את ההוצאות הישראליות שהופכות כל ספר עב כרס מתורגם לשני כרכים. זה מיותר ואני אוהבת ספרים שמנים, מה הבעיה איתם? חלף עם הרוח, ג'ונתן סטריינג' ומר נורל ועכשיו זה..? מאאן.

אבל טוב, לא באתי לבקר את ההוצאות הישראליות, למרות שזו הייתה יכולה להיות חתיכת ביקורת.

החלטתי לקרוא את ספרי דיקנס לפי סדר הוצאתם (כמובן שסביר להניח שזה לא יצליח לי במאה אחוז, אבל אני בהחלט עומדת לנסות).

אני אוהבת את יכולות הניסוח שלו, את השנינות ולפעמים את הרעיונות המטורפים. יש לו דמויות מלאות ובנויות היטב, דיאלוגים שמפילים אותי ותיאורים מלאי קסם.

כל זה ובכל זאת, בGoodreads הוא קיבל ממני רק 3 כוכבים...?

קמצנות.

כן. סורי דיקנס, אהבתי את הספר אבל אם להיות לגמרי כנה, הוא לא היה מסוג הספרים שאני לא יכולה להניח. יותר מזה, הוא היה מייגע מאוד. בעיקר מכיוון שלא היתה בו עלילה אחת כמו ברומן טיפוסי, אלא כמה תתי עלילות וביניהן סיפורים קצרים שמסופרים על ידי דמויות שונות.

את הסיפורים הקצרים אהבתי מאוד. בחיי, הייתי מתחתנת איתם. אבל סמטוחת התת-עלילות התישה אותי, והמספר העצום של הדמויות בלבל אותי... היה לי קשה לעקוב וזה הרס לי. אולי זה היה מוצלח יותר בתור אנתולוגיה. אז זה היה חוטף ממני 5 כוכבי זהב ואפילו מטבע שוקולד.

אבל זו כמובן רק דעתי.

 מייקל שייבון משחק אותה שוב, והפעם... רומן היסטוריה-חלופית בלשי D:

העלילה ממוקמת בשנת 1948 אחרי מלחמת העצמאות, רק שכאן, הצבא הישראלי הובס. יהודים שהקימו בית בפלסטין, גורשו ממולדתם. הם פונים לארצות הברית לעזרה ומקבלים חלק מהקרקע של אלסקה במחוז הפדרלי של עיר דמיונית בשם סיטקה.

אהבתי את כל ספרי שייבון שקראתי, את חלקם יותר ואת חלקם פחות, אבל אהבתי את כולם. כשראיתי את זה על המדף, ספר הביכורים שלו, הייתי חייבת לשלוף אותו... (כן, למרות הכריכה הזוועתית. האשמה היא של עם-עובד, כרגיל.)

נהניתי ממנו, באמת, וגם היה בו משהו מנחם שאני לא יודעת להסביר. יש ספרים שעושים את זה.
מבחינה לשונית הוא היה מאוד... איך לומר... עליז. צוהל. היה לי תענוג אמיתי לטוס לאורך השורות. המשפטים מתלקחים יותר מהר מזיקוקים, כל תמונה הגיונית כל עוד אתה ממש חושב עליה והמטאפורות ראוותניות. פיטסבורג, אם אגיד לפי הספר הזה (היות ומעולם לא הייתי שם) נשמעת כמו מקום נחמד לגור בו.
אבל היו לי גם כמה בעיות איתו.

ארט בכסטין סיים את לימודיו באוניברסיטה, עומד להתחיל לעבוד בחנות ספרים ויש לו עוד קיץ קסום אחד אחרון לפני שהוא עומד להקדיש את עצמו לקריירה רצינית כלשהי. תוך כדי עבודה על העבודה האקדמאית האחרונה שלו, הוא פוגש בחור בספריה שמנסה לפלרטט איתו. ארט דוחה אותו בנימוס והם מתיידדים. הבחור הזה (שאגב גם לו קוראים ארתור, וזה עבד מצויין יותר משציפיתי שזה יעבוד) מושך אותו לעולם מרגש ומלהיב של חברים חדשים, הסתבכויות מיניות שונות, כסף וכוח.

