בוקר טוב קוראים יפים שלי!

אתם קוראים בלוגים בזמנכם הפנוי, מה שאומר שאתם אוהבים מילים, מה שאומר שאתם אוהבים ספרים - גם אני אוהבת ספרים, אני די בטוחה שכולם אוהבים ספרים... הם רק לא יודעים את זה.

אני קוראת הרבה, למרות שלפי המבחן של Staples שבודק ?What speed do you read אני כנראה ברמה של תלמיד בכיתה ו' (יאמר לזכותי, המבחן היה באנגלית) אז אני אולי לא קוראת הכי מהר...

אנחנו כותבים וקוראים ומייצרים ומשווקים ומוכרים וקונים ספרים כבר אלפי שנים... מי שלא חי במימד הזה יחשוב שכבר מצאנו את הדרך היעילה ביותר לבצע את התהליך, שיש לנו את כל הידע שאפשר לרכוש מניסיון בנושא, ולמרות זאת - יש כמה דברים שאשמח לדון בהם עם חברות הוצאה לאור!!!

אז עורכים, מו"לים, אנשי שיווק, מוכרי ספרים וכן, גם סופרים - הפוסט הזה מוקדש לכם בהרבה אהבה, ואל תעלבו אם אצעק עליכם ואולי בטעות אירק עליכם, זה בא מתוך תשוקה בוערת.

שימו לב, כי זה חרא חשוב:

1. תקצירים.

אז כולם יודעים שאני מרוששת, אין מה להתבייש, וכל זה למרות שיש לי שתי עבודות - הסיבה היא שאני אוהבת לבלות את זמני בחנויות ספרים. אני יכולה לעמוד שעות ולעלעל ולהסניף את הדפים... כדי לדעת אם אני רוצה לקנות ספר מסוים או לא, אני בדרך כלל בוחנת את הכריכה ואת הפונט, קוראת את הביקורות וכמובן את התקציר שמאחורה.

אז למה... למה שתשימו ספוילר ענק בתקציר שמאחורה - למה?! אני לא רוצה לקרוא חצי ספר והדבר שאני יודעת שאמור לקרות עדיין לא קרה אבל אני יודעת שהוא אמור לקרות כי קראתי אותו מאחורה בעמודה של איזה שתי פסקאות; זה באמת כל-כך קשה להימנע מספוילרים בטקסט הזה? למה שתעשו את זה?!

חוץ מזה, לפעמים, בעיקר בקלאסיקות או ספרים פופולריים שמלמדים בבתי ספר או משהו כזה, יש שאלות. לפעמים זה בסוף הספר ולפעמים, לרוב חכמתו של העורך, על ג'קט של ספרים עם כריכה קשה. והשאלות הגאוניות האלה מרצדות לך מול העיניים על הנייר ותוכנם הוא: "האם אתה חושב ש*ספוילר ספוילר* היה *ספוילר* או *ספוילר* ומדוע?"

עורכים - תהיו חכמים! תחשבו על הדברים האלה!

2. סדרות.

מטריף אותי על דעתי אם ספרים בסדרה מסוימת אינם מתואמים כולם אחד לשני. (דרמטי... אני יודעת.)

הנה דוגמא ממדף הספרים שלי:

סלחו לי על האיכות הגרועה, טלפון ישן. בכל מקרה, שלושת הספרים האמצעיים הם סדרה בשם Hash Hash שהומלצה לי על-ידי המוכרת בחנות - אז קניתי את שלושתם. למה? כי אני פתיה וקל לעשות עלי כסף בתעשיית הספרים.

הספר הראשון הוא Hash Hash, השני Crescendo והשלישי Silence. יש גם רביעי אבל אין לי אותו. שלושתם מעוצבים באותו הסגנון עם ציורים די מגניבים בכריכה ונראים טוב. במיוחד הראשון, אם הייתי ספר הייתי מתחילה איתו. אני בטוחה שחלק מההתלהבות שלי היתה המוכרת, שלא הפסיקה להדליק אותי ולהגיד, "זו סדרה מדהימה! את חייבת לקרוא אותה ואז לחזור ולהגיד לי מה חשבת!!!" אבל חלק מזה זו הכריכה, כן. אני זונת ספרות.

עכשיו, שמתם לב שהספר האמצעי גבוה יותר בסנטימטר אחד משני הספרים האחרים? - כי אני מיד שמתי לב. זו הסיבה היחידה שחשבתי לא לקנות את הסדרה. חיפשתי בכל החנות וגם גררתי את המוכרת למחסן כדי שתבדוק אם האמצעי אולי שייך למהדורה אחרת - לא! זו אותה מהדורה, אותה הוצאה, אותה שנה! הם פשוט עשו טעות - ועד היום, כשאני רואה את הספר המגודל המסכן הזה מביט על כל שאר הספרים מלמעלה, חלק קטן ממני מת בפנים.

אני יודעת שלרוב האנשים לא אכפת, אבל לי אישית זה מאוד חשוב. כשמדובר בסדרה, אני אוהבת שכל הספרים הם באותו הגובה - זה יפה יותר וככה גם אפשר לדחוס עוד ספרים מלמעלה כי בואו נודה בזה, המדף תמיד קטן מדי. ההוצאות הישראליות בדרך כלל מוציאות את רוב הספרים בגובה אחד שווה, לא רק בסדרות, אלא באופן כללי. זה נחמד. אבל האמריקאים אוהבים לגוון בגדלים שלהם אז לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת בלי כוונה מול הספריה ומסדרת את הספרים לפי הגובה כמו מפקד גדוד.

יש עוד דבר מרגיז בסדרות - שאני לא יודעת שהן סדרות.

אם הספר שקניתי שייך לסדרה, אני אעריך מאוד שאם תוכלו, תעדכנו אותי. כבר קרה לי שקניתי ספר ונורא התלהבתי וכשהגעתי הביתה ועידכנתי בGoodreads שקניתי אותו (תמיד עושה את זה), אני מגלה שזה הספר ה#16 בסדרה כלשהי. יופי. עכשיו אני תקועה עם ספר אמצעי בספריה שלי, אז יש לי שתי אפשרויות: או שאקנה את 15 הספרים שלפניו כדי לרצות את האובססיה החולנית שלי למדף ספרים מושלם ואז תוך כדי שאקרא את הסדרה (אם אוהב אותה בכלל) אקנה את הספרים האחרים ואאלץ לקצץ בכסף לאוכל, או שהספר הזה לנצח יציק לי בעין, עומד כך בודד בלי אחיו הגדולים או הקטנים.

למה לא לרשום, בכמה מילים או רק במספר, בהתחלה או בעמוד השדרה או איפה שבא לכם - "זה הספר ה*מספר כלשהו* בסדרה הזאת והזאת"... תעשו מאמץ.

3. כריכות.

