"אני אספר לך סיפור," אמרה זדקה. "מכשף רב-עצמה רצה להרוס ממלכה, ולשם כך שפך שיקוי-פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי היה נהפך למשוגע.

"בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסייה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחתו היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה. המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסייה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על ביטחון הציבור ובריאותו: אבל גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.

"כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך, הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.

"בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו, אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: 'בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם.'

"וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו: עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כסאו?

"המדינה המשיכה בחיי השלווה שלה, אף שהתנהגותם של תושביה היתה שונה מאוד מההתנהגות של השכנים שלהם. והמלך הצליח למלוך עד סוף ימיו."

###

"חבל שאללה, יהוה או אלוהים - לא חשוב באיזה שם מכנים אותו - לא חי בעולם של ימינו. כי אילו חי בימינו כולנו היינו עדיין בגן-עדן ואילו הוא היה שקוע עד צוואר בעתירות, עררים, בקשות, תצהירים, בקשות לדיון מיוחד ובקשות שלא מן המניין, והיה עליו להסביר באינספור דיונים את החלטתו לגרש את אדם וחוה מגן-עדן רק משום שעברו על חוק שרירותי, שאין לו שום בסיס משפטי: "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

אם הוא לא רצה שזה יקרה, מדוע הציב את העץ באמצע הגן ולא מחוץ לחומות גן-העדן? אילו נקראה להגן על בני הזוג, היתה מרי בוודאי מאשימה את אלוהים ב"רשלנות מנהלית", כי נוסף על כך שהציב את העץ במקום הלא נכון, הוא גם לא הקיף אותו בשלטי-אזהרה ובגדרות ובעצם נמנע מנקיטת אמצעי ביטחון מינימליים וחשף כל עובר-ושב לסכנות.

מרי היתה יכולה להאשים אותו גם ב"הסתה לפשע": הרי הוא הפנה את תשומת-ליבם של אדם וחוה למקום הימצאו המדויק של העץ. אילו לא היה אומר כלום, דורות על דורות היו חולפים על פני האדמה ואיש לא היה מתעניין בפרי האסור - כי העץ מן הסתם נמצא ביער שכולו עצים הדומים לו ולא נראה בעל ערך מיוחד.

אבל לא כך פעל אלוהים. להיפך, הוא קבע את החוק ואז מצא דרך לשכנע מישהו לעבור עליו, רק כדי שיוכל להמציא את העונש. הוא ידע שבסופו של דבר אדם וחוה ישתעממו מן השלמות ובמוקדם ובמאוחר יבחנו את הסבלנות שלו. הוא ארב להם, אולי מפני שגם הוא - אלוהים הכול-יכול - השתעמם כי הכל הלך כל כך חלק: אילו לא היתה חוה אוכלת את התפוח, איזה דבר מעניין היה קורה במיליארדי השנים האחרונות?

שום דבר.

כשהחוק הופר, אלוהים - השופט הכול-יכול - העמיד פנים שמתנהל מרדף, כאילו הוא לא מכיר את כל מקומות המסתור האפשריים. בעוד המלאכים מתבוננים משועשעים במשחק (בוודאי גם החיים שלהם היו משעממים מאוד מאז שהשטן עזב את השמים) הוא התחיל להתהלך בגן. מרי דמיינה איזו סצנה נהדרת בסרט-מתח אפשר לביים לפי הקטע הזה בתנ"ך: צעדיו של אלוהים, המבטים המבוהלים שבני-הזוג מחליפים ביניהם, הרגלים שעוצרות פתאום לצד מקום המסתור.

"אייכה?" שאל אלוהים.

"את קולך שמעתי בגן ואירא כי-עירום אנכי ואיחבא," ענה אדם ולא ידע שאמירה זו הופכת אותו לפושע המודה בפשעו.

בהרף-עין, באמצעות תכסיס פשוט שבו העמיד פנים שאיננו יודע איפה אדם נמצא ומהי סיבת הימלטותו, השיג אלוהים את רצונו. ובכל זאת, כדי לא להשאיר ספק כלשהו בקרב קהל המלאכים שצפו בתשומת-לב בפרשה, הוא החליט לעשות עוד צעד אחד.

