נתקפתי היסטריה.

טוב, לא באמת היסטריה. אני לא בנאדם היסטרי מטבעי, אני נוטה להיות אדישה כמעט לכל דבר. אבל מדובר פה בחלום שלי וזה נהיה רציני.

דיברתי עם הוצאה לאור מסויימת (עדיף לא להגיד איזו, לוידעת למה) ושאלתי אותם מספר שאלות.

אז מסתבר שלהוציא ספר לאור זה קשה יותר משחשבתי - וכבר מההתחלה ידעתי שזה קשה. ככה שזה אומר שהרף שחשבתי שאני צריכה לעבור הוא גבוה בכמה וכמה מטרים למעלה.

קודם כל, מאות על מאות של ספרים נשלחים לכל הוצאה לאור בשנה, ורק ארבעים בממוצע באמת יוצאים לאור בסוף. כבר הסיכויים שלי קטנים.

דבר שני, ז'אנר המותחן העל-טבעי הפסיכולוגי שאני כותבת הוא לא כל-כך פופולארי בארץ, מה שאומר שאני רק אפסיד כסף מכל העניין, אני מתכוונת שאני אהיה פאקינג ענייה, כי להגיע למדף רבי המכר זה לא קל בכלל ויש פה גם הרבה עניין של מזל. לא שכסף זה מה שמעניין אותי, הרצון שלי הוא שהוא יצא ושמי שיקרא אותו יאהב אותו, אם הוא מצליח או פופולארי או לא, לא כזה משנה לי. אבל אני רוצה הכרה. זה חשוב לי שתהיה לי הכרה, תשפטו אותי אם אתם רוצים.

ודבר שלישי, שאלתי את הלקטורית שלהם האם כשספר בכל זאת מצליח מאוד בארץ, הם מוציאים אותו לתרגום גם בחו"ל. כמו שאמרתי, חשובה לי ההכרה, ואין במה גדולה יותר מהשפה האנגלית. שם אוכל למכור מליוני עותקים בניגוד לארץ, שפה 5,000 עותקים נחשב רב מכר. זה כלום. אני רוצה הכרה בינלאומית.

אני יודעת שאני חושבת על זה יותר מדי, אבל זה לא יוצא לי מהראש. אמרו לי שהם לא מוציאים לתרגום, ואם הסופר מעוניין אז הוא זה שאחראי לתרגום ולכל הכרוך בו.

אני לא יודעת עד כמה אתם בקיאים בנושא או אם זה בכלל מעניין לכם את העפעף השמאלי, אבל אני יכולה להגיד לכם שתרגום זה החרא הכי יקר בעולם. הייתי מתרגמת אותו בעצמי, אבל תרגום זה לא משהו שגם בחורה עם אנגלית מעולה יכולה לעשות - זו שפה ספרותית, לא מדוברת. רק אנשים שלמדו תרגום והוציאו תעודה יכולים לעשות את זה. אם אתרגם אותו בעצמי, מן הסתם יהיו בו ים של טעויות. לא רק בדקדוק, גם בביטויים פשוטים ובסגנונות דיבור. אף הוצאה אמריקאית לא תוציא גוש טעויות כזה. זה פשוט לא משהו שישראלית יכולה לעשות. רק אם שפת האם שלך היא אנגלית ואתה חי עם השפה יום יום אתה אולי יכול לנסות.

תרגום היום עולה לפי מילה. לי בספר יש מעל 100,000 מילים. תעשו את החשבון. אין לי סכום כזה!!!

חשבתי לעצמי: אוקיי ג'אם, תרגעי. תנשמי. תפסיקי להסתכל עליי ככה (הייתי מול המראה), מה כבר יכול לקרות? את רק צריכה לחשוב בהיגיון, הרי היו דברים מעולם. תוציאי אותו בעברית, תראי איך הולך, ואת עניין התרגום תחצי כשתגיעי אל הגשר. כמו שאומרים הרבה גנגסטרים וציידי ראשים בסרטים הוליוודיים וזה תמיד נשמע מגניב. אבל זה עדיין לא הרגיע אותי. מצאתי את עצמי מתהפכת במיטה ומנסה לחשוב על פיתרון.