אין לשפוט ספרים לפיהן, אבל אם הספר הוא פנטזיה גבוהה ואתם תוקעים על הכריכה איזה ציור מפוברק שמצאתם באיזה אתר של פאנפיקשן - אל. לא על ספר פנטזיה גבוהה, פליייז. הספר יכול להיות עמוק ופילוסופי ומדהים אבל אני לא אחשוב שהוא טוב על סמך הכריכה. למה להרוס, חבל.

עוד כמה ענייני כריכה שמציקים לי:

# כריכות של ספרות נוער תמיד נראות אותו הדבר: אישה עם שמלה לבנה, אישה עם שמלה צהובה, אישה עם שמלה כחולה מחזיקה מטריה, אישה עם שמלה מחובקת עם גבר שלא לובש שמלה, וכמובן האהוב עלי - בחור חצי עירום עם קוביות נוטפות זיעה ושיער מתבדר ברוח דמיונית... אני לא רוצה לראות את זה. טוב, על מי אני עובדת, אני כן רוצה לראות את זה - אבל לא בתור כריכה קלישאתית לספר שבו בחור מזיע עם קוביות לא מופיע אפילו פעם אחת. אתם טוענים שזה מה שמושך ילדות לקנות את הספר - נה-אהה. אתם פשוט תוקעים את זה כמעט על כל ספר אז יוצא שמזה מורכב רוב מדף הספרים שלהן. אלה ספרי נוער - הן נוער. לא אשמתן. הרי לא כל ספרי הנוער מספרים את אותו הסיפור, אני צודקת?

# ספרים שנראים כמו דמדומים אבל הם לא - ראיתם שדמדומים מכר אז חשבתם, "אולי נמכור עוד ספר שנראה בדיוק כמו דמדומים, אנשים יתבלבלו ויחשבו שזה זה ויקנו אותו ואז תהיה להם הפתעה כשהם יגיעו הביתה והם בכל זאת יקראו אותו" - זה לא עובד ככה, בשם אלוהי השיווק.

# אנשים אמיתיים בכריכה - למה, למען השם, תצלמו אישה שלא עונה אפילו קצת לתיאור הדמות הראשית ותתקעו אותה על הכריכה? מה קרה ל'לדמיין את הדמות בראש'? איפה הייתי כשזה יצא מהאופנה?

# כשהכריכה לא קשורה לעלילה או לתוכן הספר אפילו בעקיפין... בעיקר עם עובד נוהגים לעשות את זה ואז לבוא עם הסבר עמוק לסיבה שבגללה הכריכה היא רקע כחול עם ריבוע צהוב ענק. (כן... התפסן בשדה השיפון - לא קניתי את ההסבר שלכם. אתם עצלנים, עם עובד, תשלימו עם זה). או כמו בסדרה Gone של Michael Grant - על כל הספרים יש תמונות של אנשים מושכים ויפים עם שיער מתנפנף ברוח, בלי להתחשב בעובדה שבעלילה הם בני נוער מורעבים שתוקפים אחד את השני. הם אמורים להיות רזים מאוד ומלוכלכים עם טירוף בעיניים. אבל למה לשים אנשים כאלה כשאפשר לשים דוגמנים חטובים? פחח.

# ואם כבר דיברנו על סדרות קודם - תפסיקו לשנות את הכריכה באמצע הסדרה. אם בכל הסדרה הכריכות היו מעוצבות באווירה גותית ומסתורית, למה בספר הרביעי פתאום יש ציור של בלרינה על רקע ירקרק זוהר?! אל תעשו את זה. תהיו עקביים.

4. דפים.

אוקיי, פה אני קצת חצויה אמנם, ומיד אסביר למה.

בכל ספר, הדפים הם באותו הגודל, אבל יש ספרים, זה קורה בעיקר במהדורות היותר יקרות של הכריכה הקשה, שהדפים לא מסתיימים בדיוק באותו המקום. כלומר, האורך שלהם שונה במקום שבו אתה אמור לדפדף... בדרך כלל הדפים בספרים האלה קצת עבים יותר והנה דוגמא מספר שלי אם לא הבנתם על מה אני מדברת:

אל תבינו לא נכון, אני חושבת שזה נראה טוב, זה נתפס יפה בעין, אבל מאאן זה מקשה על הדפדוף.

במהלך הקריאה אני במתח ואני רוצה להמשיך לעמוד הבא אבל בכל פעם מחדש אני מעבירה בטעות חמישה דפים קדימה, כי הדפים הארורים באורך שונה למען השם!

ומה שיותר מרגיז זה שזה עולה יותר - אתה משלם יותר כסף על משהו שפחות נוח לשימוש. זה כמו בתקופה שג'ינס קרוע נכנס לאופנה ואז ג'ינסים עם חורים היו יקרים יותר מג'ינסים בלי חורים. אני יכולה לעשות חורים בג'ינסים שלי בעצמי, תודה רבה.

גאונות.

5. מדבקות.

פה אני יותר פונה למוכרים בחנויות הספרים - אני שמחה שיש מבצעים על ספרים, מי יתן וירבו כמותם בישראל ואל תשכחו לתת גם לסופר, אחרי הכל הוא זה שתלש את השיערות במשך חודשים בכתיבת הסיפור הזה והקריח מוקדם - אבל תפסיקו להדביק מדבקות של "4 במאה" או "1+1 מתנה!" על הספרים שלי! שלט בהחלט יספיק, אל תהרסו לי את הכריכה עם מדבקות שלא יורדות בלי מלחמה!

אמנם ברוב הפעמים, הדבק קל להסרה אם אתה זהיר, אבל זה לא משנה - מה אם היד שלי החליקה בטעות? מה אם המדבקה נקרעה ועכשיו כל השכבה התחתונה שלה, זו שמלאה בדבק, לא רוצה לרדת? אני נענשת עכשיו על כך שאני קלמזי עם שתי ידים שמאליות? העובדה הזו היא לא עונש מספיק?

ובספרים באנגלית זה כמובן יותר גרוע... הם לא אוהבים מדבקות כנראה, הם מעדיפים להדפיס את הכריכה מראש עם הפרסומת: "Soon to be a major motion picture!" - בו הו! ממש אכפת לי - בשביל זה הרסתם לי את הספר לנצח?

6. טרילוגיות.

אני מאוד אוהבת טרילוגיות. אני אוהבת את המורכבות שלהן, את החוקתיות הזהה אבל משתנה, את המתח שבלחכות לספר הבא ואת העובדה שהסיפור נשאר איתי הרבה יותר זמן. מה שאני לא אוהבת זה ספרים שיכולים להיכנס לספר אחד, אבל הסופר מחליט, אולי על דעת עצמו ואולי לעצת העורך, לחלק את העלילה לשלושה חלקים. למה? - כי היום טרילוגיות הן ה"מאני מייקר" של ההוצאות לאור, אנשים משום מה מאוד אוהבים טרילוגיות, יותר מסדרות ויותר מסטנד-אלונים.

