אוקיי, אז זה קצת באיחור (לא היה לי מחשב שבוע..) אבל זה עדיף על כלום - ב21 בנובמבר היה לסטיבן קינג יומולדת!!! מזל טוב!!!

אהה... כן, וגם לי!!! (לא בדיוק... ב22 אבל לפנות בוקר אז זה נחשב ביחד... חוצמיזה, מי סופר? /:)

אנחנו חוגגים באותו יום...

ולא, אם שאלתם את עצמכם, לא חגגנו אותו בזריקת פטישים על ראשים של בני אדם או ניתוח לב פתוח ללא הרדמה, למרות שסטיבי היה שמח לחגוג ככה.

אני לא בטוחה בקשר לתוכניות של סטיב, אבל אני השתכרתי עד כלות הנשמה. לא כי זה בריא... כי זה לא. אלא כי אני בת 23 ואני חושבת שהעובדה שאני מזדקנת היא מספיק דרמטית, אז מגיע לי לשפוך לאגר כשבא לי!!!

זה הגיוני שאני מרגישה פספוס כל שנה ביומולדת?

ווועעעע אני זקנה...

אז הלכתי עם חברים לאכול המבורגר. מי לא אוהב המבורגר? כולם אוהבים המבורגר! (חוץ מהאנשים שלא אוהבים המבורגר...)

אז הזמנתי לי מנה של 240 גרם ופתאום המלצרית אומרת: "יש לנו המבורגר חדש של 400 גרם אם תרצו לנסות."

מיד כל החברים השמנים שלי מיהרו להזמין את ההמבורגר הענק והבלתי נתפס הזה. אני לא הזמנתי כי ידעתי שאין לי סיכוי לסיים דבר כזה.

כל הזמן שחיכינו הם העיזו להתלונן, "נו, מה עם ההמבורגר?" "מה, הם שוחטים את הפרה עכשיו?" "מה נסגר עם ההמבורגרים שלנו?!"

ואני צעקתי עליהם: "הלו! הזמנתם איזה 3 המבורגרים של 400 גרם מדיום וול, ואתם מצפים שהוא יצא ב-10 דקות? שקט כבר!!!"

אז בינתיים סיימנו איזה חצי ליטר בירה, וכשהתכוונו להזמין עוד חצי לכל אחד... ההמבורגרים הגיעו.

הם יצאו...

והם יצאו...

עזבו, אין מילים לתאר, פשוט תסתכלו על זה:

זה נראה לכם כמו משהו שאפשר לעכל?!?!

ואוו.

כל הכבוד לאלי ההמבורגר.

"איך זה לקבל מחזור?"

"איך זה להיות כוסית?"

"אתן נוגעות בעצמכן כשאתן לבד?"

"מה מחרמן אתכן?"

אוקיי, זה ממש מתחיל להיות מרגיז. שאלו אותי כל כך הרבה פעמים את השאלות האלה, כן, גם גברים שיצאתי איתם.

אז הנה התשובות לכל הגברים ששאלו אי פעם אחת מהשאלות האלו - והמטרה פה היא שתפסיקו לשאול את הבחורות שלכם, כי גם אם הן לא מראות את זה - זה גורם להן לרצות להעיף אתכם לכל הרוחות!!!

ועכשיו לתשובות:

"איך זה לקבל מחזור?":

אם נשים רגע בצד את כאבי הבטן וההתכווצויות ברגליים ובגב... כי אחרי הכל, התחושה שהאיברים שלך נקרעים מבפנים ובא לך להקיא אותם דרך הפה... או דרך התחת, למי אכפת, רק שיפסיק לכאוב... לא כל כך נעימים.

