לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


.and may contain caffeine


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שולחן הכתיבה: לכתוב רומן




 


הרעיון לתאג הזה יושב לי כבר די הרבה זמן בראש, ובסוף הרצון שלי לשתף בתהליכי כתיבה ולעזור לאחרים בכתיבה שלהם הכריע את ההתלבטות שלי.

אני חולמת להיות סופרת מגיל 6 - בערך באותו זמן שלמדתי לקרוא ולכתוב וההתמכרות החלה. בזכרוני, אפילו לפני כן, כשעוד לא ידעתי לכתוב וכתבתי סיפורים בלי מילים, עם ציורים בלבד.

 

אז איך כותבים רומן? - הנה שאלה שאני לא מוסמכת לענות עליה, ועדיין, יש לי הרגשה שהניסיון שלי יכול לעזור.

התאג הזה - שולחן הכתיבה - לא עומד בתור תוכנית לימודים או קורס לכתיבה, ממש לא. אני לא מורה ולא מדריכה רוחנית ולי בעצמי יש עוד הרבה ללמוד. כתבתי יותר מעשרה רומנים עד היום ואפילו אחד מהם אינו גמור, עוד לא הוצאתי שום דבר לאור ואני עדיין טועה ולומדת ושואפת ליותר. אבל הייתי בכמה סדנאות כתיבה בחיי אצל מאסטרים ועברתי הרבה בדרך. כל הפוסטים שאכתוב תחת התאג הזה הם לא התיימרות ללמד אף אחד, אלא נטו טיפים ועצות ממני לכותבים אחרים שרוצים לשמוע (או לקרוא) על תהליך הכתיבה של כותב אחר. אני מספרת לכם על ההתנסויות שלי בשולחן הכתיבה שלי, ואנסה לתת לכם טיפים או כלי עזר לקשיים שאולי גם אתם נתקלתם בהם. כל מה שאכתוב כאן הוא סובייקטיבי ואשמח לשמוע גם את הדעות שלכם.


היופי וההנאה שאני מוצאת בכתיבה הוא הייחודיות של האמנות הזו. אין חוקים בכתיבה. אם שאפתם לעסוק באמנות בחייכם או שאתם כבר אמנים אתם בטח מבינים על מה אני מדברת.

אם אתה רוצה להיות פסל אתה חייב ללמוד איך להשתמש בחומר, להתחיל מקטן ולאט לאט להתפתח, ללמוד להשתמש בכלים שונים ולפעמים גם ללמוד איך לתקן או להיפרד מפרוייקט שנהרס או נשבר. אתה צריך ללמוד איך כל חומר מגיב, יש חוקים ברורים במה להשתמש, מתי ואיך.

אם אתה רקדן אתה חייב ללמוד תנועות שונות, להתאמן בכל יום, לשמור על כושר ועל תזונה נכונה, לדעת להופיע מול קהל. יש חוקים איזה סוג ריקוד הולך עם סוג מוזיקה מסוים, יש ריקודים שאתה חייב בן זוג בשבילם, יש תנועות שלא הולכות ביחד עם סגנון כלשהו.

אם אתה כנר אתה בטח מכיר כמה וכמה יצירות קלאסיות, אתה צריך ללמוד לקרוא תווים, להתאמן שעות על גבי שעות ביום, אולי ללמוד אצל כנר אחר ולהתפתח, לדעת איך לחבר צלילים בהרמוניה נכונה ולבנות לחן אמיתי וטוב משלך, לדעת לרגש אחרים בעזרת המוזיקה. יש חוקים גם במוזיקה ובנגינה, טונים שונים ושימוש נכון בידיים, כיצד לבצע ויברציות ואיך לא לזייף.

 

הכתיבה שונה. גם בכתיבה יש טכניקות, ז'אנרים וסגנונות, אבל בשום אופן אין חוקים. הכל אפשרי, הדף הריק פשוט עומד שם ומחכה שתמלא אותו ברעיונות, מילים, תיאורים, דיאלוגים, נבלים וגיבורים. אתה לא צריך ללמוד כדי לכתוב, אם כי אתה תמיד יכול להעשיר את הידע; אתה לא נמצא מול קהל ולעולם לא תראה את התגובה שלהם כשהם עומדים מול היצירה שלך, כמו שפסל או רקדן או כנר יכולים לראות בזמן אמת בהופעה או בתערוכה. הקהל שלך נמצא לבד בבית או בפארק או בתור לרופא שיניים וחווה את האמנות שלך דרך העיניים שלהם בלבד. אתה ישבת מול המחשב שלך, או הדף, או מכונת הכתיבה או מה שזה לא יהיה שאתה מעדיף לעבוד איתו, וכתבת, ודיממת כמו שארנסט המינגווי תיאר את זה; נתת למילים שלך לבטא צבעים וצורות ופילוסופיות ונופים וקונפליקטים ואהבות ושנאות וחיים ומוות ומיליון ואחת דברים שמילים יכולות לתאר, והוא קלט את זה וראה את זה דרך העיניים שלו; אף פעם לא בדיוק כמו שאתה ראית את זה. זו חוויה אינדיבידואלית, אישית. או כמו שסטיבן קינג תיאר את זה - טלפתית.