גם אני אוהבת טרילוגיות - אבל אם זה לא נחוץ ואתה יכול לדחוס את העלילה לכרך אחד, עשה את זה ואל תעצבן אותי, קפיש?

7. הסרט.

אחרי שספר נהיה רב מכר, ויוצא בקולנוע סרט שמבוסס על הספר הזה וגם הוא שובר קופות, ההוצאות לאור מרגישות צורך בלתי מתפשר להוציא שוב את אותו הספר בדיוק במהדורה חדשה - מהדורת הסרט?

"הי, תראו כולם! הנה אותו ספר בדיוק שקניתם לפני שנה ואהבתם, אבל הפעם, במקום הציור האומנותי והיפה שהיה על הכריכה, יש תמונה של השחקנים בפוזה דרמטית!"

ד'פאק.

8. חנויות.

אני אוהבת חנויות יד-שניה. זה פשוט ולמרות שאני בטוחה שאתם מסכימים איתי וגם יודעים את הסיבה - אסביר בכל זאת:

כשאתה נכנס לחנות פרטית או יד-שניה אתה מרגיש שאתה נכנס למקום שבו הספר הוא הכי חשוב. ספרים ספרים שעל המדף, מי הכי מעניין באגף? אתה יכול לעיין שעות בין המדפים, לשבת בפינה ולקרוא במשך שעה או שתיים ולפעמים אפילו לשתות קפה עם המוכר ולשוחח איתו על הקלאסיקות האהובות עליך. פעם זו היתה החוויה האמיתית של ביקור בחנות ספרים. וכן, אני בסך הכל בת 25, ה"פעם" הזה לא היה כל כך מזמן, אולי עשור פלוס מינוס...

ואז, יום אחד, הקים אדם שאם הייתי יודעת מי הוא ואם הוא היה עדיין בחיים סביר להניח שהייתי רוגמת אותו באבנים, והחליט לפתוח רשת תעשייתית וענקית של ספרים. שתי הרשתות הגדולות בארץ הן כמובן סטימצקי וצומת ספרים.

כשאתה נכנס לחנות רשת תעשייתית כזאת, מה שחשוב הוא הכסף. ספרים הם רק 50% מתכולת החנות במקרה הטוב, השאר זה כלי כתיבה, גאדג'טים ומגנטים, צעצועים, משחקי קופסא, מחברות, מוצרי חלב... בקרוב יפתחו אגף ירקות ופירות. אתה מרגיש איך המוכר, למרות שהוא עובד בחנות ספרים, לא מבין אפילו טיפה בספרים. הוא לא קרא ספר מאז הבגרות בספרות שהוא עבר לא מזמן כי הוא פאקינ' ילד, וגם אז הוא דילג על רוב העמודים. ואם אני רוצה ספר מאוד מסוים, כל הדרך אני מדלגת לי בשריקות מאושרות - כי מה יותר כיף מללכת לחנות ספרים ולקנות ספר שנורא רצית - ואף פעם הוא לא יהיה על המדף. למה? כי בחנויות האלה הם לא אוהבים לתת מבחר גדול מדי של ספרים, חלילה... הם שמים את רבי-המכר על המדף האמצעי הגדול והבולט ואת שאר הספרים המוכרים הם תוקעים על מדפים צדדיים. בוא לקוח יקר, קנה לך רב-מכר! את הספר הלא מוכר הזה שאמרת עכשיו אני לא מכיר אבל אבדוק אם אפשר להזמין לך אותו בטלפון... בינתיים, בבקשה, עיין בספרים המוכרים ביותר שלנו, תמדוד אותם אם אתה רוצה ותראה שהם לא לוחצים לך בשום מקום. יושב עליך בול! קנה אותו, ואם תקנה אחד נוסף - הוא בחצי מחיר!

לפעמים גם כזה דבר קורה:

אני: "שלום, אני מחפשת ספר מסוים, אולי תוכל לעזור לי?"

מוכר: "איזה ספר את מחפשת?"

אני: "ראיון עם הערפד."

מוכר: "רעיון?"

אני: "לא... ראיון, כמו לראיין."

מוכר: *מקליד במחשב* "אממ... אין לנו אותו, אבל אני אשמח להזמין אותו בשבילך."

אז יצאתי מהבית בדילוגים ועכשיו אני צריכה לחזור ולחכות לשיחת הטלפון שלך כדי שתגיד לי לבוא שוב ולקחת את הספר שאולי כבר הייתי מסיימת באותו יום? אחלה.

אני: "יש עוד כמה ספרים שאני מחפשת, אולי תוכל להגיד לי אם יש לכם אותם?"

מוכר: "בשמחה."

אני: "שוקולד."

מוכר: *מקליד* "אממ... אין לנו."

אני: "חומריו האפלים?"

מוכר: "חומריו?"

אני: "כמו 'החומרים שלו'."

מוכר: *מקליד* "אממ... אני לא רואה את זה כאן."

אני: "אנשים עלובים?"

מוכר: *מקליד, וברוב האירוניה אומר...* "אני לא רואה פה אנשים עלובים."

זה מגוחך. זה כמו שתלך לקיוסק ותבקש חלב והוא יגיד, "אין לנו חלב, אבל אוכל להזמין שקית ולהתקשר להודיע לך כשתגיע." - ובינתיים אתה שבוע שלם שותה אמריקנו.

איפה כל הספרים??? אתם חנות ספרים, חנות פיזית שמוכרת פאקינ' ספרים, איפה הם? אני אמורה להיכנס בלי ספרים ולצאת עם ספרים, זה לא איביי שצריך לחכות שהמוצר יגיע, זו לא תופרת שלוקחת מידות ותחזיר כשיהיה מוכן, זו לא פאקינ' פגישת ייעוץ עם אדריכל, זו חנות - חנות שמכילה ספרים. אז למה אין לכם שום ספר? זה לא יאמן - כל פעם מחדש!

פעם נכנסתי לצומת ספרים ושאלתי את אחת המוכרות (אלוהי המסחר רק יודעים למה צריך שני מוכרים בחנות ספרים) האם יש לה ספרים של מייקל שייבון שתורגמו לעברית. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהשמים עם אף של ליצן וסירופ שוקולד מסביב לשפתיים.

"מי?" היא שאלה כשהיא עושה דרכה אל המחשב, "איך כותבים את זה?"

למה ילדות, שהדבר היחיד שהן קוראות זה סטטוסים של האקס שלהן, נותנות לי שירות במקצוע כה קדוש? לאן נעלם המוכר שמבין על מה אני מדברת, זה שבאמת מבלה את זמנו הפנוי בלקרוא את הדברים האלה שהוא מוכר ויכול לקחת אותי אל המדף הנכון ולעזור לי על אמת? איפה הם היום, המוכרים ההם, עם הקוקו והסרפן?