"מי הגיד לך כי עירום אתה?" אמר אלוהים, ביודעו שיש רק תשובה אפשרית אחת: כי אכלתי מעץ הדעת טוב ורע.

באמצעות השאלה הזאת הראה אלוהים למלאכיו שהוא צודק ושהוא גוזר את דינם של בני-הזוג על בסיס כל הראיות הקיימות. משלב זה ואילך כבר לא משנה אם האשה היא האשמה או אם ביקשו מחילה; אלוהים היה זקוק לדוגמה, כדי ששום יצור - ארצי או שמימי - לא יעז לפעול בניגוד להחלטותיו.

אלוהים גירש את בני-נזוג, וגם בניהם שילמו על הפשע (כפי שקורה עד היום לילדיהם של פושעים), וכך הומצאה מערכת הצדק: חוק, עבירה על החוק (ולא משנה עד כמה הוא בלתי הגיוני או מגוחך), משפט (שבו בעל-הניסיון מנצח את התמים) ולבסוף עונש.

היות שהמין האנושי כולו הורשע בלי שום אפשרות ערעור, החליטו בני-האדם לייצר מנגנוני-הגנה - למקרה שאלוהים שוב יחליט להפגין את כוחו השרירותי. אבל במשך אלפי שנות לימוד נוצרו אמצעים חוקיים רבים כל כך עד שללא ספק הגזמנו, ועכשיו הצדק הוא סבך של סעיפים ופסיקות וטקסטים סותרים שאיש אינו מצליח להבין עד תום."

“קל יותר לפתח שרירי גוף מאשר שרירי נפש. להישען על משהו ופשוט לדחוף. אבל מה עושים עם מה שבפנים, כשאין אפילו דבר אחד יציב להישען עליו?” 

#

“בינתיים, עד אז, אנחנו משתמשים במילים גדולות ששואבות את כוחן מהנצח. אהובי, חיי, עולמי. כי מי ירצה לשכב בלילה ליד גוף חם וקרוב וללחוש לו באוזן באינטימיות 'פשרה שלי... פשרה יקרה וזמנית שלי...'?”

"אני לא מתכוון לעשות עניין גדול מלהיות פיכח, אגב. מכל המצבים האפשריים של התודעה האנושית הזמינים לצרכן המודרני, אני חושב שהפיכחון מקבל הערכה מוגזמת מדי."

#

"'זה תא מטען ענק,' אמר ג'יימס, בזמן שדחפנו פנימה את תיק העור הישן שדמה כל כך ללב שחור של לוויתן. 'הוא מכיל טוּבָּה, שלושה מזוודות, כלב מת ותיק בקלות.'

'זה בדיוק מה שאמרו בפרסומת,' אמרתי."

#

"טוב, יש לך הבעה אינטלקטואלית, כמובן, אבל היופי האמיתי, נגמר בדיוק במקום שבו מתחילה ההבעה האינטלקטואלית."

#

"...אני מסוגל להאמין לכל דבר, בתנאי שהוא לא מתקבל על הדעת."

#

"אתה מכיר את הקול הצורם המשונה שלה?"

"כן. היא טווס אמיתי מכל בחינה פרט ליופי."

#

"את חברי אני בוחר לפי יופיים, את מכריי לפי אופיים ואת אויביי לפי שכלם. אדם אינו יכול להיזהר יתר על המידה בבחירת אויביו. בין אויביי אין אפילו שוטה אחד. כולם אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית כלשהי, ולכן כולם מעריכים אותי."

#

"אה, אחים! אין לי עניין באחים. אחי הבכור לא מוכן למות, ואחיי הצעירים לא עושים שום דבר מלבד זה. 

#

"אני מחבב אנשים יותר משאני מחבב עקרונות, ויותר מכל אני מחבב אנשים חסרי עקרונות."

#

"בימינו, לב שבור מודפס במהדורות רבות."