 

"הביטו - עומד לו שולחן מכוסה מפה אדומה. עליו מונח כלוב בגודל של אקווריום קטן. בתוך הכלוב יש שפן לבן עם אף ורוד ועיניים מוקפות בצבע ורוד. בכפותיו הקדמיות הוא אוחז בפיסת גזר, שבה הוא נוגס בשביעות רצון. על גבו, משורטטת בבהירות בצבע כחול הספרה 8.

האם אנחנו רואים את אותו הדבר? נצטרך להיפגש ולהשוות רשמים כדי להיות בטוחים לחלוטין, אבל נדמה לי שכן. יהיו וריאציות הכרחיות, כמובן: חלק מהקולטים יראו מפה בצבע אדום-דם, אחרים יראו אותה בצבע אדום-סגול, ואחרים יראו גוונים אחרים (לעיוורי הצבעים המפה האדומה תיראה בצבע האפור כהה של אפר הסיגר); אחרים יראו אימרה משוננת, אחרים יראו אימרה ישרה; נפשות בעלות נטייה דקורטיבית עשויות להוסיף קצת תחרה, ושיהיה לכם לבריאות - מפת השולחן שלי לרשותכם, דמיינו אותה כאוות נפשכם.

באותו אופן, עניין הכלוב מותיר לא מעט מרחב לפרשנות אישית. ראשית, הוא מתואר במושגים של השוואה גסה, וזה יעיל רק אם אתם ואני רואים את העולם ומודדים את הדברים שנמצאים בו באופן זהה. אמנם קל לטעות כשעושים השוואות גסות, אבל האלטרנטיבה היא תשומת לב כפייתית לפרטים, שמחסלת את כל ההנאה שבכתיבה. האם עדיף שאומר: "על השולחן מונח כלוב שאורכו מטר, רוחבו שישים סנטימטר, וגובהו שלושים וחמישה סנטימטר"? זאת לא פרוזה, זה ספר הוראות. הפיסקה גם אינה אומרת לנו מאיזה חומר עשוי הכלוב - תיל? מוטות פלדה? זכוכית? - אבל האם זה באמת משנה? כולנו מבינים שהכלוב הוא אמצעי שניתן לראות דרכו; מעבר לכך, לא אכפת לנו. הדבר המעניין ביותר כאן אינו אפילו השפן זולל הגזר שבכלוב, אלא המספר שעל גבו. לא שש, לא ארבע, לא תשע-עשרה נקודה חמש, אלא שמונה. על זה אנחנו מסתכלים, ואת זה כולנו רואים. אני לא אמרתי לכם, ואתם לא שאלתם אותי. אני בכלל לא פתחתי את הפה שלי, וגם אתם לא פתחתם את פיכם. אנחנו בכלל לא נמצאים עכשיו באותה שנה, שלא לדבר על אותו חדר... רק שאנחנו כן ביחד. אנחנו קרובים.

יש לנו מפגש מוחות."


(מתוך "על הכתיבה" מאת סטיבן קינג. עמ' 97-98.)


אם כל חייכם בניתם סיפורים בראש כדי לשעשע את עצמכם - אתם יוצרים. אם גם מצאתם את עצמכם מנסחים אותם בראש - אתם כותבים.

כתיבה היא תחום שלא כל אחד מסוגל לעסוק בו. הכתיבה דורשת הרבה סבלנות, אומץ להוריד את הבגדים וללכת עירום מול הקוראים שלך, ביצים לחשוף את הנפש שלך (גם את הצדדים הכי אפלים שבה), וכמובן, כישרון.

עצם העובדה שאתם פה כבר מציינת שיש לכם כישרון כתיבה ברמה שאני לא יכולה לשפוט.

 

הרבה אומרים שאי אפשר ללמד כתיבה באופן מכני, שזה צריך לבוא מתוך הכותב ולא ניתן ללמד את זה בשום אופן. הם לא טועים. אין שום כדור פלא לקבלת השראה או טיפול גנטי לשיפור הפרוזה; אי אפשר להזריק כישרון - נולדים איתו. ובכל זאת, אני לא יכולה להמליץ לכם יותר על סדנאות כתיבה וקורסים. קחו אותם, אם אתם יכולים. בעבר לא הייתי לומדת, חשבתי לעצמי שכמות הספרים שאני קוראת מספיק מלמדת אותי איך בנוי ספר ומול מה אני מתמודדת, אבל תמיד יש מה ללמוד, הידע הוא אינסופי; חוץ מהלימוד עצמו כמובן, יש את העניין של אינטרקציה עם כותבים אחרים והאפשרות לקרוא ולהיחשף לסגנונות כתיבה שונים. אז לכו על זה, אם התלבטתם ולא ידעתם מה לעשות. תירשמו לסדנה, גם אם נראה לכם שאין לכם זמן, אתם תראו שכשזה כבר חלק מהלו"ז, זמן יהיה. פעם בשבוע, פעם בחודש, זה לא הרבה. ואני מבטיחה שתחכו לזה כל יום.