המסיבה הראשונה שהוא הכיר לו כבר הייתה מאוד אינטנסיבית, אתה מכיר הרבה אנשים חדשים, סגנונות דיבור והתנהגויות כלשהן. מאוד התרכזתי בחלק הזה, בטוחה שכל האנשים דומיננטים וחשובים לעלילה, אבל הסתבר שזה היה רק "תפאורה" או "הכנה" לרומן עצמו. בסוף רובם נעלמו לי בהמשך בין הדפים וכמעט ולא הופיעו שוב.

אני אוהבת כתיבה וירטואוזית, אבל לא לשמה. אתם יכולים לקרוא לי "אובססיבית-עלילה" אבל אני אוהבת לקרוא משהו שייגע בי דרך עלילה, דמויות, רקע, אווירה, תפאורה, משהו. בשליש האחרון של הספר הייתה עלילה כבדה עם המאפיה ועם החברה הבכיינית והמרגיזה של ארט. פלוקס. (בחיי, זה השם שלה). נראה היה לי שמייקל שייבון מצליח לבטא את הגברים ברומן הראשון שלו בצורה משכנעת, אבל את הנשים הוא לא לגמרי הצליח לתאר. רובן היו שטוחות ומטומטמות. פלוקס הרגישה לי כמו גוש מהלך של תלבושות, ציטוטים, שיטות פיתוי, יופי פראי ודמעות. סמטוחה של כל זה. והכי הפיל אותי היה משפט שכתבה לו במכתב שלה בחצי השני של הספר: "יש רק מקום אחד בעולם שאליו אתה אמור להכניס את הפין שלך - לתוכי." חמודה, מה שאת מכניסה לקפה שלך בבוקר, אני רוצה קצת מזה. לא הצלחתי להבין אם הניצוץ הקטן של ההומור שהיה כאן היה מכוון על ידי שייבון או על ידי הדמות.

הייתי מאוד נבוכה מהצורה בה העלילה הסתיימה בסוף. אני אמנם לא יודעת הרבה על המאפיה בפיטסבורג, אבל ממה שאני כן יודעת, זה היה נראה לי קצת בלתי סביר. למרות שהבנתי בערך באמצע הספר שהנרטור בנוי בכוונה להיות "בלתי אמין" והיעדר ה"אמת" בנרטיב גרם לי ליצור אמת משלי. אבל מה כבר יכולתי לעשות עם העובדה שארט לא הזכיר או ציין אפילו חבר אחד או מכר שהיה לו לפני עמוד מספר 1, חוץ מהאקסית? אני יכולה לחשוב שאולי ארט לא רוצה להזכיר אותם בגלל זכרונות כואבים או אולי ניסיון להתחלה חדשה בגלל איזו טראומה, או אולי, סביר יותר, ששייבון לא טרח להמציא דמויות כאלה.

כמובן שאין לשכוח ששייבון היה רק בן 22 כשהוא כתב את הרומן הזה ואני חושבת שזה רומן ביכורים מדהים ומבריק. בעיקר אחרי שקוראים את הרומנים האחרים שלו ומבינים איזו כברת דרך הוא עשה.

בקיצור, תקראו את הספר. ממליצה בחום. תקראו. תקראו. תקראו.
תקראו.

אחד הספרים היפים ביותר שקראתי השנה. סיימתי את הספר הזה בסופשבוע אחד רצוף, הוא מדהים. אהבתי אותו ובכיתי כמו תינוק. הוא דיבר אליי בכל-כך הרבה מובנים.

יש אקשן בכל פינה, אוסף של דמויות בנויות היטב וגם קצת מלודרמה (טוב, זה ספר שנכתב על ידי נערה מתבגרת, אחרי הכל P:)

הספר הזה מתמודד עם המציאות בצורה הכי רלוונטית שיש. הינטון כתבה את זה לפני יותר מארבעה עשורים - ואנחנו עדיין מתמודדים עם אותו המצב היום. נראה שאנשים תמיד יתחלקו לקבוצות לפי המראה החיצוני והמעמד החברתי. אנחנו טיפשים, זה לא סוד.

אף על פי שהדמויות האלה נדחסו לכדי קבוצה אחת ונשפטו בהתאם, הם שימרו את האינדיבידואליות והאיכות שלהם. אני ממש יכולה לראות את הפוטנציאל בכל אחד מהם להתעלות מעל הנסיבות שהגדירו אותם ואת חייהם ולהיות יותר ממה שהחברה הוציאה מהם. התאהבתי בחבר'ה האלה.

