אז למי שלא מכיר, פואטרי סלאם זה ז'אנר בשירה בו הכותב מדקלם שיר באופן של דיבור. כמו סוג של ראפ איטי, בטון דיבורי ומחורז. אני הלכתי לערב שבו הקראנו פואטרי סלאם בסגנון ספוקן וורד (Spoken Word). בעיקרון, ספוקן אמור להיות בעל פה, אבל יש כאלה שעלו עם דף. אני כתבתי ברגע האחרון, בלחץ של זמן, בדקה התשעים (ותבינו למה זה מתקשר אחרי שתקראו את הקטע) אז לא הספקתי ללמוד בעל פה, אבל לא נורא. בזכות מרפי והחוקים שלו, זכרתי את הקטע בעל פה אחרי שכבר הקראתי אותו. אבל אני סולחת לו כי הוא מת. הסיבה שכתבתי שבוע לפני שהערב הזה התקיים, היא שתכננתי להגיע כקהל, אבל אז המארגנת ששמעה שאני כותבת החליטה לרשום אותי בלי לשאול. היא פשוט הכריזה שהיא רשמה אותי. לקחתי את זה כאתגר, ונראה לי שהוא בוצע בהצלחה. זה היה מרענן להתנסות בז'אנר חדש בכתיבה, ונראה לי שהייתי זקוקה לשינוי הזה.

אז משתפת, למי שלא שכח מקיומי אחרי תקופת יובש ארוכה:

מה השעה?

מה השעה? אתם יודעים אולי?

לא שאין לי זמן, אני לא ממהרת.

ובכלל, למי יש את הזמן? בחיי,

לי בטח לא. הבוקר הוא לא היה עליי.

הוא לא שייך לאף אחד,

והוא בטח לא אבד. או נכחד.

מישהו, איפשהו, לקח את הזמן

ומדי פעם הוא זורק לנו קצת, אבל-

רק מעט. כלום כמעט.

ועכשיו הוא אצלו, מתבזבז, מתבטל, וחבל-

על הזמן. זה די בלתי נסבל.

לפחות אם השאיר את הזמן האחרון, הנבל...

ואם הוא יקדים את זמנו? זה נכון-

שאז, זמננו עבר? או האט?

לא יחידה, לא ציון, לא נקודה בזמן?

לא תקופה, לא עידן, לא עת.

ואז לא יהיה זמן, באמת?

ולא שאין זמן, אני מתכוונת

אלא שאין זמן!

זו המצאה. די מיושנת.

עובדה שלכל מקום יש את הזמן שלו,

כל לוח שנה, עברי, פרסי, סיני או הינדי

הוא לא אותו הדבר,

ולי... כבר נשבר.

איך נדע שהיום הוא היום,

ולא למשל, מחר? או חודש שעבר?

האם מישהו ספר? אתם מבינים במה מדובר?

איך אפשר לעקוב אחרי הזמן, כל הזמן?

מוזר.

למשל, מתי זה עכשיו?

עכשיו זה עכשיו!

לא, עכשיו זה עבר.

כבר.

זה קורה תמיד, נכון?

ברגע האחרון.

כי לתפוס את עכשיו, ממש עכשיו,

זה אפילו לא כישרון.

זה כמו לתפוס... אלקטרון.

ל"עכשיו" אין משמעות בלי עבר ועתיד

יותר משל"חיסרון" יש, בלי יתרון,

יותר משל"ראיה" יש, בלי עוורון,

יותר משל"ראשון" יש, בלי אחרון.

יותר משל"ישר" יש, בלי אלכסון,

יותר משל"עשיר" יש, בלי האביון,

יותר משל"שכחה" יש, בלי זכרון...

זה פשוט לגמרי

חסר היגיון!

ולמה הביטויים מעורפלים,

ובכלום אנחנו לא בטוחים?

