הדבר הראשון שאני זוכרת מהרגע שבו ירדתי מהאוטובוס היה הרעש. השעה חמש בבוקר.

"מי צריך חדר ללילה? חדר ללילה, חמודה? חדר ללילה?" - היו שם לפחות חמישה אנשים שעברו בין היורדים מהאוטובוס וניסו להעניק להם מיטה חמה בתמורה לסכום נאה.

כל מה שהיה לי היו ה300 שקלים שמ"ע

 דחפה לי לכיס לפני שהלכתי ואפס שקלים בבנק, פלוס מינוס. יותר מינוס מאשר פלוס. היו לי תיקים, לא דברים רבים אבל כבדים מספיק להיסחב איתם לילה שלם ללא שינה. הייתי זקוקה לכסף והרגשתי שאני עושה טעות תוך כדי שאמרתי, "אני צריכה חדר."

אישה שמנה, שחורת-שיער מיד תפסה אותי ביד לפני שייקח אותי מישהו אחר, "אני אעשה לך מחיר, חמודה. כמה לילות את צריכה?"

"רק אחד." מיהרתי לומר, בתקווה שזה באמת כל מה שאזדקק לו.

"300 שקלים ללילה, חדר חמוד עם טלוויזיה ומיטה, מה את אומרת?"

"אין לי מספיק, תוכלי להוריד לי את המחיר?"

אחרי ויכוח קטן הצלחתי להוריד אותה בחצי, והיא הסכימה לתת לי חדר ב150 שקלים. היא לקחה אותי לאוטו שלה והסיעה אותי לביתה. היו שם מספר דלתות והיא הסבירה לי ששם יש דיירים אחרים. רגע לפני שנכנסתי לחדר הקטן שלי, הייתי בטוחה שראיתי פרצוף מסתכל עליי מאחד החלונות, אבל לא הצלחתי לראות אם זה היה גבר או אישה. מהר מאוד הבנתי. התמקמתי קצת והנחתי את התיקים בצד, נשכבת על המיטה ומנסה להירגע מהנסיעה ומהרעידות שהיו לי בעקבות כמות הקפאין שהזרקתי לעצמי, כשאז נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי, ורוסי גבוה הסתכל עליי מלמעלה, לפחות בן 40, "חמודה..." הוא אמר, חוקר אותי במבטו, "יש לנו כאן וודקה וחשיש וקפה, רוצה לשבת איתנו?"

"לא תודה." אמרתי לפני שהצלחתי לעכל מה אמר. רציתי לעשן, אבל לא רציתי לשבת עם הטיפוס הזה. טרקתי את הדלת בפניו, אבל לפני שהספקתי לחזור למיטה ולרחמיי העצמיים, הוא שוב דפק. שוב פתחתי, "את לא רוצה כוסית לפני השינה? מה יש, חמודה?"

אני לא אשכח את השיניים השחורות שלו ואת הריח החזק של הטבק, אבל יותר מכל אני לא אשכח את המבט הסוטה.

מכירים את זה שבחורות לפעמים מסבירות ש"הוא הפשיט אותי במבטו?" - אז זה בערך יכול להסביר את המבט. האישונים שלו נעו מלמעלה למטה, כאילו מלטפים את כל הגוף שלי לאורך אבל משהו עדיין מחזיק אותו מלקפוץ עליי ולהצמיד אותי לקיר. כאילו הייתי סוג של רהיט באיקאה והוא לא מוצא את המחיר.

"אני לא מעוניינת. אל תדפוק לי שוב בדלת ואני רצינית." אמרתי, וסגרתי את הדלת. הוא שוב דפק, אבל לא פתחתי. לא יכולתי להישאר שם עוד עם המוזיקה הרוסית מבחוץ, הדפיקות והמחשבות החוזרות ונשנות על אמא. פשוט לקחתי את הטלפון הגוסס שלי, זה שנתן לי דודי, שעלה שקל ושבנו השתמש בו בצבא, את הכסף שנותר לי ואת הסיגריות שלי ויצאתי משם.

"לאן את הולכת, מותק?" שאלו אותי שני רוסים אחרים לפני שנעלתי את הדלת. באמת שפחדתי. הם היו שיכורים, ואני הייתי חמושה בגופי בלבד. יצאתי מהשער וסגרתי אחריי ללא תגובה.

אז לא יהיה לי מקום להיזרק ולישון בו הלילה כנראה, חשבתי לעצמי. לפחות יהיה מקום שבו אוכל להשאיר את התיקים שלי עד שאמצא מקום לגור בו.

הרחוב היה באיזה חור בקצה העיר והלכתי הרבה על שולי הכביש עד שראיתי מונית מתקרבת ובלי לחשוב, נופפתי לה. הנהג עצר לי ורק אחרי שנכנסתי והודיתי לו שעצר, הבנתי שאין לי מושג לאן אני נוסעת ושהכרותי עם אילת היא בערך באותה רמה של היכרותי עם טרנסילבניה. חוץ מזה, מונית עולה כסף. וכסף היה לי מעט.

"לאן?" שאל הנהג.

לא נותרו לי הרבה ברירות. אני לא זוכרת שחשבתי על זה יותר מדי לפני שהשבתי, "לקניון." אבל אני מניחה שההיגיון אמר לי שבכל עיר יש קניון והוא תמיד ממוקם באזור המרכזי, קרוב למלונות ולאנשים ולתנועה. ילדה חכמה. כשירדתי מהמונית, השעה היתה 5 וחצי לפנות בוקר. הקניון היה סגור כמובן, אבל לא בניתי על להיכנס בכל מקרה. פתאום מצאתי את עצמי עומדת מול חוף הים.

אף פעם לא ביטאתי את זה כאן בבלוג לפני כן, אבל לי ולים יש היסטוריה.

כשהייתי קטנה, מאוד פחדתי מהים. הוא תמיד היה נראה לי כל כך גדול ועמוק ועוצמתי וחסר סוף ואפילו מאיים מאוד. לא לקחו אותי ואת אחיותיי פעמים רבות לים, אולי כי הוריי דתיים ואולי כי אמי אמנם מתה על ים אבל רק מרחוק. היא שנאה את הלכלוך והרעש והשמש. היא לקחה אותנו בעיקר בחופשות אבל לא הרבה. בכל הפעמים שהיינו בים, הייתי יושבת על החוף ובונה ארמונות, שבילים, נחלים ובארות, אבל לעולם לא התקרבתי אל הים. מרחק הביטחון שלי ממנו גמע כמה מטרים טובים, וכשאחיותיי השפריצו מים זו על זו וצעקו לי להיכנס, הייתי מרימה את הכתף וממשיכה לבנות.

פעם בכמה זמן הייתי מקבלת מוטיבציה, פוסידון יודע מאיפה, והייתי מתחילה להתקרב קצת. צעד. עוד צעד. לאט לאט, מבינה שהוא עוד רחוק ושאני עדיין על אדמה יציבה וממשיכה לנוע קדימה. ברגע שהייתי קרובה, אבל המים עדיין לא נגעו בי, הפחד כבר אכל אותי מבפנים. ניקר והתגרה. החזקתי את עצמי חזק שלא לברוח. אבל אז, תמיד היה מגיע איזה גל גדול, ולפני שהמים היו מספיקים לתפוס אותי הייתי שמה ריצה אחוזת בהלה בחזרה אל הארמון הבטוח שלי בחוף.

עד שיום אחד, כשהייתי כבר די גדולה, בת 8 או 9, עשיתי את הבלתי יאומן. התקרבתי אליו כמו שנהגתי לעשות בדרך כלל, והכרחתי את עצמי לעמוד ולא לזוז. בגלל הפחד, החלטתי לעצום עיניים כדי לא לראות אם מגיע גל גדול שיבלע אותי אל הקרקעית כמו חור שחור, אבל תכלס, הצצתי בין האצבעות כי גם כשהעיניים עצומות, התת מודע יודע בדיוק היכן אני עומדת ומסחרר אותי קצת.

ניסיתי לדמיין, ובזה הייתי טובה, שאני תורן; שאני עמוד שחציו קבור באדמה ושאני לא יכולה לזוז גם אם הייתי רוצה. רציתי מאוד בשלב הזה להיות מסוגלת לגעת במי הים, להרגיש אותם. לא הייתי בטוחה אפילו אם הם בכלל מרגישים כמו מים רגילים של מקלחת או שיש בהם משהו אחר.

ואז הגל הגיע, ושטף לי את הרגליים - והופ על הטוסיק נפלתי. ברגע שהבהלה חלפה, צחוק מתגלגל יצא החוצה.

כשעמדתי מול החוף, זה בדיוק מה שעבר לי בראש. הרגע הזה על החוף כשהייתי ילדה קטנה ופחדתי. איזו כברת דרך עשיתי כדי להגיע רחוק כל כך ולגבור על הפחד, וכמה הכרחתי את עצמי להיות כמו תורן ולתת למים לבוא אליי. הים כנראה גורם לי לעשות את זה, כי הנה אני שוב כאן, מגדלת עור של פיל ומתגברת על פחדים חדשים, מבוגרים יותר.

הלכתי אל החוף ועליו היו פרושות מיטות שיזוף של תיירים. נשכבתי על אחת, מתכסה בג'קט שלי, וניסיתי לישון. היית חושב שלא יכול להיות נעים מזה, לישון כשאוושת הגלים באוזן והרוח מלטפת, וזה באמת היה יכול להיות נחמד - אבל לא יכולתי לישון. אפילו לא לדקה אחת. רק הנחתי על עצמי את המעיל כמו שמיכה ובהיתי בזריחה.

כבר הייתי מורעבת בסביבות 7 בבוקר, כשהשמש עלתה מן המים וצבעה אותם והעובדים החלו לפרוק את כיסאות החוף. הרעב הכריח אותי ללכת. אני לא זוכרת אם הזמנתי קפה באיזה מקום או אם אכלתי או לא, אני רק זוכרת שהיה לי גוש ענק בגרון. הגעתי למלון מאוד מוקדם. הייתי שם כבר בסביבות 7 וקצת, כשהראיון נקבע ל8.

"את פה לראיון עבודה?" שאלה אותי בחורה אחת בדיוק כשעמדתי באזור די נטוש מאחורי המלון, מסתכלת עליי מהספסל עליו ישבה באמצע משהו שנראה כמו שום-מקום אבל בהחלט שייך לשטח המלון.

"כן."

"שבי, גם אנחנו." היא עשתה לי מקום, "רוצה מיץ תפוזים?"

"תודה." הנהנתי. מאוד במקום. הוא היה קר והרגשתי שהחזיר לי את הצבע לפנים. היא שוחחה איתי ושאלה הרבה שאלות, והיא דווקא היתה נחמדה מאוד ועזרה לי לשכוח מהמחשבות שרדפו אותי, אבל עדיין הכבידה עליי. לא התחשק לי לדבר. אמנם כן, באותו הרגע התחשק לי לפרוץ בבכי ובנאום ארוך וספוג דמעות סגנון שייקספיר על תלאות הימים האחרונים ועל החשש לחיי אמי שלא הפסיק לנקר בי מבפנים, אבל לא רציתי לעשות את זה. לא לפני אנשים זרים ולא לפני המקום החדש שאולי יהיה הבית החדש שלי. רציתי ארבע קירות, רציתי כוס בירה וסיגריה, רציתי לישון בלי לחלום ורציתי לשכוח הכל.

אבל זרמתי איתה ועניתי בכן ולא, וסביר להניח שמה שהיא ראתה מולה היה ילדה עם שקים מתחת לעיניים ששותה את מיץ התפוזים שלה ומתנהגת קצת בחוצפה עם חוסר שיתוף הפעולה המופגן. בהמשך היום פגשתי את הבחורה הזו שוב ושוב באקראיות, בחדרי ראיונות, בתורים, אפילו בארומה כשירדתי לקנות לי סנדוויץ'. היא היתה מאוד חברותית ולא הפסיקה לדבר על החבר שלה, מוחמד משהו, שעובד במלון ספורט ושהיא נורא מקווה שישבצו אותה איתו באותו המלון.

כבר מהתור לראיון הראשון שבו חיכיתי, היה לי צלצול בטלפון ממספר חסוי. לא רציתי לענות כי לכו תדעו מי מחפש אותי. הרי לאף אחד אין את המספר הזה. אז שמתי את הנייד על שקט. אבל הוא לא הפסיק. הוא צלצל שוב ושוב ושוב, ללא הפוגה. התחלתי להילחץ, ובהיסטריה חשאית כיביתי את הטלפון.

הראיונות ארכו הרבה שעות. בהתחלה משוחחת איתך אישה נחמדה, אחר כך קצין משטרה, אחר כך מחשב ששואל אותך שאלות ואתה צריך ללחוץ על התשובות הנכונות ואז עוד קצין משטרה. הרגשתי תחת חקירה ממושכת, כאילו הלכתי ללשכת גיוס של הCIA.

הראיון האחרון היה זה ששבר את גב הגמל. ישבה מולי בחורה נחמדה מאוד שאמרה לי שאחרי כל המיונים, החליטו להכניס אותי כמלצרית בלובי.

"מה דעתך על זה?"

"בסדר גמור." אמרתי.

"את חושבת שאת מוכנה לזה? זו עבודה מאוד אינטנסיבית."

אינטנסיבית. כמה פעמים הם חזרו על המילה הזו. בשאלונים, בחקירות, במבחנים ובראיונות - אינטנס אינטנס אינטנס. הבנתי, ובחוסר מוטיבציה מחופש לסוס עבודה, אמרתי, "כן, בהחלט."

"יופי, את תהי מלצרית לובי. זו עבודה הרבה יותר קשה מחדר האוכל, את תצטרכי להיות מאוד מאורגנת ולתת שירות הכי טוב, אנחנו מלון שלא מתפשר על השירות שלו. את תלכי עכשיו לעשות מדידות לבגדי העבודה שלך ולקבל נעליים ותג שם ודגל. תתחילי כבר בשבוע הבא. אבל תגיעי מוכנה, זו עבודה אינטנסיבית. את יכולה לעמוד בזה?"

ואז נשברתי. אני לא יודעת מה שבר אותי, אולי העייפות, אולי העובדה שהיא חזרה על המילה אינטנסיבי בערך עשרים פעם, ואולי זו היתה העובדה שהיא אמרה לי להיות מוכנה. זה כמו שיגידו לאצן אחרי ריצה ארוכה, בזמן שהוא עדיין לא הספיק להתאושש ולשתות מים בכלל, "נו? מוכן לריצה?"

"אני לא יודעת." זה מה שעניתי.

"מה?"

"אני לא יודעת. אולי עדיף שתתני לי תפקיד פחות קשה, אין לי ניסיון ואני לא יודעת אם אני אצליח בזה."