9. בולשיט.

לא לא לא. אל תכתבו בולשיט על הספר שלי.

"סטיפן קינג חודר לנבכי נפשו של האדם, ועושה בהם כבשלו. גם פחדים שלא ידענו כי מצויים בתוכנו, נרעדים וזועקים ומשוועים עם האימה שהוא כה מיטיב לתאר." - לא נסחפתם בכלל.

דבר ראשון - זה סטיבן. סטיבבבן. זה שכותבים את שמו עם ph לא אומר שמבטאים את זה בעברית עם פ'. החוקים של השפה האנגלית לא חלים על השפה העברית - אתם מתרגמים למחייתכם, אתם אמורים לדעת את זה.

דבר שני - כן, סטיבן קינג מפחיד מאוד, לפעמים קצת מרתיע, לפעמים רק מבהיל ולעיתים רחוקות אפילו לא מזיז לי את הצדדים הכי פחות משפיעים על הפחד במוח. אל תגידו לי מה אני הולכת להרגיש - זה אינדיבידואלי. ספרו לי על מה הספר, זרקו המלצות... אל תשקרו ובטח שלא באובר-דרמטיות.

10. הסופר.

זה אולי נשמע ככה, אבל אין לי פה תלונה ספציפית אל הסופר אלא על התמונה שלו. כן, גם אם הוא חתיך אמיתי.

לפעמים אני רואה ספר שנראה לי מרתק ואני מוציאה אותו מהמדף, בוחנת את הכריכה ואז הופכת אותו כדי להעיף מבט בתקציר... ואין שם אפילו מילה אחת, אלא רק תמונה גדולה על כל החלק האחורי - של הסופר.

הוא יפה מאוד, בסדר, אבל לא שאלתי איך נראה האדם שכתב את הטקסט, בשביל זה יש חלק פנימי של ג'קט הספר או אינטרנט או מאמרים, החלק האחורי אמור להכיל טקסט. פאקינ' טקסט. איך אני אמורה לדעת על מה הספר עכשיו?

לפעמים הם נסחפים ושמים תמונה ענקית של הסופר על הכריכה... זה גורם לי לתהות האם המעצב של הספר הזה ממש נדלק על הסופר ולא יכול היה להוריד ממנו את העיניים, משפתיו המפיקות מרגליות, רק יותר ויותר מתהפנט... או שסתם לא היה לו רעיון או זמן לחשוב על אחד. אני לא רק מתעצבנת בשבילי, אלא גם בשביל הסופר עצמו. אני בטוחה שהוא לא התכוון שתמונתו תתנוסס על הספר, אחרת הוא לא היה בוחר להיות סופר אלא דוגמן.

אני מקווה שלא גרמתי לכם לחשוב על דברים שלא הפריעו לכם לפני כן ויפריעו לכם מעכשיו, זו לא היתה המטרה; אבל אם זה כן קרה - התנצלויותיי! ובכל פעם שתתעצבנו על משהו שלא הרגיז אתכם לפני שקראתם את הפוסט, אני מרשה לכם לקלל אותי בלבכם ואפילו להתכוון לזה, רק שזה לא יהיה משהו שקשור לקיפודים או למקומות הומי אדם, בסדר? - קיפודים לא אוהבים אותי ואני אגורופובית.

אני חושבת שכיסיתי את רוב העניינים. כמובן שכל זה רק טכני וזה ממש לא משנה כל עוד תוכן הספר הוא טוב, הרי זה כל העניין בסופו של דבר. זה וגם האפשרות להסניף את הדפים... מיי מיי, אם היה טבק בניחוח ספרים, או אולי שנאפס בניחוח ספרים... תחשבו על זה, ליקר קרנברי-דיקנס, או קוקטייל קפקא-על-החוף. ואוו. אני לא מבינה איך עוד לא המציאו את זה. אני אחלה מיקסולוגית אבל לצערי לא אהיה מאסטר-בלנדר לעולם כי אני זקוקה לניקוטין שלי, אז אאלץ לחכות שמישהו אחר ימציא את זה.

בינתיים, אעשה את מה שאני עושה הכי טוב. אקרא ספר.

זוכרים את א'? הבחור מהרדיו שהזמין אותי לצאת איתו לפני שטס לתאילנד.

טוב, אז הוא חזר, וכשלא התקשר חשבתי שאולי האריך את החופשה שלו אבל מסתבר שהיה חולה. אחרי שהבריא, פגשתי אותו בעבודה. ראיתי אותו מעבר לחלון של האולפן ודפקתי כדי להסב את תשומת לבו. הוא ראה אותי ומיד יצא. התחבקנו והוא נראה לי שונה, אולי רענן יותר, רגוע. אני חושבת שכשלא רואים מישהו הרבה זמן, פתאום שמים לב לדברים חדשים אצלו, להליכה או לתנועות הגוף. חוץ מזה שחופשה משרה רוגע על האדם והחזרה לשיגרה תמיד לוקחת זמן.

קראו לו לחזור לשידור והוא אמר שיבוא לבר מאוחר יותר כדי לדבר.

באותו יום עבדתי בקומה העליונה, והוא באמת בא לבר. הוא לא נכנס דרך המדרגות הראשיות כדי לא להפריע, אלא דרך מדרגות החירום שבחוץ. הייתי עסוקה וכשהסתובבתי קלטתי את הראש שלו מסתכל עליי מהחלון וקפצתי. הוא התנצל ואמר שלא התכוון להבהיל אותי, שראה שאני לא למטה ועלה לכאן. ישבתי על השולחן כך שיכולתי לשבת ולדבר איתו דרך החלון, דיברנו קצת עד שבא מנהל הבר, ואמר לי לצאת רגע החוצה.

יצאתי והוא אמר, ותנסו לעקוב, "ל' אמר לק' שא' עומד כאן ומדבר איתך אז ק' אמרה לי להגיד לך שתגידי לא' ללכת."

ק' ול' הם בעל ואישה ושניהם מנהלים. לא שזה חשוב מי הם, אבל חשבתי שתרצו לדעת.

אחרי שהבנתי שהוא לא משחק איתי בטלפון שבור, אמרתי, "...מפריע להם שהוא עומד כאן?"

"כנראה שכן, אני לא יודע למה. מצטער."

ל' מעולם לא דיבר איתי על משהו מעבר ל"תעשי לי קפה" או"תכיני רוסי שחור לחבר'ה האלה והאלה." והעובדה ששלח מישהו אחר להגיד לי את כל הדברים האלה אכן היתה נראית לי טפשית, אבל פאק יט, שיהיה. אני יכולה להבין שיפריע להם, הרי אני באמצע עבודה והנוכחות שלו יכולה לעכב או להוציא אותי מריכוז. הם אלה שחותמים לי על הצ'ק, מי אני שאתווכח.