אני צריכה לדאוג כל הזמן שיש לי אפשרות להשתין גם במקומות ציבוריים כדי שלא יהיה לי סימן אדום על הג'ינס, אם נתקעתי בלי תחבושות אני צריכה לרוץ לקנות או לבקש מאיזה בחורה אחרת בשושו שתביא לי - ואם זה באמצע העבודה זה אפילו יותר מעצבן כי אם הבוס שלי אומר לי להפסיק להסתובב ולחזור לעבוד אני לא יכולה לצעוק עליו, "אני במצב חירום נשי!" כי כל מי שמסביב ישמע והוא לא ישכח לי את זה שבוע.

אני שומרת את התחתונים הכי פחות יפים שלי ויודעת שאולי הם ייזרקו אחרי התהליך, והם מחכים בתור ואומרים לעצמם: 'אולי החודש הזה אני אבוד. אולי הפעם זה תורי.' ולפעמים בצער רב וביגון את זורקת דווקא את התחתונים האהובים עליך בגלל תאונת הקדמה או איחור. כי הוא אף פעם לא מדייק הבן זונה.

רגישה כבר אמרתי?

את גם לא יכולה לאלתר פתאום, אם חברים מזמינים אותך לים או לאיזה מעיין. וההזמנות תמיד באות כשהכי בא לך וכשאת במחזור. כשאת לא במחזור וממש בא לך אף אחד לא מתקשר. לעזאזל.

אבל זהו, בסך הכל... מחזור זה אחלה. 

"איך זה להיות כוסית?"

טוב, אז קודם כל, אם יש לך בחורה רגישה יחסית, אני מציעה לך לא להשתמש במושג 'כוסית' כי יש בנות שרואות בזה העלבה. דבר שני, אני לא יודעת.

באמת, זאת שאלה מטומטמת.

חוץ מהערסים המעצבנים שזורקים לך מילים בוטות ברחוב גם כשאת הכי לבושה בשיא החורף, חוץ מהנהגים שצופרים וחוץ מהגברים ששורקים כאילו את כלב מאולף - זה סבבה.

את הרי לא רוצה שיחשבו שאת זונה, אז את מנסה להתלבש איכשהו סביר. מצד שני, את רוצה לא לדפוק זין (וגם אין לך כזה) ואת רוצה ללבוש את השמלה החדשה והקצת זנותית שלך היום בערב.

אז יש לי רק דבר אחד להגיד על השאלה הזאת: להיות 'כוסית' זה סבבה, אבל הגברים מה זה הורסים לנו את זה.

"איך זה להיות כוסון?"

מי שעונה לי תשובה משכנעת על השאלה הזאת, מקבל ממני צ'ופר.

"אתן נוגעות בעצמכן כשאתן לבד?"

לא!

לא... לא. לא!!

ממש לא.

למה גברים תמיד חושבים שנשים נוגעות בעצמן כשהן לבד?

היה לי ידיד שפעם אמר לי, "אם אני הייתי אישה, הייתי ממשש את עצמי כל היום."

ב-א-מ-ת? זה לא עובד ככה! אתם אוהבים את זה, אנחנו חיות עם זה, זה שונה! אישה לא מתחרמנת כשהיא מסתכלת במראה, תאמינו לי! אולי לסביות, אני בספק - אבל אולי. אני ביסקסואלית ואני ממש לא נוגעת בעצמי כל היום.

לא, גם לא כשאנחנו שיכורות, אלא אם זה בשביל לפתות גבר מהצד השני של הבר. וגם אז, כשאנחנו ממש אבל ממש שיכורות!

ולא, גם לא לבד בשירותים, לא לבד בחדר נעול ולא לבד במקלחת.

מה שמביא אותי לשאלה הבאה: 

"מה מחרמן אתכן?"

זאת שאלה שאני לא יכולה להשיב עליה בשם כל הבנות כי זה אינדיבידואלי. אבל אני כן יודעת ש'גבר' זה המשותף לרובן.

אנחנו לא רובוטים והסיבה שגברים לעולם לא יבינו נשים היא כי הם בטוחים שיש איזה סוד מאחורי הפנים היפות שלנו שאנחנו לא מוכנות לספר, וזה אותו הסוד מאחורי כל אותן פנים יפות.

זה לא!