כי במהלך הזמן, נהיינו כל כך לחוצים-

בזמן. והזמן דחק, ונגמר הזמן,

אבל לא באמת, כי זמנים ממשיכים

ואנחנו, בזמננו החופשי, מתלוננים

שאנחנו קצרים-

בזמן, והזמנים קשים,

כי אין לנו זמן להנעים-

את הזמן, ובו זמנית, לשכוח מלוח זמנים

לעשות פסק זמן ובלי לחץ של זמן

בזמן אמת, ליהנות, להירגע

לשכוח מה השעה.

ואיזה יום היום, ומה יקרה בעוד רגע

ולמה "רגע" זה אף פעם לא רגע?

לפעמים זה דקה, לפעמים זה שעה,

לפעמים סתם אומרים את זה כדי שישמע –

ורגע אחד... מה מהיר יותר? רגע או שניה?

ומה זה בדיוק בקרוב? סתם תהייה.

אולי אני חופרת, אבל אותי זה מטריד,

כמו למשל, מה זה תמיד?

האם זה זמן?

לפעמים זה נצח, ונצח

זה לא מדיד!

זה קצת מחריד, וגם מכביד

זה לא עבר או עתיד, זה לא שריד,

זאת מילה אינסופית להחריד!

כי אז איך יודעים אם למישהו, נגיד

לוקח נצח?

ואם מישהו לוקח נצח,

אז אולי זה אותו אחד

שלקח את הזמן

ועכשיו הוא אצלו, מתבזבז, מתבטל

וחבל

על הנצח.

רגע, אז... מה אמרתם שהשעה?

עכשיו השעה כבר לא מה שהיתה-

בזמנה,

כששאלתי, לפני שנה.

טוב, לא שנה,

זה נראה ככה לפעמים, כשלא מסתכלים

בשעון

ולפעמים הוא דווקא רץ,

כשנהנים.

לפעמים,

כשאני לבד, בבד, כותבת משהו אחד

עוברת ככה יממה, ובכלל אין לי מושג

וככה, כמו עכשיו, הרגע, בזמן הזה,

אני מדברת ואין לי תחושה-

של זמן, או איזו הערכה

וזה הדבר היחיד שעוצר את ה...

כן.

אז... מה השעה?

מקווה שתזכרו שזה הראשון שלי, אז באופן טבעי הוא לא יותר טוב מפואטרי סלאם אחרים שאולי שמעתם. אבל כל כך נהניתי וקיבלתי כל כך הרבה מחמאות על הקטע שהאגו שלי בשמים. מקווה שנהניתם.

מבטיחה להשתדל לפרסם פוסט בקרוב ולעדכן אתכם יותר, ומתנצלת ששוב נעלמתי. זה קורה לעתים קרובות. ומה זה עתים קרובות? זה כמו מלחמת חרבות, כמו תל חורבות, כמו לאכול כופתאות. אני מדברת שטויות.

מצטערת על זה, עדיין מושפעת מדיבור בחרוזים. אוהבת אתכם. ג'אם.

פקחתי את עינה הימנית. היא לא נעה ובגופה היתה שלווה שלא ראיתי בעבר. המיטה היתה חמה, והיא – קרה. בזווית פיה עמד נוזל לבן, קרוש, שנשפך אל לחיה וקפא שם. רק לפני כמה שעות חייכה אליי, תכננה איתי את החיים שיהיו לנו בדירת הפאר בה נגור, בזכות דודה. הוא הבטיח שיוריש לה כסף רב לאחר מותו, ושישלם על הגמילה, בתנאי שתפסיק. זה יהיה הניסיון השני שלי, הרביעי שלה. הפעם, הבטחנו, זו תהיה הפעם האחרונה. לי יהיה עסק קטן של תיקון מכוניות בחצר, ולה, חדר חושך בקומה השניה בו תוכל לעבוד בשקט. היא תהיה מאושרת כמו שלא היתה, אני מתערב, כל חייה.