אז חשבתי על אחד. אני לא יודעת אם שמעתם עם האתר Kickstarter. זה אתר שבו אנשים שרוצים להוציא פרוייקט כלשהו, אם זה אלבום או ספר או תכנית מדעית או כל דבר כזה, ואין להם כסף לעשות את זה. הם אומרים כמה כסף הם צריכים ובכמה זמן הם רוצים להשיג אותו, מפרסמים את הפרוייקט עם סרטון נלווה שמסביר הכל, ושולחים לינק לכל מיני חברים, מעריצים, אנשים שהם מכירים או לא מכירים, בפייסבוק, בטוויטר, בגודרידס, בטאמבלר. כל חרא כזה. ואז אנשים שרוצים לתמוך, תורמים דולר 1 או 5 או 10 או 50 או 100 או 200 או כמה שהם יכולים להרשות לעצמם. כמובן שלכל תרומה יש איזה משהו שמגיע להם בחזרה. אם זה עותק בחינם או משהו כזה.

זה הרעיון הכי טוב שיכול היה לעלות לי, רק שלצערי אין לי מושג אם Kickstarter עובדים על ספרים שכבר יצאו לאור ורק רוצים תרגום או שהם יפתחו פרוייקט רק למשהו שעוד לא יצא לאור. זו יכולה להיות בעיה. אם אתם במקרה יודעים על זה משהו, אשמח לקבל מידע. אהיה אסירת תודה.

אני ממשיכה לחשוב על פיתרון. אני לא יודעת מה אני אעשה, אבל אני לא מתכוונת להתבאס ולהתייאש. אני רוצה לכתוב למחייתי.

אגב, זו גם הסיבה שלא עדכנתי את הבלוג הרבה זמן ועמכם הסליחה, פשוט נכנסתי חזק בספר שלי. כשאוכל, אספר לכם עליו קצת יותר. תודה שבכל זאת נשארתם קוראים נאמנים.

אוהבת אתכם המון ושיהיה לכולנו סופ"ש מדהים :)

ג'אם

אנחנו אוהבות את בני הזוג שלנו. הם נהדרים. הם מריחים טוב רוב הזמן, יש להם זרועות חזקות, הם נותנים חיבוקים טובים, הם מקשיבים לנו כשאנחנו מקשקשות על דיאטות ונעליים שלא פאקינג מעניינים להם את הביצים. אבל למרות הכל, לביחד כל הזמן יש גם חסרונות. כשאת מבלה כל כך הרבה זמן עם אדם אחד, זה נהיה מקובל לשנוא אותו קצת לפעמים. זה טבעי, זה נורמלי, אלה החיים.

אז מהן הסיבות הכי הגיוניות לכעוס באמת?

1. מחזור.

את סובלת, מצוברחת ומדממת. אנחנו שונאות בתקופה הזאת את עצמנו ואת העולם ואת כל מי שעומד בדרכנו בלי שוקולד ביד. לא משנה מה הוא יגיד או יעשה, הוא בסיכון גבוה יותר בתקופה הזאת לצאת מניאק. קרה לי שחבר שלי הביא לי פרח כשהייתי במחזור וכעסתי עליו, "עכשיו אני אמורה לשמור אותו בכוס עד שימות? אתה לא חושב שזה אכזרי?" מסכן. הוא היה סבלני יותר משהייתי מצפה. כמובן שזה המקרה הכי גרוע לשנוא את החבר שלך, כי אם את כמוני, חרמנית אבל נגעלת לעשות סקס במחזור, אז גם אין סקס פיוס... באסה. בעיקר כי הריב מחרמן אותנו עוד יותר. והנה הלך היתרון שבלריב.

2. כשהוא מגיע הביתה שיכור.