כן, לא הדבר הכי אסטרטגי להגיד בראיון עבודה, אבל לנוכח המצב תוכלו להבין אותי.

היא אמרה שאין לה בעיה, אבל הם צריכים כרגע מלצריות לובי. אמרתי לה שאני מוכנה לחשוב עוד קצת על כך ובזה סיימנו. עשיתי את המדידות שלי וקיבלתי את התג-שם והדגלים. בגדי העבודה של עובדי מלון הם לא נוחים בכלל. והנעליים? - בואו נגיד ככה: יש לי עקמת בגב, והן היו בנויות כאילו ייצר אותן האויב הגדול ביותר של האורטופדיה.

בדרך החוצה, נפגשתי עם כמה מלצריות לובי והן היו מאוד נחמדות ואמרו לי שהעבודה בלובי קשה. זה כמובן לא עזר. הרגשתי שאני צריכה אוויר אחרי המפגש איתן, כי הן היו מלאות אנרגיות וחיוכים ואני הייתי על סף התפרצות. נכנסתי למקום היחיד שדווקא אוויר לא ייתן לי אבל כן יספק פרטיות - תא בשירותים.

הדלקתי את הנייד. בחיי, היו לי מעל שבעים שיחות שלא נענו, ועוד לא הספקתי ללחוץ על שום דבר, כבר טלפון נוסף. נראה שהמתקשר פשוט ישב במשך כל הארבע שעות האלה וצלצל אלי. מלחיץ זו לא מילה שתתאר איך הרגשתי כשלחצתי על הכפתור הירוק, על האש ועל המים, ועניתי, "הלו?"

"שלום, מדברים מלשכת צה"ל, קיבלנו מהטלפון הזה קריאת מצוקה."

פאק.

הטלפון הזה היה בשימושו של בן דודי בצבא וכנראה שלחצתי על איזה מספר מצוקה בטעות. העובדה שלא עניתי כמעט חמש שעות לא הביא אותם למסקנה שהכל בסדר, באופן טבעי. אני לא יודעת מה היה גרוע יותר, שמישהו יתקשר לספר לי שאמא מתה, או שכל צבא הגנה לישראל על הרגליים בחיפושים אחרי חייל דמיוני שנחטף.

אמרתי להם שזו טעות ואז התקשרתי גם לבן דודי, כדי שידע. הוא אמר שהכל בסדר ושהוא יטפל בזה.

"מה עם המגורים שלי?" שאלתי את המראיינת האחרונה לפני שיצאתי מהמלון בשבע בערב.

"סעי לקחת את המפתחות שלך אצל האחראית למגורים." היא הסבירה לי איך להגיע ולקחתי מונית.

התחלתי להרגיש כמו ניו-יורקרית עם כל המוניות. ירדתי במגורי המלון הגדולים. היו מגורים גדולים ומגורים קטנים, והאחראית למגורים היתה במשרדים של המלון הגדול יותר.

"את תגורי ב'בֵּל'," היא אמרה. הבל הוא המלון הקטן והעלוב יותר של העובדים, הבנתי. אבל איפה שהייתי באותו רגע, היו חדר כושר, מספרה, בריכה ואפילו קיוסק קטן 24/7. היו חדרים גדולים ומרווחים עם מטבח וטלוויזיה, מעלית, ולובי עם טלוויזיות ואינטרנט לפי שעה. בבֵּל לא היה שום דבר כזה.

"אהה." אמרתי, קצת באכזבה.

"אל תהי מאוכזבת," היא קראה את פניי, "אני יודעת שזה נראה יותר טוב, אבל תסמכי עליי, אנשים עומדים בתור ומחכים לגור בבל, אני עושה לך טובה גדולה ואת עוד תודי לי על זה. אחרי שתגיעי לשם, תתקשרי להודיע לי."

היא נתנה לי מפתח, ולקחתי עוד "טקסי".

והנה מצאתי את עצמי ב6 בערב, אחרי ראיון עבודה שהתחיל ב8 בבוקר, עומדת מול בניין בעל 2 קומות עם לובי קטנטן הבנוי משתי ספות, טלוויזיה ומחשב אחד של אינטרנט לפי שעה, בלי מעלית ועם בונקר קטן של שומר בכניסה. הוא היה בחור מקסים, סודני עם מבטא כבד ומשונה, והוא הראה לי את החדר שלי שהדרך אליו מרוצפת באבני-מרצפת מטונפות ובארבעה גרמי מדרגות. אין מעלית, אין קיוסק, אין בכלל מה לדבר על בריכה. זה אמור היה לבאס אותי שקיבלתי את המגורים העלובים, אבל בכנות, בשלב הזה כבר לא היו לי אנרגיות אפילו להתבאס.

"יש כאן גרה בחורה אבל נסעה כמה ימים, עד שתחזור החדר הוא שלך. זה מיטה שלך, זה שירותים, זה מטבח." ב'מטבח' הוא כמובן התכוון לפינת קפה ומיני-מקרר, "כניסה אסור לאנשים שלא גרים כאן אחרי 11 פי.אם. אם תופסים כאן אחרי השעה 11, מי שגר משלם את הקנס. את צריך לשמור את הסדר וניקיון ולא להרעיש. אפשר לשבת בלובי באיזה שעה שרוצים ולהיכנס ולצאת מתי שרוצים, אבל לא רעש. יש מרפסת אחד ומזגן ושולחן וטלוויזיה עם שני ערוצים אני חושב זרים."

החדר היה יותר ממספיק בשבילי, באמת שלא הייתי צריכה יותר. אבל אחרי שיצאתי מהמגורים הענקיים ההם בצד השני של העיר, לא יכולתי להפסיק לחשוב שאני מפסידה בענק.

נסעתי והבאתי את הדברים מהדירה ההיא. שמחתי לראות שהכל שם ושהחשישניק הרוסי לא מכר לי את הכל בשוק השחור. לא בקטע של דעות קדומות, הוא פשוט לגמרי ענה לפרופיל.

התקשרתי לאחראית למגורים, כפי שביקשה שאעשה.

"נו, התמקמת? איך החדר?"

"חדר מקסים, אהבתי אותו," אמרתי, "אבל את בטוחה שלא יהיה לי טוב יותר במלון השני?"

"תסמכי עליי, שם טוב יותר. אני מבטיחה."

ואני שמחה שהקשבתי.

עבר עליי לילה קשה, ובבוקר הגעתי למלון לארוחת בוקר. באופן חד פעמי אכלתי בחדר האוכל של האורחים ולא של העובדים, כי עוד לא הייתי נחשבת עובדת. פאק מאאן, היה טעים, ואם הייתי יודעת שזה הבוקר היחיד שאזכה לאכול שם הייתי אוכלת יותר. כמה שרק אפשר. היה להם קפה הפוך, מאפים טריים, פירות טריים, קורנפלקס שמתפצפץ בפה וגם ריבה ולחם. יאממ.

כשאני מחפשת מקום לשבת, מי מנופפת לי בידה? כמובן, אותה בחורה של מוחמד משהו, זו שרוצה לעבוד במלון ספורט. זה כנראה לא באמת התגשם מאחר והיא יושבת ואוכלת כאן איתי. היא פיטפטה איתי ושאלה איפה אני אעבוד. סיפרתי לה שבלובי.

"איזה כיף לך!" היא אמרה, "שם הרבה יותר טוב מאשר כאן, בחדר האוכל. אני לא מאמינה שנתנו לך את העבודה הזאת על ההתחלה."

זו התחלה טובה של היום. חזרתי באותו היום למראיינת ואמרתי לה שאני מרגישה טוב יותר ואוכל לעבוד בלובי. היא נראתה קצת סקפטית לגביי, ומי יכול להאשים אותה אחרי היציאה המטומטמת שלי בראיון, אבל הסכימה בסוף.

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני קונה את כל מה שאומרים לי. אם טוב לך שם או לא טוב לך שם, אם קשה או לא קשה. אבל תבינו, הייתי ברגעים האלה זקוקה למילה אחת קטנה ממישהו שיגיד לי שזה בסדר כדי לקבל כוחות.

קיבלתי את מדי העבודה שלי, עשיתי קניות של אוכל ומילאתי את המקרר, אירגנתי את הדברים שלי והתמקמתי במגורים החדשים. לא נשאר לי שקל אחד בארנק ועוד לא היו לי מצעים או כרית ושמיכה וישנתי על המזרן החשוף, מכוסה בסדין שמצאתי בארון. היה לי קר בלילה. אבל אני זוכרת שבעודי שוכבת שם במיטה, הרגשתי אחרי הרבה זמן, סוג של הקלה. כמובן שהדאגה לאמא עדיין הכבידה עליי, אבל זה היה הדבר היחיד שנשאר. הלא נודע כבר לא הפחיד אותי. יש לי מקום לישון, יש לי עבודה להתפרנס ממנה וסוף סוף הגעתי למצב אליו שאפתי לעתיד הקרוב: עצמאות. חיים שהם תוצאה של ההחלטות שלי, לגמרי שלי. חופש אמיתי - דבר שחשקתי בו כל כך הרבה שנים ושהקרבתי כל כך הרבה כדי להשיג. נרדמתי עם חיוך מטופש, אני מתערבת. החופש היה משהו שהייתי זקוקה לו, לא הייתי בנויה לחיי ההסגר שהיו לי במשך 19 שנה ואף אחד, חוץ ממ"ע, לא גילה טיפה של הבנה. הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לטעום טיפה של חופש. אני זוכרת כמה קשה היה לי. עד היום זה לא משתחרר ממני; איך אפילו לצאת מהבית לכמה שעות, היה מבצע מתוכנן היטב. סוף סוף אף אחד לא יגיד לי מה להיות. אף אחד לא ידרוש ממני לנטוש את האמנות שלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, מה לאכול, איך להתלבש, איך להיראות, עם מי להסתובב, מה להגיד, כל שעה וכל דקה בכל יום. או שלפחות ככה חשבתי.

הדבר הראשון שאני זוכרת מהדירה של מ"ע היה החתול שחיכה לנו על המדרגות בכניסה והריח החזק של הסיגריות שמילא אותי מבעד לדלת הנפתחת. היתה לה דירה קטנה וחמודה עם חדר אחד, פינת ישיבה, מטבחון ומקלחת. כבר הייתי בדירה שלה לפני כן ואהבתי אותה, היא נתנה לי תחושה ביתית. היא מיד הכינה לנו קפה ודיברנו. היא הציעה לי לחשוב מה לעשות הלאה ולאן ללכת. אמרתי לה שאחשוב והעברתי נושא. רציתי לדבר עליה, ולא עלי. הרגשתי חרא, באמת.

שכחתי לציין בפוסט הקודם שלפני שעזבתי, דוד שלי נתן לי טלפון ישן שהיה שייך לבן שלו כששירת בצבא. אני לא זוכרת למה נתן לי אותו אבל הוא בהחלט שימש אותי באותה התקופה. זה היה טלפון שעלה שקל ולא היה בו כלום חוץ משיחות ואסמסים. הוא היה טלפון שחור-לבן עתיק וקטן ולקחתי אותו למקרה הצורך. הצורך עלה, ומ"ע הציעה שאכניס את הסים רק כדי להתקשר לרכזת שלי מהשירות הלאומי ואודיע לה שאני לא חוזרת. עשיתי כפי שהציעה, ולא חשבתי על העובדה שהאישה הזאת היא חברה של אמא שלי.

לקחתי את הסים, אזרתי אומץ והכנסתי אותו לטלפון. תיארתי לעצמי שיהיו לי הרבה שיחות שלא נענו מהמשפחה. חשבתי שאחיות שלי בטח התקשרו וסימסו ושההורים התקשרו הרבה.

לא הייתי אפילו קרובה.

כל העולם שלי סימס והשאיר הודעות קוליות. פתאום הטלפון החל לצפצף רכבת של צפצופים והלב שלי זינק. אחיותיי, בני דודים שלי, עמיתים לעבודה, אנשים שהכרתי ונעלמו מזמן, חברים. אף אחד מהם לא ידע איפה אני וכולם ידעו שנעלמתי מעל פני האדמה.

לפני כן, הייתי תזוזה שנמצאת בזווית העין והקול שלי נשמע באוזן, אבל לא היתה לי משמעות. לא יותר מילדה מציקה שישנה על מזרן בדיוק מול ארון שאתה רוצה לפתוח. אבל אז, כשלא הייתי "קיימת" באמת, פיזית, אז אנשים ראו אותי. חודשים שניסיתי לצעוק לעזרה בכל שפה שהכרתי; בדיבור, במבט, בתנועה, בגזירת השיער שלי, בבריחות, בשקרים, בטריקת דלתות של נערה מתבגרת - וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיעלם. להשאיר אחריי מקום ריק לגמרי שיבלוט ויצעק בעצמו.  תודה לאל שלא התאבדתי, כי אז לא הייתי זוכה לראות כמה אנשים באמת הרגישו בחסרוני, גם אם זה הגיע דרך אמא שלי.

התחלתי לקרוא את האסמסים ולהקשיב להודעות הקוליות קורעות-הלב, ודי מהר הפסקתי. הרגשתי שהידיים שלי רועדות והבנתי שכנראה עשיתי הרבה מאוד רעש בעיר שלי ובכלל בעולם הקטן שלי. התקשרתי לרכזת והיא ענתה בקול של אדם שהרגע קיבל קריאה מאלוהים בכבודו ובעצמו מעבר לסנה הבוער, "ג'אם?"

"מה נשמע?" ניסיתי להישמע רגיל.

"ג'אם! כולם דואגים לך! איפה את?"

"הכל בסדר. רק התקשרתי להגיד שאני לא חוזרת לעבוד," אמרתי מהר, מבינה איזו טעות עשיתי. נו, היא כבר הבינה את זה. הייתי צריכה לדעת שאמי הספיקה להזעיק כל אדם בעולם שמכיר אותי - הבת שלה נעלמה למען השם.

"אני מבינה, אבל תחזרי הביתה," היא אמרה, "אמא שלך - "

"אני חייבת ללכת." לא יכולתי לתת לה לסיים. ניתקתי, פתחתי את הטלפון ותלשתי משם את הסים בידיים רועדות. פחדתי ממה שהיא תגיד. מה היא תגיד? שאמא מתה? שהיא חטפה דום לב ומובהלת לבית-החולים? שגרמתי למותה של האישה שילדה אותי וגידלה אותי וטיפלה בי ואהבה אותי בדרכים הכי לא נכונות אבל מהמקום הכי אמיתי בעולם? רציתי למות. נשכבתי במיטה והתחלתי לבכות.