התיישבתי על גופה, רגליי משני צדיה, כפות ידיי על לבה. דחפתי והרפיתי, מנסה להעיר את הלב הרדום. היא לא הגיבה, אבל לא הצלחתי לעצור. ידיי עבדו כמו רגליים שרצות בירידה ולא מסוגלות לבלום. חשבתי שתתעורר פתאום, תשאל "מה אתה עושה? תן לי לישון." ותסתובב אל צדה. אולי אפילו תפלבל בעיניה לומר שאין לה כוח או סבלנות לדרמה. היא היתה כל עולמי. נפגשנו בתחנת הרכבת, כשרציתי לעזוב את העיר ולפתוח דף חדש במקום אחר. נשארתי רק כי סיפרה לי שעכשיו עברה הנה, ושהיא בודדה. אהבתי שמעולם לא לבשה חזיה. אהבתי שתמיד רצתה לאכול באותה מסעדה. אהבתי שלמרות המאמץ להיראות רצינית, חיוכה היה מתגנב אל שפתיה כאילו המיס ברזל טהור ועיקם אותו.

בסוף נעצרתי כי חשבתי ששמעתי משהו. דפיקות בדלת. יונתן עומד מבעד לעינית, עם השקים שלו מתחת לעיניים והמבט שתמיד מחפש מקום מבטחים.

"תהיה בשקט," אמרתי כשנכנס, "אירה ישנה."

הוא הביט בה רגע ארוך, נאנח והתיישב אל השולחן. "קיבלתי עוד דחייה." אמר.

הדחיות בחייו של יונתן היו אבני מרצפת הכרחיים לביקור בדירתי, ולכן כל ביקור שלו היה הכרזה בפני עצמה על כתב יד שחזר. נעמדתי ליד החלון. מכאן, השדרה היתה סקיד רואו של מוטלים, דירות עלובות, דוכני מזכרות עצובים, חנויות פורנוגרפיה ובתי עבוט. שאלתי אם הוא רוצה קפה. הוא רק בהה בעיתון של אתמול ששכב על השולחן. מאז שאירה נכנסה לחיי, חדלו כוסות היין וספלי הקפה להסתובב בכל מקום והעיתון מצא את דרכו אל פינת השולחן בכל בוקר. "יהיו עוד הזדמנויות." אמרתי, "תמשיך לכתוב."

"אני צריך מקום ללילה."

"אין לי מקום," אמרתי, "אירה אצלי. ומחר נצטרך לנסוע לכמה זמן."

הכנתי לי ולו קפה והנחתי את הספלים על השולחן. הוא ניגב את מצחו עם הכפפות הקרועות שעטה, ונראה מיואש.

"אולי אוכל לפרוש לך איזה מזרן על הרצפה." נכנעתי לבסוף.

הוא הביט בי בהכרת תודה. הרים את ספל הקפה שמולו בידיים רועדות, וזה, החליק מהן אל הרצפה. הספל נשבר וקול התנפצות חד דקר לי את הלב. אחרי השקט הארוך של הבוקר, הצליל הזה היה רועש וחודר מכל צליל.

"סליחה..." הוא מלמל, "אני כזה מגושם. אני מצטער."

"זה בסדר."

הוא בחן אותי. "מה עובר עליך?" שאל. הרמתי אליו מבט. "נראה ששוב השתמשתם הלילה. לא נמאס לכם להיות סמרטוטים?" באיזו זכות הוא, יונתן, שואל אותי שאלה כזאת?

מן החלון, השתקפה אליי בבואתי. השיער המשומן הזה שכאילו מרחף מעל ראשי ולא מחובר אליו, העיניים העצומות למחצה, השפתיים הסדוקות. כמה השתניתי מאז שפגשתי את אירה. היא פתחה בפניי עולמות חדשים שאהבתי כל כך אבל גם שנאתי. רציתי ששנינו נחזור יחד למציאות ונוכל לחיות חיים טובים, וכמו שהבטחתי לה, התקשרתי אתמול למרכז גמילה ורשמתי את שנינו. הם ביקשו שנתייצב שם מחר.

"מי שמדבר," אמרתי, "תנקה את זה."

הוא קם לנקות את הלכלוך, ותוך ניגוב הרצפה במטלית, הרים את ראשו אל אירה.

