חזרתי לסוריי והתחלתי לשתות באופן יומיומי לאחרונה. אני יודעת, אני יודעת, אתם לא גאים בי, אבל תסתכלו על הצד הטוב - זה גורם לי לכתוב טוב יותר! הספר שלי הרי לא יכתוב את עצמו מתוך טשטוש חושים!

אני מאשימה את תקופת החגים. ניסיתי לשתות אותם עד שיכרון כדי להעביר אותם בלי לשים לב שחלפו, ואז כשהם כבר רחוקים, לנפנף להם לשלום. רק שנסחפתי קצת.

חוץ מזה, נכנסתי לאווירה נוסטלגית ואני שומעת שירים ישנים לאחרונה. למשל, כרגע אני שומעת את Blaze Of Glory של Bon Jovi... אתם יודעים כמה זמן לא שמעתי את בון ג'ובי?! ים של זמן! בערך מאז התיכון...

ביום חמישי אני הולכת לג'אם סאשן, אני מניחה שאני אנגן כמה שירים עם הגיטרה. וידיד שלי יעלה עם הלהקה שלו. הם מנגנים בעיקר בלוז ורוק קלאסי. זה נשמע כמו משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו, אז למה לא. כבר כמעט שנתיים שלא הופעתי בבמה פתוחה, כי עברתי דירה ואני כבר לא גרה בעיר של פאב הבית שלי, ורק שם נהגתי להופיע. פעמיים בשבוע, בזמנו. Good times.

אני מתחילה להבחין בתסמיני זיקנה אצלי. פעם הייתי הרבה יותר הרפתקנית וישנתי הרבה פחות שעות. הצפון קלקל אותי, אני מניחה. הוא שקט כל כך.... כמו אבא שמקריא לך סיפור לפני השינה כבר ב6 בערב, ואתה לא מחזיק מעמד ונופל לשינה עמוקה. וואטד'פאק?!

ואתם יודעים מה עוד יותר מכאיב מכל זה? - לצפות בפרק של דוקטור הו ולראות אותו מסתחרר לו שם בתא משטרה כחול ומציל את העולם, והטארדיס שלי אף פעם לא מגיעה...

טוב, אני מתנצלת מראש על הרפרנס של דוקטור הו פה, זה פשוט שהסדרה הזאת חודרת חזק למוח וקשה להשתחרר ממנה.

רומן נפלא! דמויות מורכבות שחיות במציאות מעוותת, ועדיין, בתוך כל הכאוס הזה, לוויה אחת, מוות מקרי, נישואים בעלי עשרות בגידות וחטאים, אתה מצליח לסיים את הקריאה עם שקט נפשי ושביעות רצון.

יש לי אפילו דרך קלה יותר להסביר את חווית הקריאה:

סוף סוף הגיע יום שבת, מסיבה מוזרה כלשהי היה לי שבוע עמוס. למה מוזרה? - כי עברתי למשרה חלקית, כפי שאתם כבר יודעים, כדי לסיים את הספר.

בכל אופן, אני שמחה שסוף השבוע כבר כאן ויש יותר זמן לקרוא (יאיי!) ולישון (יאיי!) ולסנן שיחות טלפון בעזרת מוזיקה על פול ווליום (דאבל יאיי!)

אז ידיד שלי קנה אופנוע, הוא נרגש כולו ולא מפסיק להתפאר בו. "תראו את זה, תראו את זה..."

אני יכולה להבין מה גברים אוהבים בכלי רכב. כלומר, אני אף פעם לא ניתחתי את העניין הזה ולא הבנתי ברכבים אלא אם הייתי צריכה להבין בהם כדי לכתוב עליהם משהו בספר. אבל ככה, הם פשוט כלי שינוע. אני יודעת מה שאני צריכה לדעת וכל השאר פשוט לא משנה לי. אבל גברים משום מה נורא אוהבים לדבר על כל מני דגמים חדשים, סוגי מנועים ומחירים כאן ושם. מאוד התרגשתי בשבילו, כי אני חייבת לציין, גבר חמוד לבד זה יופי, אבל גבר חמוד כשהוא על אופנוע, זה "ררררר סקסי".

אז הוא מברבר על האופנוע שלו ואז אני שואלת אותו, "מתי תפסיק רק לדבר עליו ותיקח אותי כבר לסיבוב?"

הוא מחייך ואומר לי שהוא ישמח לקחת אותי לסיבוב אבל אין לו קסדה רזרבית.

"מה?!" שאלתי, זועמת, "טוב, חבל, תשיג." אמרתי והלכתי. האופנוע כבר לא שווה את העמידה לידו ואת ההקשבה שלי אם אני לא עומדת לנסוע בו.

"רגע," הוא עוצר אותי, "את לא גרה רחוק, אני יכול להסיע אותך הביתה. זה בדיוק דקה נסיעה."