תפסיקו להקשיב לחברים שלכם, הם לא חושבים מהראש וגם לא מהלב, הם חושבים מהזין.

"תביא לה פרחים, נשים אוהבות פרחים." - לי הם לא עושים כלום. הם נובלים ומתים ואז כואב לי לזרוק אותם.

"תקנה לה יין." - תתפלאו, לא כל הבנות אוהבות יין. לי יש תקופות, לפעמים זה יין אדום, לפעמים זה בירה, לפעמים זה וויסקי או רום כהה. אני הכי אוהבת וויסקי - אז גבר שמשבץ בחורות כמו גבר טיפוסי, לא היה יודע לפנק אותי. גבר שמכיר אותי ויביא לי בקבוק וויסקי - קנה אותי. מבינים?

"קח אותה למועדון." - אני אישה ככל הידוע לי ואני שונאת מועדונים. אני יותר טיפוס של פאבים - וכמה שיותר חשוך ונידח וריק מאדם, יותר טוב. אני באה לשתות, לא לרקוד.

"דבר אליה מלוכלך." - כן כן, זה כיף לדבר מלוכלך, אבל אוי, גברים גברים... מתי תבינו שהדיבור המלוכלך זו הדרך שלנו לחרמן אתכם ולא להפך? תכלס, אתם מתים על זה. הרבה יותר מאיתנו.

אז זהו, אם יש פה גבר שרוצה לשאול עוד משהו או לאתגר אותי, אני מוכנה. לכו על זה.

ועד אז - שמרו על הבחורות שלכם. אנחנו יקרות מאוד.

טוב, רובנו...

1. לדרוך על קקי.

איזה כלב החליט להתרוקן על המדרכה והנעל שלי צריכה לסבול. יותר גרוע מזה לא יכול להיות, למרות שגם לדרוך על מסטיק זה לא תענוג.

2. אנשים.

לא כל אחד, באמת שלא. אבל תמיד צץ פתאום איזה עלוקה לא מגולחת שבא אליך ושואל איזו שאלה, כמו "איך אני מגיע לאוניברסיטה בלה בלה בלה?" ואחרי שאת מסבירה לו יפה, הוא חייב להוסיף, "את מכאן?" ואז את מהנהנת בנימוס והוא ממשיך, "מאיפה?" "בת כמה את?" "את סטודנטית?" "רוצה לשתות קפה?"

אחי, אם רצית להתחיל איתי, הרסת כל סיכוי מראש כששאלת איך להגיע לשם ופה ואז נזכרת לחקור אותי על קורות חיי. ישירות, גברים. י-ש-י-ר-ו-ת.

3. מוניות.

אישה שהולכת לתומה ברחוב, לא תמיד צריכה מונית. אם יש סיכוי קלוש שבקלושים שאיזה נהג מונית קורא את הפוסט הזה - תלמד את החברים שלך. זה שעברתי עכשיו ליד תחנת אוטובוס, לא אומר שאתה חייב לצפור לי ולצעוק בקולי קולות, "צריכה מונית, גברת?" - זה מרגיז!!!

"לא! לא צריכה מונית! לך תבדוק אם האישה הזקנה ההיא, זו שמרימה את היד וצועקת 'מונית! מונית!' צריכה אחת. דביל."

4. שיכורים.

אני אוהבת להשתכר עם חברים, הם מצחיקים כשהם שיכורים, בחיי, הם הורגים אותי. אבל ברגע שזה שיכור זר וחרמן שעובר לידך ברחוב, עושה לך עיניים ועוקב אחריך לכל מקום שאת הולכת - זה דוחה!

5. מתנשקים.

זוגות מאוהבים זה מאמי, אבל כשאתם בולעים אחד לשני את הלשון באמצע הרחוב, אני זו שצריכה לעבור לידכם ולשמוע את הקולות הדוחים שאתם משמיעים. אם אין לכם חדר, תשכרו מכונית.

6. נהגים.