"היא ישנה חזק." אמר, "אני חושב ש..." הוא קם וניגש אליה.

"היא בסדר." מיהרתי להגיד, "היא תמיד ישנה חזק."

"לא, אני חושב ש..." הוא זקר שתי אצבעות והצמידן לצווארה, "אני מצטער, חבר. היא נחנקה."

"זה יעבור לה," אמרתי, "תעזוב אותה בשקט."

הוא סובב אליי מבט מלא אימה, "מה אתה – "

"ששש..." השתקתי אותו. לא מספיק שתמיד הפריע לנו בנזקקותו, הטריד אותנו בבעיות השתיה שלו, ישן לנו בדירת החדר הקטנה כשרצינו לשכב, ועכשיו זה?

מעולם לא ראיתי אותו מפוחד כל כך. פתאום אמר שהוא חייב ללכת, שהוא נזכר שיש כמה מקומות שעליו להיות בהם. הוא הניח לרגע יד על כתפי, ויצא מהחדר.

מיד אחרי שהלך, התיישבתי ולגמתי לגימה מהקפה. הרמתי את העיתון וקראתי את הכותרות של אתמול.

"ראית?" אמרתי לאירה בשקט, "המסעדה שאת אוהבת נפתחת שוב. דווקא כשלא נהיה כאן ליהנות ממנה."

הסתנוורתי מאור הפלורסנט בביתו של יחזקאל. ככל שהתרגלתי לאור, דירת חדר קטנה התבהרה לנגד עיניי, מרוהטת בפשטות ומעוצבת בטעם זול. הצלחתי לראות גם את העיתון שהחזיק ביד, ואת כוס הקפה השחור שהתרוקנה וישבה על הכוננית, כשתחתיתה מצופה בוץ. עבר זמן רב כל כך מאז שיצאתי מהגיהנום ההוא, ששכחתי איך אור יכול להיות מציק כשמסתכלים עליו ישירות, אבל כמה הוא נפלא כשכל הדברים נראים לעין בקווים חדים וברורים. הוא בהה בי, על פניו ניכרה הפתעה.

"אתה לא נראה בכלל כמו שדמיינתי אותך." הוא אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"בגדים לבנים רחבים, זקן ארוך ועיניים כחולות ונאות. אתה נראה כמו רועה צאן. אבל אתה השטן."

"ילד חכם," אמרתי, "לא רציתי להפחיד אותך. אז מה הסגיר אותי?"

"הופעת יש מאין מתוך עננת עשן, ויש לך כנפיים. ואתה מחזיק קלשון ביד, האמת שזה די קלישאתי." אמר יחזקאל.

הסתכלתי על עצמי מלמעלה. היתה נכונות בדבריו. העלמתי את הקלשון והכנפיים ושיניתי את בגדיי לג'ינס וטי-שרט. קדתי קלות והצגתי את עצמי, רשמית, "אני השטן," אמרתי בקידה, "ובאתי להציע לך עסקה מתוקה, יחזקאל. תן לי את נשמתך, ותקבל כל מה שתרצה בעולם."

עכשיו הוא זה שנראה מסונוור. לבסוף התרומם מן הספה ופנה למטבח הקטן שהיה בעצם שיש באורך מטר וחצי בפינת החדר. הוא מילא את הקומקום ושאל אם אני רוצה קפה.

"לא, תודה..." אמרתי, "שמעת מה אמרתי?"

"כן. תודה לך, זה נחמד מאוד, אבל אני בסדר. תה?"

"ילד נחמד, לא שמעת אותי," אמרתי, "אני יכול לתת לך הכל. הכל, כל מה שתרצה. רק תמורת נשמה, זה הכל. סמוך עליי, לא תרגיש בחסרונה, ותקבל הזדמנות חד פעמית להגשים את הבלתי אפשרי. חלמת לנשום מתחת למים? אני יכול לגרום לזה לקרות. אתה רוצה לעוף? להיות בלתי נראה? רוצה אישה יפה? אולי מיליון דולר?"