למה זה טוב ללמוד? - יש הבדל בין אמנות (art), לבין אומנות (craft). אמנות היא מה שכבר נמצא בך ושניתן לפתח עם עבודה קשה, ואומנות היא דבר נלמד. זה כמו ילד עם אוזן מוזיקלית ואהבה למוזיקה; הילד הזה לא נולד עם כלי נגינה ביד, כדי להיות מוזיקאי הוא יצטרך ללמוד תווים, להתאמן שעות ביום, ללמוד טכניקות ורק אז אולי, אולי הוא יהפוך לוירטואוז אמיתי. הכישרון הוא נצרך, אבל הוא לא יבטיח לך הצלחה. הכל תלוי בך ובעבודה הקשה שלך. בכתיבה אתה לא צריך ללמוד תווים כמו בנגינה, אבל אתה בהחלט צריך לעבוד קשה. גם אם תהיה אדם עם כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, אתה עדיין צריך מושג וחצי על בניית מסגרת סיפור. אתה לא רוצה כל החיים לכתוב את אותם סיפורים לינאריים ולא להיחשף לסיפורי מסגרת, סוגי עלילה ופיתוח עולם. זה יהיה בזבוז ענק.

נניח שאתם כבר מכירים את עצמכם ואתם בטוחים שיש לכם את הכישרון ואתם אוהבים לכתוב. נצא מנקודת הנחה שיש לכם תשוקה עזה למילה הכתובה, טוב ויפה; מהם בדיוק הדברים שאתם צריך כדי להיות כותב, ובעתיד, סופר?

 

אז דבר ראשון, מה שאתה צריך זה לכתוב, והרבה. כי זו הפעולה שבאנו לעשות.

דבר שני, תקרא. קריאת ספרים היא האוניברסיטה הטובה ביותר למי שרוצה להיות סופר או לעסוק בכתיבה, ואם אתה באמת אוהב לכתוב, סביר להניח שאתה גם אוהב לקרוא. תקרא הרבה, כמה שיותר, תאמינו לי, זה משפר את הכושר השפתי, זה נותן יותר ביטחון בכושר הביטוי, זה עוזר עם שגיאות כתיב ודקדוק, ובכלל, אתה לומד איך בנוי סיפור. כל ספר וספר שאתה קורא עוזר לך להבין יותר את מה שאתה מנסה ליצור. זה כמו לתפוס ארכיטקט עומד ובוחן בניין - זה טבעי לגמרי. תקרא בכל הזדמנות. אני אישית לוקחת איתי ספר בתיק לכל מקום, גם למסיבה. מי יודע, אולי יהיה משעמם במיוחד הפעם? תקראו לי חנאבץ, אבל זה מעביר לי את הזמן יופי. אל תספרו לי את החרא הזה של "אין לי זמן לקרוא". אם אתה בטוח כל כך שהזמן הולך נגדך, אז תצא מהפייסבוק לשעה-שעתיים, תקצר את זמן המקלחת, תקרא באוטובוס, במיטה לפני השינה, בפארק אחרי הצהריים; תפסיק לצפות באותו סרט חמישים פעם. כל דבר. תאמינו לי, זמן תמיד יש! בני האדם פשוט לא יודעים איך להשתמש בו, וכמובן שאף אחד לא יגיד, "אין לי זמן לפייסבוק". אז תתנתק, תרתי משמע, ושב לקרוא קצת. או הרבה.

הדבר השלישי שאתה צריך זה לאהוב את זה. מי שלא אוהב לכתוב, לא משנה כמה הוא כישרוני וכמה מדהימה ופואטית הכתיבה שלו, הוא לא יצליח; כמו כל תחום באמנות, צריך לעשות את זה מתוך אהבה לתחום והצורך לבטא את עצמך דרכו.