או שהם צופרים, או שהם צועקים. בכל מקרה, הם מרגיזים. נהגים: תוציאו את הראש מהתחת, הצפירות שלכם עוברות את הווליום הכי גבוה באוזניות שלי ואני בכלל לא עשיתי כלום. אני הולכת רגל!

7. ילדים.

משום מה, הכדור שלכם תמיד מגיע אלי. אם אני בועטת בו רחוק, יצאתי מניאקית. אם אני בועטת אליכם, אתם מתלהבים וחושבים שאני רוצה לשחק איתכם. תגידו, אם אני אפנצ'ר אותו, תתבעו אותי?

8. אנשים שמעירים למעשנים.

זה רחוב למען השם. אם זה פארק, או תחנת אוטובוס, או מדרכה. זה רחוב!!! אם כאן לא נוכל לעשן בשקט, איפה כבר פאקינג נוכל לעשן? תנו לנו את ההנאות הקטנות שלנו, גם ככה החיים שלנו קצרים משלכם! מנוולים!

9. כוסיות.

אני לא תמיד יוצאת מתוקתקת מהבית. טוב, למען הכנות, אני כמעט אף פעם לא יוצאת מתוקתקת מהבית. מצדי לצאת עם שיער עומד ונעלי בית, כשהנייר טואלט מהשירותים מבצבץ לי מהמכנסיים. אתן כוסיות וזה טוב ויפה. אבל מה זה עניינכן, כוסיות? תפסיקו להרים גבה כי הטלפון שלי הוא משנת תרפפ"ו ואין לי אייפון או טאבלט או גלאקסי וגם אין לי מושג מה ההבדל ביניהם ותפסיקו להרים גבה כשאני שולפת ספר בפארק ויושבת לקרוא. אני אישה חנונית, ענייני בלבד. לא עניינכן. הכוסית הבאה שמעבירה עליי ביקורת חוטפת בראש, ותאמינו לי, אני יכולה עליכן.

10. ערסים. או - נהגים ערסים.

על ערסים אני לא צריכה להוסיף יותר מדי, ערסים מעצבנים בכל סיטואציה. אבל הם הכי מעצבנים כשהם על הכביש, עם פול ווליום של איזה זמר מזרחי (אין לי דוגמא. עד כדי כך זה לא מעניין אותי.) ואני צריכה לשמוע את הסלסולים האלה מעבר לAC/DC שלי באוזניות... ערסים, תמותו.

אני שמחה שהנושא החם הוא חתולים וכלבים דווקא עכשיו, זה בא די בזמן האמת. תסלחו לי, אוהבי כלבים, אבל סיפור חתולים בשקי ואני מתכוונת לשלוף אותו.

באחד מטיוליי ביערות ירושלים, טיילתי להנאתי עד שמצאתי את עצמי על שול הכביש, כשאז הבחנתי בחתולה קטנה ושחורה בצד הכביש, פצועה.

אף נהג לא התייחס אליה - אני מתכוונת: אף נהג. זה לא היה בכביש המהיר או משהו, זה היה באזור די שכוח אל בירושלים, אבל היו, אני חותמת לכם, כמה עשרות נהגים שחלפו דרכה בדרך הזו והיה מקום בשפע לעצור בצד. אבל נו, כמובן, למה שהנהגים ילחצו על הברקס בשביל חתול פצוע? הם יותר מדי עסוקים בשביל סבל של אחרים.

לקחתי אותה לוטרינר, היא טופלה וחיפשתי לה מאמץ.

הייתי לוקחת אותה איתי, הייתי שמחה - אבל אני בין דירות, ובתקופה הזאת הייתי הרבה בדרכים. לא רציתי לחרפן את החתלתולה המסכנה.

בסוף נתתי אותה לס' ומ', החברים הכי טובים שלי, שגידלו אותה בהרבה אהבה, וגם ישנתי אצלם כמה ימים אז זכיתי לעוד ימים איתה.