אמרתי את זה לא' והוא אמר שזה מפתיע אותו כי הוא ול' חברים טובים, אבל שלא אכפת לו מה הוא אמר והוא נשאר, אבל אז ראיתי את ל' עומד מתחת למדרגות החירום וקורא לו אז אמרתי לו שמחפשים אותו. א' הסתובב וכשראה אותו ירד וניחשתי שהולך להיות ביניהם איזה ויכוח.

המשכתי לעבוד ואחרי שעה בערך, שלחתי לו הודעת טקסט שההופעה התחילה ושאם יהיה לו זמן הוא יכול לעלות. תכלס, היה לי משעמם לבד למעלה, וגם הרגשתי רע בגלל איך שהוברח.

הוא שלח לי בחזרה, "הייתי שמח לעלות, אבל אני לוקח ברצינות את האיומים לפטר אותך."

תבינו - ל' איים על א' שאם ימשיך לדבר איתי הוא יפטר אותי. מתי מתתי וקמתי לתחיה בתור כריסטין מפנטום האופרה? לא האמנתי שמישהו מהם יאיים בצורה כזאת. ולמה שום דבר מזה לא עבר דרכי? מעולם לא העירו לי על זה, רק לראול... סליחה, לא'.

כשאחרים עולים ושותים איתי שאטים או מעשנים איתי וויד, אף אחד אף פעם לא אומר מילה. למה כשזה א' שבסך הכל עומד ומדבר איתי, זה מפריע? הרי מעולם לא הראינו שיש משהו בינינו, ובאמת אין כלום בינינו. כל הסיטואציה הזאת נראית לי מאוד משונה, כאילו שא' עושה רושם אחר מהמציאות. אבל יכול להיות שאני סתם פרנוידית, אני לא יודעת.

אמרתי לו שזה בולשיט והוא עלה לבסוף ושאל שאלה מוזרה. הוא שאל אם בא לי לבוא הערב לפגוש את המשפחה שלו.

וואט ד'פאק? - מתי הציעו לי נישואים? כשישנתי? למה שאפגוש את המשפחה של בחור שאני אפילו לא יודעת את שם המשפחה שלו? אנחנו אפילו לא בתחילת קשר, בסך הכל יצאנו פעמיים למשקה.

אבל זו לא הנקודה. מעולם לא חשבתי שזה ילך ביני לבין א' ועכשיו אני בטוחה בזה סופית. ביום שישי האחרון יצאתי איתו לבית קפה בבוקר והיו מספר דברים שהכריעו בנוגע אליו.

הדבר הראשון היה שברגע שעליתי לאוטו בקושי שיכולתי להסתכל עליו. היתה לו קצת נזלת. אני יודעת שזו סיבה טיפשית אבל זה הזכיר לי את הילדים בגן שצריכים שמבוגר יבוא עם נייר וינקה להם. איכככס.

הסיבה השניה היתה שבהמשך הערב, כשכבר ישבנו לאכול, הוא הציע לי לנסוע איתו לגולן ביום המחר כי "בטח יורד שם שלג." ואמרתי לו שזה נשמע כיף. אחר כך הוא הוסיף וגרע, "ואם את רוצה, אפשר להשכיר שם חדר." - וזה גרם לי להסתכל עליו במבט של 'מתי רמזתי לך שאני נערת ליווי?' - אל תבינו לא נכון, כבר שכבתי עם בחור לפני 'דייט שלישי' בעבר, אבל זה קרה באופן ספונטני והיתה לי משיכה אל הגבר. אבל להגיד מראש שנשכיר חדר זה כמו לקבוע עם זונה בבית מלון, כבר חששתי שיוציא מסמכים ויחתום איתי מי יהיה למעלה ומי למטה. יש לשנינו דירות, יש רכב שכור - למה צריך חדר? אני לא מבינה את זה. אני יודעת שהוא חרמן אבל אני לא נמשכת אליו בכלל אז במקום להציע לי להשכיר חדר כמו איזה ילד נואש שיאונן לפני הדייט. אני מדברת ברצינות.

הסיבה השלישית היתה הדרך חזרה. היינו תקועים בפקק כי היתה שלולית ענקית שכל הרכבים שלפנינו היו צריכים לשחות את דרכם ממנה ובינתיים היתה לנו שיחה קלילה ונחמדה, ואז... אמא שלו התקשרה. בחיי, הוא דיבר אליה כאילו היתה עובדת שלו. הוא ענה, "מה?" והיא דיברה אליו יפה ושאלה איפה הוא, "בדרכים." היא הציעה לו לבוא לאכול אצלם והוא אמר, "לא רוצה." וניתק לה בפרצוץ. אחרי דקה היא התקשרה שוב והוא צעק, "מה יהיה?!" - זו פאקינ' אמא שלך, דבר יפה בנאדם. גם כשאמא שלי מוציאה אותי מדעתי, ותאמינו לי שהיא מוציאה, אני לא מדברת אליה ככה. היא פלטה אותי מהווג'יינה שלה לפני 25 שנה למען השם. טוב, זה לא מדוייק, נולדתי בניתוח קיסרי, אבל הבנתם את העיקרון. כשסיפרתי על זה לחברה שלי ט', היא אמרה, "הוא בטח רצה לעשות עליך רושם." אבל לא הבנתי מה מרשים בזה? גבר שצועק ככה על אמא שלו יתנהג אותו הדבר לבחורה שלו, זה ברור לגמרי.

בנוסף להכל גיליתי שהוא לא פחות אובססיבי מהאקס ממנו ברחתי. לא יודעת, יש בי כנראה משהו שמושך אנשים אובססיביים עם בעיות נפשיות. כשחזרתי הביתה הוא שלח לי הודעה כל חצי שעה בערך, שואל אם אני רוצה ללכת לשם או ללכת לפה. כשאמרתי שיש לי ארוחה אצל ההורים הוא נרגע לאיזה שעה ושוב סימס אם חזרתי, אם בא לי לצאת. כשאמרתי שיש לי השראה ואני נשארת לכתוב הלילה שאל אם אפשר לבוא אליי. אמרתי לו שישעמם לו והוא המשיך להתעקש עד שבסוף כיביתי את הנייד וזרקתי אותו לקיר. אני עושה את זה לפעמים, כשהעצבים גוברים עליי. אני אדם מאוד רגוע ונראה לי שזו בדיוק הסיבה - אני מוציאה את הכל על הגרוטאה המסכנה שלי. ואז שואלים אותי למה הוא עטוף בסלוטייפ. חה חה. חה.