"אתה נשמע כמו פרסומת," אמר יחזקאל בחיוך, "אבל לא תודה, אני בסדר. אם אתה רוצה, יש לי יין די טוב."

"לא לא..." אמרתי, "אני... האמת, אולי כוס תה."

הוא הוציא ספל מן הארון והחל לשטוף עבורי כמה עלים של נענע.

"אני יודע עליך הכל, יחזקאל," אמרתי והתיישבתי אל מול השולחן, "יש לך מלנומה, זה די רציני. אני יכול לרפא אותך אם רק תבקש."

"תודה, אבל אני אהיה בסדר." אמר יחזקאל.

"אולי. אבל גם אם כן, תאבד את שיערך, תהיה חלש ותרזה. אנשים ירחמו עליך ותחיה בפחד מתמיד שהמחלה תחזור."

המים בקומקום ביעבעו וגעשו ויחזקאל לחץ על הכפתור והרגיע אותם, "אני יודע. אבל השיער יגדל בחזרה ואני אוכל ואתחזק. ואם מישהו בוחר לרחם עלי, שירחם. רוב הסיכויים שהם ימותו לפניי."

"התעלמות מאנשים אחרים לא מעידה על אופי חזק," אמרתי, "רחמים יכולים להיות יעילים. אתה צריך לדעת איך לסחוט מהם כסף."

"ואוו. אתה באמת השטן..." אמר יחזקאל.

"אבל אני חורג מהנושא," אמרתי, "מה בדבר העבודה שלך? זה בטח קשה לממן טיפולים רפואיים כשאתה בסך הכל שרת בבית ספר."

"אני מסתדר."

"לא היית רוצה לעסוק במשהו יותר מאתגר ומפרנס?"

"אני נהנה מהעבודה שלי." אמר יחזקאל. הוא סיים להכין את התה והניח שני ספלים על השולחן וצלחת עוגיות, "אני זוכה לראות את הילדים גדלים, לעזור למורים שאין להם זמן כי יש להם תלמידים ללמד ומנקה אחריהם, ואם יש כיסא שבור או מראה מנופצת, אני יכול לקחת אותם הביתה, לתקן אותם ולהשתמש בהם."

"ולחיות מדברים משומשים, באמת מספק אותך? לא היית מעדיף להיות מיליונר ולקנות כל מה שרק תרצה?"

"כל מה שאני רוצה זה לתקן דברים ולהפוך אותם למשהו שימושי," אמר יחזקאל, "תמיד אהבתי נגרות ומלאכת יד. אני די טוב בזה וזה מנעים לי את הזמן."

"ומה אם אתן לך עוד זמן? יותר זמן משתוכל להאמין שאי פעם יכול היה להיות לך. אתה תחיה עוד ארבעים, חמישים שנה... ותהיה בריא כמו שור!" התעקשתי.

"לא תודה," אמר יחזקאל, "אני בסדר."

נאנחתי. משהו לא הסתדר לי. הוא לא התנהג כמו בן אדם נורמלי. לקחתי עוגיה והכנסתי לפה. זו היתה עוגיית וניל נימוחה וטעימה, כל כך קלילה שבקושי הייתי צריך ללעוס.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"אם תרצה לעשות איתי עסקים, אני בהחלט מעוניין." אמרתי.

"איך התה?"

"טעים מאוד, תודה. וגם העוגיות טעימות."

"אפיתי אותן בעצמי." אמר יחזקאל.

"באמת?" אמרתי, "טוב, חבל שאין לך עם מי לחלוק את התחביבים שלך ואין לך למי לאפות או לבשל. אתה בטח מרגיש בודד מאוד ורוצה אישה. אני יכול לתת לך את האישה הכי יפה ומושלמת שתוכל למצוא."

"תודה מר שטן," אמר יחזקאל, "אבל אני לא מעוניין באישה."

"אתה מעדיף להיות לבד?" שאלתי.

"אם אהיה לבד עד יום מותי, שיהיה. אבל אם אמצא לי גבר נחמד, אשמח לבלות איתו את שארית ימיי." הוא חייך וסומק קל טיפס על לחייו.