היא שובבה ומתוקה, ואוהבת כפתורים (אין על כפתורים) ואוהבת רוק קלאסי (אין על רוק קלאסי) ואוהבת ספרים (אין על ספרים!). היא נרדמה עליי כשקראתי ספר, ומדי פעם כשהיא התעוררה היא עשתה תנועה בדיוק כמו שמעבירים דף. זה היה מתוק. כאילו היא במתח ורוצה שאני אעביר הלאה.

חחח התאהבתי בה והיה לי עצוב להיפרד. אבל היא בידיים טובות ואני מבקרת אותה הרבה.

חתולייי

אהה אגב, אני אוכלת עכשיו במבה... נכון שזאת נוסטלגיה, או שרק אני לא אכלתי את זה שנים?

זה בטח יתנקם בי באיזושהיא צורה, אבל אני לא שמה זין. יש לי בעיה ואני מודעת לה ואני עומדת לשתף אתכם. תתכוננו.

...

אני מכורה.

לא לא, אני יודעת שאני מבלבלת אתכם כי אני מכורה גם לקפה וגם לסיגריות וגם לספרים והייתה לי גם תקופה לא קצרה של אלכוהול, אבל אני לא מדברת על זה. זה בקטנה. זה שולי.

אני מדברת על הכביש.

לפני כמעט שלושה חודשים, קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי, "הממ. הבוס שלי פיטר אותי כי צעקתי עליו מול לקוחות, הספר שלי מתקדם בצעדי חילזון, וממש אבל ממש משעמם לי בעיר הקטנה בה אני גרה. בנוסף לכל זה, אני גרה אצל דוד שלי, מה שתוכנן להיות זמני ונמשך כבר שנה שלמה - ואפילו לא התחלתי לחפש דירה.

החלטתי לקחת מזוודה ולנסוע, "אסע לחודש אחד," אמרתי לעצמי, "אשכיר איזה סאבלט, אכתוב ואכתוב בלי הפסקה. רק חודש אחד שלי עם הטבע ועם הספר שלי."

ונסעתי.

ובחיי, היה כיף. אני והספר שלי גרנו לא רחוק מס' ומ', ובילינו הרבה ביחד באותה התקופה - המון. וכתבתי וטיילתי והכרתי אנשים חדשים, והיתה לי שלווה. שלווה אחרת כזאת, לא כמו שלווה שאתה מרגיש אחרי שאתה מחרבן, אלא שלווה באמת עמוקה כזאת.

נחשו מה?

אמרתי חודש, ואלוהי התכנונים צחקו למעלה. עברו כמעט שלושה חודשים, אני בלי דירה, בלי עבודה ובלי כסף.

תכלס יש לי קצת חסכונות, אבל אני צריכה את הכסף הזה כדי להוציא את הספר שלי לאור וממש לא בא לי להיתקע עם זה ולהתעכב בגלל דברים טכניים כמו כסף מחורבן.

ואתם יודעים מה? אני כועסת על ירושלים, על ת"א, על רמת גן, על חיפה, על הקריות, על נהריה, וגם על רמת הגולן! למה כל הדירות המעפנות יקרות?! רבאק, אני לא יכולה לגור אפילו בדירת חדר בגודל של מאורת עכברושים בלי להוציא יותר מחמישים אחוז מהמשכורת שלי כל חודש, זה נראה למישהו הגיוני?!

ולא שאלתי אותך, ביבי, אז אל תענה.

בכל אופן, בסוף נסעתי להורים. אני אשאר אצלם סופ"ש ואולי יצא מזה משהו. אוכל בחינם זה כבר טוב. חוץ מזה, הרבה זמן לא ראיתי אותם, ואני בנאדם משפחתי, כמו שכולכם יודעים (מישהו?..) אז למה לא. אחרי הכל, אני בת 23 (בעוד כמה ימים) ומותר לי ליהנות מקצת בטלה מדי פעם. נמאס לי להילחם כל יום על קיומי ועל לחמי, זה מוציא אותי מאיזון.

 Addio :(