עוד לא אמרתי לו ששום דבר לא עומד לקרות בינינו וגם בעבודה ראיתי אותו מרחוק אבל לא אמרתי כלום. אני דוחה את הקץ. זו הסיבה שבדרך כלל אני לא יוצאת עם אנשים מהעבודה - כי אם זה לא הולך זה נהיה מביך כזה. עכשיו נצטרך להתראות כל הזמן וזה יהיה לא נעים. פאק מיי לייף. אני מקווה שהוא לא מהגברים האלה שלא מסוגלים אחרי זה לראות את הבחורה ונהיים אומללים כאלה בכל פעם שנפגשים. אם היינו אקסים הייתי מבינה, אבל אנחנו לא, אז רק שלא יתבכיין. פליייז שלא יתבכיין.

חוץ מזה אין הרבה חדש אצלי חוץ מהכתיבה. היתה לי התלבטות לפני כמה ימים אם לחזור ולסיים את הרומן שהקפאתי או להשאיר אותו קפוא. יש לי בעיה רצינית של סיום פרויקטים. אני מומחית בלהתחיל אותם - אבל אף פעם לא מסיימת. אני צריכה להגיד את זה לפחד הכי גדול שלי - הכישלון.

אז החלטתי ששינוי נחמד אולי יעשה את העבודה. בעבר, כתבתי רק ביד. עד גיל 21, כל הרומנים שלי (משהו כמו 11 רומנים) נכתבו רק ביד. יש לי ארגז עם אינפור מחברות מולסקין וספירלות A5 של רומנים וסיפורים קצרים, הוא אבוד היום אבל זה סיפור אחר. מאז שקניתי מחשב, בערך בגיל 21-22, התחלתי לתקתק. זה היה מהיר כזה ונהניתי מהעובדה שאפשר לשנות את הכתוב בלי מלא קשקושים מסביב. אבל אני חייבת להודות, זה חסר לי, הכתיבה בדף ועט. אני חוזרת לדרך המסורתית - אולי זה ישחרר אצלי עוד השראה. מי יודע.

עכשיו עשיתי לעצמי חשק לכתוב... צ'או.

                            "כולנו רוצים לדעת מה קורה בחדר הזה שם, שבו אדם יושב וכותב".

זה היה ב19 בנובמבר 2014, היום של הצגת הבכורה וגם היום בו נמכרו העותקים הראשונים. קראתי אותו באותו יום ורק היום חשבתי לעצמי כמה משונה זה שלא כתבתי עליו ביקורת עד היום.

נכנסתי לתוך אולם חשוך וראיתי את שהרה בלאו עומדת עם טיץ כחול ושמלה שחורה על במה עליה פרוש שטיח אדום, ליד שולחן שעליו מונחים לפטופ, כוס קפה, ניירת ומנורת שולחן. מצדה השני עמדה בימה קטנה. כמו בחייה, גילמה בלאו סופרת שכותבת ספר בשם 'יתד' ובו היא פורשת את סיפור חייה. הצגת היחיד היתה מרתקת, מסוג ההצגות שמהפנטות את העיניים וכשהן מסתיימות אתה לא יודע איך לסכם אותן. אני לא אומר עוד מילה אחת על המחזה כי אני רוצה שתחוו אותו בעצמכם, ומומלץ לכם מאוד לחוות.

לאחר סיום ההצגה, יצאתי דרך הדלת הצדדית עם שאר האנשים בקהל והנה הספר הזה, עומד באינספור עותקים על השולחן ומחכה לקוראים. הספר הגמור של הסופרת.

יתד מספר את סיפור חייה של שהרה בלאו בצורה מעט שונה מביוגרפיות אחרות. אחד הדברים שתמיד הערצתי בבלאו היה העובדה שהיא לא מפחדת לצאת מה"קומפורט זון", היא מרשה לעצמה לנסות דברים חדשים ולהתרחק מהרגיל והמוכר. זו פעם ראשונה שהיא נכנסת לתחום התיאטרון ועוד ללא פחות מהצגת יחיד - אחד הדברים הקשים ביותר לבצע בתחום התיאטרון. לעמוד לבד על במה ופשוט לרתק את הקהל לכיסא במשך כמעט שעה לגמרי לבד כשכל העיניים עליך. רק המחשבה על זה עושה לי עור אווז.

כל תוכן הספר החזיר אותי אחורה אל ההצגה. דברים שאמרה, שפת הגוף, זיכרונות ששיחזרה על הבימה הקטנה בצד ימין של הבמה, ציטוטים, רגעים מהעבר, אנשים שהזכירה... הכל הופיע שם. הספר קטן ודק, בין השורות יש הרבה אוויר לנשימה והמילים מחושבות אחת אחרי השניה, אבל נלגמות כמו מים אחרי ההצגה, כמו במדבר צחיח.

לכו על זה. לכו להצגה, קראו את הספר כשיחכה לכם בחוץ ותראו על מה אני מדברת.

בהשראת מגזין  והשטויות שלו, לקחתי את הכתבה "30 שאלות 'מה עדיף' הקשות ביותר" והחלטתי שיהיה משעשע לנסות ולענות עליהן כאן בבלוג. הנה הלינק.

אני מתנצלת מראש אבל קחו בחשבון שהרבה מהשאלות האלה ממש מגעילות, אז אם יש לכם קיבה רגישה אני לא ממליצה לכם לקרוא את הפוסט. עברתי עליהן והשאלות ממש קשות ואין לי מושג מה אני הולכת לענות אז אני פשוט אתן לריפלקסים שלי לתקתק את התשובה.

עוד משהו - כאן יופיעו רק 27 שאלות כי היו שתי שאלות, אחת לבנים ואחת לבנות, שדילגתי עליהן, וגם על השאלה האחרונה אני לא עונה כי היא היתה דוחה מדיייי ואני לא רוצה אפילו לחשוב עליה.

שאל ווי?

מה עדיף:

1. שיער-ערווה בתור שיניים או שיניים בתור שיער-ערווה?

איכס.

מעולם לא חשבתי שאכתוב משפט כזה, אבל... אני מעדיפה שיער ערווה בתור שיניים. זה דוחה, אבל לפחות אוכל להסיר אותם ולעשות השתלת שיניים. מה עושים עם שיניים בוג'יינה? מסכן הבחור שיצטרך לפלס דרכו פנימה ועוד יותר מסכן התינוק שיצטרך לפלס דרכו החוצה.

(כשאתם מדמיינים את זה... נכון זה נראה כמו הקראקן משודדי הקריביים...? יאקק!)

2. להשתמש בנייר זכוכית בתור נייר טואלט או בחומץ בתור טיפות עיניים?

נראה לי שנייר זכוכית בתור נייר טואלט, מהסיבה הפשוטה שעדיף שיכאב לי שם למטה מאשר שאתעוור לכל החיים. חוץ מזה, לנייר זכוכית יש צד אחד פחות מחוספס, אז אפשר להתחכם ולומר שאשתמש בצד הפחות מחוספס.

3.  לחרבן לבנים או להקיא שבלולים?