"אוה... זמנים באמת השתנו." אמרתי, "אם כך, אתן לך את גבר חלומותיך."

"אין לי גבר כזה. אני מעדיף שיהיה אמיתי." הוא אמר.

יחזקאל פיתח איתי שיחה. הוא שאל מתי התחלתי להרגיש צורך עז לאסוף נשמות ולהציע עסקאות, ומדוע אני לא הולך ועושה משהו מספק יותר עם חיי, כמו איזו סוג של אמנות אולי, או עבודת כפיים. הוא שאל על אמי ואבי והאם יש לי איזה תסביך, או אולי אני פשוט בודד יותר מכל יצור אחר בעולם ומרגיש שעליי לרצות אחרים. מיהרתי לציין שהוא לא יכול לנתח אותי כפי שינתח בני אדם, שהרי אני השטן בכבודו ובעצמו.

יחזקאל שאל אם אני אוהב פלאפל. אמרתי לו שמעולם לא אכלתי פלאפל, ויחזקאל חזר למטר וחצי מטבח שלו והכין לנו כמה כדורי פלאפל, צלחת של חומוס ופיתות חתוכות לרצועות. לקחתי רצועה אחת וניגבתי את החומוס. זה היה נהדר. אכלתי כדור של פלאפל. יחזקאל היה טבח מדופלם.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם תרצה משהו תמורתה." אמרתי, "אתה יודע, יחזקאל, אם תרצה, אוכל לסדר לך שולחן עם מטעמים שמעולם לא טעמת, כל אחד טעים יותר מהקודם והם יוגשו על כלי זהב מפוארים. וכמובן... תוכל לשמור את הכלים לעצמך, אם תרצה."

"תודה," אמר יחזקאל, "אבל אני בסדר."

סיימנו לאכול ויחזקאל פינה את הכלים ושטף אותם. בזמן שחיכיתי, קיבלתי רעיון חדש.

"אולי תרצה משרת אישי... מישהו שיעשה בשבילך את כל עבודות הבית ויתן לך יותר זמן פנוי לתחביבים שלך."

יחזקאל סיים וניגב את ידיו במגבת, "לא תודה," הוא אמר, "אני די נהנה מעבודות הבית."

"אבל אתה עושה את זה כל יום, מנקה את כל בית הספר. אני בטוח שאתה מותש וכשאתה בבית, אתה רק רוצה לנוח ולשכוח מכל זה."

"באמת שלא," אמר יחזקאל, "כמו שאמרתי, אני נהנה מהעבודה שלי. אולי אתה רוצה לצאת לטיול?"

"טיול?"

"אני בטוח שלא שחררת את הרגליים כבר הרבה זמן. בוא נצא ואעשה לך סיור בעיר."

"זה נחמד מאוד מצדך." אמרתי.

יצאנו להליכה בעיר. זה היה נהדר למתוח את הרגליים והרגשתי את השמש החמה, כל קרן שלה, מלטפת את עורי ומחממת אותו בעדינות. ראיתי את הבניינים הגבוהים, את האורות והמכוניות, הכל היה מהיר ומסנוור. לא ידעתי שהעולם נראה שונה כל כך היום. הייתי עסוק מדי למטה, בצד האפל של העולם. יש משהו בקרבה לאנשים, בהסתכלות בהם, בחשיפה לריחם, למגע ידם, שגרם לי כמעט להצטער בשבילם שהם כל כך מרוחקים זה מזה. שמתי לב שמכוניות מעוצבות כמעט בדמותם, ממהרות מפה לשם ושומרות מרחק זו מזו; תהיתי לעצמי האם זה בכוונה.

הגענו לספסל אחד בפארק והתיישבנו. החשיך קצת ונהיה קריר, וצבעי השקיעה הנפלאים החלו להכתים את השמים.

"אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?" שאל יחזקאל.