"לא אכפת לי, אני לא נוסעת בלי קסדה," אמרתי לו, "אתה נהג חדש."

"אז אני אנהג בלי קסדה ותחבשי את שלי." הוא הציע.

"תשכח מזה."

כאילו שאם הוא ישבור את הראש ולא אני זה יהיה בסדר. זו אמנם באמת הייתה נסיעה של דקה משם, אבל זו הייתה עלייה די רצינית וכיכר עמוסה מיד אחריה.

בכל אופן, הוא אומר שהוא מתכנן לקנות קסדה בקרוב כדי שהוא יוכל לקח אותי לסיבוב. אני לא סומכת על זה. אני אמנם מתה על כלי שינוע פתוחים, כמו אופנוע, סאגווי, אופניים, סירה וכולי, אבל אני לא יודעת כמה שווה לי למות בשביל זה. או לשבור את הראש ולהיות נכה.

חוץ מזה, הוא טוען שבפעם הבאה שהוא יציע לי סיבוב על האופנוע זה יהיה לדייט שלנו, שהוא הודיע לי מראש שהוא עומד לנשק אותי בו, ומסיבות רבות שאני אשמור לעצמי אני לא מתכוונת לצאת איתו לשום דייט. הוא ממש ממש לא הטיפוס שלי וזה לא עומד לעבוד.

בפעם האחרונה שתפסתי טרמפ על אופנוען זה היה בתל אביב. הייתי באיחור רציני וניסיתי לתפוס מונית לאנשהו, אז נופפתי בידיים לאיזו מונית והנהג סימן לי שהוא תפוס והמשיך לנסוע. זה היה באמצע כיכר. ואז עצר אופנוען לידי ושאל אם אני צריכה טרמפ. "לא, אני סתם מנופפת כדי לבדוק את עירנות הנהגים... כן, ברור שאני צריכה!"

אז עליתי והוא לקח אותי, זה היה לא רחוק בכלל, ממש ברחוב הבא. ואז כשהוא הוריד אותי הוא נתן לי את המספר שלו ואמר לי שאם יבוא לי לאכול אחרי שאני אסיים, הוא הולך לעשות על האש עם כמה חברים שלו ואני מוזמנת להתקשר. הוא היה שרמנטי כזה ולא בא כבד. זה היה יום טוב מאוד.

אתם רואים? כשגבר משאיר את הכדור בצד שלך ולא מתחיל לנדנד, זה כיף. הוא לא ביקש את המספר שלי ולא אמר לי שהוא יחכה לי עד שאני אסיים, הוא לא היה נואש. אהבתי את זה.

מסקנה: בחורות אוהבות אופנוענים. בחורות שונאות גברים נואשים.

שיהיה לכולנו סופ"ש רגוע ונטול תאונות :)

אלה ציורים שציירתי לפני, בערך, 6 שנים.

אלה דמויות מתוך הקומיקס "The Umbrella Academy: Apocalypse Suite" של Gerard Way וGabriel Bá. הן לקוחות מהקומיקס והזכויות עליהן אינן שלי, רק הגדלתי אותן קצת ושיחקתי עם העיפרון :)

דרך אגב, סליחה על האיכות הגרועה. זה מצולם מטלפון נוקיה, או בתרגום חופשי - הגרוטאה האהובה שלי...

תהנו.

Vanya, אחרי השינוי, מתחילה להשתולל. יההה

The Séance

 (#00.03 The Rumor (Allison Hargreeves

Inspector Lupo

Timer

(#00.05 Number Five (The Boy

(#00.02 The Kraken (Diego Hargreeves

וסתם עוד ציור של The Rumor שציירתי באמצע שיעור תנ"ך...

אני רוצה להודות למחברות שהיו לי בבית הספר ואפשרו לי לצייר בשיעורים במקום להתחרפן משיעמום ולהפוך למתאבדת כפייתית.

אם עוד לא הבנתם, לא הייתי טיפוס של בית ספר... אבל הי, האנשים הכי מגניבים לא היו :)

ממואר.

לאוגוסטן בורוגס הייתה ילדות לא רגילה. אמא שלו הייתה חולה בנפשה, אבא שלו היה שתיין ועזב אותה. הוא ידע שהוא הומו בסביבות גיל 12 והיה במערכת יחסים עם אדם בשנות ה20 המאוחרות שלו.

מאוחר יותר, אמא שלו מחליטה שהיא לא יכולה יותר לגדל אותו ורוצה להתרכז רק באמנות שלה (לכתוב פואמות), אז היא מוסרת אותו לאימוץ - לפסיכיאטר שלה.

והפסיכיאטר? - הוא בעצמו לא לגמרי שפוי.