שום דבר שעולה למעלה לא בא בחשבון... עדיף לחרבן לבנים. כאבי תופת, נכון, אבל לפחות שום דבר לא עולה לי במערכות. ראיתי את רון וויזלי עושה את זה וזה לא מראה מלבב במיוחד.

4. להיות בלי ברכיים או בלי מרפקים?

בלי מרפקים. בלי ברכיים אני לא אוכל ללכת ברחוב, לשבת או להתכופף. בלי מרפקים עוד אפשר לחיות איכשהו, אני מניחה.

5. לאכול קערה של חרא פעם אחת או לשלשל לשארית ימיך?

מאאן אמרתי לכם שהשאלות קשות. עדיף לשלשל מאשר לאכול חרא... אבל לשארית ימיי?? מאאן. אני מניחה שלאכול חרא אם ככה. אם גברת הילי ב"העזרה" עשתה את זה ואפילו לא הרגישה, גם אני יכולה. השאלה לא פירטה האם צריך לאכול את זה נקי או לא, אז פשוט אשתמש בו בתור תיבול לעוגת שוקולד, אעצום עיניים ואוכל בניסיון נואש לשכוח מה שמתי בפנים.

6. שיהיה לך משהו בעין או שתצטרך להתעטש ולא תצליח, למשך שנה?

שאצטרך להתעטש. מיי גוד, כשיש לי משהו בעין אני לא יכולה למצמץ אפילו וזה מטריף אותי על דעתי, אבל כשיש אפצ'י תקוע אפשר לפעמים לשכוח ממנו אם מתעסקים במשהו אחר.

7. להיות דרקון או שיהיה לך דרקון?

אני רוצה להיות דרקון כי זה נראה כיף לעוף ואף אחד לא מעיז להתעסק איתך... אבל מצד שני שיהיה לך דרקון זה גם מגניב. כשאני חושבת על זה, בתור דרקון לא אוכל לתקשר או לכתוב, אבל בתור בעלים של דרקון אוכל לעשות את זה וגם אוכל לרכב על גבו ולעוף ובנוסף, אף אחד לא יתעסק איתי. אז החלטתי. שיהיה לי דרקון.

מצטערת שהתלבטתי בכתב, אבל זה משעשע אז אני לא מוחקת. חה חה.

8. לעשות סקס עם עז, אבל שאף אחד לא ידע על זה או לא לעשות סקס עם עז, אבל שכולם יחשבו שעשית?

לא לעשות סקס עם עז. מה אכפת לי מה יחשבו? שיחשבו.

9. להיות ממש שעיר בגוף שלך בלי אפשרות לגלח או להיות בלי שיער בכלל בשום מקום?

זה ממש מדכא אבל אני מעדיפה שום שיער בכלל מאשר שעירה בכל הגוף. יש פיתרונות לקרחת ולריסים וגבות... אפשר להשתיל או לצייר, אבל להיות שעירה בכל הגוף זה גם מרתיע וגם לא אסטטי. וגם משפיל.

10. להיות עשיר ומכוער או יפה ועני?

יפה ועני. אני יודעת שכסף יכול לקנות יופי, אבל אני מעדיפה את הטבעי וחוץ מזה אני לא יודעת לנהל כספים אז סביר להניח שאפשוט את הרגל די מהר ואז אהיה גם עניה וגם עשויה מפלסטיק. לא תודה.

11. שתמיד תצטרך להגיד כל מה שבראש שלך או שלא תוכל לדבר שוב לעולם?

לא לדבר שוב לעולם. אני לא רוצה שכולם ידעו על מה אני חושבת ואני גם ככה לא דברנית גדולה. תאמינו לי, אני חפרנית רק בכתיבה.

12. את האפשרות להיות בלתי נראה או לעוף?

לעוףףףף!

13. להיות מטר אחד נמוך יותר או 3 מטרים גבוה יותר?

נראה לי נמוך יותר. כי גבוהים תמיד בולטים בחברה וזה לא נעים לבלוט מלמעלה ולראות את הראשים של כולם, לעומת זאת אם אתה נמוך מאוד יותר קל להשתלב עם ההמון או לבלוט פחות. חוץ מזה, אוכל להיות שחקנית, בהוליווד אוהבים גמדים. או להצטרף לפריק-שואו בקרקס!

14. לבקש משאלה אחת שתוגשם עכשיו או 3 משאלות שיתגשמו רק בעוד 10 שנים?

משאלה אחת עכשיו. למי יש כוח לחכות, הרבה יכול להשתנות ב10 שנים ואני לא רוצה להגיע לזמן שהמשאלה שלי תתגשם ולהגיד, "אוף, הייתי צריכה לבקש משהו אחר..." לכן אני חושבת שעדיף אחת, אבל אקטואלית.

15. ללקק בית שחי של אדם מסריח או ללעוס את ציפורן הבוהן הרקובה שלו?

גאאאד אף לא אחד מהם. מצטערת, בשלב הזה אהיה חייבת אפשרות שלישית.

טוב טוב... זה הרעיון של המשחק, אז אני מניחה שללקק. לפחות לא אצטרך לנגוס בשום דבר ואוכל לגרגר אחר כך 90% אלכוהול כדי לחטא. מי לעזאזל כתב את השאלות האלה?!

16. להיקבר בחיים או להינטש בים?

להינטש בים. לפחות אוכל לנוע, לזוז, לנסות להינצל. בקבר אין מה לעשות חוץ מלצעוק עד שנגמר לך האוויר. חוץ מזה, זה הרבה יותר משפיל למות כי קברו אותך בחיים מאשר למות בלב הים.

17. לראות את העתיד או לשנות את העבר?

לשנות את העבר. אני אוהבת שהעתיד שלי מסתורי אחרת החיים היו נורא משעממים, ועשיתי המון טעויות שדורשות תיקון. המון. ה-מ-ו-ן.

המון.

18. לדבר בכל שפה בעולם באופן שוטף או להיות הכי טוב בעולם בתחום אחד לבחירתך?

אני רוצה את שניהההם... אוף... טוב, להיות... הכי טובה ב... כתיבההה.

19. לשבת 5 שנים בבידוד בכלא ולהפוך לעשיר או לעולם לא לשבת בכלא אבל גם לא להיות עשיר?

לשבת בכלא ולהפוך לעשיר. למזלי אני עוסקת בכתיבת ספרים, ובחמש שנים בכלא אוכל לכתוב כמה ספרים ועוד לצאת ולהיות עשירה? שווה לגמרי!השאלה הכי קלה עד עכשיו.

20. לומר תמיד את האמת או תמיד לשקר?

טוב, אני שונאת שקרנים אז זה יהיה צבוע תמיד לשקר, אז אומר תמיד את האמת. או לא אומר כלום בכלל, זה יהיה פשוט יותר.

21. לחיות בעולם של הארי פוטר או בעולם של פוקימון?