#

"מילים! מילים ותו לא! מה נוראות הן! כל כך בהירות, חיות, אכזריות! אי אפשר לברוח מהן. אך איזה קסם חמקמק יש בהן! נדמה שהן מסוגלות לשוות צורה מוחשית לדברים חסרי צורה ולהשמיע מוזיקה מלה, מתוקה לא פחות מניגונו של ויול או קתרוס. מילים! היש משהו מוחשי כמו מילים!"

#

"אני חסיד גדול של תענוגות פשוטים." אמר לורד הנרי, "הם מפלטם האחרון של אנשים מורכבים."

#

"ו... הארי?"

"כן, באזיל?"

"זכור מה ביקשתי ממך כשהיינו בגן הבוקר."

"כבר שכחתי."

"אני סומך עליך."

"הלוואי שיכולתי לסמוך על עצמי..."

#

"בחינות, אדוני, הן רמאות גמורה. אם אדם הוא ג'נטלמן, הוא יודע כל מה שצריך. ואם הוא לא ג'נטלמן, כל מה שידע רק יזיק לו." 

# 

"למה האמריקאיות האלה לא יכולות להישאר בארץ שלהן? הן תמיד אומרות לנו שזה גן עדן לנשים."

"נכון מאוד. ולכן, בדיוק כמו חווה, הן משתוקקות כל כך להיסתלק משם."

"ידידי היקר, מנהג העגבנות שאתה נוהג בגונדולין הוא ממש מנֻוָּל. הוא כמעט לא פחות מגֻנה ממנהג העגבנות שגונדולין נוהגת בך."

#

"תמיד אמרת לי, כי אֶרנסט שמך. אני הצגתיך לפני כל העולם בשם ארנסט. גם חזותך מוכיחה, כּי שמך הוא ארנסט. מימי לא ראיתי בעל פנים רציניים (גם: ארנסט) כמוך. שגעון גמור הוא להחליט, שאין שמך ארנסט."

#

"האמת איננה תמיד טהורה, ולעולם איננה פשוטה. החיים המודרניים היו משעממים מאד אִלו היתה כך, והספרות החדשה הלא היתה אז ממש מן הנמנעות!"

#

"בשם אלהים, אל-נא תתאמץ להיות ציניקן. קל מאד להיות ציניקן."

#

"כן – אבל עליך להתיחס לזה בכֹבד-ראש. אני שונא את האנשים, הנוהגים קלות-ראש בעניני-אכילה. זוהי שטחיות גדולה מצדם."

#

"סלחי לי, אַת אינך מאֹרסה לשום איש. כשתהיי מאֹרסה לאיש, אז אני או אביך – אם יַרשהו מצב בריאותו – נודיעך את הדבר."

#

"אתה מעַשן?"

"כן; אני מחֻיב להודות, שאני מעשן."

"על זאת אני שמֵחה מאד. צריך שיהיה לאיש תמיד עסק קבוע. רב יותר מדַּי מספר הולכי-בטל בלונדון."

#

"רשאי אני לשאלך, מה תיעציני לעשות? אין לי צֹרך להגיד, שאעשה כל מה שבכחי כדי להבטיח את אָשרה של גונדולין."

"אני יועצת אותך בכל-תֹקף לבקש ולרכשׁ לך איזו משפחה במהירות האפשרית ולהתאמץ בכל-כחך להמציא לידינו לכל-הפחות מחצית ההורים, זכר או נקבה, בטרם יחלוף הסיזון."

#

נערי הטוב, אני אוהב לשמוע כשמחרפים את קרובַי. זהו הדבר היחידי הַמַּשלים אותי אִתם. קרובים הם פשוט צבּור משעמם של בריות, שאין להם אף מֻשג כל-שהוא כיצד צריך לחיות, ולא מקצת מן-המקצת של חוש טבעי מָתי צריך למות.

#

כל הנשים נעשות דומות לאמותיהן. זוהי הטרגדיה שלהן. אנשים – לעולם לא. זוהי הטרגדיה שלהם.