כן, אתה יכול להנות ולשתות עם החברים שלך. אבל קח בחשבון שאם אתה שיכור והיא לא, אתה יוצא מניאק בכל מקרה. אתה מתנהג כמו אידיוט, מוציא דברים מהקשרם ואומר דברים שמחר בבוקר, כשתתעורר על הספה, מה זה תתחרט עליהם.

3. כשהוא מנפנף אותך בשביל החברים שלו.

לא מגניב בכלל. יש גברים מניאקים שהמשפט הזה נשמע להם בסדר, "אני בסוף לא יכול לצאת איתך מחר, אני נפגש עם חברים."

ברור שצריך גם זמן בנפרד. לבלות עם חברים זה הכרחי ובסדר גמור ועוזר לשנינו להישאר שפויים. אבל אף פעם בחיים אל תעיז לתכנן איתנו תוכניות ואז לנפנף אותנו עם משפט כזה.

אם אתם לוקחים אותנו כמובן מאליו, אל תקחו אותנו בכלל. ככה בחורות פועלות. גם אם הבחורה שלך לא מראה שזה הרגיז אותה ואומרת שזה בסדר, זה לא. אתה צריך להעריך את הזמן איתנו, כי אם לא, תחפש את החברים שלך. מילולית.

4. כשאת כועסת והוא מאשים את המחזור שלך.

אנחנו בני-אדם ומותר לנו לכעוס גם בלי קשר לווסת שלנו ולמצב שלנו בחודש. רק תיקח בחשבון, בחור יקר, שאם היא כועסת ואתה מאשים בזה את המחזור שלה, אתה הכפלת אם לא שילשת את הכעס שלה. כי אז הפכת אותה לזו שלא הגיונית בכל הסיפור.

אגב, זה לא משנה במקרה הזה אם היא באמת במחזור או לא.

5. כשאת מקבלת את המתנה הכי מעפנה בעולם.

בחורות שמשקיעות בבחור שלהן מצפות לקבל את אותה רמת מחשבה והשקעה. אנחנו אוהבות אתכם ונותנות לכם דברים מהלב, גם אם הם היו יקרים וגם אם הם היו עבודת יד, זה לא משנה. אז תשקיעו בנו גם. זה לא משנה כמה זה יקר, באמת שלא. קח אותה למקום מיוחד, נגן לה משהו, תכתוב לה משהו. רק אתה יודע מה באמת ירגש אותה. כל עוד היא תראה שאתה חשבת עליה ונתת במתנה את הנשמה שלך, היא תתאהב בך מחדש.

ואם לא תשקיע במחשבה או בכסף, תשלם על זה בחודשים שאחרי זה בדרך אחרת. סמוך עליי. כמו שאתם לא אוהבים בחורות זולות, אנחנו לא אוהבות להרגיש זולות.

6. כשהוא שוכח תאריך חשוב.

בחורים, מטבעם, חסרי תועלת בכל מה שמגיע לזכירת דברים שלא כוללים ספורט, ציצי או משחק וידאו. יום השנה, יום האהבה, יומולדת או כל תאריך אחר. אם אני צריכה להזכיר לך, סביר להניח שזה יהיה בסמס. כי אני כבר לא אהיה שם איתך. אתה תהיה רווק.

7. בבוקר.

יש בחורות (וגם גברים) שהבוקר לא חבר שלהם. זה הזמן היחיד ביום שמותר לך לשנוא את כולם, גם את בן הזוג, וגם להפליק לו אם הוא מתעקש להציק. קח בחשבון, מר בן זוג יקר, שיש בנות שבבוקר יש בתוכן שטן קטן שיוצא רק אחרי שלושה כוסות קפה לפחות. תהיו סבלניים, זה משתלם מאוחר יותר. כמו שאנחנו יודעות להתעצבן אנחנו גם יודעות להיות המאמי שהתאהבתם בו מההתחלה.

8. כשהם לא מקשיבים.