גרתי אצל מ"ע למשך שבועיים בערך. אני לא זוכרת יותר מדי פרטים, במשך כל הזמן הזה הייתי במעין אופוריה צלולה כזו והיום אני רואה אותו בזיכרון מעבר לסוג של ערפל. היינו מבלות בעיקר בקפה גרג או בפאב הברון. היא עבדה עד מאוחר כל יום ואני נשארתי בבית שלה, ישנה ונותנת לרחמים העצמיים שלי תפקיד מרכזי, או מסתובבת בחוץ בעיר הקטנה הזו ומקשיבה למוזיקה מהאמפי3 שלה. חלקנו טעם דומה במוזיקה ולי לא היה טלפון, שלא לדבר על אמפי3. כתבתי הרבה במשך היום, פשוט שולפת דף ועט וכותבת. הכתבים עדיין אצלי, איפשהו.

את כל הארגזים שלי, ארגזי ספרים, בגדים, ניירת וכמובן, כל הספרים שכתבתי מאז ומתמיד, שמרנו במחסן שלה בחוץ. היא אמרה שכדאי להשאיר הכל ארוז כדי שיהיה מוכן כשאלך, רומזת לי שאני אורחת לטווח קצר, וניסיתי לחשוב מה לעשות אבל לא באמת ידעתי מה אני כבר יכולה לעשות. הייתי בת 19 בלי שקל ובלי בית.

היתה למ"ע שכנה שהיא גם חברה והיא היתה מהממת. היינו מבלות לפעמים ביחד. הן היו מבוגרות ממני, בנות 30+, אבל הרגשתי טוב איתן. מבוגרת. והייתי מאוד שקטה, מנסה לספוג את האנרגיות שלהן שהיו כל כך חזקות ולא להוציא שום דבר מהשליליות שהרגשתי שהיתה בתוכי. צפינו בסרט ז'אן ד'ארק, יצאנו לפאב כמעט כל יום, והתחלתי ממש להתאהב בחתול של מ"ע.

מ"ע היתה בשבילי מושא להערצה. אהבתי את תפיסת החיים שלה, את החריפות שלה ואת האהבה הקשוחה שהפעילה כלפי. ראיתי בה, לתקופה הקצרה הזו, אחות גדולה; וזה אומר הרבה, מאחר ומעולם לא הרגשתי ככה בעבר.

יום אחד מ"ע יצאה לפאב עם אותה חברה ואני נרדמתי בדירה. כשחזרה, שיכורה, העירה אותי ואמרה, "ג'אם. הכנסתי אותך לבית שלי כדי שיהיה לך מקום להיזרק, לא לגור." והלכה לישון.

לא הצלחתי להירדם אחרי זה. הרגשתי לא רצויה, לא בגלל מה שאמרה אלא בעקבות העובדה שהיא צדקה, בכל מילה. כבר שבועיים שאין לי אפילו כיוון ובמקום להשקיע מחשבה בעתיד שקעתי ביגון בגלל העבר וההווה. הסתובבתי בחוץ כשהעיר עוד ישנה והרחובות ריקים, השמש עוד לא זרחה, ועברתי ליד לוח מודעות. עברתי ליד הלוח הזה עשרות פעמים לפני כן, אבל רק כשהייתי זקוקה נואשות לפיתרון, ראיתי את המילים שתלויות עליו מרחפות לנגד עיניי. על הלוח היה שלט ששינה את חיי, אני מניחה: "דרושים עובדי מלונות באילת, כולל ארוחות ומגורים."

מגורים, ארוחות, עבודה. השילוש הקדוש - כל מה שהייתי צריכה במחיר אחד. תלשתי מספר והכנסתי לכיס.

בבוקר, אחרי שמ"ע הלכה ביחד עם ההנגאובר שלה אל השכנה לקחת ממנה משכחי-כאבים, הכנסתי שוב את הסים לטלפון וחייגתי למספר שתלשתי. האיש שענה לי אמר שמחפשים עובדים למלונות כל הזמן ושאגיע לאילת מחר בבוקר לראיון.

מחר בבוקר. זו נסיעה ארוכה, הייתי צריכה לצאת באותו יום.

אחרי שמ"ע התאוששה, סיפרתי לה שאני נוסעת לאילת. היא התרגשה לשמוע ושאלה אם יש לי קורות-חיים, אמרתי לה שלא. מצילת החיים שהיא - היא עזרה לי לכתוב אותם. היא פתחה את העותק של קורות החיים שלה במחשב ואמרה לי למחוק את הפרטים שלה ולמלא במקומם את הפרטים שלי.

כמובן, הדף התרוקן ככל שהחלפתי את הפרטים. לא היה לי הרבה לכתוב - ושמרתי הכל בדיסקונקי. אספתי את כל החפצים שלי מהמחסן כשאני נאלצת להשאיר הרבה ספרים (עליהם כתבתי את שמי) מאחור וגם את ארגז הסיפורים האהוב שלי שבו רומנים וסיפורים שכתבתי מגיל 6, מאחר ולא היו לי ידיים לסחוב אותם איתי עד לדרום הרחוק. לפני שיצאתי, מ"ע התעקשה להלוות לי 300 שקלים ואת האמפי3 שלה כדי שיהיה משהו שיעביר לי את הנסיעה. היא אמרה שהיא מקנאה בי, שהיא היתה נותנת הכל בשביל להיות שוב בת 19 כשכל האפשרויות לפניה. היא אמרה לי לנצל כל רגע ולפרוק את כל מה שלא פרקתי עד היום. לא הרגשתי כמו מושא לקנאה ולא היה לי מושג כמה אקשיב לעצה הזו בעתיד, במודע או שלא במודע... היה לי גוש ענקי בגרון. תפסתי אוטובוס לאילת כבר באותו ערב.

לא אשכח את הנסיעה הזו. שש שעות של פחד מהלא-נודע - לא היה לי מושג למה לצפות. הייתי באילת רק פעם אחת לפני כן, בגיל 9. לא זכרתי כלום חוץ מהקופצים מהגשר, וגם זה היה מטושטש. בכל זאת, עברו 10 שנים. הגוש בגרון לא עבר למרות שבכל הפסקה קניתי קפה גדול ועישנתי שתי סיגריות - הייתי בלחץ. שש שעות, שלוש הפסקות, רצופות בלחץ. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי; הרגליים שלי התכווצו ולא הפסקתי להזיז אותן, האיש שלידי ישן באופן רגוע מדי שהלחיץ אותי אפילו יותר והכביש והנוף שנמשכו לאחור עשו לי מה זה סחרחורת שרציתי לקפוץ מהחלון ולטבוע בין השיחים לצד הכביש.

הכל התחיל ביום האחרון.

אוקיי אוקיי... סלחו לי על הדרמטיות, אבל היה נראה לי מגניב להתחיל ככה פוסט. בכל מקרה, זה גם נכון. הכל באמת התחיל ביום האחרון שבו עבדתי במיח"א. היה לי כל-כך כואב להיפרד מהילדים ובכלל מכל השנה המדהימה שהיתה לי שם ולא הסכמתי לדבר עם אף-אחד על כך שהשנה נגמרת או על העתיד, רציתי רק לחוות את ההווה. כל הימים האחרונים היו קשים, אבל האחרון היה הקשה ביותר.

ישבתי בחדר של המרפאה בעיסוק, הייתי קוראת לה מ', אבל כדי שלא תבלבלו אותה עם מ' החבר שלי, נקרא לה מ"ע, (ר"ת של מרפאה בעיסוק). הילדים היו נוהגים להשתולל שם על כל מני מזרנים והעבודה שלי היתה להשתולל ביחד איתם בלי נעליים. כיף. אבל באותו יום לא היו לי אנרגיות וישבתי בפינה, על השולחן, והסתכלתי עליהם כשהחיוך מאוזן-לאוזן שהיה לי כל היום, התמסמס לגמרי. פתאום, רגע לפני סיום, צנחה לראשי ההבנה שזהו, מיח"א כבר לא תהיה חלק מחיי. עכשיו הכל ישתנה. זה הכאיב לי אז ניסיתי להדחיק את הכאב ולצחוק עם הילדים. בשבילי, מיח"א היתה הבריחה מהמציאות. להיות עם הילדים, לשחק איתם, לקבל אותם בבוקר ולטפל בהם - הם היו רק 8 ילדים ואני, הם, הגננת והסייעת היינו ממש כמו משפחה גדולה! איך אני יכולה לקום ולהמשיך הלאה אחרי שהיתה לי משפחה למשך שנה שלמה?!

המחשבה שעברה לי בראש באותו רגע היתה, "מה יהיה?"

לא כי לא ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה להיות סופרת וידעתי שאני רוצה להגיע למצב שאני עובדת בתחום, או אולי לא עובדת אבל כותבת למחייתי. אבל חוץ מזה, רציתי להשתחרר מהעול הזה של לגור עם ההורים המחמירים שלי, רציתי להיות עצמי גם כשאני בבית מול הטלוויזיה ולא רק כשאני בחוץ עם חברים. היה נמאס לי לעבור ביקורת בכל כניסה ויציאה מהבית, לספוג מבטים פגועים בכל פעם שפלטתי קללה ברגעי כעס או להאלץ לענות כל הזמן על שאלות כמו, "היה שם כשר?" או, "למה את כל הזמן מסתובבת רק עם בנים? אין לך חברות?"

 

אני עומדת לשתף אתכם במשהו שהוא מאוד אמיתי בשבילי ושאיש אינו יודע עליו חוץ מכם עכשיו: מאז שאני זוכרת את עצמי, היו בתוכי יצורים קטנים. הם שכנו לי בתוך הראש ותמיד היו מפטפטים המון, צוחקים, מזלזלים או פשוט עושים הרבה רעש. הם כל-כך פעילים וכל-כך מטרידים שאפילו נתתי להם שם: מורלוקים. נתתי להם את השם הזה ממש מזמן, אני לא זוכרת מתי, אני רק זוכרת שמאז ומתמיד הם היו המורלוקים שלי; הם הסיבה לבעיות הריכוז ותמיד היו לי ויכוחים איתם באמצע מבחני בגרות או שיעורים, באמצע שחברה היתה מדברת יותר מדי והייתי מתעייפת מלהקשיב לה ובעיקר במקלחת או בלילה במיטה. באותו רגע, כששכבתי יחפה על השולחן ההוא, המורלוקים שלי השתוללו! הם ממש כאילו רצו לפרוץ לי מהראש דרך העיניים והאוזניים והאף, לקפוץ מהשולחן אל הרצפה ולרוץ אל החופש. ואולי הם יודעים לעוף? אם כן, הם יטפסו על המנורות וישברו את החלונות ויעופו דרכם אל העננים וישקיפו למטה אל העולם ויצחקו על כולנו. לפעמים הם לחצו כל-כך חזק על הראש שלי שהייתי חייבת לקחת רגע, לצאת ולנשום אוויר. התאמצתי מאוד לא לבכות באותו רגע, כי לפעמים הם גורמים לי לבכות כשהם מפחידים אותי ואז הם מאוד הפחידו אותי. המחשבה להישאר עוד שנה בבית עם ההורים גרמה לידיים שלי לרעוד, והלב שלי הרגיש פתאום כבד מדי לחזה.

השעה הסתיימה והילדים יצאו מהחדר וחזרו למטה, לגן. אני ירדתי מהשולחן ונשכבתי על המזרן שעל הרצפה.

"מה איתך?" שאלה מ"ע.

"בסדר," שיקרתי. למה שיקרתי? אני לא יודעת. אולי התביישתי.

אתם חייבים לדעת לפני שאני ממשיכה שהערצתי את מ"ע. לא הכרתי אותה כל-כך, כל מה שידעתי עליה זה שהיא מרפאה בעיסוק בת שלושים פלוס, אבל האינטואיציה שלי היתה כל-כך חיובית לגביה, הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה יותר, ללמוד ממנה, אולי אפילו להיות כמוה. לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד אף פעם. מעולם לא היתה לנו שיחה מעבר לעבודה, חוץ מפעם אחת שנכנסתי לחדרה רק כדי לבקש כמה מסמכים ולפני שיצאתי היא שאלה, "את אוהבת את טמטיישן?" ועניתי, "היא מדהימה." והיא אמרה, "רואים עלייך." וחייכה אלי. יש לה חיוך מהמם עם גומות. אבל חוץ מזה מעולם לא תיקשרנו הרבה.

"את נראית גמורה." היא אמרה לי.

"אני תמיד נראית גמורה, זה סימן ההיכר שלי." אמרתי.

היא צחקה והיה לנו סמאל-טוק, ואז נראה היה שהיא באה לצאת מהחדר. באותו הרגע, חוש ההישרדות שלי אמר לי שאם זו הפעם האחרונה שאני רואה את מ"ע אי-פעם, אסור לי לפספס את ההזדמנות. אני חייבת לדבר איתה, להכיר אותה, לפתור את הבלאגן שיש בתוכי ולהשתיק כבר את המורלוקים הארורים.

תוך כדי שאספה כמה דברים, התרוממתי קצת מהמזרן ואמרתי, "אני מתחרפנת."

"ממה?"

פשוט זרקתי את זה באוויר. מה יקרה? אני לא אראה אותה שוב, "אני לא רוצה לעזוב, כי זה אומר שלא ישאר לי מקום. אני לא רוצה להמשיך לגור בבית."

"רע לך בבית?"

"לא טוב," ניסחתי מחדש, "אני רוצה לצאת משם."

"אז צאי." היא אמרה. נשמע כל-כך פשוט.

"ניסיתי." אמרתי, "שלוש פעמים למעשה, אבל ההורים שלי הם אנשים מאוד קשים. הם מצאו אותי ואספו אותי הביתה בכל אחת מהפעמים. אני עומדת להתפוצץ שם בבית."

היא הפסיקה להתעסק בעניינים שלה והישירה אלי מבט, "תקשיבי," היא אמרה, "אני חייבת לזוז כדי לא לאחר לגן אחר, אבל אני רוצה שנמשיך לדבר על זה. קחי את המספר שלי ודברי איתי מתי שתרצי. נקבע וניפגש ונסיים את השיחה הזאת."

היא הביאה לי פתק עם המספר שלה והרגשתי שהיא הביאה לי כרטיס לוטו שעתיד לזכות. שמרתי עליו מכל משמר ושמרתי אותו גם בטלפון תחת שמה. אבל עברו שבועות, מיח"א הסתיים והמספר לא חוייג. לא יודעת למה, אני מניחה שלא העזתי. אני יודעת שאני תמיד נשמעת כמו זורקת זין אמיתית פה בבלוג, אבל בתקופה ההיא הייתי הרבה יותר אבודה מהיום, זו הסיבה ש'בואו נדבר היסטוריה' זה התאג שהכי קשה לי לעדכן.