 של הארי פוטר! ברור! כל הילדות שלי חיכיתי למכתב מהוגוורטס, זה יהיה חלום שהתגשם...

22. להיות עירום באנטרטיקה או ללבוש חליפת שלג במדבר?

ללבוש חליפת שלג במדבר. אפשר... להתפשט. פשוט.

23. לשבת 5 שנים בכלא על משהו שלא עשית או 10 שנים על משהו שכן עשית?

10 שנים על משהו שכן עשיתי. אם אשב בלי לעשות כלום אהיה מה זה ילדת כאפות בכלא, אבל אם אשב על משהו שעשיתי 10 שנים (10 שנים זה חייב להיות פשע פלילי רציני...) אז לפחות אקבל כבוד מהאסירות האחרות.

24. למצוא תרופה לסרטן או לגלות אחת ולתמיד האם יש אלוהים?

למצוא תרופה לסרטן. ברור.

היו מלא נביאי שקר בעולם אז מי יאמין לי שאני אומרת אמת? אהיה סתם עוד ברברנית ישו-וואנאבי שמסתובבת בעולם ומפגינה את ההכרח להלביש לה כתונת משוגעים. אני גם ככה לא עד כדי כך סקרנית ואני לא מכניסה את הראש עמוק מידי לעולם התיאולוגי כי לעולם לא תהיה תשובה חד-משמעית ואני אצא מזה לא יותר ממאוד מתוסכלת. הייתי מעדיפה להציל אנשים מסרטן מאשר לדעת את ה'אמת' ולעמוד ולברבר על צמתות דרכים.

25. להיות תמיד לבוש מהודר מדי או מרושל מדי?

מרושל מדי. לפחות יהיה לי נוח, איפה שלא אהיה.

*תודה לכמו מניפה שתיקנה את התרגום שלי.

26. שיהיה לך רובה ציד קצוץ-קנה או להביור באפוקליפסת הזומבים?

להביור! איזה אדיר זה יהיה... אני ארסס את הזומבים האלה כאילו היו ג'וקים קטנים.

27. להשתין על עצמך בציבור או לחרבן על עצמך בפרטיות אבל לחכות 3 שעות כדי לנקות את זה?

להשתין בציבור. זה אולי משפיל, אבל זה הרבה פחות דוחה. חוץ מזה, אוכל להעמיד פנים שאני מפגרת ואז אף אחד לא ישפוט אותי.

אוקיי, זה היה פוסט אינטנסיבי, תאמינו לי, גם בשבילי. אני לא מבינה עד עכשיו למה לקחתי על עצמי לענות עליהן, אבל חשבתי שזה ישעשע אתכם.

מקווה שצדקתי, אחרת עשיתי את כל זה לשוא... אבל נו, אני מודה שבסוף זה היה די מהנה.

אז השנה לשם שינוי לא כתבתי פוסט של השנה החדשה ואני מתנצלת אם ציפיתם לאחד ולא קיבלתם, העניין הוא שהייתי קצת מבואסת מאחר והשנה החדשה שלי התחילה רע מאוד.

לא קרה שום דבר טרגי, תודה לאל, אבל היו לי תכניות לסוף-השבוע אצל ס' במרכז/דרום ובגלל שטות גמורה החמצתי אותם.

הייתי חייבת לרוץ לאוטובוס ובגלל שלא מצאתי את הכובע שלי בשום מקום (מזג האוויר היה קפוא ביום שישי ואני מאוד רגישה לקור) ובלעדיו לא יכולתי לסבול את הקור. בסוף ראיתי שמאוחר אז יצאתי בלעדיו אבל פספתי את האוטובוס.

יצאתי עם טרמפ לתפוס אותו ובדרך התקשרת לס' לשאול אותו האם יורד שלג בירושלים כי אם יורד, לא יהיה לי אוטובוס המשך ואני אתקע כל הסופ"ש באיזו תחנה מרכזית. זה לא נשמע כיף במיוחד. הוא אמר שהוא מתקשר לאגד לשאול האם יש תחבורה למרות מזג האוויר. דווקא בדקתי באינטרנט לפני שיצאתי והיה כתוב שיש אוטובוס, אבל בעקבות ניסיונות קודמים עם הברזות מאגד העדפתי שיתקשר.

תוך שהוא ממתין שיענו לו, אני רואה את האוטובוס מתקרב לכיווני...

"האוטובוס פה, לעלות או לא?" אני שואלת תוך שאני נלחמת להוציא את הנרתיק של הגיטרה מהמושב האחורי.

"אני לא יודע, ג'אאאם..." הוא קורא, "אני מפחד להגיד לך כן, כי אולי לא יהיה לך איך לבוא משם."

והנה הנרתיק יוצא ונופל על זרמי הנהרות שנוצרו על האספלט ואני מרימה את הראש וצופה באוטובוס נוסע, בורח לי... שני דברים עברו לי בראש באותו הרגע:

1 - שנה חדשה טובה בתחת שלי.

ו2 - אני חייבת לקנות רכב.

רוצים לשמוע קטע אירוני? בדיוק אחרי שחזרתי הביתה, מה קיבלתי בדואר? - חבילה שבתוכה כובע חדש שהזמנתי מאיביי כמה שבועות קודם לכן. היה בא לי לצעוק על אלוהי האירוניה, "מצחיק מאוד! למה לא פשוט לקחת מקל ולתת לי אחת בראש, הא?"

כשחזרתי הביתה סחוטת מים, קופאת מקור ועצבנית. פחדתי להיזרק במיטה כדי לא להיכנס לדיכאון אז התחלתי לעשות פעולות טיפשיות כמו לטאטא את הרצפה או להחליף מצעים או לשטוף כלים או לקפל בגדים ולהכניס לארון... לא ייאמן. באיזשהו שלב אבא שלי התקשר אלי ואמר לי לבוא אליהם לאכול בערב. אמרתי שאולי אבל בסוף, למרות מאמצי, נשכבתי במיטה ונרדמתי. כשאני מחליפה מצעים המיטה שלי נהיית כל כך מפתה שאי אפשר לעמוד בפניה.

למרות שישנתי משהו כמו שעתיים בצהרים, נרדמתי מוקדם בלילה. משהו כמו 10 - בחיי, 10 זה בשבילי שעות ערב מוקדמות. זה היה נחמד לישון מוקדם, רק חבל שנרדמתי על הספר שלי ובבוקר לא זכרתי באיזה עמוד נעצרתי. אני שונאת כשזה קורה.

פספסתי את הארוחה עם המשפחה שלי אתמול אז נראה לי שאלך עכשיו. הם דתיים והם אמורים להתחיל עכשיו ארוחה שלישית של שבת.

שתהיה לכולם שבת שלום ושנה טובה!

ואל תתנו לשום מזל רע, לשום אירוניה ולשום פספוס תכניות להרוס לכם אותה!