את מדברת ומדברת על משהו שחשוב לך, כי בחורות הן פטפטניות כמו שכלבים הם פלצנים, ואין לשנות את דרך הטבע. ופתאום את קולטת שהוא בכלל לא איתך. העיניים שלו חצי עצומות ובוהות בחלל החדר או פוזלות לכיוון העיתון שעל השולחן. והנה לך מתכון מושלם לשנאה צרופה. אתה תהיה אומלל אחרי זה, כשתטעם ממנה.

9. כשהוא מסתכל על בחורה אחרת מולך.

אנחנו יודעות שגברים הם יצורים חרמנים ומניאקים, זה לא סוד. אנחנו אוהבות אתכם למרות זאת. לפעמים אפילו בזכות זאת. אבל יש גבול בין מניאק לבין חסר טאקט ואידיוט. זה יהיה לא טבעי אם לא תסתכל על בחורה עם מיני כשהיא הולכת לפניך אבל תעשה את זה בעידון, באמא שלך, אני נמצאת ממש כאן וגם לי יש יופי של ציוד. אל תסתובב להסתכל עליה כשהיא עומדת לך מול הפנים, אל תעיר איזו הערה ואל תעשה פרצוף חרמן כי היא תקלוט את זה ותשרוף אותך בחיים.

10. כשהוא מתכנן תכניות סודיות.

הדבר הראשון שעולה לה בראש זה שאתה בוגד בה, זה לא ברור?

אני יודעת, בחורות הן לא מאוד שפויות לפעמים בעצמן, אנחנו משוגעים באותה מידה, אבל כן, יפריע לנו שאתם הולכים לעשות משהו ולא אומרים לנו לאן אתם הולכים ומה אתם עושים. לא כולנו כאלה, אבל רובנו. אני אחרי הכל מדברת פה בשם כל הבנות. אנחנו רוצות לדעת, כי זה חשוב. כי אם אתה שומר סוד מאיתנו, זה כי יש לך סיבה להסתיר משהו, וזה אומר שכנראה אם נדע - לא נאהב את זה. חשבון פשוט.

מקווה שנהנתם מהפוסט. אני שוב חוזרת, לא כל הבחורות אותו הדבר. הבחורה שלך היא אחת ויחידה, אם היא דרמה-קווין, קונטרול-פריק או נייז-אנ-האפי. תכיר אותה, דע מה היא באמת תאהב ואת מה היא לא תוכל לסבול ותהיה הגבר שהיא לא תוכל לעמוד בפניו. אחרי כל זה, היא לגמרי שלך.

ואת, תרשי לעצמך לפעמים גם לכעוס עליו. לפעמים זה בסדר. אם הוא באמת אוהב אותך, הוא יקבל אותך גם עם פיוזים, כי את שווה את זה. כי הוא אוהב אותך למרות זה ובזכות זה. ואז את יודעת שהוא מושלם בשבילך :)

אהבתי את כל ספרי שייבון שקראתי, את חלקם יותר ואת חלקם פחות, אבל אהבתי את כולם. כשראיתי את זה על המדף, ספר הביכורים שלו, הייתי חייבת לשלוף אותו... (כן, למרות הכריכה הזוועתית. האשמה היא של עם-עובד, כרגיל.)

נהניתי ממנו, באמת, וגם היה בו משהו מנחם שאני לא יודעת להסביר. יש ספרים שעושים את זה.
מבחינה לשונית הוא היה מאוד... איך לומר... עליז. צוהל. היה לי תענוג אמיתי לטוס לאורך השורות. המשפטים מתלקחים יותר מהר מזיקוקים, כל תמונה הגיונית כל עוד אתה ממש חושב עליה והמטאפורות ראוותניות. פיטסבורג, אם אגיד לפי הספר הזה (היות ומעולם לא הייתי שם) נשמעת כמו מקום נחמד לגור בו.
אבל היו לי גם כמה בעיות איתו.