 

הרבה זמן חלף, באמת המון. כלומר, השנה החדשה כמעט התחילה ולא מצאתי לעצמי מקום חדש לשרת בו עד הרגע האחרון. אמא שלי רצתה שאני אשרת במקום שקרוב לבית וסידרה לי גן אחר לעבוד בו שהוא במרחק הליכה, שחברה שלה היא הרכזת בו. גן לילדים אוטיסטים. לא היה לי שום דבר אחר בידיים, ולמרות שלא אהבתי את הרעיון לשרת כל-כך קרוב לבית, הסכמתי. זה עדיף משום דבר.

זו היתה עמותה דתית, ולמרות שהחובה שם היתה להתלבש צנוע, התלבשתי כרגיל. לא היו לי בגדים צנועים ולא התכוונתי לבזבז את המשכורות הקטנות שלי על בגדים שאני לא רוצה לקנות. היה קיץ והיה לי חם וגם ככה שנאתי את החיים שלי באותה התקופה. לא רציתי לגור בבית ולא רציתי לעבוד בעבודה הזאת ולא סבלתי אף אחד מהאנשים שהייתי בחברתם, כל מה שעשיתי כל היום היה לקרוא ספרים ולברוח מהמציאות. אם זה לא מספיק - הרבנית שהיתה הרכזת של העמותה וגם חברה טובה של אמא שלי אמרה לי פעם, "אני מוכנה לספוג את העובדה שאת לא מתלבשת צנוע כדי שתישארי איתנו כי אני יודעת כמה חשוב לאמא שלך שתעבדי פה בעיר, אבל בגלל שאת עובדת במקום שבו את גרה, לא מגיע לך כרטיס נסיעות." מחיתי כמובן. מאמא צריכה את הנסיעות חינם שלה, זה הפך לי את החיים לכל-כך קלים, לפעמים הייתי נוסעת בלי יעד רק כדי שיהיה לי מקום שקט לקרוא בו. התעקשתי, והיא אמרה שהיא תראה מה היא יכולה לעשות.

אחרי כמה ימים אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אמרה שהיא יכולה לסדר לך חוגר למרות שאת עובדת קרוב לבית, אבל בתנאי אחד."

"איזה תנאי?"

"שפעם בשבוע תבואי לשיעור תורה שלה במדרשה של הבנות."

צחקתי. לא חשבתי שהיא רצינית, אז באמת, צחקתי מכל הלב.

"היא עושה בשבילך דבר כזה, זה המעט שאת יכולה לתת בחזרה."

כשהבנתי שהיא רצינית, אני מנחשת שההבעה על הפנים שלי היתה שווה מליונים, "מה? - לא." אמרתי, "אני לא הולכת לחרא הזה." אל תבינו לא נכון, אני אדם מאוד סבלני, אבל שמעתי כל כך הרבה חפירות דתיות בבית שעוד שעה בשבוע היה נראה לי כמו עינוי נפשי. המורלוקים ירדו לי לתחתונים.

"היא עושה בשבילך הרבה, תעשי את זה בשבילה."

"אני בטוחה שהיא יכולה להסתדר שם בלעדיי."

"את יודעת למה אני מתכוונת," היא אמרה, "תנסי את זה חודש אחד ונראה מה תחשבי."

אז הסכמתי. קיבלתי את החוגר שלי ורגע לפני השיעור, סימסתי לידיד שלי, 'תתקשר אלי בעוד 10 דק' בדיוק, זה דחוף.'

10 דקות אחרי שהשיעור התחיל, שהרגישו כמו 10 שעות, שיחת טלפון. 'יאיי!' סיננתי בלב, המורלוקים שלי גיחכו. העפתי מבט בטלפון והתנצלתי, "סליחה, זו שיחה דחופה." ויצאתי החוצה. ישבתי על הספסל ודיברתי איתו, הסברתי לו את הסיטואציה ופטפטנו עד שראיתי את הבנות יוצאות מהמדרשה. לקחתי את הרגליים ועפתי משם, בחזרה אל הספרים שלי.

עשיתי את זה גם בפעם השניה. אמא שלי אמרה לי, "הרבנית אומרת שאת תמיד מדברת בחוץ בטלפון בזמן השיעור, תסגרי אותו כשאת נכנסת, זה לא יפה."

"לא," אמרתי לה, "מה שלא יפה זה להכריח אותי לשמוע דברים ששמעתי כל החיים ושאני לא מעוניינת לשמוע יותר. לא רציתי להיות שם, היא הכריחה אותי, אז אני שם, אבל לא בשיעור. אני שונאת את הבנות ואני שונאת את המדרשה הזאת."

 

סוכות הגיע, בדיוק התקופה הזאת של השנה, ובמוסדות של חינוך מיוחד אין חופש בחגים, אז המשכתי לעבוד כל יום מ8 עד 5. אחותי באה להתארח בבית עם בעלה למשך החג ואמא שלי החליטה לתת לזוג את החדר שלי. ואיפה אני אשן? - יש מזרן, קחי אותו, תניחי מתחת לשולחן במטבח ושני שם.

אני לא מתפנקת, באמת, ישנתי ברחוב עשרות פעמים, אבל באותו רגע הרגשתי השפלה אמיתית. הושפלתי, כן, אבל לא נתתי לזה לחרפן אותי. הייתי אז מאוד מאופקת, הרבה יותר מהיום. הייתי לוקחת מזרן כל לילה, שמה מתחת לשולחן, לוקחת ספר וקוראת עד שנרדמתי. בשבע בבוקר הייתי קמה, מרימה הכל למקום והולכת לעבודה.

בוקר אחד התעוררתי למשמע צעקות, "ג'אם, זוזי כבר!" אני שומעת, ומשהו דופק לי על הרגליים, "את מפריעה!"

פתחתי את העיניים ואני רואה את אבא שלי מתכופף מאחוריי ומנסה לפתוח את הארון, אבל הרגליים שלי עומדות לו בדרך. שש בבוקר, למען השם. שעה לפני שאני צריכה לקום. קיפלתי את הרגליים והוא פתח את הארון, הוציא משהו וחזר לענייניו. בלי לצפות לזה, דמעות החלו לזלוג לי. בכיתי ממש בשקט, מנסה לא להשמיע ציוץ, כי אם אבכה עכשיו יגידו לי, "מה את בוכה? מה יש לך?" ואני לא ארצה לדבר ויגידו לי, "רק משוגעים בוכים בלי סיבה!" זה מה שאמא שלי נהגה לומר.

נרגעתי, קמתי והלכתי לעבודה.

 

העבודה בגן היתה בסדר. היה לי קשה שם פי אלף מאשר במיח"א אבל התרגלתי. הילדים היו מתוקים מאוד והיה לי קשה לראות את ההתמודדות שלהם. רציתי להתיישב איתם על הרצפה ולנוע אחורה-קדימה, לא לדבר עם אף אחד, קינאתי בהם שאף אחד לא שופט אותם כשהם עושים את זה, אבל החובה שלנו היתה לעצור אותם כשהם מתנתקים ולא לתת להם להמשיך. אז בכל פעם שילד היה מתנתק, הייתי מנערת אותו, ותאמינו לי, כאב לי לעשות את זה.

הבת-שירות השניה היתה נערה ג'ינג'ית עם נמשים, ילדה טובה ירושלים עם קול חלש ועמידה כפופה. רציתי לנער אותה ולהגיד לה שהיא נראית כאילו שהיא רוצה לצאת מהעור של עצמה בכל רגע נתון ושתשתחרר! אבל לא עשיתי את זה, גם כי זה לא ענייני וגם כי תכלס, היא לא עניינה אותי.

היה ילד אחד שמנמן שתמיד היה מוריד את הבגדים, גם את התחתונים, ומתחיל לרוץ עירום בחצר. היינו צריכים לרדוף אחריו ולהלביש אותו לפחות שלוש פעמים ביום.

היה ילד אתיופי קטן שהיה כל הזמן מתנתק, וכדי לשחרר אותו גיליתי שהדרך הטובה ביותר זה להביא לו משחק הרכבה. זה היה מיד מעסיק אותו.

היתה ילדה דוסית אחת שהיתה צרחנית לא קטנה. כולם בגן היו שקטים, אבל היא, כשפתחה את הפה, היו שומעים אותה עד ניו יורק ושולחים שגריר לשאול אם הכל בסדר. היא היתה בוכה בקולי קולות וזה היה גורם למורלוקים שלי להשתולל כמו סופת הוריקן.

הילד שאני הכי זוכרת היה ילד גאן אחד. הוא היה רק בן 5, אוטיסט, וידע את כל האותיות ואת כל המספרים. בחיי, הוא היה יכול לספור בלי לעצור, ואם לא היית עוצר אותו היה מגיעה למליונים. הוא זכר בעל-פה כל מה ששמע אי פעם וידע לקרוא ולכתוב. הוא היה מדקלם שירים בעל-פה, סיפורים, משחקי מחשב, הכל. היה בו משהו מאוד מיוחד והוא הזכיר לי קצת את 'מטילדה' של רואלד דאל. כבר חששתי שיתחיל להזיז דברים בכוח המחשבה, כי תאמינו לי, הוא לא היה מאותגר שכלית מספיק בשביל היכולות שלו. הייתי יושבת איתו ומספרת לו סיפורים, מנסה לגרות קצת את המוח המבריק שלו. אבל אף אחד אחר לא באמת השקיע בו וכאב לי. איזה בזבוז!

יום אחד אחרי שישבנו בחצר וסיפרתי לו אגדה של האחים גרים (אני לא זוכרת איזו), קראו לילדים להיכנס. הגננת הושיבה אותם בחצי עיגול ואני התיישבתי מאחוריהם. פתאום הוא התחיל לבכות, לא בכי כזה שילד בוכה כשלוקחים לו את הצעצוע, אלא בכי היסטרי שהם בוכים ולא מצליחים אפילו לנשום.

"מה קרה?" שאלה הגננת.

הוא הסתכל עליי והצביע עליי, ממשיך לבכות בהיסטריה.

"אני לא מבינה, תדבר. מה קרה?"

הוא ממשיך להצביע עליי, בוכה ובוכה.

ניסיתי להגיד שהוא רוצה כנראה לשבת לידי, אבל הגננת השתיקה אותי. היא רצתה שהוא יסביר לה בעצמו, "מה קרה?"

הוא לא אמר מילה, רק בכה וניסה לרוץ אליי, אבל הגננת תפסה אותו והמשיכה להתעקש שיגיד לה במילים מה מפריע לו. הוא שוב ניסה לרוץ אליי והיא שוב תפסה אותו. היה לי מאוד קשה לראות את זה, רציתי להושיב אותו על הברכיים שלי ולחבק אותו חזק. הוא היה מסכן מאוד והיה זקוק לסוג אחר של דרבון.

בסוף הוא לא אמר מילה והגננת השאירה אותו איפה שישב ואמרה לסייעת להחזיק אותו כדי שלא יקום, ובמשך כל המפגש הוא רק הסתכל עליי ושלח אליי את הידיים שלו, מנסה להגיע...

רציתי למות.

 

כשהגעתי הביתה באותו יום, אמא שלי קיבלה אותי בצרחות.

"למה לא הרמת את המזרן שלך כשהתעוררת הבוקר?"

"כנראה שכחתי," אמרתי, מנסה לרמוז שהצרחות ממש מטרידות אותי. החדר שלי כבר לא היה החדר שלי אז לא היה לי לאן לברוח מזה ולא היתה לי דלת לטרוק.

"אמרתי לך להרים אותו כל בוקר כדי שלא יהיה בלגן! הייתי צריכה להרים אותו במקומך!"

"בסדר, סליחה!" אמרתי, "סליחה שאני לא יכולה לישון על הגג ולחסוך לך את כל זה!"

"אל תהי צינית איתי." היא אמרה.

"אני לא צינית, אני באמת מצטערת. הייתי מעדיפה לישון על הגג." אמרתי, "אני ישנה מתחת לשולחן האוכל למען השם, כדי שלט' וצ' יהיה איפה לישון!" (ט' וצ' הם אחותי ובעלה.) "אני לא אוהבת את זה, אוקיי? אני שונאת את זה. יכולתם לתת לי לישון עם ר', אבל לא. דחפתם אותי מתחת לשולחן כמו כלב מחמד!" הנה המורלוקים מתחילים להתפרץ.

"את יודעת שלא יכולת לישון עם ר', אין מקום אצלה!" שיקרה אמי. ידעתי שיכולתי לישון עם אחותי בחדרה, המיטה שלה היתה נפתחת והיה שם מקום גם לאורגיה של עשרה אנשים. הסיבה שלא יכולתי לישון איתה, היא שאמא שלי לא רצתה. אני לא יודעת מה הסיבה, והניחוש שלי אז ועד היום הוא שהיא נגעלת מג'אם, הכבשה השחורה המופקרת שמי יודע איפה היתה.

מאוד תסכלה אותי העובדה שאני עובדת, עם עקמת בגב, ישנה על מזרן דק מתחת לשולחן, כשהם בחופשת סוכות, ישנים עד הצהריים במיטות הרכות שלהם. הייתי מתנדבת בשמחה לישון על הספה בסלון, אם היו נותנים לי הזדמנות להגיד את דעתי, אבל זה לא משהו שקורה בבית שלהם. הכל מחליטים בשבילך. מגיל אפס אמא שלי הייתה מדברת בשמי, לא שואלת אותי, אלא מחליטה מה אני אוהבת או לא אוהבת לאכול ומה מתאים לי או לא מתאים לי לעשות עם הזמן שלי. עד היום היא עוד מנסה לעשות את זה, וכשאני אומרת לה שהיא טועה, ("כבר עשרים פעם אמרתי לך שאני אוהבת ירקות מוקפצים, את פשוט החלטת שאני לא.") היא מתעצבנת ועושה מזה סצנת דרמה ("את קוראת לי שקרנית?").

"בסדר," אמרתי, "אין מקום אצלה, אז אני ישנה מתחת לשולחן בלי להתלונן ובוקר אחד מיהרתי ושכחתי להרים את המזרן המזויין! תתגברי!" ויצאתי מהבית בטריקה.

הייתי שמחה כמובן לטרוק את דלת חדרי בפרצופה, אבל זה מה יש.

 

בצהרים אכלנו בסוכה. אחותי הסתכלה עלי בצורה מוזרה כל הארוחה עד שבאיזה שלב היא אמרה, "מה יש לך, ג'אם? את נראית עצבנית."

"אני לא." שיקרתי. מתחילת הארוחה לא אמרתי מילה אבל הייתי מלאה בכעסים על כל העולם. שנאתי כל. מה. שזז.