#

"כבר היה לי החדוד לזרא, עד למות. בזמן הזה הכל פיקחים. בכל פנה שאתה פונה הנך נתקל באנשים פיקחים. זה היה ממש למכת-מדינה. אני מתפלל, שישארו אצלנו, טפשים אחדים."

"יש לנו רב."

"מאד מאד הייתי חפץ להזדמן אִתם. על מה הם מדבּרים?"

"הטפשים? כמובן, על האנשים הפקחים."

"אכן טפשים הם!"

#

"לעשות לא-כלום – זו עבודת פרך. אבל אינני נרתע גם מעבודת פרך כשאין לפָני שום תכלית מסֻימת."

#

"אני אוהב מבוכות. זה הדבר האחד שאינו רציני."

#

"יכולה אני להבין את המיזאנטרופוס, אבל אִשָּׁהטרופוס אינני מבינה כלל."

#

"איש נשוי אינו מושך עוד שום לב, מלבד לב אשתו."

"ועל-פי-רֹב, כפי שהֻגד לי, אף לא את לבה היא."

#

"מימי לא ראיתי איש המאריך כל-כך בתלבשׁת ובהצלחה מועטת כל-כך."

#

"לא שום אח?"

"לא כלל!"

"האם לא היה לך מעולם שום אח מאיזה מין שהוא?"

"מִיָּמי לא. אף לא משום מין שהוא."

"צר לי מאד, סיסילי, אבל עכשיו הדבר ברור, שאין אנחנו מאֹרשות לשום אדם."

#

"אדם צריך לאכול לַחמאות במנוחה שלמה. רק באֹפן כזה אפשר לאכלן."

#

"אבינו שבשמים! כמדֻמני, שיש-לו רשות לאדם לאכול לַחמאות שלו בגן שלו."

"אבל הלא זה עתה אמרת, כי אבירוּת-לב היא מאין כמוה לאכול לַחמאות."

"אני אמרתי, כי זוהי אבירות-לב מִצִדך במסבּות כאלה. זה ענין אחר לגמרי."

"אולי כן-הוא. אבל הלחמאות הן אותן בעצמן."

#

"כן, אבל במו-פיך אמרת לי, כי הצטננות קשה אינה עוברת בירֻשה."

"עד-עתה לא היה דַרכה בכך – אבל עכשיו היא בודאי עוברת ועוברת. המדע מפליא להתקדם במקצוע זה."

#

"כפי-הנראה, אין הם מרגישים בנו כלל. אולי תשתעלי קצת?"

"אבל אני לא הצטננתי כלל."

#

"הבה, נשתוק עתה בחשיבות."

#

"אולי נוכל לדבּר שתינו בבת-אחת?"

"רעיון מצֻין! אני מדברת כמעט תמיד בבת-אחת עם אחרים. הואילי-נא לשמור את הַטַּקט לפי הוראות אצבעי."

#

"המ... המ... המ... לֵידי ברקניל!"

"אבינו שבשמים!"

#

"אה, אני הֵמתי את בונבורי היום בצהרים. כלומר: בונבורי מת היום בצהרים."

"מה היתה סבּת מיתתו?"

"של בונבורי? אָה, הוא התפוצץ והתנדף לגמרי."

"התפוצץ! קרבן של התנקשות ריבולוציונית? לא ידעתי כלל, כי מ"ר בונבורי התעסק בשאלות סוציאליות. אם כן, קִבּל את שכרו במלּוּאו בעד חוֹלניותו."

"דודה אגוסטה היקרה, אני רציתי לאמר, כי נגלו מסתוריו – הרופאים גִּלו, בדקו ומצאו, שבונבורי אינו יכול לחיות – זאת היתה כַונתי – ועל כן מת בונבורי."

#

"מאה ושלשים אלף ליטראות! ובניָרות! כשאני מביטה עכשיו על מיס קרדיו היא נראית לי עלמה מלבּבת עד-מאד."

#

"יש אפשרויות חברתיות ברורות בפרופילון של מיס קרדיו."

#

"מה-נורא הדבר כשנודע לאדם לפתע-פתאם, שכּל ימיו דִּבּר רק אמת."