"רק אם אתה ממש רוצה לתת לי אותה," אמרתי, "וכמובן, רק בתמורה למשהו אחר. אוכל לדוגמא, לתת לך את היכולת לראות למרחקים, לשמוע דברים שנמצאים בקצה השני של העולם או אולי להריח פרחים שנמצאים קילומטרים ממך."

"זה בסדר, תודה." אמר יחזקאל, "אני מעדיף לראות את המקום שבו אני נמצא, לשמוע את מי שמדבר איתי ולהריח את הפרח שאני מחזיק ביד."

"אבל יש כל כך הרבה שלא ראית, מקומות שלא ביקרת ואנשים שלא הכרת. אתה לא רוצה להצליח לראות את הכל?"

"לא במיוחד," אמר יחזקאל, "ואם הייתי רוצה, הייתי יכול לראות מקומות רחוקים בטלוויזיה או באינטרנט."

"אה... כ-כן." לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הנהנתי. לא רציתי להיראות טיפש. הרי אני השטן בכבודו.

דיברנו אל תוך הלילה. ישבנו שם על הספסל מתחת לפנס רחוב ודיברנו. סיפרתי ליחזקאל על הימים בהם הייתי יותר חופשי, על הגיהנום ועל אבי. סיפרתי לו כמה חסרה לי חברה, וכמה אני מקנא בבני האדם שיש להם דשא לשכב עליו ושמש. הקרניים של השמש, סיפרתי לו, לא נכנסות לגיהנום. וכך גם הגשם והשלג. רק אש חזקה ששורפת ובוערת לנצח.

יחזקאל סיפר לי על ילדותו ועל אביו הקר שהכריח אותו לפרוש מן הלימודים ולצאת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. יחזקאל עבד מגיל 9 בחנות הירקות של אביו ולא התלונן, למרות שמאוד רצה ללמוד.

"אני יכול לתת לך ידע בכל דבר שתרצה," הצעתי, "וגם תואר בכל תחום. תוכל להיות פרופסור."

"לא תודה." אמר יחזקאל, "זה נשמע די משעמם, אם תסלח לי. אני מעדיף את תהליך הלמידה ולא את הידע."

"אז מה אם אתן לך מוח חריף כזה, שתוכל ללמוד המון דברים ולזכור את כולם? יהיה לך הזיכרון הכי חזק שידע המין האנושי, וכולם יתפעלו ממך ומהידע שלך."

"אני בסדר," אמר יחזקאל, "אני זוכר את מה שחשוב. אתה עייף?"

"קצת," אמרתי.

"אתה יכול להישאר עוד קצת כאן למעלה ולזכות לראות את הזריחה בבוקר. אני מתערב שלא רואים אותה משם למטה. תוכל לישון אצלי, אם תרצה." הוא הציע. הסכמתי, וחזרנו לביתו.

נכנסנו למיטה ודיברנו עוד קצת. רגע לפני ששקעתי בשינה, יחזקאל שאל, "אתה עדיין מעוניין בנשמה שלי?"

"תודה." אמרתי, "אבל אני אהיה בסדר."

אני תוחבת את ראשי למטה בזמן שאני הולכת, בקצב נינוח, עיניי מושפלות, שתיים-שתיים סביב החצר, בתוך הריבוע שנוצר על ידי קירות האבן הגבוהים. מחכה כמו מתוך מציאות מדומה, ממתינה בקוצר רוח. הוא צריך להגיע בכל רגע. פעם לא הייתי מתפקעת מרוב עצביי כפי שאני היום. הייתי מחכה לו אז ליד חלוני, לפעמים שעות, עד שהגיע. היום אני כבר לא יכולה לשבת מול אדן החלון ההוא. אני חייבת להישאר כאן. הולכת בסיבובים, הלוך וחזור. חרטומי נעליי נכנסים ויוצאים תחת שולי החצאית שלי, חורקים על השביל ומייצרים עננות אבק סביבם. אילו היתה כאן אמי, היתה אומרת שזוהי אינה הליכתה של נערה צעירה. ידיי שלובות לפניי; הן מחוספסות, פרקי האצבעות הסמוקים. אני לא זוכרת תקופה שבה הם לא היו.