"אל תשקרי, רואים שכן."

"לא בא לי לדבר על זה." אמרתי.

"את כזאת מניפולטיבית." היא אמרה.

"סליחה?"

"את אמנם שקטה אבל משדרת מן כעס כזה החוצה וכל הסביבה שלך מרגישה לא בנוח."

"את מעדיפה שאני אקום מהשולחן כדי שיהיה לך יותר נוח?"

"לא, את יודעת למה אני מתכוונת! את שולטת בכולם!"

"שולטת בכולם?" הסכו"ם פשוט צנח לי מהידיים, "איך אני שולטת? לא אמרתי מילה כל הארוחה, את פתחת את הנושא. איך אני שולטת?"

"את כאילו לא אומרת מילה ונראה שאת שקטה ובלתי-נראית, אבל את בעצם שדה! את משתמשת בשקט הזה כדי לשלוט בכולם! את מניפולטיבית."

"אם זה היה נכון, ט', הייתי הלילה ישנה בחדר שלי בשקט ולא על מזרן בעובי של מחברת, והייתי מרגישה חופשיה לדבר בבית בלי להיות מותקפת על ידי חמישה אנשים."

"זה לא קשור, את יודעת טוב מאוד מה את עושה כי זה בכוונה, את מתמרנת את הבית כולו לטובת הצרכים שלך בלי להוציא מילה מהפה!"

קמתי מהשולחן ויצאתי מהסוכה, מתגברת על העבודה שאין לי דלת לטרוק, והסתובבתי ברחוב עד הערב. למזלי, נהגתי ואני נוהגת עד היום, להכניס ספרים קטנים יותר לכיסים. הזדקר לי ספר קטן מהכיס האחורי של הג'ינס ואחרי שהתעייפתי מללכת וכבר החשיך, התיישבתי מתחת לפנס רחוב וקראתי.

במשך כמה ימים, כל המשפחה עשתה עליי ברוגז בגלל הויכוח הזה. הרי אם הם חייבים (והם לא...) לבחור צד, ברור שזה יהיה הצד שלה. אם יש משהו שאתם צריכים לדעת על המשפחה שלי, זה שהבית הוא מסעדה והיא הלקוחה העשירה ביותר. ט' תמיד צודקת.

 

בפעם השלישית שהייתי אמורה להגיע לשיעור של הרבנית, לא הלכתי. ישבתי בחדרי, אחותי לא היתה בבית, אני מנחשת. אני לא כל-כך זוכרת; אני רק זוכרת שציירתי, כשפתאום דפיקות בדלת.

"מי זה?" שאלתי.

הדלת נפתחה לכדי סדק וראש מכוסה במטפחת הציץ פנימה, "אפשר?"

"מי את?" שאלתי.

"את לא מזהה אותי?"

ניחשתי שהיא אחת מהבנות במדרשה, מי זו עוד יכולה להיות, "אהה." הסתכלתי עליה במבט שמבהיר שאני עדיין לא מזהה אותה אבל זה לא מטריד אותי במיוחד. מאאן הייתי נערה מרירה, "מה רצית?"

"יש שיעור עוד מעט ועוד לא הגעת, אז שלחו אותי לחפש אותך."

"אני לא באה." אמרתי לה.

"למה?"

"כי אני לא רוצה."

"חבל..." היא אמרה, הסיטה את הראש קצת לצד כאילו שאוזן אחת כבדה לה יותר מהשניה, מנסה לשוא להעביר לי אמפאטיה בשפת גוף מבויימת, "את בטוחה?"

"לגמרי."

"טוב..." היא אמרה והרימה את הראש, על הפנים שלה הייתה ההבעה הכי 'דווקאית' שראיתי מימיי, "זה יעבור לרבנית."

 

"זה יעבור לרבנית"...??? - מי לעזאזל הבחורה הזאת חושבת שהיא? אני לא ילדה בתיכון שמלשינים עליה למורה כי היא מבריזה מהשיעור. למה אנשים חושבים שחופש מחשבה וחופש תנועה הם לא רלוונטיים? חוץ מזה, מה זה? איום? זה אמור להפחיד אותי? כי אם כן, זה היה כישלון חרוץ.

לקחתי את הטלפון שלי, יצאתי מהבית והתיישבתי בפארק. היה חשוך וכדי שהבנות מהמדרשה לא יזהו אותי שמתי גם את הברדס של הג'קט על הראש. העברתי מספרי טלפון בנייד ונעצרתי במ"ע.

מ"ע... הרגשתי כאילו שנים לא ראיתי אותה. אחרי משהו כמו דקותיים, לחצתי על הירוק. מתקשר.

"הלו?" הקול שלה.

"מ"ע?"

"כן...?"

"זאת ג'אם, מה נשמע?"

"ג'אם!" היא אמרה, "עבר המון זמן... למה לא התקשרת? מה נשמע?"

"לא טוב." אמרתי, "אני מצטערת שאני נופלת עליך, אבל אני צריכה עזרה."

זו היתה הפעם הראשונה בחיי שביקשתי ממישהו עזרה. אף פעם לא העזתי, אפילו לא בהכנת שיעורי בית, שאמנם עשיתי רק פעמים בודדות אבל לא ביקשתי עזרה באף אחת מהפעמים האלה, ואפילו כשהייתי בתסבוכת רצינית. התרגלתי כל כך לעובדה שהבעיות שלי הן לא בעיות שאני יכולה לשתף בהן את המשפחה שלי והתרגלתי לפתור הכל בעצמי. אפילו לא להתייעץ עם אף אחד, אפילו לא לדבר או לפרוק. הייתי כותבת כדי לפרוק, וחושבת לבד על פיתרון. פתאום עמדתי שם בפארק, מתחת לעץ, מבקשת עזרה מאדם שתכלס היה זר לחלוטין! לא האמנתי למה שיוצא לי מהפה.

"מה קרה?"

סיפרתי לה הכל. על ההורים שלי, על התקופה האחרונה שישנתי בחדר האוכל, על הויכוח עם אחותי.

מ"ע זעמה. "איך היא מעיזה להאשים אותך בפאסיב אגרסיב כשהיא עושה בדיוק את אותו הדבר?! היא בבירור שולטת במשפחה שלכם; היא מקבלת את החדר שלך, בגלל כמה דברים שהיא אמרה לך כולם עשו עלייך ברוגז ולא מדברים איתך, כל מה שהיא אומרת הוא קדוש קודשים. זה מגעיל! והיחס שאת מקבלת בבית הוא פשוט מחפיר, זו לא צורה לחיות בה. את צריכה לצאת משם."

קבענו להיפגש למחרת בערב בפאב הבית שלה - הברון.

 

לא יכולתי לחכות למחר בערב, רק על זה חשבתי. סיימתי לעבוד, ובלי לעצור בבית לארוחת צהרים, תפסתי אוטובוס ונסעתי אליה. בהתחלה עליתי אליה לדירה, היה לה חתול ובית קטן ויפה. הריח בדירה שלה היה ממכר. לא רק כי הדיף ריח של סיגריות, אלא גם כי היה בו משהו שגרם לי להרגיש שייכת, ועד היום אני לא יודעת להגיד מה זה היה.

ישבנו בקפה גרג מאוחר יותר ודיברנו על הא ועל דא. היא שאלה מה אני עושה עכשיו וגילתה עניין רב בעבודה שלי עם האוטיסטים. בסביבות שמונה, פאב הברון נפתח. זה היה פאב קטן וחמוד ושקט, כמו שאני אוהבת. אלה הפאבים הכי נעימים כי יש בהם תמיד אנשים מעניינים ואם לא, שקט שם אז אפשר לחשוב או לכתוב. הרבה שנים לא הייתי שם ואני תוהה אם המקום עדיין קיים.

"אכלת משהו היום?" היא שאלה כשהתיישבנו על הבר.

"אמממ..." חשבתי, "אכלתי בגן יוגורט." לרגע הקשבתי שוב למשפט הזה בתוך הראש והמורלוקים צחקו. נשמעתי כמו ילדה בת חמש.

"יוגורט?" היא אמרה, "זה לא אוכל."

"זה לא אוכל." הסכים איתה הברמן.

"את צריכה אוכל אמיתי."

"יש המבורגרים," הציע הברמן, "הם באמת טובים."

"תביא לנו שניים, עליי." היא אמרה.

אכלנו המבורגר. היא שתתה בירה ואני שתיתי וויסקי. שתיתי אותו כל-כך מהר ונראה שהיא מתרשמת, מה שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. "ואוו, איזי עם הוויסקי, ג'אם."

"עוד אחת?" שאל הברמן.

"יאפ."

ודיברנו. דיברנו על הבית, היא סיפרה לי מה עברה בעצמה בילדותה, על הימים שרצתה לעזוב את הבית ועל כך ששירתה בצבא כמה שיותר רחוק כי היחסים שלה עם ההורים לא היו טובים. נושא השיחה הוסט בנקודה מסויימת והתחלנו לדבר על מיח"א. כל-כך התגעגעתי למיח"א.

"מה שלום י'?" שאלתי. י', למי שלא קרא את הפוסט על מיח"א, הוא הילד הכי מתוק בעולם.

"לא בסדר." היא אמרה, "אמא שלו צריכה סירוס."

"למה?"

"כי היא לא מפסיקה להביא ילדים ולהזניח אותם, זה למה. צריך לסרס את האישה הזאת."

"היא עדיין לא שמה לו את המכשירים?"

"לא רק זה." אמרה מ"ע, "היא מזניחה גם את הבת השניה שלה. יש סיכוי שגם היא חרשת והיא לא מביאה אותה לבדיקות. אמרו לה להביא את הבת והיא הבטיחה שתביא, אחרי שבוע אמרו לה שוב והבטיחה שתבוא, לא באה. אמרו לה תבואי ונעשה לה בדיקה חינם, רק נבדוק שהשמיעה בסדר! אמרה שתבוא, ולא באה. האישה הזאת משוגעת יותר מבעלה, בחיי. והיא עוד בהריון תשיעי...? מה נסגר?! ותאמיני או לא, אבל הכי גרוע זה שעכשיו אבחנתי אצל י' אוטיזם."

"מה?!" זינקתי, "הוא לא מתנהג כמו אוטיסט!"

"כי הוא לא, אבל אם הוא ימשיך לקבל את ההזנחה הזאת, הוא יהיה."

"פאק," אמרתי, "צריך לנער את אמא שלו."

"אני לא מדברת על אמא שלו, אני מדברת עליך." היא אמרה. הלב שלי קפץ לגרון וכמעט נחנקתי. עלי...? איך אני קשורה? "את היחידה שהצליחה להגיע אליו. בטח כבר שמעת את זה מד' (המנהלת של גני מיח"א). לפני שהתחלת לעבוד איתו, הוא היה במצב הרבה יותר גרוע. מאז שהגעת הוא השתפר פלאים, הוא מתקשר הרבה יותר משנה שעברה, מדבר יותר ברור, אוכל יותר טוב, מתבטא. מאז שעזבת, שוב חלה ירידה משמעותית בתפקוד שלו; הוא כבר לא מדבר כמו אז והוא מתחיל להתנתק מכולם."

"את מדברת ברצינות?"

"כן. הוא ממש אוהב אותך, ג'אם, הוא עדיין קטן ואפשר להוציא אותו מזה. הוא צריך לעבוד איתך."

"אני יכולה להקדיש לו נגיד... יום בשבוע."

"לא, זה לא מספיק," היא אמרה, "תני לו יומיים שלושה לפחות, וזה אולי יתן סיכוי. הוא ממש במצב רע, אני מרחמת עליו."

אבל איך? אני אפילו לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו!"

"את עוזבת את הבית, זה לא דיון." היא אמרה, "אבל אסור לך לעזוב את י'. את חייבת לעבוד איתו כדי להציל אותו, אני לא סתם אומרת לך, הוא יהיה אוטיסט אם תעזבי."

אוטיסט. המילה הזאת גרמה לי עור אווז ופתאום הדמות של י' עלתה בראשי, מתנדנד קדימה אחורה, קדימה אחורה... אלוהים, לא. רק לא זה.

 

באמצע השיחה אמא לי התקשרה. מ"ע אמרה לי לא לענות, כדי לא להרגיל אותה שאני תמיד זמינה. היא התקשרה שוב. ושוב. ושוב. ברצף. בפעם החמישית בערך, לא יכולתי יותר ועניתי. מ"ע עשתה לי פרצוף חמוץ ושיקרתי לאמי ואמרתי לה שאני לא יכולה לדבר כי אני עם בני דודים (היא חשבה שאני אצלם) ושאגיע הביתה בקרוב. אחרי שחקרה בדיוק מתי ובאיזה אוטובוס, ניתקתי. המשכנו לדבר כל הלילה, הרגשתי תענוג שמישהו באמת מקשיב ומתעניין בי, ובצער, נסעתי הביתה.

נפגשתי איתה עוד שלוש פעמים אחר כך, וכל פעם המצאתי שקר אחר כדי להגיד לאמי היכן אני. לא רציתי לספר לאף אחד על מ"ע. רציתי שהיא תהיה רק שלי.

בלילה הרביעי תכננו בדיוק מה נעשה, דיברנו לפחות עד 3 בבוקר ואז נסעתי הביתה.

ישנתי במיטה שלי באותו הלילה כי אחותי ובעלה נסעו, ובבוקר התקשרתי לאמי ואמרתי לה שלא אלך הבוקר לעבודה כי אני לא מרגישה טוב.

"בסדר, תעשי מקלחת ותתקשרי להגיד לי איך את מרגישה."

"אוקיי." ניתקתי, והתחלתי לארוז.

ארזתי הכל, ה-כ-ל. לקחתי את הבגדים, הנעלים, הניירת, הספרים, הפוסטרים. אבא שלי עובד במשרד שנמצא ממש צמוד לבית, דלת אל דלת. הבית היה ריק אבל ידעתי שהוא יכול לדפוק לי בדלת בכל רגע ולשאול איך אני מרגישה, אבל הקשר בינו לבין אמי היה כל-כך דפוק והם לא סיפרו כלום אחד 

לשניה אז לא באמת דאגתי כי ניחשתי שהוא לא יודע.

מ"ע התקשרה. "את מוכנה?"

"בדיוק סיימתי, את פה?"

"אני בחוץ."

לאט לאט, אני והיא התחלנו להעביר את כל התיקים שלי מהחדר אל האוטו שלה שחנה בחוץ, ככה, באור יום, עשר בבוקר בערך. הדבר האחרון שעשיתי היה לפתוח את הטלפון הנייד שלי ולהוציא את הסים. שמתי את הסים בכיס האחורי, השארתי את הנייד על שולחן-הכתיבה, כיביתי את האור, ונסענו.