ארט בכסטין סיים את לימודיו באוניברסיטה, עומד להתחיל לעבוד בחנות ספרים ויש לו עוד קיץ קסום אחד אחרון לפני שהוא עומד להקדיש את עצמו לקריירה רצינית כלשהי. תוך כדי עבודה על העבודה האקדמאית האחרונה שלו, הוא פוגש בחור בספריה שמנסה לפלרטט איתו. ארט דוחה אותו בנימוס והם מתיידדים. הבחור הזה (שאגב גם לו קוראים ארתור, וזה עבד מצויין יותר משציפיתי שזה יעבוד) מושך אותו לעולם מרגש ומלהיב של חברים חדשים, הסתבכויות מיניות שונות, כסף וכוח.

המסיבה הראשונה שהוא הכיר לו כבר הייתה מאוד אינטנסיבית, אתה מכיר הרבה אנשים חדשים, סגנונות דיבור והתנהגויות כלשהן. מאוד התרכזתי בחלק הזה, בטוחה שכל האנשים דומיננטים וחשובים לעלילה, אבל הסתבר שזה היה רק "תפאורה" או "הכנה" לרומן עצמו. בסוף רובם נעלמו לי בהמשך בין הדפים וכמעט ולא הופיעו שוב.

אני אוהבת כתיבה וירטואוזית, אבל לא לשמה. אתם יכולים לקרוא לי "אובססיבית-עלילה" אבל אני אוהבת לקרוא משהו שייגע בי דרך עלילה, דמויות, רקע, אווירה, תפאורה, משהו. בשליש האחרון של הספר הייתה עלילה כבדה עם המאפיה ועם החברה הבכיינית והמרגיזה של ארט. פלוקס. (בחיי, זה השם שלה). נראה היה לי שמייקל שייבון מצליח לבטא את הגברים ברומן הראשון שלו בצורה משכנעת, אבל את הנשים הוא לא לגמרי הצליח לתאר. רובן היו שטוחות ומטומטמות. פלוקס הרגישה לי כמו גוש מהלך של תלבושות, ציטוטים, שיטות פיתוי, יופי פראי ודמעות. סמטוחה של כל זה. והכי הפיל אותי היה משפט שכתבה לו במכתב שלה בחצי השני של הספר: "יש רק מקום אחד בעולם שאליו אתה אמור להכניס את הפין שלך - לתוכי." חמודה, מה שאת מכניסה לקפה שלך בבוקר, אני רוצה קצת מזה. לא הצלחתי להבין אם הניצוץ הקטן של ההומור שהיה כאן היה מכוון על ידי שייבון או על ידי הדמות.

הייתי מאוד נבוכה מהצורה בה העלילה הסתיימה בסוף. אני אמנם לא יודעת הרבה על המאפיה בפיטסבורג, אבל ממה שאני כן יודעת, זה היה נראה לי קצת בלתי סביר. למרות שהבנתי בערך באמצע הספר שהנרטור בנוי בכוונה להיות "בלתי אמין" והיעדר ה"אמת" בנרטיב גרם לי ליצור אמת משלי. אבל מה כבר יכולתי לעשות עם העובדה שארט לא הזכיר או ציין אפילו חבר אחד או מכר שהיה לו לפני עמוד מספר 1, חוץ מהאקסית? אני יכולה לחשוב שאולי ארט לא רוצה להזכיר אותם בגלל זכרונות כואבים או אולי ניסיון להתחלה חדשה בגלל איזו טראומה, או אולי, סביר יותר, ששייבון לא טרח להמציא דמויות כאלה.

כמובן שאין לשכוח ששייבון היה רק בן 22 כשהוא כתב את הרומן הזה ואני חושבת שזה רומן ביכורים מדהים ומבריק. בעיקר אחרי שקוראים את הרומנים האחרים שלו ומבינים איזו כברת דרך הוא עשה.

בקיצור, תקראו את הספר. ממליצה בחום. תקראו. תקראו. תקראו.
תקראו.