הדבר הרביעי שאתה צריך זה לרצות את זה. אם אתה לא רוצה בזה באמת, לא תעבוד קשה, ובלי עבודה קשה זה פשוט לא ילך. יש סיבה למה הסטריאוטיפ של הסופר הוא תמיד איש שיושב בחדר אפלולי עם בקבוקי יין ריקים סביב וכוסות קפה ווויסקי בכל מקום, עם מקטרת בפה מול מכונת כתיבה, אוחז בראשו בתסכול ומוקף בניירות מקווצ'צ'ים. כל הסופרים עבדו קשה, אין לאן לברוח מזה. טולקין רק תכנן את שר הטבעות (שבמקור כפי שאתם בטח יודעים הוא ספר אחד ארוך ולא שלושה כרכים כפי שחילקו את זה מאוחר יותר) במשך הרבה מאוד שנים. משנת 1914 ועד מותו בשנת 1973 הוא עבד על מאות טקסטים וגרסאות שונות. את הספר עצמו הוא כתב במשך 16 שנה! ג'ו רולינג כתבה את הארי פוטר ואבן החכמים במשך שש שנים ואז רק החלה לתכנן את הספרים הבאים. ארנסט המינגווי העיד שכתב 39 פעמים את הסיום של הקץ לנשק עד שהיה מרוצה ממנו ודויד גרוסמן אמר שהוא כותב 10 עד 12 גרסאות כל ספר.


 "אני חושב שכל מעשה אמנות ואומנות צריך להיות מלוטש, ואתה צריך למחוק את טיפות הזיעה של עצמך, כדי שלא יראו שהתאמצת."


- מאיר שלו. 


למה אני אומרת לכם את זה? לא. לא כי אני מנסה לייאש אתכם לפני שהתחלתם, אלא כי אם אתם מצפים לשבת, לכתוב, לשלוח את כתב היד להוצאה לאור ו'באם' יש ספר על המדפים - תשכחו מזה.

מה אתם באמת רוצים? - אתם רוצים כסף? תהילה? אתם רוצים לראות סרט שיצא בהוליווד מבוסס על ספר שכתבתם? אתם חולמים שיראיינו אתכם לעיתון או לרדיו? אתם רוצים בסיס מעריצים?

אם חלק או כל הדברים האלה למעלה זה מה שמעניין ומדרבן אתכם להיות סופרים, תפרשו עכשיו ולכו ללמוד משחק או להשתתף בתכנית ריאליטי. הדבר שצריך להיות הכי חשוב לכם זה הכתיבה. התהליך עצמו שנותן לכם סיפוק, הנאה, וכן, לפעמים גם סבל. כי כמו פאם פטאל, גם הכתיבה שוברת את הלב לפעמים. זה קשה. יש פעמים שתצטרכו למחוק כמות מטורפת של טקסט שהיה מיותר לסיפור, יש פעמים שתאלצו להרוג דמות שאהבתם או למכור את נשמתה לשטן, ולפעמים פשוט תאלצו לשבת שעות מול הלפטופ ולא להצליח לבטא מילה אחת כמו שצריך.

זה קשה לפעמים עד כאב ותסכול, אבל תסמכו עליי, זה מה שהופך את כל העניין למעניין ומספק יותר. דברים טובים קשה להשיג, אחרת עד כמה טובים הם יכולים להיות? זה כמו נסיעה על אופניים, ככל שהעליה חדה יותר, כך קשה יותר לפדל. אבל כשאתה מבין שקשה לך אתה גם מבין שאתה בעליה, וזה מדרבן אותך לעבוד ולהזיע. אן רייס נוהגת לומר, “.Go where the pleasure is in your writing. Go where the pain is"


אם תשאלו אותי מה הדבר הכי חשוב שצריך לעשות כדי להיות סופר, אני אומר לכם חד וחלק: לכתוב. אם אתם רוצים להיות סופרים, תעשו מה שסופרים עושים - תכתבו. תכתבו ותקראו ותכתבו עוד קצת. תכתבו כל הזמן בכל הזדמנות וכמה שיותר. קחו איתכם, חוץ מספר, גם מחברת ועט לכל מקום. כמה שתכתבו ככה תשתפרו. וכמובן, תחיו קצת. כי בלי לחיות, לא יהיה לכם על מה לכתוב.

ניל גיימן ציין פעם בריאיון: "מדי פעם בפעם אני פוגש כותבים ממש טובים, שאין להם מה לומר. ואתה רוצה לומר להם: טוב, אז תפסיקו לכתוב ותשיגו עבודה איפשהו, לכו לטייל בעולם, לכו תעשו דברים. לכו תגרמו ללב שלכם להישבר. ואז תחזרו ותכתבו עוד קצת." *תרגום חופשי*

אז על סמך ניל גיימן זה יהיה הדבר החמישי והאחרון: תחיו. תנו לעצמכם סיבה לשבת מול הדף הריק ומילולית, להקיא את נשמתכם


ואני? - אני אהיה כאן להחזיק לכם את השיער :)


נכתב על ידי Jemaya , 21/6/2015 21:16   בקטגוריות שולחן הכתיבה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי:  Jemaya

בת: 34

Google:  Jem




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מוזיקאים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJemaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jemaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)