כשסיימתי ללמוד לא הלכתי לעשות צבא. גם כי חשבתי שבטח יתקעו אותי בעבודה משרדית משעממת (כמו רוב החיילות) וגם כי נראה היה לי שיש הרבה יותר מה להציע מחוץ לבסיסים, אתם יודעים, מחוץ למדים. רציתי לנצל את השנה לעשות חיים וגם לתת לאחרים. אז הלכתי להתנדב במיח"א.

מיח"א זה ראשי תיבות של מחנכי ילדים חירשים-אילמים. וזה מה שמשתמע מכך - זה בניין שהוא בעצם מרכז שיש בו תשעה גני ילדים. החל בפעוטון של תינוקות וכלה בגן לילדים בגילאי 5-6.

זו השנה הטובה ביותר שהייתה לי עד אז. מעולם לא נהניתי כל כך.

אני לא אשכח כמה רציתי כבר לצאת מהבית וללכת לגור הרחק, להיות חופשייה. אבל כמובן שגם זה לא הגיע עדיין.

 

לא סיפרתי להורים שלי שאני עומדת לעבור לגור שם, החלטתי שעדיף שהם יקבלו את זה בהפתעה. זה לא אמור להפתיע אתכם בשלב הזה, אם עקבתם אחרי כל הפוסטים של "בואו נדבר היסטוריה" עד כה. פשוט ארזתי ונסעתי, עבדתי את היום הראשון שלי במיח"א ונהניתי, ואז הלכתי לדירה ונשארתי שם.

כשאמא התקשרה לשאול איפה אני, ביתה הקטנה בת ה-18 שכנראה לא יכולה לדאוג לעצמה, אמרתי לה שאולי לא ציינתי, אבל עזבתי את הבית. שוב.

אני שוב אומרת, עם עקבתם אחרי כל הפוסטים אתם כבר אמורים לדעת שזו הפעם השניה.

היא כצפוי קיבלה את זה קשה ומיד שלחה את האבא-מוביל שיביא אותי משם. התעקשתי שלא ולא נתתי לה את הכתובת, אבל אחרי שהיא התעקשה שוב ושוב ושוב ולא הרפיתה, לא הצלחתי, פיזית, לנתק לה ולא לענות. יש לי חולשה לבכי שלה, כבר ציינתי, והיה לי קשה לשמוע אותה בוכה ומתפחלצת. אז ברוב טמטומי נתתי לה את הכתובת. הם כמובן הגיעו ועשו סצנה ולקחו אותי משם, כאילו שנחטפתי על ידי חבורת אנסים. מזל שהם לא נכנסו עם אלות, כי אז באמת היו צחוקים. ואני צינית בכל חלק של המשפט.

אחרי שהדרמות האלה הסתיימו והזמן עבר, הוא עשה את שלו ומחק את הבלגאן הזה מעל פני האדמה, מותיר אותו מתדפק רק בדלתות זכרוני כאילו שהוא נעלם ולא היה. מזל שאחרים לא יכולים לשמוע או לראות את הזכרונות שלך או "להדליק" אותם מתי שרק בא להם, זה יכול היה להיות סיוט. יש לי כל כך הרבה זכרונות שמחקתי מזמן ולא הייתי רוצה שמישהו יבוא ברוב חוצפתו וידליק אותם עבורי. בטח שלא יצפה בהם ביחד איתי.

אז התחלתי לעבוד במיח"א. בגן שלי היו 8 ילדים מדהימים, 5 בנים ו3 בנות. למדתי כיצד לתקשר בשפת הסימנים, עזרתי בכל מה שצריך, הרכבתי להם מכשירי שמיעה בבוקר, ליוויתי אותם להסעות בסוף היום. ובגלל המרחק מהבית לגן, הייתי צריכה לקום כל בוקר ב-5 כדי להצליח לעשות את זה. היו לי הרבה איחורים בתחילת השנה, מה שמרגיז כי אני בכלל רציתי לגור בדירה בעיר, ואכלתי על זה הרבה חרא. המנהלת של הגנים הייתה קשה מאוד ועשתה לי הרבה שיחות על האיחורים האלה. היה לי קשה מאוד לקום בבוקר, אתם כבר מכירים אותי, קשה לג'אם לקום לפני השמש. אבל עם הזמן, כל כך נהניתי לעבוד בגן שקמתי פשוט בכיף. כן כן, ג'מאיה שלכם קמה כל יום, שישה ימים בשבוע, ב-5 בבוקר, כדי להגיע בזמן לעבודה. וברגע שהתרגלתי ליקיצות, עשיתי את זה כמו גדולה. רק מסיבה אחת: כי נהניתי שם. אהבתי להגיע לגן, להכין קפה ולחכות לילדים יחד עם הבחורה השניה שעבדה איתי, א'. הבחורה הכי מדהימה בעולם. היינו חברות טובות בשנה הזאת ומיד ארחיב גם עליה. ואז הילדים היו מגיעים והייתי מרכיבה להם מכשירי שמיעה, הם היו משחקים ומשתוללים כמו שילדים יודעים עד שהגננת הייתה מגיעה ומשליטה סדר. בגלל שהם היו רק 8 ילדים, זה הרגיש כמו משפחה. הרגשתי כמו האחות הגדולה של 8 קטנטנים. שלגיה ושמונת הקטנטנים. חחח

 

היה ילד אחד סגור, נקרא לו י'. הוא היה כל כך מסוגר שתמיד כשכולם שיחקו ביחד הוא היה משחק לבד. אף פעם לא רוצה להצטרף. מנהלת הגנים החליטה שהוא הפרוייקט שלי כי "אלייך הוא הכי התחבר" לפי הצהרתה. בהתחלה לא ראיתי את זה, אמרתי לה שזה לא נכון אבל עם הזמן שמתי לב שכל פעם שיש לו בעיה הוא בא אליי, כל פעם שהוא צריך משהו הוא לא היה הולך לגננת, רק לג'אם. והתחלתי להתאהב בו.

אהבתי אותו כאילו היה אחי הקטן. נתתי לו הכל. היו לו בעיות אכילה והמנהלת אמרה שאני אעבוד איתו עליהן. עבדתי איתו עליהן. הצלחתי לגרום לו להיפתח ולשחק עם הילדים האחרים, לשנות גישה ולצייר בצבעים אחרים ולא רק בכחול, להסתכל לבנאדם בעיניים כשהוא מדבר ולבטא את המילים לאט בלי לחזור שוב ושוב על הברות כדי שלא יתרגל לגמגם, לא לשתות לפני שהוא בולע את האוכל, לא לבכות לפני שהוא מנסה לפתור את הבעיה, לא לצעוק בלי מילים אלא לדבר ולהסביר מה מפריע לו.

שנאתי את אמא שלו. היא הייתה אדישה למצב שלו. היא הייתה פשוט מרושעת, במילים כאלה. היא הייתה טיפשה ולא ידעה לגדל את שמונת הילדים שלה והיא הייתה בהריון התשיעי. היא הכעיסה אותי כל כך.

בעלה היה בישיבה, כי אף מקום אחר לא קיבל אותו (הוא היה חולה בנפשו), והם היו דתיים. עליהם ארחיב בפוסט אחר, כי שמרתי על קשר עם המשפחה בהמשך ונחשפתי ליותר. מה שאני כן אספר זה על היומולדת שלו.

בימי ההולדת בגן הילדים בדרך כלל הולכים ונותנים חיבוק לאמא ואז הולכים ונותנים חיבוק לאבא. כשהוא נתן חיבוק לאמא היא חיבקה בהתלהבות והוא נתן לה מן חיבוק רפוי ולא מתכוון כזה. ואז הוא הלך לתת חיבוק לאבא ופתאום אבא שלו שלח ידיים קדימה ודחף אותו בעדינות מעליו, כאילו לסמן שהוא לא רוצה חיבוק. הייתי מזועזעת. אני הייתי הצלמת בכל האירועים ובכל הדברים, תמיד המצלמה הייתה עליי. באותו רגע, שהייתי אמורה לצלם את האבא והבן מתחבקים, צנחה לי המצלמה מהיד. מזל שהיא מחוברת לי לצוואר כי אז היה לי קנס רציני לשלם עליה. זה היה מזעזע.

 

בכל יום אחרי העבודה לא הייתי רוצה לחזור הביתה. הייתי יושבת עם א' במרכז או בפארק, היינו קונות נשנושים ושוכבות על הדשא או פותחות זולה על איזה ספסל ופשוט יושבות שם עד הזמן של האוטובוס האחרון. לפעמים הייתי נשארת לישון אצלה, והיא הייתה חברת אמת. בניגוד לש' שלא הייתה בכלל שם בשבילי, היא הייתה מאוזנת. היא סיפרה לי כמה רע לה. היא הייתה לסבית מתוסכלת שבטוחה שהיא עומדת למות לבד. ואני תמיד ניסיתי לעודד אותה שיהיה בסדר ושאם היא רוצה אני אלך איתה למועדון גייז ונחפש לה בחורה. היא תמיד סירבה. היא אמרה שהיא כבר מאוהבת במישהי ולא יכולה להפסיק לחשוב עליה אבל אין סיכוי שזה יקרה כי היא סטרייטית, אז אמרתי לה לשכוח ממנה ולמצוא מישהי אחרת. היא הייתה תמיד ממורמרת בקטע הזה ולא רצתה לנסות שום דבר חדש.

היו לה הרבה בעיות זהות לשלי. אולי זה מה שקירב בינינו. גם היא הייתה מזוכיסטית בגיל צעיר יותר, היא הייתה שורטת וחותכת את עצמה. היא אמנם עשתה את זה בשביל למות (חתכה ורידים) בעוד אני עשיתי את זה רק כי רציתי להעניש את עצמי, אבל שתינו ידענו את התחושה שהכאב הזה שאת נותנת לעצמך עושה. שתינו הבנו את התענוג המעוות שבזה וזה קירב בינינו. בנוסף, היא כמעט הרגה את עצמה פעם ושלחו אותה למוסד. היא הייתה שם בערך שנה.

בתקופה הזאת, כשעבדתי במיח"א, כתבתי ספר בלשי בכתב יד. א' הייתה היחידה שאי פעם קראה אותו. היא אהבה את הספר וכל פעם ביקשה פרקים חדשים, וכשהיינו שוכבות בפארק היא הייתה קוראת אותו, ואז היינו הולכות למקדולנדס ומדברות על זה. עבורי, היציאות היומיומיות האלה היו בלתי נשכחות.

 

אני לא אשכח את הטריק של החוגר שאני וידיד שלי עשינו. זה לא כל כך קשור למיח"א ספציפית, אבל זה היה באותה התקופה ואני רוצה לשתף אתכם. בכל פעם שרצינו ללכת להופעת רוק (כולל מטאליקה כשהיו בארץ - היה שווה!) או לאיזה מועדון רוק, היינו לוקחים את הרכבת (כי למה לקחת רכב כשהרכבת היא חינם...) והיינו נוסעים להופעה. ואז כשלא היה לנו איפה לישון בלילה (כי אני הייתי מספרת להורים הפרנואידים לי שאני ישנה אצל דודים. התמחיתי בשקרים בתקופה ההיא לצערי הרב) היינו הולכים בארבע לפנות בוקר, אחרי ההופעה, שוב לתחנת הרכבת. עולים על רכבת לבאר שבע ונוסעים עד לשם, ישנים. ואז היינו יורדים בבאר שבע, ישנים בתחנה ועולים שוב על הרכבת הבאה עד לצפון, ושוב ישנים כל הדרך. ככה היה לנו "חדר" ללילה - בחינם! זה היה כיף, אני חייבת לומר. אחר כך כבר היה בוקר והיינו יוצאים מהרכבת, קונים קפה או שוקו חם והולכים הביתה או לעבודה.

 

בסוף השנה בכיתי, כי היה לי עצוב לעזוב את הילדים ואת הגן ואת כולם. שנה זה כל כך לא מספיק. אני וא' רצינו להמשיך עוד, אבל אמרו לנו שהמקומות לשנה הבאה כבר תפוסים. ואז היא אמרה לי משהו שהפך את כל המאמצים של השנה הקודמת לשווים, ובחיי, הייתי עושה את הכל מחדש. היא אמרה לי: "ג'אם, אם להיות כנה, בהתחלה הייתי מאוד סקפטית לגבייך. בגלל כל האיחורים ולפעמים היה נראה לי שאת מזלזלת וכולי. אבל טעיתי, את עשית שינוי גדול במיח"א. במיוחד עם י' שהיו לו הכי הרבה קשיים בגן. את הבאת השיגים שאף בת שירות אחרת לא הביאה."

לא ידעתי מה להגיד, אם הייתי פזיזה הייתי קופצת עליה בחיבוק אבל היא פשוט לא הייתה מהמנהלים האלה שאפשר פשוט לקפוץ עליהם בחיבוק. מלמלתי "תודה רבה" ויצאתי נבוכה מהמשרד, עוד שניה קופצת לקומה הראשונה קפיצת ראש מרוב התרגשות.

 

שתינו, אני וא', בכינו על כך שסתיימה השנה. ואז היא סיפרה לי:

"את זוכרת שאמרתי לך מזמן, לפני כמעט שנה, שיש מישהי שאני מאוהבת בה אבל אין סיכוי שזה יקרה איתה כי היא סטרייטית?"

"כן."

"טוב, אז לא אמרתי לך אז כי התביישתי, אבל זאת היית את."

נאלמתי דום. השתתקתי, לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים?!

"למה לא סיפרת לי?" פלטתי.

"כי גם ככה זה לא היה קורה." היא אמרה, "את סטרייטית."

"מי אמר?" שאלתי, "ואולי אני ביי ואת לא יודעת?"

"את ביי?"

"לא יודעת."

אני חייבת לציין שזה היה בתקופה שעוד לא ידעתי שאני ביי, אבל כאב לי שהיא לא סיפרה לי. סביר להניח שהייתי מנסה, אני מאוד פתוחה לדברים חדשים והייתי מסתקרנת מהניסיון לצאת עם בחורה. ואולי היא הייתה האחת בשבילי...? זה נשמע לי כמו פספוס. היא אמרה שהיא עדיין מאוהבת בי אבל עכשיו בגלל המרחק זה יהיה קשה. אמרתי לה שלא תנתק את הקשר והיא הבטיחה. כמו שכולם מבטיחים.

וככה נגמרה לה השנה היפה ביותר שהיתה לי.

 

תודה שקראתם, 

ג'אם.