מיד אחרי שסיימתי את הספר, צפיתי בסרט, (זה היה סרט קצר והיו לי עדיין מלא רגשות להוציא מהמערכת...) והוא ריגש אותי מאוד ודבק בתוכן של הספר ברוב המקרים. אחי, אני אוהבת סרטים ישנים!

אני ממש שמחה שקראתי אותו. השיר של רוברט פרוסט הוא אחד האהובים עליי, מה שכמובן חיזק את הסימפתיה שלי לספר. סגנון הכתיבה היה זורם מאוד ומתאים לאופי של הסיפור, והמסר התקבל בהצלחה. אני לא אספר לכם מה המסר כמובן כדי שתוכלו לקבל אותו בעצמכם מעוצמתו של הסיפור, אני רק אומר זאת... Stay Gold, Ponyboy, stay gold :'(

ספר נהדר. ולמי ששואף לחיות ולעסוק בכתיבה - ספר חובה.

זה נדיר למצוא אותי קוראת את אותו ספר יותר מפעם אחת, כי יש כל כך הרבה ספרים בעולם ואני רוצה להספיק כמה שיותר... אבל את זה קראתי פעמיים ואני לא אתפלא אם אמצא את עצמי קוראת אותו בפעם השלישית ביום מן הימים.

סטיבן קינג מספר לנו על הילדות שלו ועל ימי נעוריו, וגם על תחילת דרכו כסופר. הכתיבה שלו כל כך פשוטה וזורמת, עד שסיפור החיים שלו מתחיל להרגיש כמו חלק ממך בשלב מסויים. זה מה שתמיד אהבתי בכתיבה שלו, היא מהפנטת.

חוץ מזה, קינג מספר על התאונה שעבר וגם נותן כמה טיפים לכותבים מתחילים.

הספר הומוריסטי, שנון, מלא בתובנות וליווה אותי הרבה בעבר ועד היום. לא רק למי ששואף לכתוב, אלא לכל מי שאוהב לשמוע סיפורי חיים יחודיים ולהיכנס לתוך ראשו של גאון אגדי.

האימפריה האחרונה:

אחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שקראתי. עבר זמן רב מאז שקראתי פנטזיה גבוהה והספר הזה היה דרך מעולה לחזור לז'אנר.

הדמויות בנויות באופן משכנע, הכתיבה זורמת בקלילות ומערכת הקסם היא פשוט מבריקה. יש לה חוקים ברורים ויש גם הרבה ריכוז בפרטים הקטנים, מה שהופך אותה לאמינה ומרתקת יותר.

לעולם עצמו יש אווירה כל כך קסומה ומרתקת ועם זאת מלנכולית. יכולתי ממש לראות את העולם בראש שלי ולחיות בו.

 סנדרסון הוא ההתמכרות החדשה שלי D:

באר האלוהות:

ספר המשך מדהים לאימפריה האחרונה. שנה לאחר מכן.

הפעם יש בעיות קצת שונות, הדמויות התעגלו בצורה טובה והקצב אמנם האט קצת, אבל לא באופן דרסטי. זה לא הפריע לי כי בטרילוגיות, הספר השני הוא תמיד האיטי יותר.

סנדרסון מפתיע ומראה שאם חשבנו שעד עכשיו המצב היה רע, באימפריה האחרונה הוא תמיד יכול להיות רע יותר.

הסיום היה מאוד אינטנסיבי והותיר אותי דומעת ולחוצה. אבל אני בוכה בקלות מספרים.

גיבור העידנים:

בשם כל הזיונים הקדושים, אני עדיין בוכה. בדיוק סיימתי את זה אז אני בטח עדיין בבוק-הנגאובר שלי ולא חושבת צלול, אבל אעשה מאמץ.

הספר הכי מהיר בטרילוגיית הערפילאים.

הסיום היה, פשוטו כמשמעו, גאונות בדיונית. עוצמתי וחזק והרבה לספוג. הייתי מופעת מאיזה מיליון גילויים חדשים בחצי השני של הספר.

 האפילוג סחט את הדמעות האחרונות שלי. באיזשהו שלב, אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה - זה היה סיום מבריק ויפיפה! האיש הוא גאון אמיתי ואני מורידה את הכובע בפני הכישרון המטורף שלו.