אני צופה באדמוניות מזוויות עיניי. אני יודעת שהן לא צריכות להיות כאן: זה יולי, ואדמוניות לא פורחות ביולי. אני שולחת את ידי כדי לגעת באחת מהן, ורגע לפני שנוצר בינינו מגע, אני מבינה שהיא עשויה מבד.

ואז שמעתי את הצליל המתוק. הנער עמד ליד האגם. צלילי כינורו נעימים כל כך, חלקלקים כגופו של נחש; יכולתי ללטף אותם והם עטפו אותי, כמעט חנקו אותי.

היה סדק באחד מקירות האבן, גיליתי אותו בפעם השניה שהביאו אותי לכאן. הוא היה קטן אבל יכולתי לראות דרכו אם ממש הצמדתי את עיני, חזק כל כך שעפעפיי התמתחו לצדדים. הצצתי בהס מוחלט. ראיתי את קצה צווארו של הכינור, וראיתי את כתפו של הנער. לא ידעתי את שמו. קראתי לו 'נער עם כינור'.

# # #

לא הייתי במיטבי אבל המשכתי לנגן בקצב, מרגיש את עיניה סוקרות אותי. ידעתי שהיא שם, מציצה עליי מן הסדק. היא היתה נמוכה וכדי להציץ נאלצה לעמוד על קצות אצבעותיה. השמלה הלבנה שלה כבר אפורה בשוליה מן ההליכות סביב החצר. ידעתי את זה כי גם אני צפיתי בה, ברגעים בהם ישבה בשקט בכיסא שלה וסרגה עוד צעיף ועוד גרב לאף אחד. התגעגעתי לימים בהם היתה יושבת על אדן חלונה ומביטה בי. אינני יודע אם היא מרגישה בשינוי, אם שמה לב ששיניתי את מיקומי מהבית הגדול למבצר של בית החולים הפסיכיאטרי. היא בטח זוכרת את האגם שפעם ניגנתי על גדתו השנייה, ואת צלילי הכינור שאני מנגן, שירים ישנים שליוו אותה כל חייה.

אבי אומר שהגדה השנייה של האגם הוא כמו ראי לגדה הזו, הכל הולך במהופך. אפילו הזמן. הנשים נראות צעירות יותר, הבתים נראים נאים יותר, הפנים שלך עצמך נראות פחות מעוותות.

הוא סיפר שאהב אותה יותר מכל יצור שאהב בעולם, אפילו יותר מתומאס, כלב הציד. הוא נתן לה את ליבו והיא קרעה אותו לגזרים בלי כוונה. הוא המשיך לאהוב. היא לא התנהגה בהתאם לגילה, דיברה ונעה כמו נערה לפני יום חתונתה. זכרה שהביאה ילד לעולם ולא ידעה שבעלה לימד אותו את כל השירים החשובים. את שיר החתונה, את הריקוד הראשון, את הנעימה שהושמעה באולם הגדול כששניהם ביקשו את רשותם של ההורים להינשא זה לזו. איזו שמחה היתה ביום ההוא, הוא היה מספר. היא מעולם לא נראתה לו יפה יותר מבאותו יום. אני תוהה כיצד נראית היום, אם אביט מקרוב, עם הכוויות, הצלקות, סימני השלשלאות על פרקי ידיה, העור המקומט סביב שפתיה שהחל להופיע מאז סירבה לאכול, סימני הזריקות על זרועותיה. הכל אני שומע, כי אני לא מפסיק לשאול.

היא לא מרגישה בשינוי, כך אומר אבי. לא מאז השביעי ביולי, היום בו פרצה השריפה. היום בו לא חזרה שוב לעצמה. מאז הכל עצר מלכת. בשבילה, הכל נותר אותו הדבר, כמו שהיה; מזויף ונאה. רק שבמקום חלון ישנו סדק, ובמקום הבן ששכחה שהביאה לעולם, ישנו נער עם כינור.