אז הצלחתי להישאר בבית הספר במשך 12 שנה. האמת, לא חשבתי שאני אסיים את הלימודים. בחצי השנה האחרונה של כיתה י"ב, הפסקתי להגיע לבית הספר. לא יכולתי יותר, שנאתי את המסגרת הזאת. עשה לי רע להיות שם, במסדרונות, באווירה הכבדה, מוקפת בנות (למדתי בבית ספר של 

בנות, בית ספר דתי חצי פרטי). אם הייתי לומדת בבית הספר לאמנויות (כמו שביקשתי שוב ושוב מהוריי שירשמו אותי) אני מניחה שהייתי נהנית ללמוד. 

אבל שם, רק רציתי שיסתיים. המקום סבב סביב שיבוץ של ה"חכמות", ה"לא חכמות" וה"נכשלות". הנכשלות היו בודדות ממש, רוב הבנות בבית הספר הזה היו חכמות, חרשניות וחנוניות. אני לא הייתי משובצת באף אחד מהקטגוריות, למרות שהייתי נכשלת, כי אני הייתי ידועה בתור ה"אאוטסיידרית" שלא באמת מבינה מה הביג דיל להצליח במבחנים.

את רוב זמני ביליתי בספריה של בית הספר, בולעת ספרים, או מחוץ לכותלי בית הספר. הייתי מבריזנית, ואני לא אשקר לכם, זה לא כי רציתי הרפתקאות או שהיה בא לי למרוד, זה נטו כי המקום עצמו, בית הספר, נתן לי התקפי קלסטרופוביה רגשיים. לא אהבתי להיות שם.

היו לי כמה חברות. הן לא היו בדיוק בנות שהייתי בוחרת להיות חברה שלהן אם היינו נפגשות מחוץ למסגרת הזאת, אני מניחה, אבל הן היו חברות שלי בבית הספר. הן היו יותר חנאבציות ממני. תמיד הייתי צריכה לשכנע אותן כדי שיבריזו איתי מהלימודים. היה לנו שער ברזל גדול בכניסה לבית הספר והיה אזור אחד שבו לא רואים (מאחורי הבניין) שהיה אפשר לטפס משם על השער ולקפוץ על מכולת זבל (בגורה, אל דאגה חח) ישר לצד השני. הן היו מפחדות והייתי צריכה כל הזמן לשכנע אותן. זה היה מתסכל. כי באמת שלא הייתי ילדה רעה או משהו, הרי מי לא הבריז מהלימודים או ברח מבית הספר בתקופת ההתבגרות? פשוט אני נחשבתי ילדה 'רעה' כי כל האחרים היו יבשים ומשעממים.

בשיעורים הייתי משרבטת, כותבת סיפור או קוראת ספר (מאחורי ספר הלימוד כמובן, בהסוואה), בהפסקות הייתי יושבת איתן על הדשא, קוראת או מנגנת בגיטרה.

הייתה לי חברה אחת שהייתה משוגעת על ספרי הארי פוטר, כמוני. בכל פעם שיצא ספר חדש בסדרה היינו רצות לחנות הספרים הקרובה. היינו משוגעות על הסדרה הזאת (אני עדיין משוגעת עליה, אני לא יודעת מה איתה) וזה היה הופך לשיחות היום שלנו. "באיזה פרק את?" "כבר הגעת לקטע ש - ?" "איזה מצחיק היה כש - ?" "נכון הארי הומו?" ועוד ועוד. בשלב הזה כולם הכירו אותנו בתור 'אלה שאוהבות הארי פוטר'. ולא יכולנו להתאפק וקראנו אותו כל היום, מאחורי ספר לימוד מתחת לאף של המורה או בחוץ על ספסל.

התקרבנו מאוד בתיכון, אני והיא. נקרא לה מ'. מאוחר יותר, כשסיימנו ללמוד, גיליתי שהיא עזבה את השירות הלאומי שלה כי אבא שלה (רב העיר, עשיר כקורח) פתח פיצריה על שמה וכל ההכנסות הלכו לחשבון הבנק שלה, אז היא החליטה לעזוב את השירות הלא כלכלי שלה כדי לעבוד שם ולעשות כסף.

הייתי גרועה במתמתיקה ובכל דבר ריאלי והייתי מצליחה בשיעורי אנגלית, ספרות ולשון בלי בכלל לנסות. אלה היו שלושת המקצועות היחידים שלא הייתי צריכה להקשיב למורה וידעתי שאני בכל מקרה אצליח. הייתי קוראת ספרים באנגלית ושומעת הרבה שירים לועזיים ורואה סרטים ללא תרגום, אלה היו השיעורים הכי טובים לדעתי וזה נתן לי הצלחה באנגלית. קראתי הרבה ספרים ואהבתי עיתונות מה שנתן לי הצלחה בלשון והיה לי חוש לספרות מה שנתן לי ביטחון והצלחה בספרות.

כמובן שלא הייתי חייבת ללמוד ספרות. זו הייתה מגמה לבחירה. הייתי צריכה לבחור בין ספרות, ארץ ישראל, פסיכולוגיה, ביולוגיה ופיזיקה. המגמות היו מדורגות לפי הבנות הכי "חרשניות" שמחפשות להצליח בחיים אז הן נרשמו לפיזיקה, מיד אחריהם היו אלה שגם רצו הצלחה אבל לא ציפו להצליח במקצוע קשה כמו פיזיקה אז הן נרשמו לביולוגיה, אחר כך כל שאר הבנות שנרשמו לפסיכולוגיה... כי מה כבר נלמד? ואז אלה שהחליטו לעשות לעצמן חיים קלים ונרשמו לספרות. אני היחידה במגמה שבאמת רצתה ללמוד ספרות. מגמת ארץ ישראל נסגרה כי לא היו מספיק נרשמות.

לצערן של הנרשמות לספרות בתוך "זה הכי קל", הסתבר בסוף שזו מגמה ממש קשה ורובן נכשלו או עזבו. אני לעומתן אהבתי את המקצוע אז אשכרה למדתי ואני גאה לומר שזה המקצוע היחיד בו באמת הייתי המצטיינת בכיתה. למרות שלדעתי צריך לחדש את הרשימה של הספרים והסיפורים שקוראים במסגרת שיעורי ספרות, ורצוי שעה אחת קודם.

אמא שלי עשתה לי חיים לא קלים בתקופת הלימודים. מי שקרה את הפוסט הקודם של 'בואו נדבר היסטוריה - תקופת התיכון' יודע בדיוק עד כמה. היא כל הזמן חפרה לאחיות שלי בתקופה שהן היו צריכות לבחור מגמה, "תירשמי לפיזיקה, זה מקצוע שיבטיח לך עתיד טוב. זה יפתח לך הרבה דלתות בעתיד ויעשה רושם טוב."

מעולם לא הבנתי... רושם על מי? למי אכפת מה למדת בתיכון? אני כבר אז ידעתי שאני רוצה להצליח בכתיבה ולהתפרנס מזה, אז לא חשבתי שלמנהל עיתון או הוצאה לאור יהיה אכפת מהציון שלי בפיזיקה או ממספר היחידות בתיכון. הוא רוצה כותבת, לא פיזיקאית. זה היה נראה לי כמו בזבוז של זמן. הייתי תלמידת תיכון, רק רציתי להינות מתקופת הנערות כל עוד אפשר לפני שאתחיל לחשוב על העתיד יותר מדי. רציתי לטעות ולהתמרד, כי למתבגרת מותר. כשכבר לא אהיה מתבגרת לא אוכל למרוד יותר, כי אהיה מבוגרת אחראית. לא רציתי להרגיש פספוס.

כשנרשמתי לספרות היא לא אמרה לי כלום כי היא ידעה שאני לא הולכת לשנות את דעתי.

אחותי הגדולה, ט', הקשיבה לעצתה ונרשמה לפיזיקה. היא הייתה לומדת יום ולילה, בוכה הרבה ונכשלת הרבה בדרך להצלחה ובסוף יצאה עם ציון 70+ ולשון בחוץ. אחותי האמצעית, ר', נרשמה לביולוגיה אחרי ויכוחים אינסופיים עם אמא שלי שרצתה שגם היא תלך לביולוגיה. את האמת, הרגשתי די התעלות בכך שהיא אפילו לא טרחה לנסות לשנות את דעתי. הרגשתי שאילולא אני, לא הייתה אפילו נפש אחת בעלת עמוד שידרה במשפחה שלנו.

בשנת התיכון האחרונה שלי כולן היו עסוקות בהכנת ההצגה של סוף השנה ואני עשיתי אודישן ונבחרתי לדמות משנה כלשהי. לא רציתי את הדמות הזאת והחלטתי במקום לבוא לבית הספר רק בשביל חזרות על שתי שורות תפקיד, לא לבוא בכלל. אז לא באתי. התקופה הכי יפה בתיכון, זאת הייתה. כל היום בחדר שלי, שוכבת בטן גב, שומעת מוזיקה על פול ווליום, לבד בבית ריק.

בסוף השנה תוכנן טיול שנתי גדול להרי אילת. כולן התרגשו. באותו זמן, אני הייתי כבר ידועה בתור "זאת שאף פעם לא כאן." אבל לטיול כן רציתי להצטרף. לא כי אהבתי את החברה או כי נהניתי מהטיול. גם. אבל בעיקר כי רציתי להתרחק מהבית לכמה ימים.

נתנו לנו טופס ואמרו לנו להחתים את ההורים שיאשרו שהם מתירים לנו לצאת לטיול. כשהבאתי את הטופס הזה לאמא שלי, היא אמרה שהיא תצטרך לחשוב על זה. לא הבנתי למה לעזאזל, אבל השארתי את הטופס אצלה והלכתי, מצפה שבאחד הימים בשבוע הקרוב היא תחזיר לי אותו חתום.

היא לא.

באתי אליה ושאלתי מה עם הטופס כי עוד כמה ימים הטיול כבר יתקיים.

"אני לא מאשרת לך לצאת." היא אמרה.

לא ידעתי מה להגיד. כשהתעשתתי, שאלתי, "למה?"

"בזמן האחרון, את עושה מה שבא לך ומזלזלת ברצונות שלי ושל אבא שלך, אז למה שלי יהיה אכפת מהרצון שלך לצאת לטיול?"

לא הגבתי. זעמתי!!! אבל לא הגבתי. פשוט הסתובבתי והלכתי לחדר. חשבתי לעצמי שאם היא מתכוונת לנצל את המעמד שלה כזאת שמאשרת לי לצאת לטיול בכך שהיא לא תיתן לי לעשות משהו בהזדמנות האחרונה, בשנה האחרונה ללימודים, הטיול הכי גדול וארוך ורחוק מהבית, שבשיל נערה בגיל 17 זה ממש הזדמנות פז להתרחק ולהשתחרר ולהינות, אז אני לא רציתי להגיב על זה ולתת לה את הסיפוק בלבכות או להתחנן. כעסתי יותר מדי בשביל בכלל לנסות וגם בימים שלאחר מכן בקושי החלפתי איתה מילה. השתמשתי במלחמה קרה, כפי שבדרך כלל עשיתי. זו הייתה התגובה השנואה עליה מצדי.

ביום של הטיול לקחתי תיק, אבל במקום סיפרי לימוד לקחתי בגדים. הלכתי ללימודים כרגיל, וכשכולן יצאו מרוצות אל האוטובוסים לטיול, עמדתי בצד והסתכלתי עליהן עולות לאוטובוס. היו לי כמה טלפונים מאמא שלי אבל סיננתי אותה. לא רציתי לשמוע את הקול שלה בזמן הזה, זאת שאחראית להשפלה של לראות את כולן הולכות לטיול, מביטות בי ברחמים, אומרות, "נחזור ונספר לך איך היה." או, "אני מקווה שאמא שלך תשנה את דעתה ברגע האחרון." היום כשאני מסתכלת אחורה זה לא נראה לי כמו ביג דיל ואני שואלת את עצמי למה כעסתי כל כך, אבל אני זוכרת את התחושה שהייתה לי אז וההיגיון אומר לי שבשביל המתבגרת שהייתי זה כן היה ביג דיל.

אחרי שהן הלכו, לא הלכתי להסעה הביתה. הלכתי לתחנת האוטובוס ונסעתי לעיר הקרובה, נוסעת לכיוון ביתו של דוד שלי. החלטתי שאם בימים הקרובים לא אבלה עם חברים בהרי אילת, אבלה אותם בביתו. רחוק מההורים שלי.

התקשרתי אליו בדרך ואמרתי לו שאני באה אליו אם זה בסדר, הוא אמר שכמובן וגם אישתו שמחה שאבוא. אף פעם לא הזדמן לי להיות אצלם כמה ימים מכיוון שהם היו חילונים ואמא שלי לא רצתה שאהיה אצלם הרבה. תמיד הייתי באה לכמה שעות, משחקת איתם משחקי מחשב או רואה איתם סרט ותמיד תמיד באמצע פתאום אבא שלי היה מתקשר ואומר לי שהוא בחוץ והגיע הזמן לבוא הביתה. לא סיפרתי לדוד שלי למה ולכמה זמן אני מגיעה והוא לא חקר.

עוד ועוד שיחות שלא נענו מאמא. בסוף עניתי, "כן, אמא?"

"איפה את?!"

"בדרך ל -"

"למה?!"

"כי אני נוסעת לדוד א' ואשאר שם. אני אחזור כשהכיתה שלי תחזור מהטיול."

"תחזרי מיד הביתה." שמעתי את קולה רועד. היא עמדה לבכות.

בקושי שהצלחתי להוציא את המילה, "לא."

תמיד היה לי קשה להתמודד עם הבכי של אמא שלי והיא ידעה את זה והשתמשה בזה יופי נגדי. אני יודעת שהיא לא בכתה בכוונה, אבל זה עצבן אותי שזה בכל זאת מצליח לה.

"התקשרתי אליך כל היום כדי להגיד לך שתביאי לי את המורה שלך בטלפון ואני אגיד לה שזה בסדר שתצאי לטיול. אפילו שלחתי את אבא אליך שיביא לך בגדים."

"יופי, באמת תודה שנזכרת. אני כבר לא רוצה לצאת לטיול, אני לא במצב רוח." אמרתי. הבנות בכיתה לא הפסיקו לשאול למה אני לא מגיעה אחרי שכבר אמרתי שאני כן ולא ידעתי מה לומר אז פשוט אמרתי את האמת, שאמא לא מרשה לי. התשובה הכי משפילה שאפשר להגיד בגיל 17 לחברות שלך. ועוד יותר משפילה כשהן שואלות למה ואת לא יודעת את התשובה.

"אז תחזרי הביתה ונדבר."

"על מה? אין לי על מה לדבר איתך."

"אני ואבא באים וניקח אותך הביתה."