אוגוסטן מדבר על כל הדברים שקרו לו בביתו של הדוקטור, עם האנשים שהוא הכיר שם (חלקם מטופלים שלו בעצמם), עם החברים שלו ואיך הם הרגו זמן, עם בן הזוג שלו ומערכת היחסים שלהם, עם אמא שלו ואחיו.

יש לי חולשה לביוגרפיות, לא רק בגלל שהן באמת קרו אז זה מעצים את העלילה, אלא גם בגלל שאני פשוט אוהבת סיפורי חיים. אני מוצאת בזה דבר מרתק. זה תמיד מעניין וזה לא צריך לכלול שום תבניות או חוקתיות. מה שקרה קרה - ונכתב.

הרגשתי חיבור חזק לאוגוסטן. הבנתי אותו כי הוא הסביר איך הוא הרגיש בסיטואציות מסויימות בדרך כזו שגם אני הצלחתי להרגיש אותו הדבר.

אני אוהבת את הספר הזה. בשבילי, הוא היה עוצמתי וכתוב נהדר. פשוט וקריא, בגובה העיניים. הכתיבה הייתה ייחודית ומשכנעת ולא רציתי שהספר יסתיים. בשבילי כל זמן הקריאה היה מענג.

זה ה-8 באוקטובר!!!

העונה לה חיכינו וחיכינו מספיק כבר כאן! עונה 10 של Supernatural!!!

צפיתי אתמול בפרק הראשון בארבע בבוקר לייב מערוץ CW כשזה שודר באמריקה... היה מעולה! נראה שתהיה עונה טובה!

בבקשה תסלחו לי בזמן שאני מאבדת את שפיות דעתי באופן זמני.

  

אני בסדר, סליחה. אני בסדר.

אוקיי, אז זו הולכת להיות הביקורת הכי קצרה שנתתי אי-פעם, אבל היא נותנת תמונה די כללית לספר הזה:

קמתי אתמול בבוקר כמו משוגעת. קיבלתי הודעה מהדואר שחבילה מחכה לי. רצתי לשם כשאני לוקחת את הקפה שלי טייק אווי ואספתי את החבילה. אחרי ששילמתי על הקנייה עצמה 500 שקלים, הם עוד דרשו ממני 200 שקלים נוספים על החבילה - הייתם מאמינים?!

ידעתי מה זה. עוד באוטו אני פותחת אותה בהתלהבות. השולח - Book Depository. המשלוח - 9 ספרים.

זו פעם ראשונה שאני מזמינה 9 ספרים במכה. תמיד הייתי מזמינה 1 או 2, אז אולי זה רגיל שמחייבים על חבילה גדולה 200 שקלים, אני לא יודעת. אבל זה הכעיס אותי! והקטע הכי מעצבן - אני רוצה להחזיר בוקס סט שלם כי זה לא מה שרציתי - הזמנתי את כל 5 הספרים של A Song of Ice and Fire (שיר של אש וקרח) ובגלל שבאתר לא הראו את הספרים בנפרד אלא רק בתוך הסטבוקס, חשבתי שזו הגרסא שרציתי. טוב, מסתבר שלא. אם הם יחייבו אותי גם על זה אני אוציא למישהו שם במשרד הדואר את המעיים ואשלח אותם לספרד.

לא משנה, בכל מקרה יש לי עכשיו 4 ספרים חדשים, שבשבילי זה האושר בהתגלמותו. בתור תולעת ספרים ואספנית ספרים לא קשה לי להשיג אושר ברגעים הקשים - אני פשוט הולכת לחנות ספרים או ספרייה ושוכחת מהצרות לזמן בלתי מוגבל D:

הייתי צריכה את זה, בכנות. כי יום לפני כן ממש התעצבנתי. רציתי לנסוע עם חברים לת"א ולבלות אבל הבוס שלי לא הודיע לי מתי אני צריכה להגיע לעבודה. נדנדתי לו בטלפון כל היום עד שבסביבות 4 אחרי הצהריים הוא הועיל בטובו לענות.

"מתי אני עובדת?" שאלתי אותו, "תן לי סידור עבודה."

"בואו נראה," אני שומעת אותו פותח באדישות דף מקופל, "את עובדת היום בחמש..."

הוא המשיך כמובן לדבר על שאר ימי העבודה אבל אני כבר הייתי עסוקה ברחמים עצמיים. אין נסיעה לת"א בגלל בוס אידיוט שלא יכול להודיע לי מראש. ביטלתי את הנסיעה והלכתי לעבודה באותו הרגע. וכל כך רציתי לצאת, רציתי להתאוורר. חרא.

ממתי בוסים הם גזע כל כך מרגיז? ולמה אני תמיד תמיד יודעת מתי אני עובדת רק ברגע האחרון?! זה נראה פה למישהו הגיוני?

בכל מקרה, הגעתי למסקנה אחת: הגבול בין אושר לצער הוא בוס מרגיז אחד ו-700 שקלים.