"אל תבואו." אמרתי. הויכוח הזה נמשך זמן מה, היא אמרה שהם באים ואני התעקשתי שלא. כמובן שבסוף הם יצאו לדרך.

התקשרתי מהר לבן דוד שלי, ל', ואמרתי לו שאני בדרך אליו ושיבוא לקחת אותי מהר כי ההורים שלי לא ידעו שאני באה אליהם ועכשיו הם יודעים אז הם בדרך ואני לא יכולה להתמודד מולם לבד. הוא אמר שהוא בא.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לקראתו כשמהצד השני, מאחוריי, אני רואה את הרכב של אבא שלי נעצר ליד המדרכה ואמא שלי יוצאת לקראתי. ממש סיפור חיי, הם יגיעו בדיוק ביחד איתי. למרפי תמיד הייתה חיבה אליי.

ל' התקרב אליי מצד אחד ואמא שלי מצד אחר. הלכתי לכיוון ל' והוא אמר לי, "בואי נלך אליהם."

"לא." אמרתי.

"אין ברירה, הם כבר כאן. אם את לא רוצה לחזור הביתה תגידי להם. את חייבת להתמודד מולם."

הוא שכנע אותי והלכנו אליהם. אמא שלי נראתה פגועה וחיוורת. "תיכנסי לאוטו." היא אמרה.

"לא, אמא. אני הולכת להישאר אצל דוד א' כמה ימים."

"מספיק עם השטויות שלך, את לא נשארת כאן. תיכנסי לאוטו. נדבר על זה."

ל' הסתכל עלינו מתווכחות ונראה מופתע. היה לו ולכל המשפחה ברור שאני ואמא שלי לא מסתדרות, אבל הם מעולם לא נחשפו לויכוח כזה בינינו. הכל תמיד היה מתחת לפני השטח.

"ג'אם, תיכנסי לאוטו עכשיו!!!"

הסתכלתי על ל' ואז שוב עליה, "אני לא רוצה."

פתאום הקול שלה החמיר אבל ירד באוקטאבה אחת, "אל תעשי את זה עכשיו, תיכנסי." הפנים שלה הפכו עוד יותר חיוורות, יכולתי לראות את הקמטים במצח שלה, את הגבות מתקמרות, את הלחלוחית בעיניים שעוד רגע מאיימת לפרוץ. היה לי קשה לראות את זה. הרגליים שלי לקחו אותי בלי לחכות לפקודה מהמוח והכניסו אותי לאוטו. הם נסעו וראיתי את ל' מתרחק מאחוריי, על המדרכה.

אכלתי את עצמי הרבה זמן על היום הזה. למה לעזאזל חזרתי ולא עמדתי על שלי..? הרגשתי חלשה, מובסת.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה. לא דיברנו, אפילו לא מילה. כשהגענו הביתה אמא שלי התיישבה על הכורסא בסלון ואמרה לי להצטרף אליה. ישבתי, לא יודעת למה לצפות מהשיחה איתה, הטפות, הטפות ובסוף תגובה לי, מלווה בטריקת דלת חדרי כשאני מסרבת לצאת משם בימים הבאים. הייתה נערה דרמתית. נו, סופרת.

היא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרה שהיא בחיים לא הייתה צריכה להתמודד עם דברים כאלה מול האחיות שלי (היא תמיד הייתה משווה אותי לאחיות שלי, זה הטריף אותי) ושהיא כבר לא יודעת מה אני רוצה ושאלה מה מפריע לי. אמרתי לה שהיא לא מכירה אותי ולא מנסה ושכל האיסורים שלה והדברים האלה שהיא לא נותנת לי לעשות רק גורם לי חזק יותר לרצות לעשות אותם. היא הבינה מזה שאני פשוט ילדה מרדנית אבל ניסיתי להסביר לה שזה לא העניין. כל ילד שיגבילו אותו עם שלשלאות ינסה לפרוץ אותן החוצה, הוא הרי לא ישב בשקט עם השלשלאות ויחכה שיאכילו אותו או יוציאו 

אותו לסיבוב בחוץ. הוא ילד, לא כלב. הוא זקוק לחופש. היא שוב הביאה לי את אחיות שלי כדוגמא שהן גדלו באותו בית כמוני והן בסדר.

"הן לא גדלו בדיוק באותו בית," אמרתי, "הן גדלו בבית שבו הן נסיכות דתיות שעושות מה שההורים אומרים להן כיוון שהם רואים את העולם מאותה זווית. אני גדלתי בבית שבו לא משנה מה אומר או אגיד זה תמיד לא בסדר, זה תמיד שטויות או ניסיון למרד. זה לא אותו בית."

בסוף השיחה באמת הסתיימה בטריקת דלת.

זו בערך תקופת הלימודים, אני מניחה שהחסרתי הרבה פרטים אבל אני לא רוצה להכביד עליכם במידע וגם יש דברים שהייתי מעדיפה לשמור לעצמי.

תודה שקראתם :) 

ג'אם.

בגלל שאני מספרת בבלוג בעיקר על ההווה, החלטתי לפתוח תאג חדש בשם "בואו נדבר היסטוריה" ובו אני אספר לכם קצת על החיים שלי מלפני הבלוג (בתקווה לא לשעמם אתכם). כמובן שהרבה דברים כבר כתובים בפוסטים קודמים (כמו ב"על כוס קפה: על דרמה ובקבוק בירה ריק" ועוד כמה עובדות מפוזרות בפוסטים שונים...) אבל כאן אני יכולה לכתוב הכל בסדר כרונולוגי ולשתף אתכם בכמה אירועים יותר מרכזיים שעברו עליי בעבר.

שאל-ווי?

אז כמו רוב בני הנוער, תקופת התיכון הייתה הכי זוועתית בשבילי. טוב, לא ה-כ-י, אבל זוועתית מספיק בשביל לעוות את הפנים בגועל כשאני מסתכלת אחורה בקופסת הזכרונות של המוח.

קודם כל, הייתי ילדה מאוד סגורה. כעסתי על כל העולם בלי סיבה נראית לעין. שמעתי הרבה מוזיקה אפלה (ההתנסות הראשונה שלי ברוק כבד הייתה בגיל 13 - Iron maiden), התמרדתי בכל מיני דרכים שונות וגם הייתי די מזוכיסטית.

גדלתי במשפחה דתית. יש לי שתי אחיות ושתיהן נסיכות דתיות. אני היחידה שמאז ומתמיד לא רציתי חלק בזה. כמובן שעד גיל 12 בערך קיבלו בשבילי את ההחלטות, אבל אז גידלתי ביצים וידעתי גם להגיד "לא!" מה שגרם לסכסוך תמידי ביני לבין שאר המשפחה.

התקופה שאני הכי זוכרת הייתה כשאמא שלי "גילתה" שאני חובבת ערפדים.

בואו ואני אספר לכם רגע על אמא שלי - אתם מכירים את הטיפוס הזה שכל דבר קטן, מילה לא במקום או מעשה לא מאוד מוסרי מכניסים אותם למן היסטריה אטומית? אמא שלי היא הטיפוס הזה. רק תגבירו את זה פי 20 ושהבנאדם שעושה את זה הוא הבת שלה. זה כמה היא היסטרית.

אני, אלוהים יודע איך זה יכול להיות, ההפך הגמור. אני לא נותנת לדברים להשפיע עליי, הם חולפים מולי ואני מנופפת להם לשלום. הרבה אומרים לי שאני אדישה מאוד, הרבה גם קוראים לי היפסטרית, לא נותנת למצבי לחץ להוציא אותי מהכלים ואוהבת להדליק קטורת ולשמוע מוזיקה בשקט בלי קשר לעולם החיצוני.

הניגוד הזה בינינו לא הולך טוב כמו פלוס ומינוס של סוללות. לא לא. הוא הולך טוב ביחד כמו פופקורן וקטשופ.

המממ... פופקורן וקטשופ..... יאקק.

"את אוהבת... ערפדים?"

"כן."

"איכס! למה את אוהבת דברים מגעילים כאלה?"

"זה לא מגעיל, זה פולקלור ידוע. מבוסס על דברים אמיתיים אבל בהקצנה. מעורר מחשבה בהמון רבדים. אין בזה שום דבר רע."

"זה כן רע! זה אנשים מגעילים שמוצצים דם, למה את צריכה דברים כאלה שיפגעו בנשמה שלך?"

"די, זה לא כזה נורא."

"את מחוברת לאיזה... כת או משהו?"

"אמא!"

"לא, מה, שמעתי שיש כתות ערפדים בארץ שמוצצים אחד לשני את הדם. את יודעת כמה מחלות זה מעביר?!"

"אני לא מוצצת לאף אחד את הדם, בחייך!"

"אני כבר לא יודעת מה לצפות ממך."

זה בערך מסכם את השיחות בינינו.

אז באותו רגע שהיא "גילתה" שהבת שלה (אני, ג'אם, הבת שלה) חובבת ערפדים (אני שוב מזכירה לכם שהיא אדם דתי מאוד פנאטי), אני הייתי בת בערך 15. התגובה שלה הייתה משולשת:

דבר ראשון, כשלא הייתי בבית היא נכנסה אליי לחדר (דבר שיכול להוציא אותי מהכלים. עד היום.) והתחילה לחפור לי בחפצים. היא מצאה את כל הדיסקים שלי (כבר מאז אני אוספת) ולקחה את כל מה שהיה נראה לה 'בוטה' או 'לא נעים' על הקופסה. כמובן שזה בערך כל הדיסקים שהיו לי. אני לא אשכח איך הגעתי הביתה וראיתי שכל הדיסקים שלי נעלמו. שאלתי אותה אם היא נכנסה לי לחדר והיא אמרה שכן, ושהיא לקחה לי את כל הדיסקים כדי שאני לא אשמע יותר את 'מוזיקת השטן הנוראה הזאת'.

כן כן, אמא שלי גבירותיי ורבותיי! היא טענה שזה משפיע על הנפש והורס לי את הנשמה או משהו כזה. הורים... עוד בולשיט.

בכל מקרה, עשיתי סצנה, צעקתי, השתוללתי... אני לא צריכה להסביר איך היפסטרית בת 15 מתנהגת כשלוקחים לה את חופש הביטוי.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

למחרת, הלכתי לספרייה (אני חנאבצית, זוכרים? תולעת ספרים. זה היה מקום הבילוי המועדף עליי בתור ילדה.) וכשחזרתי עם כמה קלאסיקות ביד, מרוצה ומאושרת, אמא שלי ביקשה ממני פתוח את התיק ולהראות לה מה השאלתי.

בפנים חמוצות ואטומות פתחתי את התיק והראתי לה. אני לא זוכרת אילו ספרים היו שם, אולי אפילו דראקולה או פרנקנשטיין, אני לא זוכרת מה אבל קלאסיקה רצינית של ספרות אפלה מאוד. בזה אני בטוחה. היא כעסה ואמרה שהיא לוקחת את זה ושמחר היא מחזירה את זה ושאני אקרא ספרים נורמלים, או טוב יותר, אפסיק לקרוא ספרים כל היום ולחיות בעולם "מדומיין" כמו שהיא נהגה להגיד, אלא אחיה בעולם האמיתי. שוב, צעקתי, השתוללתי, התחרפנתי... ובסוף נעלתי את עצמי בחדר ושמתי אוזניות (כי דיסקים כבר לא היו לי).

הדבר השלישי שהיא עשתה היה הטלוויזיה. היא ידעה שבלילה כשכולם ישנים, ג'אם יושבת בסלון וצופה בסרטי אימה. היא לא אהבה את הרעיון.

היה לנו יאס-מקס באותה תקופה והייתי מקליטה סרטים ורואה אותם בלילה, כדי שההורים שלי לא יציקו לי עם הערות כמו "מה זה הזבל הזה שאת רואה?" או "איכס, תכבי את זה!"

מה שהיא עשתה זה, היא התקשרה ליאס וביקשה קוד לטלוויזיה כדי שלא ניתן יהיה לראות סרטים שהם אסורים לילדים מתחת לגיל 14. אני הייתי שנה מעל גיל 14 וגם אם לא, הצנזורה תמיד מגזימה בדברים האלה. הם חסמו לי כל סרט שיש בו קצת יותר מנשיקה עם לשון. זה הוציא אותי מדעתי!

תארו לכם שאתם מזפזפים בטלוויזיה וה-כ-ל חסום לצפייה חוץ מהחדשות וערוץ הילדים. לא מרגיז??

אז כל היום צפיתי בVH1 כי מה נערה מתבגרת יכולה לעשות?

כמובן שלמזלי ה'תפקידים' בבית היו די ברורים באותה תקופה. אחותי הגדולה הייתה מכורה למחשב ולא נתנה לי או לאחותי השניה להתקרב (אני הכי קטנה). בגלל זה גם לא ידעתי מה זה בכלל אינטרנט עד גיל מאוד מאוחר.

אחותי הסנדוויץ' הייתה מכורה לטלוויזיה ולא זכיתי להרבה זמן צפייה ביום בלאו הכי כי היא הייתה צופה בסדרות מעפנות של ילדים כמו האנה מונטנה שלא היה לי סבלנות אליהן.

ואני? - אני הייתי מכורה לגיטרה שלי. הייתי מנגנת כל יום מהרגע שהגעתי מבית הספר ועד הלילה. וכשהייתי רוצה לנוח ולהרגיע את האצבעות, הייתי כותבת. כי תמיד כתבתי.

בכל מקרה, אלה שלושת הדברים שאמא שלי גזלה ממני - מוזיקה, ספרים וסרטים.

שנאתי אותה על זה תקופה ארוכה. אבל כמובן שלא נתתי לזה להימשך. לצערי, הייתי צריכה לחיות בשקרים, אבל זה היה הכרחי ושווה את זה.

את הדיסקים חיפשתי בכל הבית עד שמצאתי איפה היא החביאה אותם. בהתחלה הייתי שומעת רק כשהיא לא הייתה בבית (אחיות שלי היו שטינקריות אז גם הייתי צריכה לשמוע בשקט) והחזרתי אותם למקום לפני שחזרה. אבל עם הזמן לקחתי עוד דיסק ועוד דיסק עד שכולם שבו אליי, מוחבאים בארון מאחורי המעילים, והיא לא שמה לב, וכששמה לב היא כבר לא לקחה לי אותם שוב, רק אמרה, "אל תחשבי שלא שמתי לב שלקחת את כל הדיסקים בחזרה."

אמרתי לה, "נכון, גונב מגנב פטור." כן, נראה לי שזו תשובה יפה לאישה דתייה. אמרתי לה, "אלה הדיסקים שלי. קניתי אותם בכסף שלי ואין לך זכות לקחת אותם."